אם ברקו זרו היה צריך לעשות סטנדאפ על הריאיון שהתקיים בינינו, הוא בוודאי היה מתחיל אותו בבדיחה שמספרת כיצד בשבוע של חג הסיגד התקשורת נזכרת לפתע בקיומו ופונה אליו לראיונות על תקן האתיופי התורן.
"הרבה פעמים אני מסרב", הוא אומר בחיוך, "יצא לי המון פעמים להגיד 'לא' לראיונות כי הרגשתי שפונים אליי רק כי אני מהעדה, אבל בתכלס אין לי שום דבר להגיד על הנושא". כבר שנים שהוא חורש את במות הסטנדאפ בארץ ומציג בהן הומור עדתי נושך ובלתי מתפשר, כזה שגורם אפילו לצופה הכי נועז באולם לזוע באי־נוחות ודקה אחר כך להתפוצץ מצחוק. הוא לא מהסס לספר על האישה שניגשת אליו בסופר ושואלת "מה, נגמר הסלרי?" כי היא בטוחה שהוא עובד שם, על שוטרים שלא מפעילים את מצלמות החזה שלהם בהיתקלויות עם אזרחים ("אולי פשוט נשים מצלמה על כל אתיופי?") או על אנשים שמציעים לאתיופים טרמפ הביתה ("עזבו, אני אחכה לניידת, זה כמו גט טקסי בשבילי").
"באיזשהו שלב הבנתי שהקהל רוצה להרגיש בטוח איתך", מסביר זרו, "ולפעמים הוא מרגיש נבוך לצחוק מבדיחות על שחורים. נניח, כשמישהו שהוא לא בן העדה מספר בדיחה על אתיופים כולם יסתכלו לראות אם יש אתיופי בקהל שמאשר אותה. אז אני מדבר על זה, פותח את זה ראשון. כן, יש פיל בחדר, קוראים לו גזענות ובאתי לדבר עליו".
ברקו זר | צילום: שילת מזרחי
תן דוגמה לסוג של גזענות כזאת.
"יום אחד הגעתי להופיע במועדון של במות פתוחות. עוצר אותי בכניסה גבר מבוגר ואומר 'אתה לא ברשימה', שזה טריק ידוע שעושים לנו במועדונים, ממציאים איזו רשימת מוזמנים סודית שנסגרה מראש. איזו רשימה? בקושי הגיע קהל לשם. שלחתי הודעה למארגן הערב שבאתי ולא הכניסו אותי ולכן הלכתי הביתה. הוא והמארגנים נלחצו. הם הבינו את הסיטואציה, גם הבעלים של המקום הבין את הסיטואציה ואת פוטנציאל התביעות שלה. ישר הם שלחו לי הודעות - תבוא, תחזור, אנחנו מצטערים. לא חזרתי. ואת יודעת מה? הכי התאכזבתי מהאמנים האחרים שידעו על המקרה ובחרו להמשיך להופיע. הייתי מצפה מהם שיגרמו לערב לא להתקיים אחרי מקרה כזה. ובאמת, יכולתי לעשות מזה הרבה רעש, אבל בסוף בחרתי לקחת את זה למקום הקומי ואני מספר את זה כבדיחה בהופעה. זה הא"ב של עולם הסטנדאפ: אתה לוקח את הטרגי והופך אותי לקומי".
אל הסטנדאפ הגיע די במקרה. הוא למד לתואר ראשון בתקשורת וחלם להיות קופירייטר. בקורס שלקח ב"בצפר" התבקש להציג את עבודותיו. "עשיתי את זה בצורה קומית, כנראה בגלל המבוכה. יום אחד תופס אותי חבר מהקורס, סטנדאפיסט במקצוע שלו, ואומר - 'למה שלא תבוא לעשות סטנדאפ?' ולי בכלל היה פחד במה. אבל אמרתי לעצמי שאולי זו הזדמנות להתמודד איתו, נרשמתי לערב של במה פתוחה והקהל ממש התלהב".
אז המשכת?
"אני אדם מאוד ביקורתי כלפי עצמי. ראיתי את ההתלהבות הזאת כמו הנחת עולים. אתה חדש, מתחיל, פעם ראשונה אתה עולה, אתה גם אתיופי, חשבתי שהנטייה של אנשים היא לפרגן, אבל לא רציתי שיפרגנו לי סתם. רציתי שתהיה לזה הצדקה. אז אמרתי, טוב, אני רוצה לבוא עוד פעם, לנסות את זה שוב ולוודא שאני באמת מצחיק. וככה אני מנסה כבר עשר שנים".
