קצת לפני שקבענו להיפגש, הדסה בן־ארי הודיעה שמוטב שהריאיון יתקיים בביתה מכיוון שהיא כבר לא ממש יכולה לשבת בחוץ בלי שיסיחו את דעתה. כך הגעתי לסלונה הרחב והמזמין בפרדס־חנה, המואר בקרני שמש עדינות ופונה לחצר מטופחת. "אנשים כבר מזהים אותי", היא אומרת בזמן שהיא רוקחת לי הפוך בדיוק כמו שביקשתי, "הכרתי את זה גם בגלגול שלי כנשואה, כשהייתי מסתובבת עם חנן, אבל עכשיו זה קורה לי גם כשאני לבד".
וזה מעייף אותך?
"לא בכל מצב. בזמן אמת אני מאוד שמחה. בסוף זה מרגש שאנשים ניגשים אליך בסחנה, במעיין חרוד או סתם ברחוב. גם כשאני עם הילדים שיחה כזאת לא לוקחת הרבה זמן, ובדרך כלל זה נעשה באופן מכבד. מאוד כיף לדעת מה המילים שלי עושות לאנשים. אבל אני מודה שקצת קשה לי לעכל שאני איזו דמות עכשיו. נשמות, אל תעמיסו עליי. אני לא מפורסמת, ואל תבקשו שאתן לכם עצות בגידול ילדים, אני לא טובה בזה".
זו ללא ספק אחת השנים הפוריות בקריירה של בן־ארי, שעד היום העדיפה להימנע מאור הזרקורים. חשבונותיה ברשתות החברתיות ממגנטים אליהם עוקבים במהירות מסחררת, והיא מייצרת מיזמים ברצף מרשים. רק לאחרונה נולדו שני ספרים שהתגלגלו במהירות לפרויקטים חברתיים רחבי היקף. הראשון, "מלחמה של גיבורים", כלל סיפורי גבורה מ־7 באוקטובר בשפה המותאמת לילדים, והספר החדש, "מה אתה יודע על געגוע" (הוצאת קורן) שיצא זה עתה לאור, מאגד ראיונות אינטימיים ומרגשים עם אלמנות מלחמה מדורות שונים ומשמש פסיפס אנושי של אהבה, אובדן ותקווה.
תמונה שהולידה ספר. ענת מאיר ובנה על קברו של דוד | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
כבר בתחילת השיחה, בן־ארי טורחת להבהיר שדיר באלק אם אני מגדירה אותה בכתבה כ'גרושתו של חנן'. "אני אישה שמרנית, אורתודוקסית, שרופה על ההלכה", היא מבהירה, "מצחיק אותי שמהעולם שממנו אני מגיעה יש אליי כבוד בתור אישה, ודווקא העולם שבחוץ פתאום מצטט אותי כ'גרושתו של'. זה הזוי. ואם לא הייתי גרושתו, לא הייתם מתייחסים לאמא לשבעה ילדים שמוציאה ספר עם תינוקת בת חודשיים על הידיים? לא הייתם מדברים על זה שהוא תורגם לאנגלית ולצרפתית ושטסתי לטור בלונדון ובארצות הברית? זה שילדים יכולים לשמוע על המלחמה בשפה מותאמת, דרך ספר שפסיכולוגיות עברו עליו זה לא מספיק חשוב? פתאום עכשיו דחוף להגיד שאני גרושתו־של. אנחנו ב־2025, מה נסגר איתכם?
"אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי - איך אני שמחה בשבילך, תגשימי את עצמך עכשיו, זה הזמן שלך. ואני תמיד אומרת נשמות, תמיד היה הזמן שלי. אף אחד לא עצר אותי. אני זו שבחרה להיות בבית עם הילדים שלה, והרגשתי שבשתי ידיים אני מחזיקה את הדגל הזה שאומר שאמא היא קודם כול בית, היא קודם כול רחם. רציתי להוציא ספרים עוד הרבה קודם, אבל אמרתי לעצמי מה, אני אכתוב עכשיו ספרים שאנשים יקראו בשירותים? אני באמת מעדיפה לנגב לילדים שלי. וכל הפמיניסטיות מהזן שלא מחוברות להורות, שידחפו את האמירה הזאת לאיפה שבא להן. אני עכשיו מממשת את האמהות שלי וכשאהיה בת 40 אעשה קריירה עד גיל 80. אני לא צריכה שתהיה לי קריירה בשביל שארגיש נוכחת בעולם. אני קודם כול המשפחה שלי והנשיות שלי".
