אז שהוא זוכר את עצמו, אסף סלע שמע מאביו אליהו כי "הסאגה המרכזית של מלחמת העצמאות הייתה הקרבות על ירושלים"; אולם רק בשנת 2016, כשהיה שותף בעצמו במאבק הקשור לצביונו של אתר שער הגיא, הבין הבן למה בדיוק הכוונה. "כל אחד שמשתמש בביטוי 'המלחמה' חושב על משהו אחר", אומר אסף סלע, שעומד היום בראש עמותת הפלמ"ח. "יש מי שמתכוונים למלחמת העולם השנייה, יש שחושבים על מלחמת העצמאות, וכשהדור של ימינו יגיד 'המלחמה' הוא יתייחס באופן מובהק ל־7 באוקטובר ולחרבות ברזל. אני מהדור ש'המלחמה' שלו היא מלחמת יום הכיפורים. הייתי סמ"פ שריון בעמק הבכא, כך שמלחמת העצמאות לא ממש עניינה אותי. רק כשהתחלנו במסגרת העמותה להתעסק בייעוד של חאן שער הגיא, נחשפתי לסדר הגודל של הדברים. אז גם הבנתי שכל לוחם שהשתתף במלחמת העצמאות, יש לו סיפור ירושלמי משלו. גם עידן רייכל, כשהדליק משואה ביום העצמאות, סיפר שסבתא שלו ליוותה שיירות לירושלים. המספרים מדברים בעד עצמם: מתוך כ־6,000 חללי המלחמה ההיא, 2,967 חיילים ואזרחים נפלו בירושלים ובסובב ירושלים".
"שישית מיהודי ארץ ישראל באותם ימים – 100 אלף מתוך 600 אלף - גרו בירושלים", מוסיף יוני אמיר, יו"ר עמותת חטיבת הראל. "והירושלמים הללו היו נצורים. הם היו זקוקים למוצרי בסיס ולתחמושת. מרגע שהאו"ם הצביע בעד תוכנית החלוקה, יחסי המסחר עם הערבים פסקו, והם גם היו אלה ששלטו על הדרך הצרה לירושלים. כלי רכב בודדים יכלו איכשהו לעבור מהר ובשלום, אבל שיירות נוסעות לאט יותר, וניתן לגלגל לעברן סלעים ולהפעיל בקלות מארבים חמושים. הבריטים דרשו שכלי הרכב של השיירות יסומנו בפס לבן, כך שהיה פשוט מאוד לזהות אותם במבתר הצר בדרך לירושלים".
בשנה האחרונה נדרשו עמותות הראל והפלמ"ח למאבק נוסף, הפעם נגד הקמת תחנת כוח באזור שער הגיא. למערכה הזאת חברו גופים רבים, ובהם החברה להגנת הטבע, המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים, המועצה האזורית מטה יהודה, בית ספר שדה שער הגיא, המועצה לשימור אתרים ומרכז השלטון האזורי בישראל – רשימה יוצאת דופן כשמדובר במאבקי סביבה. "המרחב הזה לא גדול, כל מטר שזזים פה קשור לסיפור השיירות", מסביר אמיר. "זהו מרחב של מורשת וזיכרון. אני מדגיש – מורשת, ולא הנצחה. מורשת של כולנו. ומורשת אי אפשר להנחיל רק בסיפורים, צריך להרגיש אותה ברגליים. כל המטיילים והרוכבים, כל בתי הספר שמגיעים הנה לשמוע ולחוש את ההיסטוריה הזאת - לא יהיו פה אם תוקם פה תחנה המופעלת בגז, כפי שמבקש לעשות היזם. הוא בחר באזור הזה בגלל הקרבה לדרך הראשית ולצינורות שעוברים פה, מה שיוזיל לו עלויות. אבל אף מורה דרך לא יביא קבוצות לנוף של בטון, ברזל וארובות".
