הבית // בית חוף קטן הצופה לים. "הוא מזמין פנימה ומצליח להיות מקום של קרבה, חום ונוכחות. ככל שהחללים גדולים יותר הילדים נוטים להתרחק זה מזה, אבל בבית שלנו כולם רואים את כולם, יש חום ודאגה הדדית".
בארץ // נטע גדלה ברמלה, ושנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בשבט אחווה של הצופים. "חייתי ונשמתי את השבט, הערכים, החוויות ותחושת המשפחתיות". אחרי הצבא חזרה לרכז את השבט שהיה לביתה השני.
באוסטרליה // בהמשך חייה עברה בעקבות האהבה לאוסטרליה. "התעסקנו שם בעיקר במכירת תכשיטים של מיכל נגרין. הקהל האוסטרלי אהב מאוד את התכשיטים שלה. חיינו בעיר פרת' במשך שנים, ושם נולדו שני ילדיי, אבל מהרגע שאורי בא לעולם בער בי קול פנימי שאמר לי שעליי לגדל אותם כאן.
"רציתי שהם יגדלו עם תחושת השורשיות ועם הקרבה למשפחה המורחבת. לסבים ולסבתות, לדודים ולבני הדודים יש תפקיד חשוב בעיצוב הביטחון והתחושה שהילד לעולם לא לבד".
ייאוש נוח // החיים באוסטרליה היו נוחים ושקטים יותר, אך נטע הרגישה שחסר בהם החום האנושי. "בישראל, גם אם לפעמים מציק שכולם נותנים עצות על תינוק שבוכה באמצע הרחוב, יש בזה משהו מנחם. תמיד יש מי שרואה אותך ומי שאכפת לו".
בחזרה // מעט אחרי שחזרה לארץ, התגרשה מבעלה. "הוא לא הסתדר בארץ".
לאן? לגן // האהבה לחינוך זרמה בעורקיה, וכשחזרה לארץ וחיפשה מוסדות חינוך לילדיה הבינה שהיא רוצה ליצור משהו אחר. נטע נמשכה לשיטת מונטסורי, ששמה במרכז את הילד, את חופש הבחירה, את הסקרנות הטבעית ואת ההקשבה לאינסטינקטים. מתוך הרצון להעניק לילדיה מרחב כזה, הקימה בעצמה גן ילדים. היא למדה איתם, בישלה איתם, טיילה איתם - הכול מתוך חוויה ישירה ותחושת שותפות.
השכלה // במקביל היא השלימה לימודי מונטסורי בליווי הכשרה מעמיקה בתחומי האימון והטיפול. החיבור הזה אפשר לה להבין שהאינטואיציה שלה לגבי ילדים הייתה נכונה: הם זקוקים למרחב מאפשר ומותאם, שמכבד את הקצב שלהם ומעודד אותם לצמוח.
ילדות בישראל // "הילדים כאן מתבגרים מהר. הם לומדים להתמודד, להיות יצירתיים ולאלתר. יש בהם חוצפה חיובית, אומץ וחוסן שאין כמעט באף מקום אחר". לצד העוצמות היא מודעת גם לקשיים: המלחמות, הלחץ החברתי, ההישרדות היומיומית וההשפעה של המסכים. "דווקא בגלל זה חשוב לתת להם מרחבים מחזקים שמחזירים להם ביטחון ותחושת שייכות".
באוסטרליה הכול נגיש ונוח, אך לעיתים נוצר חלל שמוביל צעירים לחפש ריגושים במסיבות, באלכוהול ובסמים. בישראל, לעומת זאת, יש תחושה מתמדת של דחיפות ושל מסלול ברור: צבא, לימודים, עבודה. "זה אולי מלחיץ, אבל זה גם מה ששומר אותנו ממוקדים. המציאות מאלצת אותנו להוציא מעצמנו את הטוב ביותר".
יציאה // תקופת הקורונה הובילה אותה לשינוי כיוון: "ראיתי את הילדים ובני הנוער סגורים בבית, שקועים במסכים, מתרחקים מהמפגש האנושי האמיתי. הרגשתי שהם עסוקים בהתאמה לעולם וירטואלי מנותק, על חשבון גילוי עצמי וחיבור פנימי. מתוך התחושה הזאת נולדו סדנאות ההעצמה בטבע, שבהן ילדים ובני נוער יוצאים החוצה, מבשלים יחד, מטיילים, משחקים ולומדים להקשיב מחדש לעצמם".
העצמה // נטע מנהלת את סדנאות FlowerZ, מפגשי העצמה בטבע שמתקיימים אחת לשבוע או לשבועיים, בשעות הבוקר, "כשהילדים פנויים באמת, הראש רענן והלב פתוח. אחרי יום של בית ספר ומבחנים קשה להגיע לאותה אנרגיה". בסדנאות הילדים מבשלים, מטיילים, יוצרים, מדליקים מדורות ומדברים זה עם זה. הם לומדים להקשיב לעצמם, מפתחים תחושת מסוגלות ומגלים מחדש את הכוחות הפנימיים. נטע רואה בכך מרחב שבונה אישיות, מפתח חוסן ומחזק את תחושת השייכות: "יש בו גם שורשים וגם כנפיים. מקום שבו ילדים יכולים לחקור ולהתנסות, ולהבין שגם מניצחונות קטנים אפשר לצמוח".
אני מאמין // "לכל ילד מגיע רגע של שקט ורגע של חופש מהמרוץ ומהלחץ. החיים בארץ מלאים עוצמות, אבל לפעמים חסר מרחב נשימה שהילדים יכולים לגלות בו מחדש מי הם ומה הכוחות שלהם. יש ילדים שקשה להם לשבת בכיתה, ואני רוצה להוציא אותם מהמעגל שהם סובלים בו וחווים בו תסכול גדול. מערכת החינוך לא מתאימה את עצמה, לא יכול להיות שיש כל כך הרבה ילדים עם בעיות קשב.
"ד"ר מריה מונטסורי, שהשפעתה ניכרת בכל צעד שלי, אמרה: 'שחרר את הפוטנציאל של הילד ותראה כיצד הוא הופך לעולם כולו'. זהו משפט שממשיך להנחות את הדרך שבה אני בוחרת לחנך, ללמד ולהעניק לילדים את הכלים החשובים ביותר: ביטחון, שייכות ואמונה בעצמם".