אז איך הגיעה האמא המחויבת והמסורה לילדיה למצב שבו היא הופכת למטחנת פרויקטים שלא מפסיקים להתפוצץ ברשתות?
"המלחמה בעטה אותי", היא מסבירה, "פרויקט 'מלחמה של גיבורים' התחיל כשעוד הייתי נשואה. העשייה הייתה תוך כדי החיים, והמלחמה בחרה אותי והוציאה אותי מאזור הנוחות שלי. בשבוע הראשון של המלחמה חיפשתי דרך לחבר את הילדים שלי למה שמתרחש. כל המשחקים וההפעלות לא עבדו, ופתאום סיפרתי להם סיפור גבורה אחד וראיתי איך הם קשובים. ברגע שסיפרתי להם על גיבורה שהייתה מחוברת לספיישל קוואליטי שלה מבפנים, הם הבינו משהו על עצמם. ואז אמרתי - אם זה טוב בשבילם אז זה טוב לכל הילדים במדינה. לא ידעתי שזה יצליח גם בחו"ל. ותוך כדי כתיבה אמרתי לעצמי, מה קורה איתך? יש לך תינוקת, וחנני הוא זה שמסתובב עכשיו בבסיסים ושר לחיילים ומגיע לאזכרות ולהלוויות. את לא יכולה לעשות את זה. כמו יונה הנביא, רק ניסיתי לברוח. אמרתי לא מתאים, לא עכשיו, אני בחופשת לידה, וגם ילדתי בקיסרי, מי בכלל רוצה להתממש בתקופה כזו. אבל זה ממש ביקש לצאת. לא הייתה לי ברירה".
גם ספרה החדש נולד מתוך החיים עצמם. "ב־10 באוקטובר השתדלתי לא להיכנס בכלל לחדשות, ופתאום קפצה לי מול העיניים התמונה של ענת מאיר רוכנת על הקבר של בעלה דוד מאיר שנפל בבארי, והתינוק שלהם יושב לצידה ומשחק בחול הטרי. "הסתכלתי עליה ופתאום היה לי פלאשבק לגיל 20. הייתי אז סטודנטית בבר־אילן וכתבתי את עבודת הסמינריון שלי על איך דיסני משפיעים על תפיסות האהבה שלנו. בדיסני הנסיכה היא תמיד צרת מותניים, תמיד יש נסיך, הם תמיד נראים טוב, אין להם כרס. הכינורות מנגנים ואלס והכול נורא נוצץ. אבל זו לא אהבה. כלומר, יש גם רגעים כאלה באהבה, אבל מה שנותן לזוגות את הכוח אלו המשברים, השיחות, הדיונים, גידול ילדים. הסתכלתי על ענת, והמחקר שלי פתאום התעורר לחיים. הבנתי שאלמנות המלחמה נמצאות בפריים טיים. כולם מקשיבים להן, הן גיבורות בעל כורחן. אז אם הן נמצאות במקום כזה, בא לי לשאול אותן על האהבה של החיים, לא על האהבה ההרואית שאחרי המוות. כלומר, ברור שהבעל שלהן היה מדהים, אבל רגע לפני שהוא הלך, צרחת עליו שיוציא את הזבל? הוא התבאס שאת לא מוכנה לזרום איתו לקמפינג או לשבת אצל ההורים שלו? תנו לי גם את זה. בזמן מלחמה אנחנו צריכים שיעורים על איך לחבק את החיים. לא רק איך לקפוץ על רימון, אלא איך לאהוב".
ההבנה הזאת הוציאה את בן־ארי למסע מחקרי מרתק, שבו ראיינה אלמנות מכל מלחמות ישראל, מאלמנת חרבות ברזל בת 29 ועד לאלמנה ממלחמת ששת הימים בת 92.
מה החוט המחבר שזיהית שם?
"שהסיפור שלהן הוא באמת הסיפור של כולנו. הן הקריבו את הבעל שלהן ולא תמיד הן שלחו אותו ברצון. לא לכולן הייתה הזוגיות הכי מדהימה בעולם, אבל יש להן סיפורי אהבה ששווה לספר אותם. ואנשים שכבר קראו את הספר הבינו שזה ספר על החיים ועל אהבה, זה לא ספר על שכול".