צילום: שילת מזרחי
מאז זרו על הבמות. מציף את הגזענות הנסתרת, את הממשקים המביכים, מדבר גם על נושאים שמחוץ לעדתיות, ובעיקר צוחק על עצמו. "אני מופיע הרבה בתל־אביב ושמתי לב שכולם סביבי הולכים לפסיכולוג חוץ ממני. אמרתי לעצמי - אולי משהו לא בסדר אצלי, אולי אני צריך פסיכולוג. ואז ראיתי כמה זה עולה ואמרתי נו, זה יקר מדי, נלך למגדת עתידות, סתם בשביל לעבור איזה טיפול, שיהיה לי מה לספר. מגדת העתידות לא רצתה לקבל אותי. היא אמרה לי שלא קבעתי תור. אמרתי לה 'את מגדת עתידות, את אמורה לדעת שאני מגיע!' משם עברתי לפסיכולוג. וואלה, את יודעת, אוהבים לחטט לך בעבר. אז סיפרתי לו שההורים שלי נפטרו לפני שלוש שנים, שניהם הלכו באותה שנה. אימא שלי נפטרה, וחצי שנה אחרי כן אבא שלי נפטר. ואני יושב מולו, מספר לו על זה, אולי הוא ייתן איזו תובנה שאני לא מכיר. לא ידעתי איך להגיד לו שאני שם רק כדי שאוכל להגיד לחברים שלי שאני בטיפול, רק כי אני רוצה לחוות את החוויה. ואז הוא התחיל להגיד: 'זה הגיוני, זה שכיח – ההורים שלך עברו את כל המסע ביחד, עלו ממדינה אחת לאחרת, היו צריכים להתאקלם, ללמוד שפה, לגדל ילדים, וברגע שאימא נפטרה אבא הרגיש שמשהו חסר לו, וכנראה מהצער גם הוא נפטר. ואני יושב שם איזה חצי שעה וחושב לעצמי איך אני אומר למטומטם הזה שהם היו גרושים 40 שנה".
חזק.
"זו הדרך שלי לדבר על דברים קשים. וכשאני מצליח להפוך את הדבר הגרוע הזה למשהו שאפשר לספר אותו, אנשים מקשיבים. אני לא מאמין בסתם לצעוק 'גזענות גזענות'. לפעמים צריך לומר את הדברים בדרך אחרת, אינטליגנטית".
אתה מרגיש שעדיין יש גזענות בולטת בישראל?
"קודם כול, כן. אבל הייתי אומר שמה שיותר נפוץ היום הוא 'גזענות של מכסות'.נניח כשאתיופי מגיע לריאיון עבודה ואומרים לו 'כבר יש לנו אחד כמוך'. יענו יש רק מקום אחד לשחורי עור. יש לי חבר סטנדאפיסט שגם הוא אתיופי, ההומור שלנו שונה, הבדיחות שונות, אבל אני יודע שאם יש ערב והוא כבר ברשימת המופיעים, לא יכניסו גם אותי. ככה זה".
זרו (42) נשוי למלי, סטודנטית לסיעוד, ואב לשתי בנות, גדל ומתגורר גם היום בראש־העין. הוא עלה לארץ בגיל שבע מאתיופיה, ובכיתה "בדרך כלל היינו שניים־שלושה אתיופים בכיתה מלאה בלבנים".
מזה עשור שהוא חורש את הארץ במופעים ונחשב לדמות מוכרת בסטנדאפ פקטורי, קאמל קומדי קלאב ועוד. הסגנון שלו עושה שימוש בסטריאוטיפים ובדעות קדומות באופן שמעלה מודעות לנושאים חברתיים כואבים. הוא פעיל גם ברשת ומעלה לשם מערכונים קומיים, משדר ברדיו 90, השתתף בתוכניות בידור וטלוויזיה בכאן 11, גלי צה"ל, נבסו, היהודים באים ועוד.
"החוויה הראשונה שאני זוכר כילד בארץ הוא העניין של השבת״, הוא מספר, ״אצלנו באתיופיה שמרו עליה מאוד בקנאות, ופתאום אנחנו מגיעים למדינת היהודים ואנשים מחללים שבת. אני זוכר שהייתי בשוק מזה, הייתי בטוח שכולם במדינת ישראל דתיים".
| צילום: באדיבות המרואיין
איך התייחסו אליכם כשהגעתם?
