"מתוך האימה של 'מי יחיה ומי ימות' אני מבקש למצוא גרעינים של תקווה"

בחודש אלול תשע"ו, לפני תשע שנים, שולי ואני היינו מאורסים. רוב ההכנות לחתונה, שנקבעה לשבוע שאחרי סוכות, כבר היו מאחורינו. ההורים סגרו בשבילנו אולם, תזמורת וצלם, ואנחנו זה עתה סיימנו הדרכת חתן והדרכת כלה. גם דירה קטנטנה מצאנו, בסמטת עובדיה סומך בשכונת נחלאות בירושלים. עשרים ושבעה מטרים רבועים, חדר שינה עם חלון לסמטה, מטבח־סלון קומפקטיים, ספה מאיקאה, ספריית חול וספריית קודש. אל הבית הקטן שלנו העברנו את מעט חפצינו, לצד תקוות גדולות למלא אותו גם ברוח, בשמחה, באהבה ובתורה. אני הייתי בוגר ישיבה ליטאית מצוינת בירושלים, ושולי הייתה מורה צעירה עם כנפי רוח. היא זו שיזמה את הדייט המקורי ההוא.

זה היה ערב נעים, רמזי אלול נישאו ברוח הירושלמית, ואנחנו, אחרי קפה של בין ערביים, המשכנו אל המרכז הרוחני "שמיא" הסמוך לשוק מחנה יהודה. שולי הבטיחה לי שיהיה מעניין, ובזהירות הוסיפה שיש סיכוי לא קטן שדיבורים כמו של הרב אלחנן לא שמעתי מימיי. ואני - עם כל שכבות הציניות של הישיבה, וכל החשש שהיה לי אז מתורה אחרת, מדיבורים שונים מאלה של בית המדרש המוכר לי - הייתי מוכן ללכת לכל מקום שרעייתי לעתיד הולכת אליו. אהבה, כידוע, מקלקלת את השורה.

ב"שמיא" היה צפוף ונעים. תאורה חמימה, קירות מחופים אבן ירושלמית, ספות, כריות, תה חם שנמזג לכוסות קלקר ועבר מיד ליד. כעבור כמה רגעים הרב אלחנן נכנס לחדר, על כתפו תיק גב פשוט, ועל פניו חיוך רחב, מבויש. הוא דרש בשלומו של זה, התעניין אצל חברו אם הצליח לשכור את הדירה שרצה, והמחשבה שעברה לי מיד בראש הייתה איך כל גינוני ה"רבנות" ממנו והלאה. לא ככה אני רגיל. לא ככה רבנים היו נכנסים לשיעורים במקומות שלמדתי בהם.

הרב אלחנן חילק דפי מקורות והתחיל ללמד. עבר זמן מאז הערב ההוא, וכבר אינני זוכר מה היה נושא השיעור, אך אני כן זוכר היטב תחושות שהרגשתי, תובנות שהפנמתי, ושאכן הייתה זו באוזניי תורה חדשה לגמרי, שונה מכל תורה ששמעתי עד אותו הערב. התברר, כמו תמיד, ששולי עמדה בהבטחתה. וכך, במשך שנתיים שלמות, גם כשאנחנו כבר זוג נשוי ומצפה לילד, השיעור של הרב אלחנן בחמישי בלילה היה מעין דייט סופ"ש קבוע בשבילנו. התורה של הרב אלחנן נגעה עמוק בנימי הנפש שלי, שחיפשו אז עוגן תורני מרענן, כזה שמותאם לחיים החדשים שלי. שלנו. בימים ההם תפסתי איזה מרחק מהגמרא שהעסיקה אותי רוב הזמן בישיבה, וחיפשתי אחר מזור תורני קיומי יותר, יומיומי יותר, נפשי יותר, הס מלומר חסידי יותר. בשיעורים של הרב אלחנן יכולתי לסמן וי על כל אחד מסעיפי הרשימה הזאת. משבוע לשבוע הכרנו יותר, ולתקופה מסוימת אף למדנו בחברותא אל תוך הלילה את ה"בית יעקב", ספרו של האדמו"ר השני לחסידות איזביצה – וכך נפתח לי השער לתורה האיזביצאית שמחיה את נפשי עד היום.

