ביוני 2023, כתב היד של הרומן החדש של שמעון אדף כמעט הושלם. אבל אז הוא החליט להניח לו, להמתין ולראות מה תביא איתה שנת 2024. העלילה עוקבת אחר שני בני זוג שגורלם נשזר בארבעה עשורים של היסטוריה ישראלית. אדף מיקם כל פרק רגע לפני האירוע המכריע של אותו עשור – רצח רבין, פינוי גוש קטיף, צוק איתן. "התודעה הפוליטית שלי הבשילה והתעצבה בעשורים האלה", הוא אומר. כשהגיע לכתיבת העשור האחרון בספר החליט, כאמור, לתת לכתב היד להתאוורר. "אמרתי לעצמי, אני לא יודע מה עתיד לקרות ב־2024. אתן לכתב היד לנשום קצת, ואז אראה איך המציאות תכתוב את הפרק הבא". המציאות אמרה כידוע את שלה, והכתיבה של אדף שיקפה אותה. הממד הכאוטי וקצר־הנשימה בספר, הולך ומעמיק ככל שהזמן מתקדם.
יום לפני 7 באוקטובר נחת אדף בישראל, לאחר שהשתתף בכנס אקדמי ביפן. בחג עצמו הוא התכוון להתארח בבית הוריו בשדרות, אך ג'ט־לג של אחרי טיסה השאיר אותו בביתו בתל־אביב. למחרת בבוקר הוא התעורר למציאות מסויטת: בני משפחתו היו נצורים בביתם, והתפנו ממנו רק כעבור שלושה ימים. תותחי המלחמה הקפיאו את הכתיבה שלו, ואולם זמן קצר לאחר מכן הוא שב אליה.
באותם ימים, הוא אומר, "כותבים שאלו את עצמם האם מותר לכתוב ומה צריך לכתוב, כי כל מה שנכתב עד אז נראה פתאום לא רלוונטי. אותי יותר הטרידה השאלה איך כותבים, לא מה כותבים. איך השפה מתנהגת זו שאלה שלא כל כך שואלים. מצד אחד עברנו טלטלה וכל המילים הפכו לחלולות, כי כמה אפשר לשמוע את המילים 'זוועתי', 'מפלצתי', 'נוראי'. מצד שני, כמעט כל ביטוי יומיומי קיבל משמעות כפולה. הביטויים הכי סתמיים נטענו במשמעויות הרות גורל. ככה נולדו החלקים האחרונים בספר, שיש בהם התפוצצות: משפט רודף משפט, השפה מתפרעת. יש מעבר בין משלבים ובין מחשבות".
"איך נוצר הצורך לגרום לגברים ברחוב להניח תפילין". דוכן להנחת תפילין בצפת | צילום: דוד כהן, פלאש 90
בשנים האחרונות שואף אדף לכתוב בזמן אמת, בתוך ההתרחשות עצמה. כך למשל ברומן "הלשון נושלה", שיצא לאור ב־2021. למרות היותו יצירה ספקולטיבית, העלילה מתרחשת במקביל למערכת הבחירות האינסופית של 2019. "זה רומן שמדבר על רגעי שבר פוליטיים, ורציתי לבדוק איך הדמויות פועלות בתוך מציאות כזו", מסביר אדף.
אחת הבעיות שהוא מזהה בספרות הישראלית היא הנתק בינה ובין ההווה. "נכתבת כאן ספרות טובה, אבל לא תמיד היא מדברת עם מה שקורה בישראל. יש בה תחושת ישראליות, אבל היא מתקיימת מחוץ לזמן, כאילו המציאות הישראלית והפוליטית שיש בה אזעקות, קורונה, הפגנות, מלחמות – לא נוגעת בה. הניתוק הזה קשה לי, כי בעשור האחרון אין כמעט רגע אישי שלא הושפע מהלאומי".
אף שהוא נתפס כסופר ספקולטיבי, הבורא ביצירותיו מציאויות חלופיות בעלות חוקיות משלהן, אדף מתעקש לעגן את הכתיבה שלו במציאות מוחשית, כזו שאי אפשר לטעות בזיהויה. "גם בספרים הכי מדומיינים שלי", הוא אומר, "יש תמיד משהו שממקם אותם כאן, בהווה הישראלי, או לפחות ביחס אליו".
סוף אחר
שמעון אדף (53) נולד בשדרות, בן להורים דתיים שעלו ממרוקו בשנות החמישים, הילד השישי מתוך 11 אחים ואחיות. בשדרות של אותן שנים התקיימה קהילה משכילה של יוצאי מרוקו, ששורשיהם בבתי הספר של רשת "אליאנס". שפתם העברית הייתה מליצית ומוקפדת, והחינוך הדתי וההשכלה נחשבו אצלם לאבני יסוד.