הסיפורים שאספה חושפים שכבות מורכבות של אהבה אמיתית. "אלמנה אחת, אישה מתוקה ודתייה, סיפרה לי שפעם בשנה תמיד היה לה ולבעלה איזה ריב עסיסי. הם אפילו הגיעו למצב ששנה אחת היא אמרה לו 'אני מורידה את כיסוי הראש ויורדת לאילת' ויצאה מהבית. הריב האחרון שלהם היה בראש השנה לפני המלחמה, וב־7 באוקטובר כשפרצה המלחמה הם עדיין לא השלימו. היא ידעה שהוא אחד שיקריב את עצמו, שמתאים לו להיות רועי קליין כזה. וברגע האחרון, שנייה לפני שיצא, היא אמרה לו 'מאמי, בוא נשלים'. והיא מספרת איך הילדים שאלו 'אבא, מתי תחזור?' והיא רצתה לצרוח עליהם 'אתם לא מבינים שאבא לא יחזור?'. ואז הם השלימו, דקה לפני שהוא מת הם השלימו. ואת יודעת משהו? מבחינתי זה סיפור פשוט של אנשים סופר איכותיים שיודעים ולומדים מה זו תקשורת זוגית. את רואה במונולוג שלה איך למרות המריבות הם רואים אחד את השני ויש שם דינמיקה מרגשת, ואחרי שהוא נפל היא ילדה עוד ילד".
קודם כול אמא. בן–ארי והילדים | צילום: צילום מסך באדיבות קשת 12
בשל רגישות הסיפורים, כל האלמנות מופיעות בשם בדוי. אחד המורכבים שבהם מציג דילמה אתית מורכבת שעוררה דיונים סוערים בחדר העריכה. "יש סיפור מדהים שבצוות העריכה התלבטנו לגביו. מדובר בלוחם שהבקשה האחרונה שלו בעזה הייתה שלא ימסרו את הטלפון שלו לאשתו אם קורה לו משהו. אחרי שהוא נפל היא ראתה תמונות של המאהבת שלו אצל ההורים שלו. לפני שזה קרה הם היו בטיפול זוגי, בדיוק הפרידו בתים, ובאוקטובר הם היו אמורים לאחד בתים מחדש אחרי תהליך שעברו. הוא היה פוסט טראומטי, וזה כנראה השפיע על הדברים שקרו. אוריה מבורך, העורכת של הספר, אמרה שזה סיפור על בגידה. ענת אדלר שהייתה בצוות העריכה אמרה שזה סיפור על פוסט טראומה, ואני אמרתי שזה סיפור על אהבה. כי הוא אהב אותה והיא נורא אהבה אותו. הייתה בגידה, ולצידה גם פוסט טראומה, ומצד שני הם רצו לחזור, הם ניסו לחזור, ולכן מבחינתי זה סיפור על אהבה. וזה הסיפור הכי אקסטרימי בהיבט הזה".
מעבר לספר, בן־ארי לקחה את אלמנות המלחמה גם כפרויקט אישי. "עמותת 'משפחה אחת' הביאו לבית שלי את אלמנות המלחמה לפני יום הזיכרון. בשנה הראשונה חנן שר להן ובשנה השנייה עקיבא שר להן. אחת האלמנות, אישה חילונית בת 40, ניגשת אליי ואומרת 'אתן הדתיות, יש לכן איפה להכיר. יש לכן שדכניות ואתרים יותר איכותיים מטינדר ובאמבל. תסבירי לי איפה אני מכירה מישהו'. הרבה מהן מעלות סטוריז עם תמונות של הבעל שלהן, ופתאום כשהן רוצות לחפש זוגיות הן אומרות 'איך אני אהיה האישה הזאת?' אלמנה אחרת, שבעלה נפל לפני שלושה חודשים, שלחה לי הודעה וכתבה 'שמישהו רק יבטיח לי שיהיה לי עוד סיפור אהבה".
כלומר, הן מרגישות כלואות בתוך הציפייה החברתית לחכות לפני שהן ניגשות להכיר?