"אני זוכר את הרצון העז להשתלב ואת המוכנות להעביר או להתעלם גם מדברים שהיום לא הייתי מסכים בחיים שיעשו לי. ניסו למשל לשנות לי את השם, הייתה תקופה שבה קראו לי ברק. לא השקיעו בקופי מה שנקרא. לא חקרו אפילו את המשמעות של השם שלי, וכולם התיישרו עם זה. גם אני, כי נורא רציתי להשתלב. אז אם צריך להחליף את השם בשביל זה, מחליפים אותו. מאז כבר הספקתי לחזור לשם המקורי".
ובאמת, מה משמעות השם?
"זה אור או ניצוץ ברק. נולדתי אחרי בנות. נולד בן אז זה הכניס אור לבית, בגלל זה קראו לי בַּרְקוֹ".
בסטנדאפ שלו, זרו לא מהסס לדבר על אחד הנושאים הרגישים ביותר בעדה, והוא היחס של המשטרה לבני הנוער האתיופים. "זה משהו שכל אתיופי עובר וכל אתיופי עבר. הרבה פעמים אני שומע בראיונות אתיופים שאומרים 'אני לא חוויתי את זה'. לא יודע, אולי אתה פשוט לא רוצה להודות שחווית. אבל אני באמת לא מכיר אתיופי שלא נתקל בשוטרים. וכשאני אומר נתקל בשוטרים זה לא בהכרח שהוא היה בכלא, לפעמים סתם נעצר על ידי שוטר והתבקש להציג תעודה מזהה. ואז אתה רואה את היחס מצד השוטר שעוצר אותך לבדיקה שגרתית לעומת איך שהוא פונה למישהו אחר. ואתה יודע שזה יותר מהצד שלו. אם יש הסלמה מהצד שלנו, זה בדרך כלל ינבע מתסכול. אנשים אומרים לי 'אם שוטר מבקש להציג תעודת זהות למה לא פשוט להציג לו אותה?' וזה נכון, אם שוטר בא אליך פעם ב־20 שנה ומבקש תעודת זהות. אבל כשזה קורה לך על בסיס חודשי או שבועי כמו שהרבה מהאתיופים חווים, הפתרון הוא לא באמת להביא לו את תעודת הזהות. הפתרון הוא להבין למה שוטר מרגיש שהוא צריך בכלל לפנות אליך".
אתה חושש שגם הבנות שלך יחוו גזענות?
"הדור של הבנות שלי", הוא מאט את הדיבור ונושם עמוקות, "אני חושש שהוא יחווה את הגזענות אפילו יותר קשה, כי אני הגעתי לפה כזר. הגעתי בידיעה שאני שונה, אז אני יכול להבין למה פונים אליי ולא לישראלי אחר. אבל הילדות שלי גדלו עם החברים שלהן בחברה מעורבת. הבת שלי לא מרגישה שונה מאף אחד. ביום שהיא תיתקל בשוטר או במערכת הגזענית, כשהמוסדות יראו לה שהיא שונה, ואני יודע שזה כנראה יקרה לה, יהיה לה קשה לגשר על הפער התפיסתי הזה. השוק שלה יהיה הרבה יותר גדול".
השתתפת במחאות של האתיופים?
"בוודאי".
ומה אתה זוכר משם?
"אני זוכר כמות עצומה של שוטרים. הם היו עמוסים בציוד, באו להילחם. כששירתי במשמר הגבול באזורים רגישים מאוד לא היה כזה חיכוך עם האזרחים כמו שהיה בהפגנות האלו. אני זוכר רימוני הלם שעפים בכל מקום. ומה בסוף חיפשנו? צדק. לא דרשנו שיתייחסו אלינו יותר טוב מאחרים או משהו כזה. רצינו לדעת שאם קרה איזשהו עוול עם המשטרה, אם נהרג בן אדם שלא עשה כלום לאף אחד – שהמשטרה תיקח אחריות ותודה בזה. וזה קורה כל הזמן. היימנוט קסאו נעדרת כבר מפברואר 2024. זה לא מעניין אף אחד חוץ מהחברה האתיופית. במדינה מתוקנת ילדה כזאת שנעלמת, המשטרה הייתה צריכה לפתוח צוות חקירה מיוחד. את רואה מה קורה כשהפצ"רית נעלמת לכמה שעות, כל המשטרה על הרגליים עם מסוקים ואמצעי חיפוש. אם כל האמצעים האלו היו מופעלים כשהיימנוט נעלמה, אולי היו מוצאים אותה".
על אילו אמצעים אתה מדבר?
"יש אמצעים טכנולוגיים שהשב"כ עושה בהם שימוש במקרים כאלו ולא יכלו להפעיל אותם כי היא הוגדרה כנעלמת ולא כחטופה. אם היו מכריזים עליה כחטופה ניתן היה להכניס שם עוד אמצעים של שירות הביטחון או אמצעים נוספים של המשטרה".
