בחוף בסן־דייגו הגלים נשברים על החול הלבן. תיירים עוברים בבגדי ים צבעוניים, ורק חן קורן יושבת על כיסא נמוך, חותכת שניצלים על קרש חיתוך. הסכין שלה נעה במיומנות בזמן שהיא מנסה לאלתר לילדיה ארוחת צהריים כשרה. הסצנה הזאת חוזרת גם כמה ימים אחר כך, הפעם בזמן נסיעה ארוכה. המכונית נוסעת במהירות, והמגש שוב על הברכיים. קורן מרכיבה סנדוויצ'ים מושקעים תוך כדי ומפזרת עלי רוקט טריים. במושב האחורי חמישה ילדים רעבים, ומלפנים אוחז בהגה אלון, בן זוגה של חן. "את יודעת, שואלים אותי הרבה אם אני לא מתעייפת מזה", היא מתוודה ולוגמת מכוס האמריקנו שלה, "אבל זה פשוט הכיף שלי. גם בארץ כשאני לא בטיול אני עסוקה בזה. זו ההנאה שלי, הרגעים שאני מרגישה שאני יוצרת. תמיד מדליק אותי לגלות כמה רחוק אפשר למשוך את היצירתיות אפילו באוטו".
ויש פעמים שאת רוצה כבר לנוח מהתפקיד של מכינת האוכל? יכול להיות מצב שאנשים יבואו ותגידי להם – תכינו משהו לעצמכם?
"אני בן אדם שעושה מה שהוא רוצה. אני לא יכולה להיות במצב מרצה. כשחברות באות אליי ומחכות שיצא משהו מהמטבח זה הכיף שלי, כי אני מראה אהבה דרך האוכל. אבל אני הכי מחוברת לעצמי, ואם לא מתאים לי, אני יודעת לומר לא. אני גם מלמדת את הילדים שלי להיות כאלה. למשל הבן שלי לפעמים עושה דברים שהוא לא רוצה ואומר לי 'אמא, לא נעים לי', ואני תמיד אומרת לו 'אתה תעשה מה שאתה רוצה לעשות, אל תפעל מתוך ריצוי׳. זה אולי קיצוני אבל אני באמת מאמינה שכל ה'לא נעים' הזה ששומרים בבטן עושה מחלות. אם עכשיו אני אתחיל לארח אנשים כשלא בא לי זה לא ייגמר בטוב".

רק לפני כמה ימים חזרה קורן לארץ ממסע ארוך לארצות הברית שאליו יצאה עם בעלה אלון וחמשת ילדיהם: בארי, שקד, עמליה, רפאל וגלי. מסע שהקפידה לתעד בסדרת סרטוני רשת תחת השם "יומן מסך". בסרטונים היא מקפידה לשלב מתכונים מצולמים לצד תיעודים אגביים של ילדיה בסצנות יום־יומיות שונות. המסע כמעט נגמר בטרגדיה באמצע נהר שוטף בקולורדו. הכול התחיל במפגש מקרי בבית קפה עם יהודייה שגרה בקולורדו ספרינגס. "ישבתי איתה, והיא סיפרה לי שהם הולכים לעשות קיאקים עם איזו חבורה ושאלה אם נרצה להצטרף. מבחינתנו זו הייתה הזדמנות כי מאוד רצינו לעשות קיאקים. אבל מהרגע שנכנסנו לנהר, לא הסתדרנו עם הקיאק, עם הגלים והזרמים החזקים. עמליה הבת שלי ואני נפלנו מהקיאק ונסחפנו. החזקתי בעצים בכל הכוח אבל היה זרם מטורף. מצאנו את עצמנו בוכות, ועמליה אומרת לי 'אמא אני מפחדת, אני מפחדת'. ואני מנסה להוציא מעצמי כוחות ולהפסיק לבכות. אמרתי לה 'עמליה, תסתכלי עליי, אנחנו נהיה בסדר'. שנייה אחרי שאמרתי את זה פשוט יצא לי 'שמע ישראל'. הרגשתי שאני באפיסת כוחות, שעוד שנייה הידיים שלי מרפות, ואנחנו נשטפות עם הזרם. באותם רגעים לא ידעתי אם אלון והילדים האחרים שלי בחיים. התמונה האחרונה שראיתי היא שהקיאק שלהם שוקע. אני מסתכלת בנהר, וזה מה שאני רואה. באמת חשבתי שאנחנו הולכים למות פה. בסוף אלון הצליח להיחלץ איכשהו עם כל הילדים, התקשרתי ל־911, דבר הוביל לדבר, ובסוף הצליחו לחלץ אותנו. זה היה אולי הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. מין רגעים כאלה שאת אומרת לעצמך 'יכולתי לאבד עכשיו הכול'".
גם שם, היא מספרת, ההתאפסות הגיעה דרך האוכל. "יומיים אחר כך לא נשמתי, לא הייתי, לא יכולתי לתפקד בכלל. שכבתי באפיסת כוחות. יום אחד עצרנו באיזו מעדנייה, ואלון ראה שאני גמורה, הוא הציע שהפעם הוא יעשה את הסיבוב של הקניות. פתאום קמתי ואמרתי 'לא לא לא, אני באה'. נכנסתי למעדנייה, ראיתי את מוצרי הגלם, הכול היה טרי, התחלתי לדמיין את הבישולים שאעשה, ופתאום הרגשתי איך רוח החיים חוזרת אליי".