"הציפייה הזאת לא מגיעה משום מקום. בספר את רואה לאורך הדורות שהרבה מאלמנות תש"ח עד מלחמת יום כיפור לא התחתנו. הן שמרו נאמנות, זה היה הפסקול של התקופה. האיש הלך ועכשיו יש לנו מדינה לבנות וילדים לגדל. השיח הזה זז קצת בלבנון השנייה וצוק איתן, אבל זה לא היה מיידי כמו עכשיו. היום אני יכולה להגיד בהכללה שרוב האלמנות יוצאות. הן לא מוכנות לגלם יותר את התפקיד הזה, והחברה עוד לא הבינה את השינוי. לכן היה לי חשוב להשמיע את הקול שלהן. א', כי הן הקריבו את היקר להן מכול. ב', כי רובן מרגישות שהן לא יכולות להגיד שהן רוצות להמשיך הלאה.
"אגב, יש כאלה שגם לא היה להן טוב בזוגיות. יש אלמנות שהיה להן תאריך לגט ואז הוא נפל. גם זה קרה. אבל רובן אומרות 'הייתה לנו אהבה', והנאמנות היא לא לאיש עם השם הזה, אלא לאהבה שהייתה ביניהם. ואני חושבת שיש שם משהו מאוד עמוק. הרבה מאלמנות המלחמה הנוכחית מתארות שהבעל שנפל הפך להיות חלק מהן. אחת מהן יושבת ומספרת לי איך היא נכנסה לאפליקציית היכרויות כמה חודשים והרגישה שבעלה המת יושב לה על הכתף ואומר 'ימינה, שמאלה', כלומר בוחר יחד איתה. והוא אומר לה קחי את ההוא עם התלתלים, אחרי הקרחת שהייתה לי מגיע לך שיער. והיא אומרת לי, 'אני מרגישה שהוא חלק ממני היום. אני יוצאת לדייט עם בחור מהאפליקציה, וכשאני חוזרת הביתה אני חוזרת אליו'. והיא לא האלמנה היחידה מהמלחמה הזאת שאמרה לי את זה. אני מרגישה שמושג הנאמנות כל כך גדל, והנשים האלה מתחננות לחברה ואומרות לה 'אני לא יכולה בלי לחיות. אני לא יכולה בלי אהבה'. הרגשתי שאני חייבת להשמיע את הקול שלהן".
אז מה עשית?
"אמרתי להן שיירשמו לאתר שליש גן עדן, שנעזור להן לא לשלם את דמי הכניסה. סידרנו שהן יוכלו להיות אנונימיות. אנחנו עובדים עכשיו על בוט שיתחיל למענן עם אחרים. גם דרך 'שגרירים בלב' אני מלווה אלמנות מהמלחמה, מציעה להן הצעות, מלווה אותן סביב הדייטים, לא בתור מישהי שיודעת, למרות שאנחנו כן עוברים גם הכשרה".
למה זה כל כך חשוב לך?
"אני מרגישה שזה בחר אותי. כשאני שואלת אלמנה יפהפייה שחזרה מחו"ל 'נו, מישהו התחיל איתך?' והיא אומרת לי, 'אף אחד, נראה לי שהם מפחדים לגשת אליי'. אני מרגישה שאני נשרפת. והבנתי שיש לי כוח ברשתות. יש מאות אלפי צפיות לפוסטים שלי, אז כן, אני מדברת את זה. בקרוב גם אקליט פודקאסט על רווקים שהתחתנו עם אלמנות, לאו דווקא מהמלחמה. בא לי לנרמל את זה. בא לי לומר חבר'ה, אנחנו בזמנים אחרים, יש פה מאות אלמנות. רובן בהכללה רוצות להמשיך הלאה. משרד הביטחון נותן להן כסף וטיפולים פסיכולוגיים, בואו נעזור להן למצוא אהבה".
| צילום: ללא
בן־ארי, 36, נולדה ביבנה וגדלה ברחובות. היא למדה באולפנת צפירה ועשתה שירות לאומי בבני עקיבא, והיא בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מאוניברסיטת בר־אילן. כבר שנים שהיא עובדת כעיתונאית, כותבת ויוצרת תוכן. בעברה עבדה ככתבת ב"עולם קטן" והייתה מהעורכים הראשונים של המגזין "מקום בעולם".
בשנת 2008 נישאה לזמר והיוצר חנן בן־ארי ולהם שבעה ילדים מגיל שנתיים עד 15. באוגוסט 2024 הודיעו השניים על פרידה לאחר 16 שנות נישואים. ההודעה הפומבית של חנן על הגירושים עוררה עניין רב ברשתות החברתיות ולא מעט פולמוסים חברתיים. היו אפילו מי שטענו שהפומביות שלה מנרמלת גירושים.