מאורעות רבים קרו מאז אלול ההוא. מרכז "שמיא" בנחלאות נסגר זה מכבר, אנחנו הפכנו מזוג למשפחה עם שני ילדים, מכונית קטנה חצי־היברידית וקנייה חודשית באושר עד, והרב אלחנן הרחיב את יריעתו התורנית והיצירתית, חיבר ספרים, העמיד תלמידים ואף הקים קהילה בקריית־מנחם, שכונת מגוריו במערב ירושלים. בינתיים מגפה עולמית הלכה כלעומת שבאה, ומלחמה עקובה מדם פרצה כאן בארץ ישראל, והיא נמשכת ונמשכת כבר כמעט שנתיים. ככה זה אצלנו, האישי והכללי נמזגים זה בזה, הולכים יד ביד. וכך זה גם בספרו החדש של הרב אלחנן ניר, "זכרנו לחיים - עיוני דעת ולב לראש השנה ולימי הסליחה והרחמים" (ידיעות ספרים). זה הספר שנתכנסנו לשמו, ובעקבותיו עליתי לאוטובוס בקו 360 אל גבעת הדגן באפרת, לפגוש את הרב אלחנן בבית המדרש של ישיבת שיח יצחק שהוא מלמד בה.

"השיר שכתבתי בעקבות שבעה באוקטובר הודפס בהארץ, והוצפתי בנחשול של תגובות. היו שהרגישו שהשיר הזה ממש הוציא להם את המילים מהפה האילם, הצליח לבטא את הלב, והיו שהתרעמו – למה צריך תורה חדשה? מה רע בתורה הקיימת? ומהצד הליברלי שאלו: למה צריך לאה גולדברג חדשה?"

לפני הכול אני שואל אותו איך נולד הספר. "אני מרגיש שהימים הנוראים של שנת תשפ"ד החלו לפני שנתיים אך טרם הסתיימו", אומר הרב אלחנן. "שמחת תורה, יום האהבה הגדולה בינינו ובין הדוד, בינינו ובין התורה, היום שאוסף אליו את ראש השנה ויום הכיפורים המוכרים כימי היראה – היום הזה לא תפקד כיום האהבה, ואנחנו נותרנו עם היראה והחרדה. במובן הזה הימים הנוראים כמו ממשיכים מאז ועד היום. הרגשתי שאני מוכרח להתמקד בהם, ובפרט בראש השנה, ביום שהוא ההתחלה והגרעין של הכול, היום של 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא', שלצערנו קיבל מאז משמעות חדשה ונוראה כל כך. ביקשתי למצוא בתוך כל האימה הזאת גם גרעינים של משמעות, של תקווה".

ומה בעצם אתה מבקש להציע?

"בתי המדרש מחולקים לרוב לשני קצוות: אלה שעוסקים במבט המאקרו, בגדול, בכלל, ולא פעם שוכחים את האדם הפרטי על אתגריו, קשייו ותקוותיו; ואלה שעוסקים במיקרו, בסובייקט, בחיבוטי הנפש, בבקשות הרוח ובמערכות היחסים של הלב, אבל משהים את העיסוק בסיפור הגדול והאדיר שאנחנו בתוכו. הספר הזה מבקש לדברר מחדש ובמקביל את שני המוקדים האלו. לדבר על היום הגדול הזה, 'היום הרת עולם' ו'היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים', היום שבו הנבראים ממליכים עליהם את הבורא. ויחד עם זה לתת שפה ביום הזה לאדם באשר הוא. לתת ביטוי לנפש על קשייה, בדידותה וגלגוליה הרבים. להעמיק בעולם הנגלה והנסתר ביחס ליום הזה, ולהביא גם מעולמות הספרות והיצירה, הפסיכואנליזה והפילוסופיה, כי בלעדיהם משהו בריקוד הסודי הזה בין הקצוות עשוי להיות מופר. זהו ספר על ראש השנה, רק ראש השנה. הוא מבקש לגעת בנקודת ההתחלה כשלעצמה, בפלא של הראשית, של הגרעין. לשהות ביום הזה. לא לרוץ, להיות".

זמן לקומה חדשה

הרב אלחנן ניר (44), נשוי לשרה ואב לשישה, הוא גם עורכו הוותיק של מוסף שבת של מקור ראשון. אני מגיע לישיבת שיח יצחק ביום צאת ספרו החדש ממכבש הדפוס, בג' באלול; היום מציינים כאן תשעים שנה לפטירת הראי"ה קוק, ובתפילת המנחה בבית המדרש לא אומרים תחנון. היום גם חזרו לישיבה שני תלמידים שנפצעו קשה בלבנון לפני חודשים רבים, וה"לחיים" על הוצאת הספר מוקדש גם לאירוע המרגש הזה.