אנחנו נפגשות בבית קפה צרפתי, על אף שהייתי שמחה שהיא תבשל לי ארוחה בזמן השיחה. אבל יש גבול, היא מבהירה, בכל זאת – הרגע הם חזרו לארץ, והיא עדיין מנסה להתאפס על החיים. "הטיול הזה נולד אחרי 7 באוקטובר", נזכרת קורן. "זה קרה גם בעקבות מוות פתאומי של שני ילדים של חברים. משהו התעורר בנו מבחינת היחס לחיים ולנזילות שלהם. לפני כמה שנים העליתי סטורי שהתוודיתי בו שהחלום שלי הוא לקחת את הילדים למסע בארצות הברית. אז עוד היו לי רק שני ילדים, בסוף יצאנו עם חמישה. הבנו שהחיים קצרים מכדי לדחות תוכניות, ושהשגרה תחכה".
קורן, 37, היא אחת מבלוגריות האוכל הבולטות בישראל, ולה יותר מ־200 אלף עוקבים באינסטגרם. את השורשים של המאמא המבשלת היא מצאה בילדות התוניסאית שלה. "הרבה פעמים שואלים אותי 'עשית קורס? למדת משהו?' אני קצת מרגישה שנולדתי עם זה. זה מין פוטנציאל שקיים בכל תוניסאית כי אין לך אפשרות אחרת. האוכל הוא הבית, האוכל הוא התרבות. פעם אחת הבאתי את הילדים לאמא שלי כדי שתשמור עליהם. אחרי כמה שעות הבן שלי מתקשר ואומר 'סבתא לא מתייחסת אליי, אני מדבר איתה, והיא לא עונה לי', ככה כמה פעמים. ואני כבר לא מבינה מה קורה, לא מתאים לאמא שלי להתנהג ככה. ואז אני מתקשרת אליה, והיא אומרת 'מה, אני מכינה לו פריקסה!'. זה הבית שלי. אוהבים דרך האוכל".