"איזה מזל שדתיים לא מעניינים אותי, אבל באמת", היא אומרת בחיוך נבוך, "מי נרמל גירושים? אני נראית לך כמו מישהי שמנרמלת גירושים? אני כל הזמן אומרת תחבקו את מי שיש לכם בבית, תאהבו, איפה ראיתם נרמול? אם בן אדם מרגיש תשוקה כזאת להגיב בטוקבק על משהו שפורסם ולא מבין שזו בסך הכול הודעה רשמית למדורי הרכילות כדי שלא יציקו לנו, אם הוא שייך את עצמו למדורי הרכילות, סימן שמשהו קצת פצוע בחיים שלו.
"אנשים שלחו לי הודעות - וואי, בטח נורא קשה לך החשיפה הציבורית בגלל שאתם פרסונות. לא נשמה, זה לא מה שקשה לי, אני עסוקה בבית שלי. מה מעניין אותי מה אנשים חושבים? מי שיש לו זמן להסתכל על אחרים ועל גירושים של אחרים, הוא בעצם מדבר על עצמו. אולי הוא מפחד שגם לו זה יקרה. ואני לא יכולה לעזור לך עם הפחדים שלך עכשיו, כי אני עסוקה בלהיות עם הילדים שלי ועם המשפחה שלי שהצורה שלה משתנה. בחרנו להיפרד בכבוד, ואני לא מלמדת אף אחד איך להתגרש. אני רק שואלת את א־לוהים, למה בחרת בי לייצג את הדבר הזה שלפעמים הוא נורא חשוב והוא מצווה. בי בחרת? אבל אני בתוך מה שאני, מה אעשה?"
החלום שלי היה בית. חנן בן–ארי | צילום: אריה לייב אברמס פלאש 90
איך התמודדת עם השמועות שליוו את התהליך?
"לא ידעתי אילו שמועות יש. באמת, לא התעסקתי בזה בכלל. לאנשים יש ריק בחיים שלהם, אז הם ממלאים אותו בשמועות. אולי מה שהפריע להם הוא שנפרדנו בטוב. באמת סליחה שלא יכולתי לעזור להם עם זה. אני מצטערת שאין לי דברים לספק. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ביחד, זה אומר שכל יום כמעט אנחנו מתכתבים, מחליפים בינינו תמונות שלהם, מספרים את הדברים המצחיקים, שותפים בגידול שלהם. את רוב החגים בשנה הראשונה חגגנו ביחד. גם בשבתות עשינו ארוחות משותפות. אני לא רוצה לדגמן שום דבר, יש לנו ילדים ובזה אנחנו עוסקים. באמת סליחה שסיימנו את זה בתור זוג הורים שמכבדים אחד את השני. אני תמיד ארים לחנן. אני תמיד אגיד לילדים 'איזה כיף, אתם הולכים היום לאבא'. עצרה אותי מישהי בצומת ספרים וסיפרה שהיא התגרשה. אמרתי לה נשמה, אין לי הרבה עצות חכמות, אני רק יכולה להגיד לך דבר אחד - תמיד תרימי לאבא של הילדים שלך".
את חוששת שיהפכו אותך עכשיו לאיזה גורו גירושים?
"אני מאוד מקווה שלא. אני רוצה להיות גורו נישואים, באמת. אני רוצה לקחת את הילדים לגן גורו".
אף על פי שחלפה שנה מאז הפרידה, בן־ארי מודה שיש דברים שהיא עדיין צריכה להתרגל אליהם. "קשה לי עם המילה גרושה. זה משהו שלא הצלחתי להתרגל אליו. בסך הכול אני ממש טובה בלתפעל את הכול גם כשאני לבד, אבל יש רגעים קשים".
כמו מה למשל?