אימו של אדף, תמר, חלמה להיות מורה אך לא זכתה להשלים את לימודיה בעקבות קשיי הקליטה והיעדר מערכת חינוך לילדי עולים. לאורך השנים דיברה רבות על החלום שנמנע ממנה, ומתוך הערכתה להשכלה מילאה את הבית בספרים – אנציקלופדיות וספרי עיון, בהם למשל כתביו של זיגמונד פרויד. אביו, חנניה, היה מסור ללימוד תורה, ובביתם ניצבה ספרייה עצומה של כתבי קודש. האב קיווה שאחד מילדיו יהיה רב, וכאשר נוכח ביכולת השינון והזיכרון המרשימה של שמעון, שלח אותו לחידוני תנ״ך. מכל אחד כזה שב שמעון עם פרס נוסף, בדמות עוד ספר לספרייה.
בשדרות למד אדף הצעיר באחת הישיבות הראשונות שהקימה תנועת ש״ס בעיר. הוא זוכר את התקופה הזו כקשה ומגבילה, שנים שבהן החל לפתח ספקות ושאלות על האמונה ועל מקומו בעולם. לקראת כיתה י׳ עזב את המסגרת החרדית ועבר ללמוד בתיכון הממלכתי באשקלון, מתוך שאיפה ללימודים ריאליים ולפתיחות אינטלקטואלית, שמערכת החינוך בשדרות לא יכלה להציע באותה עת.
במהלך שירותו הצבאי, כאפסנאי, פגש אדף באייל רביבו, מוזיקאי משדרות, והצטרף ללהקתו "האצולה" כגיטריסט. זו הייתה תקופה שבה שדרות הפכה למוקד של סצנת רוק תוססת, עם להקות כמו "טיפקס" ו"כנסיית השכל" שפרצו לתודעה הארצית. גם עבור אדף הייתה זו תקופה של פריצה: מלבד השירים שכתב עבור הלהקה, הוא החל לשלוח שירים לכתבי עת ספרותיים, והם פורסמו בזה אחר זה.
הנטייה הספרותית שלו נבטה כבר בגיל צעיר: הוא למד לקרוא עוד לפני בית הספר, ונהג לבלות שעות בספרייה העירונית. את אחותו הגדולה אביבה, שעימה הלך לספרייה, הוא מתאר כאחת הדמויות המכוננות בחייו ככותב.
מתוך הקריאה, הוא החל לנסות את כוחו גם בכתיבה: "התחלתי לכתוב המשכים לספרים שאהבתי, כמו 'פו הדב' ו'עליסה בארץ הפלאות'. כשלא אהבתי את הסופים של הסיפורים שקראתי, המצאתי להם חדשים. אחר כך זה עבר לסיפורים שכתבתי בשביל האחים שלי. הייתי הולך להביא את הקטנים מהגן הביתה, ובדרך הייתי מספר להם את הסיפורים שכתבתי.
"מגיל צעיר הבנתי שכשאני מספר או כותב, משהו בי מתבהר. זו לא רק דרך לספר סיפור, אלא דרך להבין את עצמי. בעולם שבו הכתיבה האישית והממואר הפכו למרכזיים כל כך, נדמה ששכחנו את החוויה הפשוטה והעמוקה, שאנחנו מבינים את עצמנו דווקא דרך האחר. ברוב התרבויות, מהמיתולוגיות ועד כתבי הקודש, הסיפור המסורתי סוּפר בגוף שלישי – במבט־על, חיצוני. כדי לדעת מי אנחנו, היינו צריכים תמיד לעשות תנועה של התקה, להסתכל מבחוץ. זה מה שהכתיבה עשתה לי אז, והיא עדיין עושה – היא מאפשרת לי לפענח את עצמי דרך הדמויות שבראתי".
ספרות שדורשת השכלה
"מספיק מציאות" הוא ספרו ה־20 במספר של פרופ׳ שמעון אדף – סופר, משורר ומרצה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון, חתן פרס ספיר לשנת 2012 וזוכה פרס לנדאו ופרס ניומן. הספר הוא חלק מסדרה חדשה בשם "חוג קריאה", הרואה אור מטעם מכון הקשרים, "עברית" וידיעות ספרים, בעריכת יגאל שוורץ ולי ממן.
סגנונו הספרותי של אדף הפך אותו לאחד הקולות הייחודיים בספרות העברית העכשווית. הוא כותב פרוזה ספקולטיבית, חידתית ורבת שכבות, המשלבת דמיון עתידני עם עולם הסוד היהודי, רמיזות אוטוביוגרפיות עם סוגיות חברתיות ופוליטיות, ורפרורים אל מדרשי חז"ל וליצירות ספרותיות אחרות. לא תמיד קל לקרוא את אדף; ספריו תובעים התמסרות, קשב ופענוח מתמשך. השיח הביקורתי כלפיו נע בין הערכה רבה ליצירתיות ולחדשנות שמאפיינות אותו, ובין תסכול מהמורכבות ומהקושי לפענח את צפונות כתיבתו.