"החשיבות של המרחב הזה הולכת איתנו לכל אורך ההיסטוריה היהודית", אומר סלע. "כל הסיפורים מתנקזים לכאן, עוד מהמפגש בין פלשת לירושלים. כאן מתקיים באמת המושג 'עיר שחוברה לה יחדיו'. סיפור השיירות לא נכלל בחגיגות יום ירושלים, ונדמה שהוציאו אותו החוצה, ושמלחמת העצמאות בכללותה לא יושבת בתודעת היום הזה. אבל ה'חוברה לה יחדיו' זה לא החיבור בין הרובע היהודי לעיר המערבית, אלא החיבור בין ירושלים לתל־אביב. זה הסיפור של הקסטל ולטרון ושער הגיא. המקום הזה הוא המורשת של התקומה שלנו, ואסור לפגוע בו. ברור שצריך גם קדמה, וצריך לחיות טוב. יש לנו כאן קווי מתח ועבודות להרחבת כבישים, ואנחנו לא מהגופים שמתנגדים לכל שינוי. אבל את המרחב הזה מוכרחים לשמור".
מקשה על התפקוד האקולוגי של האזור. כביש 1בואכה מחלף שער הגיא | צילום: נעמה שטרן
"שער הגיא הוא נכס צאן ברזל של מדינת ישראל, זה חלק מהבסיס ההיסטורי של הקמת המדינה", מחזק את דבריו מתן נחום, רכז שמירת טבע במחוז ירושלים של החברה להגנת הטבע. "השטח שמייעדים להקמת תחנת הכוח נמצא במרחק של פחות מ־300 מטרים מהחאן - אתר המורשת של מלחמת העצמאות, עם המשוריינים השרופים מהשיירות לירושלים הנצורה - וצמוד לחלק המערבי של דרך בורמה ההיסטורית. הקמה של מתקן תשתית במרחב רגיש כל כך מבחינת נוף ומורשת תהיה פגיעה קשה באותם ערכים שעמדו בבסיס ההחלטה לסמן את המכלול הנופי בתמ"א רשמי.
"תוסיפי לזה את הפגיעה הסביבתית בלב המסדרון האקולוגי הארצי, בחיבור של הרי יהודה ושפלת יהודה, ותקבלי מעשה שלא ייעשה. השטח הזה, בין גן לאומי הרי יהודה ממזרח ליער פארק רבין ממערב, מקיים את המשמעות של המושג מסדרון אקולוגי - חיבור בין אזורי ליבה. החיבור שיוצרת פתחת שער הגיא מאותגר מספיק ממחלף הכבישים 1 ו־38, שמקשה מאוד על התפקוד האקולוגי של האזור. הוספת מתקן תשתית בעל השפעות סביבתיות ברורות, עלולה להיות חסם לפעילות אקולוגית במרחב".
הפרויקט הענק הפך למזבלה
את סלע ואמיר אני פוגשת בשעת בוקר מוקדמת במצפור שער הגיא, המתנשא מעל החאן ומשקיף על האזור כולו. כיאה לבני פלמ"חניקים, השניים ממתינים לי עם פינג'אן מבעבע וכוסות מוכנות למזיגה. בצד הנוף המרהיב והירוק שעוטף אותנו, ניתן להבחין באותות השרפה הקשה שהשתוללה כאן באביב שעבר וכילתה שטחי חורש רבים. על המבתר שלרגלינו אמר בני מרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח, כי "רוחב החזית כרוחב הכביש". מאז המבתר הובקע והורחב, והחזית הצרה ההיא מתפרסת כעת לכדי אוטוסטרדת שישה נתיבים מרווחים, עמוסים כלי רכב. לאט־לאט משתחרר הכביש מפקקי הבוקר שזחלו מירושלים לשפלה ובכיוון ההפוך.
לא רחוק מאיתנו, שורת קולטי שמש מכסה את הלולים של היישוב מסילת־ציון, שמשקיף עלינו מעל תחנת הדלק המוכרת של כביש 38. "כל המרחב הזה, מהלולים ועד אזור תחנת הדלק, אמור להפוך לחוות גז", מסביר אמיר. "אלה שטחים של מסילת־ציון. תושבי היישוב הצביעו בעד מכירת השטח ליזם, אבל לשמחתנו הם חזרו בהם מההחלטה. זה עדיין לא סוף פסוק, משום שהמדינה יכולה להפקיע שטחים, כמו במקרה של מתקן ויסות הלחצים שנמצא סמוך לתחנת הדלק. ההצעה שהייתה אמורה להגיע לאישור תכנון ירדה מסדר היום נכון לעכשיו, אבל כרגע לא כל משרדי הממשלה בצד שלנו, בדגש על משרד האנרגיה, שמוביל את הנושא".