היא גדלה במושב שרשרת בדרום, בת למשפחת טרבלסי השורשית. "זה היה כמו לגדול בחמולה של תוניסאים. סבתא שלי דיברה בערבית, הבתים היו פתוחים, וכל היום שכנות היו נכנסות זו לזו ובידיהן תבשילים". כמו כל תוניסאית כשרה היא ידעה לבשל ולהרים שבתות בקלות, אבל מעולם לא חשבה להפוך את הידע הזה לקריירה. ההתחלות המקצועיות שלה בעולם האוכל היו מקריות לגמרי. "כשהייתי סטודנטית בירושלים עשיתי תואר בבלשנות וספרות, משהו לא קשור לכלום, וכדי לממן את עצמי עבדתי בשוק מחנה יהודה כסוג של טבחית חביתות בבית קפה שנקרא 'שם טוב'. יום אחד אני יוצאת להפסקת סיגרייה, ניגשת אליי אישה ומספרת לי שיש לה עסק שבו מבשלים לתיירים. היא שאלה אם אני מוכנה לעשות סדנת בישול למשפחה אמריקנית של שישה אנשים. אומנם מעולם לא העברתי סדנה כזאת, אבל הסכמתי. אמרתי מה, לבשל אני יודעת. הבאתי אותם לדירה הקטנה שלי ושל אלון, היינו אז זוג צעיר, זה היה מביך מאוד וצפוף, והאנגלית שלי הייתה שבורה. פשוט עשיתי איתם מתכונים מסורתיים שהכרתי מהבית, הייתי בטוחה שהם מתחרטים שבאו, בכל זאת, הם שילמו לא מעט כסף. למחרת היא אמרה לי: 'תקשיבי, היה להם מדהים, השבוע אני מביאה לך עוד קבוצה'".
כך נולדה הקריירה שלה בעולם האוכל. היא התפתחה מסדנאות קטנות בדירה בשוק מחנה יהודה, עברה דרך פריצה לתודעה כשהיא ואלון השתתפו בתוכנית הריאליטי "בייקאוף ישראל", התפתחה לאתר מתכונים פופולרי בשם "מאמא דיאלי", לפרויקט "קופסא מהשוק" ולחשבון אינסטגרם רווי עוקבים.

מתוך הסרטון הלא כשר, מסע של פעם בחיים. ילדי משפחת קורן | צילום: מתוך האינסטגרם, באדיבות המשפחה
המפגש הראשון בין חן לאלון, קיבוצניק מכפר־עזה, קרה כמו בסרט. כשהייתה בת 16, תלמידת אולפנה לשעבר שנשרה ממסגרות, הגיעה קורן לבית ספר בשער הנגב כדי לבדוק את האפשרות לסיים בו את הבגרויות. "ישבתי שם עם חברות. אלון בדיוק חצה את הדשא, וכל הראשים של הבנות הסתובבו אחריו. שאלתי: 'מי זה הבחור הזה?' אמרו לי: 'אין לך סיכוי, הוא החתיך של השכבה, וכל הבנות רוצות אותו'. אמרתי: 'אז מה, גם אני רוצה אותו'". הם נפגשו פעם אחת, אבל שום דבר לא התפתח, רק שנים מאוחר יותר, כשהיא מבוסמת ממסיבת פורים, נזכרה בו שוב. "כתבתי לו כשאני חצי שיכורה. לא יודעת איך נזכרתי בו פתאום. הוא בדיוק היה בדרום אמריקה. התכתבנו הרבה וקבענו להיפגש כשיחזור לארץ. הייתי אז בת 23, וכשהוא חזר היה ברור שזה יתפתח לקשר רציני". מאז הם מדגמנים זוגיות מעורבת שמצליחה לכבוש את המסכים. אבל השיא היה בעיצומו של הטיול, כשקורן העלתה סרטון של אלון יושב במסעדת בשר איכותית בטקסס ואוכל להנאתו בשר לא כשר בזמן שהיא והילדים עומדים ובוהים בו מתגרים מהמנה. הסרטון התפוצץ ברשתות, היה לוויראלי ועורר תגובות רבות.
"לא דמיינתי שזה יהפוך לוויראלי", היא משחזרת, "חשבתי שזה סתם סרטון שלא יעורר הרבה עניין. אבל מתברר שאנשים פחדו מהפתיחות הזאת - מזה שאני מסוגלת לשבת מול הבשר הזה שהוא לא כשר, להסתכל על זה בעיניים ולהגיד 'הכול בסדר, הוא זה לא אני. הוא לא שומר, הוא לא דתי, הוא יכול להאמין ולהחזיק באילו תפיסות שהוא רוצה, וזה לא משליך עליי'".