| צילום: ללא
הפער בין ההערכה שהוא זוכה לה ובין קהל קוראיו המצומצם למדי, איננו מטריד את הסופר. "באופן כללי קהל הקוראים הצטמצם", הוא אומר. "אנחנו כבר לא בשנות התשעים, שהיו תור הזהב של הספרות העברית. נמכרו אז הרבה ספרים, כולל יצירות מורכבות מאוד. מה כבר ההבדל בין לכתוב ספר שיקראו אותו 500 איש, ובין ספר שיקראו אותו 3,000 איש? מבחינתי זה לא פער גדול כל־כך. בסוף אני לא תלוי במכירות. אנשים שקוראים אותי ברצינות ומוכנים להשקיע בספרים שלי, לא רוצים יצירה ז'אנרית, שבה הם יודעים בדיוק מה הם מקבלים. הם רוצים את ההפתעה, את כברת הדרך שאני הולך בתוך עצמי ומציע להם אותה".
האתגר שספריו של אדף מציבים איננו רק ברמת התוכן והצורה אלא גם בסגנון, שאינו כפוף לאף ז'אנר. גם כשכתב ספרות בלשית, למשל, הכתיבה לא יישרה קו עם הקונבנציות המקובלות בסוגה. "כקורא אני אוהב ז'אנרים, אבל ככותב אני לא מסוגל לממש אותם. גם אם אנסה לכתוב ספר ז'אנרי, הוא יתפרק לי מתישהו".
מהכתיבה שלך ניכר שאתה לא חושב על הקוראים אלא עסוק במה שמעניין אותך. ככותב, מה אתה מחפש בכתיבה?
"הכול מעניין אותי. כן, זה חמדני מצידי, אבל אני לא מתבייש בזה. אני רוצה להבין את ההתנסות האנושית בכוליות שלה, גם כשהיא עשויה מהבלים ורגעים קטנים, חסרי משמעות לכאורה, וגם מרעיונות גדולים. השאלות שמובילות אותי הן איך אנחנו מבינים את המציאות, מה יוצר את התודעה שלנו, איך אנחנו מבינים מוות, התגלות, חוויות דתיות. אני רוצה להבין את הנפש האנושית ואני רוצה גם להבין את הלשון שבאמצעותה הנפש הזו נמסרת. מה שדוחף אותי לכתיבה זה תמיד רגע של חוסר מובנות – של העולם או של עצמי.
"השאלה היא מה הנחות היסוד של הספרות שצריך לכתוב עכשיו. הוטל עלי לייצג תופעה שהיא לא רצויה בתוך הספרות העברית והתרבות הישראלית. אבל אני לא היחיד בתופעה הזו, של כותבים שמחויבים לספרות עצמה. זו ספרות שדורשת איזושהי השכלה מהקוראים לפני שהם ניגשים, איזו התמצאות בדגמים ובהיסטוריה של הספרות. זו עמדה שנתפסת כעמדה מתנשאת, או עמדה שמייתרת את הקוראים, או שהיא לא ידידותית. אבל יהיה מי שיטען שאני בין היוצרים בדורי שהכי מתקבל מבחינת הפרסים. היו התייחסויות, נכתבו ביקורות, גם אם אולי לא תמיד חיוביות".
ומה אתה מחפש כקורא?
"בתור קורא ספרות אני לא מחפש ספר ש'כתוב כהלכה'. מה שתמיד עניין אותי זה קול אותנטי של מישהו אחר. חלק מהחוויות הכי אינטימיות שהיו לי בחיים היו עם ספרים של אחרים ועם מוזיקה של אחרים. לשמוע את הקול שלהם במיטבם או במירעם, כשהם הכי מחודדים ומלוטשים וגם הכי גסים ובורים, ולפגוש את התודעה שלהם שם".
גם הרגלי הכתיבה של אדף ייחודיים. "אני מפנה זמן, כחודש וחצי שאני כותב כל היום. אני בתוך היצירה, והרבה מהעולם מתבטל בזמן הזה. כשאני כותב, זה בקדחתנות. יש ספרים שכתבתי פרק מדי יום. לפעמים כתיבה מתחילה משאלה, לפעמים ממשפט מוזיקלי. זה קצה החוט שאני נאחז בו. לפעמים זה רגש שעולה על גדותיו ואני לא מבין אותו, ואני יושב וכותב".
ואיפה האתגרים?
"אני מאתגר את עצמי בזה שאני אף פעם לא אכתוב ספר דומה לאחר. אני צריך לברוא שפה פואטית עבור ספר מסוים, ואחר כך להשליך אותה ולא להשתמש בה יותר. כל אחד מקובצי השירה שלי כתוב בשפה אחרת מבחינתי. זה בא לידי ביטוי גם בעולם הדימויים וגם בתחביר. האתגר הוא לא לחזור ולכתוב אותו ספר. זה הבדל שהוא צורני, אסתטי ולשוני".