הסנטימנטים העמוקים של אמיר וסלע למקום הזה מתחילים כאמור אצל הוריהם הלוחמים. יוני אמיר (61), נשוי ואב לשלושה מתגורר בתל־אביב, עוסק בתחומי ציות ורגולציה באחד הבנקים הגדולים. הוא בנם של מיכל רייזקינד ודניאל כ"ץ זכרם לברכה. האב שירת בפלמ"ח תחת פיקודו של גדעון (ג'וני) פלאי, ובפברואר 45' נתפס יחד איתו ועם לוחמים נוספים ליד בית־הערבה, במהלך מטווח שהשתבש. הם נידונו לחמש עד שבע שנות מאסר, אבל ביוני 47' קיבלו חנינה, לרגל יום הולדתו של מלך אנגליה. "כעבור חודשים אחדים פרצה המלחמה", מספר אמיר. "אבא שב לשורות הלוחמים והיה מפקד מחלקת מרגמות בפלוגת הנכב"ד (נשק כבד) של גדוד 'הפורצים' - הגדוד הרביעי של חטיבת הראל. אמא הייתה אחות בבית החולים החטיבתי, והם נפגשו בקריית־ענבים במהלך המלחמה".
55 שנים אחר כך, כשאמיר שירת במילואים כקצין מבצעים גדודי בחטיבת השריון 213, קיבלה החטיבה שלו את השם המיתולוגי הראל, וגם את מספרה של החטיבה ההיא - 10. "בהמשך הוחלט לקרוא לגדוד שלנו, גדוד 429, על שם גדוד הפורצים". אמיר הפך לקמב"ץ החטיבה, השתלב בעמותת הראל והפך ליו"ר שלה. "העמותה עוסקת בהנחלת מורשת חטיבת הראל לדורותיה - מתש"ח, אז הייתה יחידת חי"ר, דרך כל המלחמות, ועד הפיכתה בשנות השבעים לחטיבת שריון", הוא מסביר. בנוסף לפעילות בעמותת הראל הוא עוסק במורשת אסירי המחתרות שנאסרו על ידי הבריטים, וביניהם אביו.
אסף סלע (73) נשוי בשלישית, אב לארבעה ילדים משלו ושלושה נוספים של רעייתו. הוא נולד בכברי וגר היום ברמת־גן. את שירותו הצבאי הממושך הוא עשה בעיקר בחיל השריון, בין השאר כמפקד חטיבת "אגרוף הברזל". בהמשך שימש סגן מבקר מערכת הביטחון, ולאחר שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף, מונה למבקר המוסדות הלאומיים. במקביל השתלב בעמותת הפלמ"ח והיה מעורב בהקמת בית הפלמ"ח בתל־אביב. לפני כשנה נפטר אלוף במיל' שייקה גביש, שעמד בראש העמותה, וסלע ירש את תפקידו.
צילום: נעמה שטרן
אמו של סלע, נעמי גרבר, הייתה בת נהלל. במלחמת העולם השנייה היא התגייסה לחיל הנשים של הצבא הבריטי (ATS), שירתה שם כנהגת ודהרה ברכבה מקהיר לביירות ולבגדד. אביו, אליהו סלע, היה קצין המבצעים של חטיבת הראל. מכיוון שיחד איתו שירתו בפלמ"ח כמה וכמה לוחמים ששמם אליהו, הוצמד לו הכינוי "רעננה", על שם המושבה שבה גדל.
כאמור, סוגיית תחנת הכוח במתחם שער הגיא אינה המאבק הראשון שבו העמותות המדוברות חוברות יחד. בשנת 2016 עלתה דרישה "למימוש ייעודו של אתר חאן שער הגיא כמרכז למורשת מבקיעי הדרך לירושלים בתש"ח", כלשונו של אמיר. "הדבר חייב החלטת ממשלה, וזו אכן התקבלה, אחרי חודשים רבים של מאבק".
"זכינו לתמיכה מכל שורות החברה הישראלית", מוסיף סלע, שאז עדיין לא עמד בראש עמותת הפלמ"ח. "היו שניסו לתמוך בנו דרך גופים פוליטיים, אבל לא הסכמנו לצביעה פוליטית של המאבק, כי זו המורשת של כולנו".