ומבחינה תרבותית אתה מזהה התקדמות ביחס לעדה, נניח בסדרות כמו נבסו שמאוד הצליחו?
"אני מאוד אוהב את נבסו, אבל אני ציפיתי שתהיה יותר עקיצה למערכת. אומנם בפרק הראשון יש סצנה שבה עוצרים אותו מול הבית שלו, אבל בסוף זו בעיקר תוכנית מצחיקה שפתחה לאנשים קצת את הראש ואת ההיכרות עם הקהילה. אני מודה שאני קצת ביקורתי כלפיה כי עד שיש לנו במה, אני חושב שאנחנו צריכים להשתמש בה לדברים כאלה, למסרים חשובים. אבל אני אוהב את הסדרה, אפילו השתתפתי בה בתפקיד של האתיופי שכמעט נדרס על ידי הדוד של גילי. מרוב שחזרו על הסצנה הזו מלא פעמים באמת כמעט נדרסתי".
היימנוט קסאו | צילום:
זרו גם לא חוסך בסטנדאפ בביקורת פנימית על העדה. "יש עניין אצלנו שנקרא כלכלה שחורה, הכוונה היא לעודד פנייה לבעלי עסקים בקהילה כשמפיקים אירוע ולהזמין דווקא דרכם. מישהי ברשת דיברה על זה בסרטון, וסיפרה שהיא רצתה לתרום לכלכלה שחורה ולהזמין לאירוע שהיא עושה ספקים יוצאי קהילה. אבל אז היא התלוננה שהמחירים שלהם גבוהים. בתגובה עניתי לה שאם רוצים לתמוך באג'נדה מסוימת, צריך להיות מוכנים לשלם לפעמים טיפה יותר. הרי למה המחירים גבוהים? כי אין לספקים האלה הרבה עבודה. זה שאומרים 'כלכלה שחורה' לא אומר שהאתיופים צריכים עכשיו לעשות לך הנחות כי אתה נעזר בהם. את יודעת מה עוד יותר עצוב? שגם האתיופים עצמם מבקשים את ההנחה הזאת. הם באים אליי ומזמינים מופע לחג הסיגד ומבקשים ש'אעשה להם מחיר' בזמן שזה החג הכי מכניס שלי, על התקופה הזו אני בונה. כמו שביום העצמאות הזמרים לוקחים כפול, תארי לך שהיו מבקשים מהם הנחה ביום הזה. אני חושב שהשינוי בתפיסה שלנו יקרה ברגע שבעלי התפקידים מהקהילה האתיופית לא יתייחסו אל הסכומים שאנחנו לוקחים ביחס ל'אתיופי'. אם מישהו לא אתיופי היה מבקש את הסכום הזה, הם לא היו מסתכלים עליו כסכום גבוה. אז למה שאנחנו לא נדרוש את מה שאנחנו שווים?"
לזרו יש ביקורת גם על ההתעלמות מאמנים אתיופים בעלי תהודה ברשת. "יש עלייה מאוד גדולה של אמנים בקהילה האתיופית, במיוחד זמרים, שלא מקבלים ביטוי בתקשורת וברדיו. הם נורא חזקים ברשתות החברתיות, אבל אני לא רואה את הייצוג שלהם אפילו בפרסומות. זה עצוב לי. אני רואה מלא כוכבי רשת אחרים שמפוצצים בקמפיינים ומתבאס בשביל הכוכבים מהעדה שלי, שלפעמים יש להם הרבה יותר קהל והרבה יותר צפיות, ולא מקבלים את ההצעות האלה. אני שמח שלפחות בתחום הקומי הסטנדאפ מרים את הראש ואני גאה להיות מהראשונים שהעזו וחוו את כל חבלי הלידה של התחום הזה. אני מרגיש שאנחנו פותחים את הדלת לחבר'ה שיבואו אחרינו.
"ובכלל", הוא מסכם, "אני מאמין שאנחנו כקהילה צריכים לקדם את עצמנו. יש נטייה לאתיופי שמגיע לתפקיד מסוים להרגיש איזו בושה לקדם אנשים מהקהילה שלו, שלא יחשבו חלילה שהוא לא מקצוען. ואני אומר - לא, העולם עובד בצורה כזו, אנשים מקדמים את המשפחה, את החברים ואת מי שהם מכירים, ואנחנו צריכים לדעת להשתמש במשאבים שיש לנו ובכוח שאנחנו מגיעים אליו. פחות להתלונן, ויותר להסתכל מסביב ולראות את ההזדמנויות".