שפה מלאה חורים
הספר החדש מבטא תמות שהעסיקו את אדף גם בספריו הקודמים: שילוב בין עולמות הסוד והטכנולוגיה, רובד מיתי ותודעות ארוגות. השימוש שלו בשפה מודע מאוד: כל פרק נושא כותרת שהופכת גם היא למעין כתב חידה: "בדיוניום" – כמילה נטולת פשר; "אופללה" – כצליל אוניברסלי; "קיס קיס מני", מתוך חגיגה בסנוקר, או המילה המרוקאית "בזעט" ששלחה אותי לדפדף במילון. אני שואלת את אדף על הבחירות המילוליות הללו. האם זהו משחק עם השפה? ניסיון להחיות אותה? שתילת רמזים?
מבחינתו מדובר ברצון לדייק. "העברית, שאנחנו רגילים אליה מאוד, היא שפה שעדיין מלאה חורים. אני לא יכול לכתוב בעברית בלי להמציא משהו, כי מהר מאוד אני מגיע לנקודה שבה חסרות לי מילים, או שהמילה המדויקת היא מילה שכבר לא משתמשים בה. יש משהו במילה מסוימת, בצליל ספציפי, באופן ההגייה, שיתפוס משהו מהתדר הרגשי הספציפי של הפרק. זה שיעור שלמדתי מהשירה, שכל הממדים של השפה חשובים באותה מידה. בפרוזה רגילים לדבר רק על מובנים, אבל בשירה ברור למשוררים שהצליל הוא חלק מהחוויה המילולית. אני מתייחס גם בפרוזה לא רק למשלב אלא גם לצליל".
לשפה יש מבחינתו תפקיד מכריע לא רק בתוכן אלא גם בצורה: בעוד הפרק הראשון, למשל, כתוב במקצב מתון ובהשתהות מתבוננת, הפרק האחרון בספר, זה המקביל בזמן לשבעה באוקטובר, נכתב בשפה דיווחית, ברשימות תמציתיות, הישרדותיות. כמבקשות לומר: אלה העובדות, כך וכך קרה.
שמו של הספר, "מספיק מציאות", משקף את תפיסותיו של אדף בנוגע לספרות הספקולטיבית, שהוא אחד המייצגים הבולטים שלה בארץ. השם נולד בשיחה עם עורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ. "הוא שאל אותי 'מה הבעיה שלך עם ספרות ריאליסטית? האם אין בה מספיק דמיון?', עניתי: 'אין בה מספיק מציאות'. זו הייתה תגובה אינטואיטיבית, אבל אני מאמין בה. אני מרגיש שהרבה פעמים המוסכמות של הריאליזם לא ממצות את החוויה שלי בעולם, שהיא הרבה יותר רחבה. ההתנסות שלי נוגעת במקומות שהספרות הריאליסטית מבטלת אותם כדמיון או מנסה להסביר אותם באמצעות הפסיכולוגיה או הנוירולוגיה. לחוויות רוחניות יש ממשות לא פחותה מאלה הריאליסטיות, ולרובד המיתולוגי יש ממשות ודחיפות שהן לא קטנות מההתנסות הרגילה שלי".
במרכז הספר ניצבים בני זוג: ראם בן־גיגי, מדען אקלים, ושושנה לסרי, מהנדסת מבני נתונים. היא פונה אל התחום הזה כאשר הוא מצוי בראשית דרכו, עם פריחתו של ההייטק הישראלי. תחום מבני הנתונים עוסק בשאלה כיצד ניתן לארגן את המידע הקיים כך שישקף נאמנה את המתרחש בשטח. אלא שבספר, כמו במציאות, התהליך הזה הולך ומתערער: ככל שהמידע נעשה מדויק יותר, כך מתברר שהוא גם מעצב את התודעה שלנו. שושנה מבינה בהדרגה שהאלגוריתמים אינם רק כלים לעיבוד נתונים אלא מנגנונים להבניית תודעה, ושהטכנולוגיה מאפשרת חזרה לרובד מיתי שחשבנו שהמדע יִיתר אותו. השפה של עולם ההייטק, מציין אדף, ספוגה מלכתחילה במטענים מיתיים: "הרי כל הבינות המלאכותיות אינן אלא ניסיון מחודש לברוא אלים ושדים, רק באמצעים וירטואליים. כל הדימויים שאובים משם", הוא אומר.
בניגוד לגיבורים היחידניים שהובילו לרוב את ספריו הקודמים של אדף, הפעם הוא עוסק בסיפורו של זוג נשוי. "אני תמיד רוצה לאתגר את עצמי בכתיבה, אז אמרתי לעצמי 'בוא נכתוב על זוג ששורד, שניהם נגד העולם'", אומר אדף.
זו לא רק זוגיות, זו גם הורות. יש הרבה עיסוק ביחסים של ראם ושושנה עם הבת שלהם, פועת.