ראשיתו של הסיפור בהחלטה של ממשלת נתניהו הראשונה להקים פארק לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. "את מלאכת האיתור וההקמה הטיל שר החקלאות רפאל איתן על יו"ר קק"ל דאז יחיאל לקט, שהיה בשעתו מקורב לרבין", מספר סלע. "גבולות הגזרה של הפארק נמתחו מלטרון לירושלים מזה ומגוש עציון למעלה־החמישה מזה. חאן שער הגיא נבחר לשמש מרכז המידע של הפארק, ולמעשה הלב הפועם שלו, שממנו יצאו לסיורים באזור כולו. זהו שטח שמתחיל באשתאול, דרך קיבוץ הראל ועד הקסטל – מרחב אקולוגי של שימור טבע, שגם מכיל את כל ציוני הדרך של ליווי השיירות, דרך הג'יפים ודרך בורמה".
אלא שאז הדברים החלו להשתבש. "כביש 38 היה צר בזמנו, הכניסה ממנו לא הייתה נוחה ולא התאימה להמונים שמגיעים באוטובוסים לסיורים", מסביר סלע. "המשטרה סגרה את הפנייה, וקק"ל מצידה הבהירה שאין לה כסף לבנות גשרים במקום. הפרויקט דעך והאזור נראה כמו מזבלה. עד שבא מבקר המוסדות הלאומיים" - מעיד סלע על עצמו - "וניסה להבין: איך זרקו פה 18 מיליון שקלים לפח? איך לא בדקו מראש את דרכי הכניסה למקום?"
הביקורת הקשה של סלע הביאה להצלת חלק ניכר מהסכום ("שני מיליוני שקלים בכל זאת ירדו לטמיון"), ולהעברת שרביט הפיתוח מקק"ל לרשות הטבע והגנים. אלא שאז משפחתו של השר רחבעם זאבי, שנרצח באוקטובר 2001, ביקשה להפוך את האתר הזה למרכז להנצחת זכרו. לבסוף, בעקבות התעקשותן של עמותות הראל והפלמ"ח, הוחלט לשמור את הצביון המקורי שיועד למקום, והנצחת השר גנדי הועברה למקום אחר.
נוהל חניבעל קבוע
"מרכז מורשת מבקיעי הדרך" נפתח לקהל ב־2020, בתאריך הסמלי כ"ט בנובמבר. בליבו, בחאן המשופץ, הוקם מרכז מבקרים מרתק ומתוחכם, שלמרבה הצער עדיין אינו מוכר מספיק לציבור הישראלי. מצגת שמנציחה את סיפור השיירות מובילה את המבקרים מנקודה לנקודה, תוך פעילות אינטראקטיבית שווה לכל נפש. באי האתר נחשפים לדילמות של מפקדי השיירות, ונדרשים לקבל החלטות במקומם. חדר צר מדמה נסיעה במשוריין, והסיור מסתיים בסרט מרתק שמשלים את התמונה כולה לכדי חוויה היסטורית מרגשת. בסרט הזה ובסרטונים המלווים את הסיור, מופיעים גיבורי הקרבות שמספרים בעצמם את סיפור הבקעת הדרך לירושלים. בין השאר אפשר לראות ולשמוע שם את אליהו־רעננה ז"ל ואת עמוס חורב יבדל"א – פורצי דרך בורמה, ששברה את המצור על ירושלים.
"שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, סיפורי הזוועה מלנינגרד ומסטלינגרד עוד היו טריים, וגם הצעירים הבינו מה המשמעות של מצור", אומר סלע. "זה לא אירוע, אלא תהליך. הירושימה זה אירוע – בום, מפוצצים. מצור זה אסון שמגיע לאט. בהתחלה יש אוכל, אחר כך עוברים לאכול חובזה, ואז אוכלים זה את זה. המצוקה הייתה ברורה לכולם, מבן־גוריון ועד אחרון הלוחמים, והנחישות לפרוץ את המצור הייתה עצומה.