"רגע קשה זה לחזור מבית הכנסת עם הילדים, ומצד אחד שולחן כמו שאנחנו רגילים, עם סלטים וחלות שהכנתי ונרות דולקים והכול כאילו נראה אותו דבר, ולדעת שאבא לא כאן איתנו, זה מזכיר לי איך נשבר לי החלום. כי החלום שלי היה בית. אבל גם בא לי להגיד שהרגע הטוב מתרחש בהמשך הארוחה הזאת, כשאני קולטת שאנחנו יושבים פה על הספות, וכל אחד פותח פה פודקאסט, כי ברוך השם אצל הילדים שלי הוורבליות היא לא הצד החלש, ואני אומרת לעצמי איזה ילדים יש לי, איזו פתיחות, איזה דיבור כן. ואני יכולה לעלות למעלה לשקט שלי והם משחקים ועוזרים אחד לשני. אם מישהו צריך טישו בשירותים מישהו בא להגיש לו. ואלו רגעים שאני אומרת לעצמי יש לך משפחה, את לא לבד בעולם, אז איך אני יכולה להתלונן".
יש משהו שאת מתחרטת עליו?
"אם אני מתחרטת על משהו זה על כך שלא נכנסתי למיטה לשנה שלמה אחרי הגירושים. אני חושבת שזה שלב שצריך לעבור, שהזרע נרקב ואז צומח מחדש. אבל כל כך נשאבתי לעשייה, ועל זה אני דווקא לא מתחרטת. אני מתחרטת על הזמן שלא היה לי להיות בתוך הכאב. ומצד שני כן האטתי את הקצב. הילדים אמרו לי - למה שלא תיקחי מישהי שתעשה לך בוקינג של הרצאות. ואני יודעת שאם אני אקח מישהי אני אתפור את הארץ אבל אני לא רוצה. מספיקות לי כמה הרצאות בחודש, כי אני חוזרת הביתה ואני רוצה להקשיב להם. אז זה לא שאני אול אובר, אני מוצאת לי את האזורים שבהם אני מעבדת את הפרידה".
ברור לך שמצבך טוב, אפילו פריווילגי, לעומת אלמנות או גרושות אחרות שנאבקות גם כלכלית וחברתית.
"את יודעת משהו? צפוף בצמרת הכאב. לכולם כואב. ומה עם הרווקות שמתמסרות לבני זוגן חיילי המילואים, מה עם נשות המגויסים. מה עם גרושות של מגויסים, מה עם גרושות של נופלים. וואי, איזה הודעות אני מקבלת. ומה עם הגברים שחוזרים הלומי קרב ולא בתקשורת עם האישה שלהם, וכל הגברים שטיפלו בגופות במחנה שורה ולא מסוגלים לגעת באישה שלהם. צפוף בצמרת הכאב.
"אני מרגישה שמאז 7 באוקטובר כולנו קצת מחפשים את עצמנו מחדש. שתי המילים שהכי אומרים עכשיו בישראל הן פוסט טראומה וחוסן. מה זה חוסן? הפרשנות הרגילה היא עמידה נגד, כמו חומה. ההגדרה המילונית היא אוצר, דבר שנשמר, מאגר. כשיש משבר אנחנו משתמשים בכל המאגרים שיש לנו בשביל לעמוד איתנים מולו. אבל אני אומרת שמאז 7 באוקטובר אפשר לשנות את ההגדרה המילונית. חוסן הוא לא חומה, אלא תנועה. אנחנו רואים שיש כל כך הרבה סיפורי גבורה של אנשים מדור האינסטגרם שממש קופצים לעזור לאחר. במקום להגיד אני שורד, אני עומד כחומה ומשתמש במאגרים שיש לי - אנשים הוציאו מעצמם בשביל אחרים. ולכן אני אומרת שחוסן הוא תנועה של אנשים שרוצים לעשות למען האחר, וזה מפעים בעיניי. עצוב לי שאנשים לא מקבלים את התהילה שמגיעה להם. רק תחשבי מה זה להיות חייל רווק במילואים שאין לו זמן לצאת לדייטים. שנתיים ככה. מגיעה לחייל הזה הכרה. אני מכירה אישה של מישהו שנפצע בעזה. את יודעת מה הייתה הפציעה שלו? טינטונים באוזניים. איזו תהילה אפשר לקבל על טינטונים. אבל הוא התאבד. את שומעת? הוא התאבד. המלחמה הזאת הרגה אותו ואשתו נשארה בלי התהילה. כי הוא לא הסתער, היו לו רק טינטונים באוזניים. גם לאישה הזאת וגם לגבר הזה מגיעה הכרה. אנשים לא מקבלים את התהילה שלהם. כולם צריכים לקבל את התהילה שלהם".