"הורות הייתה גם בספרים קודמים, אבל בתוך יחסים שמתפרקים. אין לי ניסיון בזה מכלי ראשון, אבל אני לא מאמין שסופר צריך לעבור כל חוויה בעצמו כדי לכתוב עליה. יש איזו משוואה שהפכה למובנת מאליה, כאילו הכתיבה צריכה להתחיל מחומרי הגלם המוכרים, והעיבוד שלהם הוא מה שהופך אדם לסופר. זו תפיסה מצמצמת. נכון, ההתנסויות האישיות הן נקודת המוצא שלנו בעולם, ובתחילת הדרך אכן הכתיבה נוטה להיות סוג של ביוגרפיה בתחפושת. ובכל זאת, סופר אמיתי יודע לחצות את הגבולות של עצמו. הוא יכול להזדהות עם חוויות רחוקות, ואפילו להבין אותן לעומק בדרכים שאנשים שחוו אותן לא תמיד מסוגלים. סופרים לא צריכים שיקרה להם משהו כדי לספר עליו. הם צריכים רגישות מיוחדת, את היכולת להקשיב לרגשות מסובכים, לפרק אותם לגורמים ולתת להם צורה, קול ומילים. להפוך משהו פנימי, מופשט או לא־נאמר, למציאות שחיים בה אחרים.
"האם ההתנסות שלנו היא באמת כל מה שאנחנו מכירים בעולם? הרי זה הרבה יותר רחב. זה מתחיל מוקדם מאוד, כמעט מיד אחרי הלידה – בחיקוי. עוד לפני שאנחנו יודעים לדבר על עצמנו, אנחנו יודעים לקרוא את האחר. ילדים קטנים מבינים אינטואיטיבית מה מפעיל את ההורים שלהם, למשל. יש להם תובנות חדות, כמעט פסיכולוגיות, על מי שסביבם. זו לא רק סקרנות, זו הישרדות. המוח שלנו מתוכנת מלידה לזהות את הזולת, לקלוט את המניעים שלו, להבין את העולם דרך עיניו. והיכולת הזאת – להבין את האחר, לדמיין את עולמו, להרגיש את הרגשות שלו – לא נעלמת כשאנחנו גדלים. להפך, היא מתפתחת. לפני שהתמייַנו לגברים או נשים, מוחצנים או מופנמים, היינו כל האפשרויות האנושיות. אצל סופרים המקום הזה נשאר פתוח, ובמובן הזה כל סופר יכול לכתוב על כל חוויה שחודרת לתוכו ומרעידה בו משהו. זו לא רק זכותו, זו גם חובתו. אם קראתי ידיעה על ילדה בסין שננטשה על שפת הנהר, וזה נגע בי באופן שאני לא יכול להסביר לעצמי, אני חייב לכתוב את זה".
"חייב" זו מילה כבדה.
"אני לא חייב לפרסם את זה, אבל אני חייב לכתוב את זה, כלפי עצמי. כדי להבין מה המקום הזה בתוכי, מה גרם לו להיפתח. זה היה רגע אנושי, רגע שבו האחר נגע בי באמת. רוב הזמן אנחנו הולכים בעולם מוגפים, עטופים בהגנות, ואז פתאום מישהו זר מצליח לחדור את המעטפת. בעיניי זה רגע של אתיקה אנושית; הנה הפנים שלי, תראה אותי, תשרטט אותי. זה המפגש שבו הספרות מתחילה."
זו אמירה הפוכה מזו של סארטר, שהגיהינום הוא הזולת.
"כן, זה ההפך. זו אמירה מאוד לוינסית".
עדשה ישנה
רוב הדמויות בספריו של אדף נושאות זהות מזרחית, אם לשפוט לפי שמותיהן, אך אף אחת מהן איננה מנופפת בכך או מאופיינת במטען הנלווה לזהות הזו. אני שואלת את אדף על הבחירה הזו. "שמתי לב שהרבה מהספרות הישראלית שנתפסת כ'מזרחית' מתעסקת באנשי שוליים", הוא מאבחן, "בזמן שהרבה מהאוכלוסייה שמוגדרת ככזו מצויה עמוק בבורגנות הישראלית, אבל משום מה היא לא מקבלת ייצוג ספרותי".
למה?
"כי יש איזו תמונה של מזרחיות שהיא מתוגמלת. כזו שמעוררת אצל הקורא רגש מוכן מראש, נוסטלגי או חברתי. לפני עשרים שנה, לדוגמה, 'שום גמדים לא יבואו' התקבל כספר עכשווי וחשוב, אבל בעיניי הוא נראה כמו ספר משנות השישים, עם מזרחיות שמוצגת דרך עדשה ישנה, בזמן שהחיים עצמם כבר השתנו לגמרי. הפריפריה הישראלית של היום הרבה יותר בורגנית, צרכנית, מחוברת לטכנולוגיה ולעולם. היא לא יושבת בחור מנותק, והתודעה שלה היא כבר לא מקומית אלא לפחות ארצית, אם לא גלובלית. כבר בתחילת שנות האלפיים, כשהתקשורת נהרה לשדרות עם מצלמות בזמן הקסאמים, תושבים התקוממו על כך שמצלמים אותם רק כשהם עולים לאוטובוס לימי הפוגה, כאילו זה מה שמייצג את חייהם. הם צדקו. החיים שם עוסקים בדיוק באותן שאלות שמעסיקות את הבורגנות הישראלית בכל מקום – ביטחון כלכלי, עתיד הילדים, חינוך, השכלה. בעניינים הללו אין הבדל בין המרכז לפריפריה, למעט אולי עמדות פוליטיות".