צילום: נעמה שטרן
"היו כמה דרכים מסורתיות להגיע מהשפלה לירושלים. המרכזית היא מיפו, הכביש שאנחנו רואים כאן, כביש 1. הדרך השנייה מגיעה מעזה ועוברת דרך לטרון, כביש 3 של ימינו. אפשר לעלות לרמאללה ומשם לירושלים, מה שהיום הוא כביש 443. ויש תוואי נוסף, מעזה דרך חברון לירושלים, כביש 60. בן־גוריון לא היה איש צבא, אבל היה אסטרטג. הוא לא היה צריך לבחון יותר מדי את השטח: על מפת טיולים גדולה אפשר לראות בבירור את צומת לטרון, שמחבר את רוב הדרכים המוזכרות. בן־גוריון הבין שבלי האזור הזה שאנחנו רואים, אין ירושלים. זו הדרך שתחבר 100 אלף יהודים מירושלים ליישוב העברי שבשפלה".
"בן־גוריון אמר אז שירושלים יכולה להתקיים בלי מדינה יהודית, אבל מדינה יהודית לא תוכל להתקיים בלי ירושלים", מצטט אמיר. "לכן כל המאמצים הופנו לירושלים, ורק אחרי שהושגה שליטה שם, המאמץ עבר לנגב".
שיירות הותקפו גם בדרכן לגליל ולנגב, מזכיר אמיר, אולם המצב בירושלים היה חמור במיוחד. "ההגנה על השיירות נעשתה מתוך השיירות, במשוריינים שליוו אותן. זה אומר שמשיבים אש, לא מגינים על הדרך. שיא המתקפות הגיע בסוף מרץ 48', כשבשלושה מקומות שונים שיירות נבלמות ויש הרבה מאוד נפגעים – שיירת יחיעם בצפון, ב־27 במרץ; שיירת נבי־דניאל, בציר ירושלים־גוש עציון, באותו יום; ושיירה בפיקודו של עמוס חורב, שיצאה מחולדה לירושלים ב־31 במרץ. חורב העדיף לצאת בלילה, אבל קיבל הנחיות להמתין לכוח נוסף, והנסיעה התעכבה עד הבוקר. המשוריינים נתקעו בבוץ ליד חולדה, והותקפו בידי מאות ערבים. חלק מכלי הרכב בשיירה הצליחו לחזור על עקבותיהם. החשש היה שהפורעים ירצחו את הפצועים ויתעללו בגופות, כפי שאירע במקומות אחרים. יורם טרבס, שהיה המפקד של המשוריין הראשון, ריכז את הפצועים במשוריין שלו. ואז הוא הפעיל חומר נפץ שהוחזק בקביעות מתחת לכיסא הנהג, והתפוצץ יחד איתם". בסרטון בחאן מספר עמוס חורב שטרבס דיבר איתו בקשר ואמר: "אני לא יכול יותר, עולים עליי, אני מפוצץ". הדבר הבא שנשמע ברשת הקשר היה רעם הפיצוץ.
"היה ברור שנפילה בידי הפורעים המקומיים מסתיימת בהתעללות בגופות", אומר סלע. "סיפורה של שיירת הל"ה מינואר 48' היה כבר ידוע היטב. זה הוביל את לוחמי הפלמ"ח ואחרים לומר: אנחנו לא ניפול בשבי. נוהל חניבעל היה אז עניין קבוע. מפקדי השיירות הללו זכו לאחר מותם לעיטורי גבורה".
הקרב זקוק למשורר
בחצר החאן ניתן לראות קטע מהכביש המקורי, שממחיש היטב כמה צר היה "רוחב החזית" בדרך לירושלים, וכמה קל היה לפגוע בשיירות. "היישוב העברי ספג כתשעים הרוגים בשלושת האירועים האלה", מדגיש אמיר. "זה פגע גם במורל הלאומי, ולמעשה כל סיפור השיירות התמוטט. בן־גוריון החליט לפיכך לחזור ל'תוכנית ד'' שלו, שאומרת שאנחנו עוברים מהגנה להתקפה. ואז יצא לדרך מבצע נחשון. 'חיל נחשון', שהוקם לשם כך, הורכב מאנשי הגנה ופלמ"ח בפיקודו של שמעון אבידן. המשימה הראשונה שלהם הייתה לכבוש את השטחים השולטים על הדרך לירושלים, מה שמכונה היום רכס השיירות ושלוחת המשלטים. שיא המבצע היה כיבוש הקסטל, ב־9 באפריל. המבצע הסתיים ב־15 באפריל, כשהלוחמים השיגו שליטה מלאה על הדרך, כולל הקסטל והכפר קולוניה. למחרת הטילו על הפלמ"ח להגן על הדרך לירושלים, ויצחק רבין קיבל את הפיקוד על שלושה גדודים שהוקצו למשימה זו: גדוד הפורצים, בפיקודו של יוסף טבנקין ואחריו עוזי נרקיס; גדוד שער הגיא, בפיקודו של מנחם רוסק ואחריו יששכר שדמי; וגדוד ירושלים, בפיקודו של צבי זמיר. שלושת הגדודים האלה הפכו לחטיבת הראל.