הביקורת הקשה ביותר, מתברר, הגיעה מהקהילה הדתית. "אנשים כתבו שאם אני מאפשרת לו את זה, אני כנראה לא דתייה. הורים אמרו לי 'איזו אמא גרועה את, איך אתם עושים את זה לילדים שלכם, ואיזה אבא גרוע, זה ישפיע על הילדים'. במקום לראות את הכבוד הזוגי באירוע, את הקבלה האמיתית של האחר. לאלון אין כמעט איפה לממש את החילוניות שלו בימים רגילים. הבית כשר, הילדים בחינוך דתי. אני יכולה למנות על יד אחת את הפעמים שהוא אכל לא כשר בבית. המקרה בטקסס היה במקום מאוד מסוים שידוע שיש בו את הבשר הכי טוב בעולם, ואלון לא רצה לפספס את ההזדמנות. וזה גם לא שהילדים היו מורעבים. לא רואים את זה בסרטון, אבל דקה לפני כן הם אכלו ארוחה מלאה. אנחנו לא הפסקנו לבשל כל המסע".
לא רק בקולורדו ראו חן ואלון את המוות מעבר לפינה. משפחתו שגרה בכפר־עזה ניצלה מטבח 7 באוקטובר באורח נס. "כל הבית שלהם נשרף", מתארת קורן, "חמאס היו אצלם בבית, לקחו גיטרה, רכבו על האופניים, הסתובבו מסביב וניגנו בחצר, ואז הציתו את הבית. מסיבה כלשהי הם לא הגיעו לממ"ד, ואלו ששהו בתוכו לא הרגישו את השרפה בחוץ. הם ישבו שם ובידיהם מערוך וסכין של לחם. עד היום אנחנו לא מבינים איך המחבלים לא נכנסו לשם. ביום ראשון בבוקר, כשהחיילים באו להציל, הם חשבו בהתחלה שבבית הזה אין אנשים חיים מרוב שהכול היה שרוף".

אוכל שמתחיל מהבית | צילום: מתוך האינסטגרם
שלא כבלוגריות אוכל אחרות, קורן אינה מסתפקת רק במתכונים. הסרטונים שלה מביאים את המשפחה, את ההתרחשויות של החיים, וערוכים ברישול חינני. "אני אפילו לא מתאפרת לפני שאני פותחת מצלמה. זה קורה באופן ממש ספונטני, כשיש לי משהו לומר ואני חושבת שאולי הוא יעניין גם את הקהל. אני גם מרגישה שאם סתם העליתי מתכון בלי להגיד כלום תוך כדי או בלי להביא איזשהו מסר - אפילו אם המסר הוא לצלוח את האירוע הזה שנקרא 'לבשל לשבת' בלי להתפרק ובלי לריב, אז עשיתי משהו שהוא מעבר לרק מתכון. אם העברתי סתם מתכון בלי כלום אני מרגישה שזה סתם, שפספסתי את כל הפואנטה".