אם אין הבדל, למה חשוב לך לכתוב דמויות מזרחיות?
"ראשית, כי אני רוצה שיהיו דמויות כאלה. הגיע הזמן שגם בספרות יהיו מרוקאים שהם מהנדסי מחשבים, מדעני אקלים ואנשי רוח, כי הם קיימים. כשקורא פוגש דמות של מרוקאי משכיל או אוטודידקט, הוא לעיתים מגיב בהפתעה כאילו מדובר בחריגה מהנורמה. זה נובע מכך שהשיח הספרותי ממשיך לשעתק דגם מצומצם של מזרחיות, שבה דמות מקללת נתפסת כאותנטית, ודמות חושבת או מלומדת מעוררת ספק. גם אם הדמויות שלי לא עסוקות בזהות שלהן באופן ישיר, יש בהן ספציפיות של מסורת, זיכרון ותרבות".
מאחורי הנטייה לשמר את הדימוי המזרחי הישן, מזהה אדף מנגנון רחב יותר: אינטרס פוליטי ותרבותי שמעדיף להגדיר את השיח על מזרחיות במונחים של אפליה ודיכוי, ולא בשאלות עמוקות יותר של זהות, שייכות ומבנה חברתי. "זה נוח, כי זה משאיר את הדיון תקוע. אבל אם נרצה להבין באמת את החברה הישראלית של 2025, נצטרך לשאול מה זה אומר להיות מרוקאי – או כל אדם בעל שורשים מזרחיים – במציאות שבה הגבולות החברתיים והתרבותיים היטשטשו מזמן. השאלה הזו רלוונטית היום הרבה יותר מכל דיון נוסטלגי או מתקרבן".
מאיזו סיבה זה רלוונטי?
"כי זה משפיע על ההתנהלות הפוליטית ועל החלטות שמתקבלות ועל רטוריקה של חברי כנסת ושרים. יש איזה אינטרס זדוני להחזיר לפה שיח גזעני שכבר התחיל להיעלם. המציאות היא שהזהויות חוצות גבולות, הקטגוריות הישנות מתפרקות, והחיים עצמם מזמן לא מתיישבים עם ההגדרות הצרות שמנסים להלביש עליהם".
יהדות של פרפראות
שאלת הזהות אינה נעצרת אצלו במוצא, והיא מתרחבת גם אל המקום שבו זהות דתית הופכת לתופעה תרבותית. לצד סוגיית הזהות המזרחית, עולה בספר גם שאלת היהדות ואופני הייצוג שלה. כך למשל בפרק האחרון בספר: "כשכלכלתן הרוחנית של דתות דועכת, מועתקים דגשיהן מעיקרי האמונה לפרפראות, מחוות שוליות, הנכפות בבהלה. טרם התמצא אחי בסבך המצוות, וכבר קפצה עליו יהודיות מקשישה, סיגל גבנון של הגב, חבש קסקט, תיבל את דיבורו בשברי ארמית נפוצים" (עמוד 305).
בין השורות עולה איזו אי־נחת, אולי אפילו ביקורת. כלפי מי היא מופנית?
"יש תצורה חדשה של יהודיות ישראלית שאני עוקב אחריה כבר שנים, והיא בעיניי אחת התופעות המרתקות של הזמן הזה. מדובר בחזרה לאורח חיים דתי יותר, מה שמכונה כאן מסורתי, מתוך תנאים חדשים לגמרי. לראשונה זה אלפיים שנה, היהדות מתקיימת כאן לא רק כדת אלא כריבונות, ככוח שמנהל מדינה, צבא, כלכלה, חינוך. זה משנה הכול. פלגים של העולם היהודי עברו מוטציה מתוך העובדה שהיהדות הפכה לדת רשמית של ריבונות מסוימת, והיא קשורה לממדים של החיים שהיהודים לא נדרשו אליהם. פתאום יהדות היא לא רק מערכת אמונה אלא גם מערכת ניהולית, פוליטית, מעשית. ומעניינים אותי הדפוסים החדשים שמופיעים מתוך המפגש הזה.
"בעשרים השנים האחרונות נדמה שהיהדות הולכת ונעשית לאוסף של מחוות חיצוניות, של טקסים ומנהגים, ולא של מחשבה או תהליך פנימי. מצד אחד יש התחזקות של זרמים מיסטיים, ומצד שני תופעות שהן כמעט קישוטיות, 'פרפראות' של העולם היהודי. קחי למשל את העניין של הנחת תפילין – איך נוצר הצורך לגרום לגברים ברחוב להניח תפילין, כאילו זו המצווה המרכזית של היהדות, מעל צדקה, מעל פיקוח נפש, מעל כל חובת האחריות והמוסר כלפי הזולת? או מאיפה נולד המשטור ההיסטרי של הצניעות, שהפך למוקד אובססיבי?