"השלב הבא היה מבצע הראל, מבצע לוגיסטי של העברת כוחות. האנגלים עמדו לעזוב, וכדי לייצר עובדות בשטח היה צורך לתפוס במהירות שטחים במרחב ירושלים והסביבה, חלקם מעבר לגבולות תוכנית החלוקה. הכוחות התארגנו למבצע רחב היקף, 'מבצע יבוסי'. הבעיה הייתה שחלק מהכוחות העולים לירושלים הם אלה שכבשו את הרכסים השולטים. אחרי שחלק מהקרבות באזור כשלו – בעטרות ובנבי־סמואל, למשל – הוחלט לצאת ל'מבצע מכבי' כדי לכבוש פה נקודות מחדש. במאי וביוני 48' חטיבת הראל כבשה את הכפר סאריס ואת בית מחסיר, היא בית־מאיר. המדינה אומנם כבר קמה, אבל פה יש מלחמה. חודשיים אחרי הקמת החטיבה רבין עבר לדרום, ויוספלה טבנקין קיבל לידיו את הפיקוד על החטיבה עד סוף המלחמה".
אספקת המים לירושלים חודשה במהירות בזכות דרך בורמה. סלילת הדרך לצד צינור המים "קו השילוח", 1948 | צילום: אוסף מיתר האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש מש' פריצקר, הספרייה הלאומית צלם: כרמי בוריס
ציר התנועה מתל־אביב לירושלים יצא אז משכונת התקווה, המשיך דרך רמלה־לוד ומשם הגיע למשמר־איילון, ממש מתחת למשטרת לטרון. כפר ערבי ששכן סמוך למנזר לטרון חלש על הציר, וממנו חסם האויב את הדרך לירושלים. "הכפר הזה לא נכבש ב־48', למעט חלקו הדרומי, אבל הלוחמים הבינו שאפשר למצוא תוואי נסתר", מספר סלע. "רעננה יצא עם אברהם שוטלנד מקריית־ענבים, והם נסעו מערבה על הכביש עד לחאן שער הגיא, פנו שמאלה למה שהיום הוא כביש 38, ופה בוואדי שברו ימינה. רעננה הכיר היטב את השטח, משום שלפני המלחמה היה מפקד פלוגה, והמרחב הזה היה שטח האימונים שלהם".
"רעננה ירד דרך הוואדי לכיוון קיבוץ חולדה. באותו זמן עמוס חורב וגברוש, גבריאל רפפורט, יצאו מקיבוץ חולדה לכיוון ההפוך מתוך אותה מחשבה בדיוק, בלי תיאום ובלי קשר בין שני הצדדים", מספר סלע. "רעננה ושוטלנד הגיעו לטרסה שלא הצליחו לעבור, והלכו לישון. מהכיוון הנגדי נעצרו גברוש וחורב מאותה סיבה. עם שחר, רגע לפני שהתפתח ירי דו־צדדי, הם זיהו אלה את אלה. כולם לחצו ידיים, וזהו. התוואי של דרך בורמה נפרץ.
"חטיבה 7 כבשה את הכפרים בית־ג'יז ובית־סוסין, שכבר לא קיימים היום, והדרך שחיברה ביניהם הייתה הבסיס ליצירת דרך בורמה. מאחר שהערבים פוצצו את צינור המים מראש־העין לירושלים, הוקם 'קו השילוח' בעבודה מהירה שאין כמוה, ודרך בורמה אפשרה את הובלת המים עד לחיבור למשאבות שבין שער הגיא לשורש. כך אספקת המים לירושלים חודשה".