קורן מתארת את התפקיד שלה כשליחות. "קוראים לנו 'משפיענים'. מה זה משפיענים? זו מילה קצת מעצבנת, אפילו יומרנית. ולפעמים אני ממש תופסת את עצמי וקולטת שאני עונה לעשרות הודעות כל ערב. אני לא מפספסת ואני לא מתעלמת. לפני כמה זמן סיפרתי ברילס שעל ההיריון עם גלי, הקטנה שלי, החלטנו בעקבות 7 באוקטובר. סיפרתי שאחרי ארבעה ילדים חשבנו שזהו, אבל אחרי הטבח הרגשנו שצריך להביא עוד ילדים, לאזן את כל המוות והשכול הזה. בעקבות הריל הזה שלוש נשים סיפרו לי שהן החליטו להיכנס להיריון. מבחינתי זה נקרא להיות משפיענית. לא בקטע המיסיונרי של 'תביאו מלא ילדים', אבל אם הצלחתי לתת למישהי השראה, עזבי אפילו להביא ילד, אם הצלחתי לגרום למישהו להתייחס לילדים שלו אחרת, לנשום רגע לפני שמגיבים - אני מרגישה שאני עושה פה משהו עם משמעות".
איפה עוד את מרגישה את זה?
"אתמול מישהי כתבה לי 'התחתנתי עם חילוני ונורא קשה לי שהוא לא מבדיל בצבעים בין הסכינים של הבשר והחלב'. אמרתי לה 'בואי, קחי את זה צעד אחורה. גם אם הוא מתבלבל, לא קרה כלום. יש פתרון הלכתי לכל המצבים האלה. את יכולה להכשיר את הסכינים מחדש, את יכולה לדחוף בעציץ, יש פתרונות. ואת יכולה גם לקנות סכינים בצבעים כדי שיהיה לו קל להבדיל. כחול לחלבי אדום לבשרי. והעצות האלה, מבחינתי זאת משפיענות. זה להיות שם בשביל העוקבות ברגעים הקטנים של החיים".
מה הביקורת הקשה ביותר שקיבלת?
"זו לא ביקורת מסוימת, אלו המון תגובות שאני מקבלת בכל פעם שאני מנכיחה את החילוניות של אלון, בכל פעם שאני כביכול מאשרת את החילוניות שלו. מישהו פעם כתב לי - 'איך את יכולה לחיות איתו כשאת יודעת שהוא הולך לגיהינום?'. זה לא קשה לי במובן שאני נעלבת מזה, זה לא משפיע עליי, זה יותר מבאס אותי. מעציב אותי לגלות שיש המון אנשים בישראל שבאמת רוצים את ההפרדה הזאת. גדלתי בבית דתי שמרני. כל מה שנוגע לחילונים - לא נכנס אלינו הביתה. הם חילונים? לא מתחברים איתם, לא, לא, לא. אפילו אם לאח שלי היה חבר חילוני חששו שהוא ייכנס הביתה כדי שהוא לא ישפיע על הילדים האחרים. רק להגיד את המילה 'חזיר' היה אסור בבית. ואני לילדים שלי אומרת את המילה חזיר בחופשיות. למה לא בעצם? זה יצור חי בעולם, למה שיהיה אסור לדבר עליו? נכון, הוא אסור לאכילה על פי היהדות, אבל אפשר לדבר על זה.

חן קורן | צילום: אבישג שאר–ישוב
"לפני שנים, כשהייתי בעפרה, הרבנית יפה גיסר הזמינה אותי לאכול אצלה בראש השנה. וכמה שאני אוהבת אותה, מאוד חששתי מזה שהיא תגיש לי גפילטע פיש, מכיוון שאצלי בבית גפילטע פיש זה כמו חזיר. זה מאכל לא לגיטימי. לא אוכלים, לא מתקרבים, לא נוגעים. זה כמו אוכל לא כשר בשבילנו. ממש חששתי שהיא תגיש ושאצטרך להיות מנומסת ולסרב, והתפללתי 'בבקשה, רק שהיא לא תכריח אותי לאכול את זה, כי אני לא יכולה, אני לא יכולה להכניס את זה לפה'. והיא כמובן הגישה לכולם גפילטע, וכשהגיעה אליי פתאום אמרה: 'אל תדאגי חן, הכנתי משהו אחר במיוחד בשבילך'. זה ריגש אותי. כי אני לא דיברתי איתה על זה בכלל. לא שיתפתי אותה בחששות שלי, לא אמרתי לה כלום. אבל היא ראתה אותי בלי שהייתי צריכה להגיד, ולא איים עליה שאני באה מתרבות אחרת והרגלים אחרים. היא נתנה לי לבוא אל השולחן שלה כמו שאני״.

״בקולורדו, לפני שהלכנו לקיאקים, הבחורה היהודייה שפגשנו לקחה אותנו לראות את בית הכנסת. פגשנו שם את ראש הקהילה והצצנו למבנה. הוא נראה כמו שילוב של בית כנסת וכנסייה. היו שם כל מיני פרחים וכלי נגינה ומזרונים וטקסטיל. ראש הקהילה סיפר לנו שמי שהקימו את בית הכנסת היו יהודים רפורמים, אבל לאט־לאט האוכלוסייה השתנתה, ובית הכנסת נשאר כמו שהוא. ואז הוא אמר לאלון 'We are too small to be picky'. כלומר, אנחנו קטנים מכדי להוציא אנשים מהכלל. ונדמה לי שגם אנחנו בישראל אמורים להרגיש ככה. אנחנו קטנים מדי כדי לסנן עכשיו מי כן נכנס ומי לא. וזה נכון לגבי גייז, חילונים, שמאלנים, ימנים. בסוף אנחנו עם קטן, והאמת? לא כל כך מורכב להיות ביחד כשמבינים את זה".