"אני מכיר את זה מקרוב, מצורת החיים שבה גדלתי. כל מיני היבטים שקודם נחשבו 'חרדיים' ונדחו בבית שלנו, הפכו עם הזמן למובן מאליו. זה מסקרן אותי: למה זה קורה לעולם היהודי? האם משום שהיהדות מתפרקת כממסד ונעשית כמעט 'נוצרית' במובן שיש שורת מחוות ומעשים, ואז נוצר גם הצורך לייצר סביבם טקסיות? או שאולי היא הפכה לסממן זהות בלבד – משהו ללבוש, משהו להשתייך אליו – בלי לגעת בעומק של התיקון הפנימי ושל עבודת מידות? נראה כאילו החיצוניות הזו פוטרת את האדם מהעבודה הרוחנית האמיתית. זו לא אמירה של ביקורת, אלא שאלה. המסַפר בספר שלי תוהה על זה. הוא מתגעגע לחז"ל, ליכולת שלהם לנוע בין הגבוה לנמוך, לצחוק על עצמם, לחשוב את הקדושה מתוך מורכבות. היום נדמה שהכול נהיה בינארי: טמא או טהור, מותר או אסור, בלי השכבות של הבנה ואנושיות שהיו פעם.
"ראיתי במשפחה איך אחים שלי שחזרו למסורת גידלו את ילדיהם לתוך מין זיכרון עמום של דת, ופתאום אני שומע מהם את כל אותן פרפראות. הם שמעו באינטרנט מישהו שאמר משהו על היהדות והם באים וחוזרים על זה כאילו זה איזה עיקרון של היהדות, והם לא יודעים על מה הם מדברים. זו תופעה רחבה, קהילות שלמות שנבנו סביב אמירות קליטות, בזמן שמאחוריהן עומדת מסורת אינטלקטואלית אדירה, של אנשים שעסקו ברצינות במורכבות של הנפש ושל העולם. לראות את המסורת העשירה הזו מצטמצמת לסיסמה, לתביעה מוסרית ריקה – זה מדהים אותי. ברגע שיהדות מתורגמת לשורה של עיקרים שאנשים משתמשים בהם בשביל לבטל אחרים, שם אני מתחיל לדאוג".
נראה שזה בנפשך.
"לגמרי. אני ממשיך להתעסק בטקסטים הללו, קורא אותם מחדש, בודק את ההתנסות שלי ביחס אליהם, שואל מה הם אומרים לי עכשיו. אני לא דתי במובן הממסדי, אבל באורח ההתנהלות שלי בעולם אני דתי לחלוטין. הדת היא אחד הכלים העוצמתיים ביותר ליצירת תודעה. מראשיתה, מטרתם של המחשבה הדתית ושל אורח החיים הדתי הייתה לעצב בני אדם — להפוך פראים וברברים לבני תרבות. להניח יסודות לחברה מתוקנת, כזו שיודעת להגדיר את יחס האדם לעצמו, לזולתו ולכלל הקהילה. מערכת החוקים היהודית מלאה במנגנונים שנועדו לאזן, להגן, למנוע פגיעה באדם אחר. למרבה הצער, חלקים גדולים מהדת, כפי שהם מתורגמים היום לדפוסי חיים ונכרכים בתוך מערכות פוליטיות, עושים בדיוק את ההפך ממה שהדת התכוונה אליו בראשיתה: הם נותנים לבני תרבות הֶכשר לשוב ולהיות פראים, להיענות ליצרים הנמוכים ביותר – של כוח, אלימות, התבדלות. זה קורה כמובן בכל הדתות, אבל אני עוסק בעולם היהודי".
אז אנחנו בתהליך של תיקון או התפוררות? מתקרבים או מתרחקים?
"אנחנו הולכים ומתרחקים מהיעד שלנו. נדמה שבאופן פרדוקסלי דווקא הקהילות היהודיות שחיו בגלות ושנאלצו להיאחז בלכידותן כדי לשרוד, היו לעיתים אנושיות יותר מן החיים כאן, במדינה יהודית ריבונית. הציונות שאפה ליצור מציאות אוטופית — לשמר את הטוב שבחיים היהודיים הקהילתיים, ולצד זאת להעניק לעם היהודי ריבונות וביטחון, חיים שאינם של קהילה נרדפת. אבל כמו לא מעט רעיונות נאצלים, גם היא נשחקה והושחתה בידי פוליטיקה קטנה וזדונית, שניזונה משסע ומקיטוב במקום מבניית קהילה. העובדה שמגייסים את העולם היהודי כדי לשרת את המטרות האלה, מכאיבה לי מאוד".
ולמרות הכול אתה עדיין בארץ, לא נדדת מעבר לים.