אנחנו צועדים במדרכת האבן הרחבה של חאן שער הגיא המשוחזר, שמשתלבת היטב במרחב הנופי ההיסטורי. לפנינו המבנה המרכזי של החאן, שנראה היטב גם מהכביש העולה לירושלים. מילותיו של חיים גורי מתנוססות עליו בגאון: "לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר". "כל סיפור צריך סופר טוב או משורר טוב", אומר סלע בחיוך. "היו הרבה קרבות קשים במלחמת העצמאות, וכמו במלחמות אחרות, כל אחד והקרב הקשה שלו. אבל גורי כתב על באב אל־ואד, וזה תפס".
המבנה המקורי כאן, מספר סלע, היה חאן טורקי שהיה פעיל כל עוד נסעו בעגלות. "כאן היו עוצרים לרענון ובעיקר למנוחת הבהמות והאכלתן. כשהקיסר וילהלם השני הגיע לביקור בארץ ישראל הניחו את המסילה, ואחר כך הבריטים כבר סללו כבישים, כך שהחאן הפסיק לפעול".
הבריטים סללו כבישים והוציאו אותו מכלל שימוש. חאן שער הגיא | צילום: נעמה שטרן
למרות חלקו החשוב של אביו בקרבות העזים שהתחוללו כאן לפני 78 שנים, סלע שב ואומר כי סיפור השיירות איננו סיפור של הפלמ"ח, וגם לא של חטיבת הראל: "זה סיפור של העם כולו", הוא מדגיש את המסר שמוטמע היטב גם במצגות בחאן. "היישוב היהודי כולו היה מגויס לסיוע לתושבי ירושלים. נהגי אוטובוסים ישבו חשופים בצריח, ואנשים מכל שדרות העם היו שותפים להעמסת האספקה על המשאיות ולפריקתה בירושלים. לפעמים יצאו 300 משאיות מתל־אביב לירושלים ביום אחד. מאיפה באו האנשים? לא היה צו חירום שגייס אותם, כולם התנדבו לזה. האספקה לירושלים הייתה מבצע לאומי, לא חטיבתי. יש לי חבר שאביו חי בזמן המלחמה בירושלים, הוא כבר היה אז מבוגר, אבל גם הוא הלך לעזור בפריקות האספקה. הוא לא היה מפקד שכבש את הקסטל או את קטמון, כמו רעננה. כשהבן שלו ביקר פה לראשונה, הוא הבין פתאום את החלק של אביו במלחמה. אם אתה בירושלים, אתה צריך לפרוק, לעזור, לחלק אספקה, לעזור למגן את המשאיות וגם למלא שקי חצץ שאותם יורידו לשפלה, כי חסר שם. זו מלחמה שכל העם היה שותף בה".
החששות של בן־גוריון
במצפור שער הגיא, המשלים היטב את חוויית המצגות בחאן, נקבעה שורה של עמודי עץ נמוכים; כל אחד מהם מנציח קרב גבורה אחר שהתרחש באזור. "להפוגה הראשונה, בחודש יוני, אנחנו נכנסים כשדרך בורמה כבר קיימת", מציין סלע. "זה אומר שאפשר לנוע בכביש, לעקוף את לטרון מדרום ולהתחבר לשפלה. ביולי מגיעים 'קרבות עשרת הימים' – שורה של מבצעים בחזיתות שונות, שמשנים את המציאות בשטח, אחרי שמצרים הפרה שוב ושוב את הפסקת האש. חטיבת הראל הולכת עד קו נחל שורק ובית־שמש, וכובשת את 'המשלט המשותף'. ובסוכות אנחנו כבר במבצע 'אל ההר', שבו חטיבת הראל מרחיבה את פרוזדור ירושלים דרומה.
"כשהיו שואלים את רעננה מה היה הקרב הכי קשה שהשתתף בו, הוא לא דיבר על הקסטל, שאותו נדרש לכבוש פעמיים, ולא על קרב סן־סימון, שם הוא היה זה שהחליט לא לסגת. הקרב הקשה ביותר מבחינתו היה קרב 'אל ההר', שסיים את המערכה בפרוזדור ירושלים. אגב, האויב שם היה צבא מצרים, ולא ירדן".
במבצע "אל ההר" (או "מבצע ההר", ובשמו המקורי "מבצע הושענא רבא"), שהתקיים בין 19 ל־22 באוקטובר 48', לחמה חטיבת הראל בכוחות המצריים מדרום לנחל שורק ועד בית־ג'יברין. "חטיבת הראל התקדמה מ'המשלט המשותף' באזור בית־שמש. כשהלוחמים הגיעו לאזור חוסן, הם ראו שאין אויב עד צומת הגוש", מתאר סלע. "הם רצו להמשיך קדימה, לשחרר את הגוש ולכבוש את ירושלים מדרום. אפשר היה לכבוש את ירושלים באפס מאמץ, אבל מהמטה הכללי פקדו עליהם לעצור. המח"ט יוספלה טבנקין, הבן של האדמו"ר הגדול יצחק טבנקין, אמר לרעננה: 'תמשיך לנהל את הקרב לאט, ואני לוקח את הג'יפ לתל־אביב, לריב עם המטכ"ל'.
"אבל טבנקין לא הצליח לשכנע אותם. יגאל ידין אמר לו שאף פעם לא כבשו את ירושלים מדרום. רק שזה לא נכון - הבריטים כבשו אותה מדרום. אני מנחש שהסיבה האמיתית הייתה שבן־גוריון חשש מעמי העולם. לפי החלטת האו"ם ירושלים אמורה הייתה להיות בינלאומית, ואני מניח שבן־גוריון חשב שאם יכבוש את כולה, ייקחו לו אותה. לעומת זאת, אם ירדן מחזיקה חלק מהעיר, לא ייקחו לו את החלק שהוא מחזיק. הוא לא התרגש מאמירות בסגנון 'הוותיקן הזה' (כך התבטא משה דיין במלחמת ששת הימים לגבי כיבוש העיר העתיקה – א"ג). זה לא בן־גוריון. החשש שלו היה מלחצי העולם".
מעבר לכביש 38, בין שולחנות פיקניק ושבילי הליכה, מתארגנת קבוצת רוכבי אופניים ועולה למסלול "דרך הג'יפים" המיתולוגית. במעלה הרכס שבאופק נסללו דרכים למשלט 16 ולמשלט 21, ונוצר אזור טיולים נוח ובעל נוף מרהיב. רכס קנדה מציץ אלינו, חלקו ירוק וחלקו שרוף, וגם את רכס התותחים אפשר לראות מכאן - "ושיהיה ברור: תותחים לא היו שם, אלא תצפיתנים שהכווינו את הכוחות", מציין סלע בחיוך.
"הפלמ"ח הוא הזרוע הסדירה של ההגנה, 'ראשונים תמיד אנחנו', ולא פחות מזה: 'לפקודה תמיד אנחנו'", אומר סלע. וזה כולל את פקודות הסזון, והפקודה לירות על אלטלנה, וגם את הפקודה לא לנסות לכבוש מחדש את גוש עציון, פקודה שבגללה כמעט התפתח מרד נגד המטכ"ל. ומתוך 12 חטיבות שלחמו במלחמת העצמאות, שמונה לחמו במידה זו או אחרת גם פה. זה הצנטרום של המבואה מלטרון לירושלים, והיום זה האזור המטויל שלה, שכולל גם את שביל ישראל. הכול מתנקז לנקודה הזו. איך ייתכן שבכל טיול - רגלי או באופניים או בג'יפ, של תנועות נוער ושל בתי ספר - במקום להתעסק במורשת, יראו את תעשיית ייצור החשמל מגז?
"המרחב בין לטרון וכביש 3 לאנדרטת הפורצים, הקסטל, נווה־אילן וקריית־ענבים ומעלה־החמישה, פארק קנדה, 'גבעת חתולה' ודרך בורמה - הכול מרחב מורשת והנצחה של סיפור השיירות. לאן שלא תסתכלי ובכל מקום שלא תדרכי, התרחש הסיפור הזה. יש כאן מציאות של טבע ואקולוגיה לבעלי החיים ולבני האדם. אם יהיו פה ארובות וקירות בטון, מי ישב פה? הכול יהיה עקר ושומם".
עוד כתבות בנושא