"אני קשור לעברית, היא הרובד העמוק ביותר של הזהות שלי. דרכה אני מבין את עצמי ואת העולם. קשה לי לדמיין את זה קורה בשפה אחרת. אני רואה היום תופעה של ילדים ובני נוער שמדברים בינם לבין עצמם באנגלית, הרבה בהשפעת האינטרנט, וזה נוגע בי. נדמה שהם סופגים מהסביבה איזו תחושה שהעברית זמנית, שהמקום הזה לא בטוח, ושאנגלית היא השפה הבטוחה, הבינלאומית, זו שתישאר."
במקביל להיותו יוצר פורה, אדף מלמד כתיבה יוצרת. כמי שפוגש סטודנטים כבר שנים רבות, אני שואלת אותו מה מעסיק כותבים ישראלים בשנים האחרונות. "עדיין לא רואים את האפקט הישיר של אירועי 7 באוקטובר, לפחות לא ברמת החומרים. אבל כן ניכרת תזוזה צורנית: שני דפוסים מרכזיים הולכים ומתחזקים – הממואר והכתיבה הספקולטיבית. נדמה שהז’אנר הריאליסטי מתקשה לשאת את עוצמת החוויה. הוא לא מספיק רדיקלי כדי להתמודד עם הטלטלות, ואילו הכתיבה הספקולטיבית מציעה דרך אחרת – לא לברוח מהמציאות אלא לחשוב אותה מחדש".
נחמה בפיטום הקטורת
ספר השירים "אביבה־לא", שיצא לאור ב־2009, היה נקודת מפנה ביצירתו של שמעון אדף. אביבה, אחותו הבכורה, דמות מפתח בחייו ושותפה לעולם הספרים והמילים, הלכה לעולמה בגיל 43 לפני כמעט עשרים שנה. האובדן טלטל את עולמו, והכאב הפך לחומר הגלם שממנו נולד הספר, כקינה אינטימית ועזת מבע.
אנחנו עטופים בהרבה אבל ואובדן בימים אלו. מה אתה יכול לספר על כתיבה בעקבות אובדן?
"האובדן שחוויתי, והספר שכתבתי בעקבותיו, שינו מן היסוד את כל היחס שלי לכתיבה. מבחינתי יש כל מה שנכתב לפני 'אביבה־לא', וכל מה שנכתב אחריו. גם הקצב השתנה. עד אז הוצאתי ספרים לאט, במרווחים גדולים. אביבה הייתה הקוראת האולטימטיבית שלי – זו שהעתיקה בכתב ידה את השירים שלי, שהיו כתובים בכתב בלתי קריא, זו שהגיבה, דייקה, המליצה לי מה לקרוא. כשהיא נעלמה הרגשתי שהשפה עצמה נשמטת, שהצורות הרגילות אינן מסוגלות לשאת את מה שאני מרגיש, שהמילים איבדו את טעמן. קראתי טקסטים שנועדו לנחם, והכול נשמע לי חלול.
"באופן מפתיע, דווקא טקסטים שלא נגעו כלל באֵבל היו אלה שמצאתי בהם נחמה, כמו קטעי משנָה ופרשת פיטום הקטורת, שחזרתי וקראתי באובססיביות. אולי זה היה משהו במסתורין של הטקסט, אולי דווקא בריטואליות שלו – העובדה שיכולתי להעמיס עליו כל מה שלא ידעתי לבטא. החיבור הלא צפוי בין טקסטים שלא נועדו להביע אֵבל ובין ההתפרצות הרגשית, הביא אותי לחשוב מחדש על הצורות שספרות משתמשת בהן, ועל כך שאני מחויב למצוא לכל ספר את הצורה הנכונה לו.
"לשירה יש שלושה מקורות גדולים: ההלל, עם ההערצה והסגידה; הקינה, עם האובדן; ושירי אהבה. תמיד רוצים להסמיך את הקינה לשתיקה, אבל בעיניי זה המבוע הצורני הכי גדול דווקא כי אין לה צורה ייחודית משלה. במקרא אין קינה אחת שדומה לאחרת. קינת דוד וקינת איכה הן שונות וייחודיות. בהלל ושבח אפשר לזייף, בקינה אי אפשר. אנשים צריכים למצוא צורה פרטית לחלוטין. יש כאן הצעה להתחיל מהצורה ולא מהתוכן, ולפעמים זו נקודת מוצא טובה יותר. בשבילי לפחות".
הספר נחתם במילים "יש לי את החיים ואני כותב, ויש לי את הכתיבה ואני חי".
"יש הבחנה רווחת שאם כותבים, החיים לא באמת קורים, ואם חיים – אין זמן לכתוב. כאילו אלו שני נתיבים שלא נפגשים. אני מאמין שבזמן הכתיבה החיים קורים — פשוט אחרת, בעוצמה אחרת. אימצתי אורח חיים שמבוסס על ההנחה הזו. זה כרוך כמובן בוויתורים שעשיתי, אבל בעבורי זה גם מקום שבו חיים מתרחשים במלואם. לעיתים בעוצמה גדולה יותר מזו של החיים עצמם."