הרב אלחנן עבר לשיח יצחק מישיבת מרכז הרב, מעבר שאינו מובן מאליו, כדי ללמוד ממי שהפך בהמשך לרבו, הרב שג"ר. זה יותר מעשרים שנים הוא מלמד כאן בעצמו. רגע לפני שיפתח בשיעור שעוסק בשאלה אם אפשר להבין את תורת הרב קוק בלי לדעת קבלה, ואני אצטופף עם התלמידים באוצר הספרים להקשיב לדבריו, לוקח אותי הרב אלחנן לסיור קצר בישיבה.

הקמפוס המסביר פנים נמצא על צלע הר, מול נוף בראשיתי מהמם ביופיו. ספריית קודש גדולה ולצידה גם ספריית חול, ובפינה ארון הספרים שהרב שג"ר למד בהם, והסימניות שהשאיר עודן בין הדפים כאותות זיכרון של סימני חיים. את ספריות העץ בבית המדרש בנו בחורי הישיבה, וגם את ארון הקודש המעוטר. בחדר הסמוך מגולגלים בערמה כמה מזרני יוגה, ואני לא יכול לא לחשוב על הפער הבלתי נתפס בין המרחב הפיזי של ישיבות נעוריי ובין זה של הישיבה שאני מבקר בה עכשיו. מחשבות סותרות מתרוצצות בראשי לכאן ולכאן. מחשבות על הרחבת הדעת, על דברים שהנשמה צריכה, ומאידך גיסא מחשבות על טוטאליות ואידאולוגיה, וכמובן המנטרה "חדש אסור מן התורה", שליוותה אותי ואת חבריי אי אז בשנות הישיבה.

למעשה, זהו מוטיב חוזר בקשר שלי עם הרב אלחנן, עם תורתו ועם בית המדרש שלו, מוטיב שקשור היטב גם לשיר שפרסם חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה": "עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה. / עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה / וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת / וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו / חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה / וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ / וְלֵאָה גּוֹלְדְבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ / וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה / וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ / וּמִלִּים חַדְתִּין־עֲתִיקִין / וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת־עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר, / וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה. / כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי / וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת / וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת / וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁו הַכֹּל / נִתָּן".

אני לא עושה זאת בדרך כלל, אבל כאן אני חורג ממנהגי ומבקש להבין את כוונת המשורר. "בחודש שאחרי המתקפה הנוראה כתבתי כמה שירים ושלחתי אותם לעיתון הארץ", מספר הרב אלחנן. "בימים הבוערים של אז, די שכחתי מהמשלוח. כעבור זמן מה התברר שהשיר עלה לרשת, ואז הודפס בעיתון. בתוך ימים ספורים הוא תורגם ליותר מעשר שפות, והוצפתי בנחשול אדיר של תגובות. היו שהרגישו שהשיר הזה ממש הוציא להם את המילים מהפה האילם, הצליח לבטא את הלב, והיו שמחו כנגדו, שהתרעמו – למה צריך תורה חדשה? מה רע בתורה הקיימת?

הקדשנו שעת לימוד בחברותא למאמר לימים הנוראים מתוך הספר "ליקוטי תורה" של בעל התניא. על משפט אחד מתוכו הרב אלחנן ממש נתפס: "כי כמו שיש עורף ופנים בגוף - כן יש בנשמה". "איזה גילוי יש בדברים האלו, יש לי עם מה להיכנס לחג", הוא מתפעל

"הקולות הללו נשמעו לא רק מהאגף השמרני, אלא גם מהצד הליברלי. למה צריך לאה גולדברג חדשה, אמרו. אבל מבחינתי, תורה חדשה איננה חלילה תחליף לתורה המסורה והירושה לנו מאבותינו, אלא היענות שלנו למאורע הנורא שעבר עלינו, וכמו איפס את כל מה שידענו עד לאותו רגע. כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם - אנחנו נדרשים להסתכל בעולמנו שלנו, בכל העובר עלינו, ולהביא מכל זה, בענווה ומתוך קשר לגדולי הדורות, את הקומה החדשה בהתפתחות התורה שלנו. לעלות עוד מדרגה בדרך ל'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', וגם לבנות את הקומה הבאה בהתפתחות היצירה והשירה, המוזיקה והאמנות".

ואכן, במקביל לחיי בית המדרש העשירים שלו, הרב אלחנן הוא גם סופר שחתום על הרומאן עטור הפרסים "רק שנינו", ומשורר מוכר שארבעת ספרי השירה שלו היו רבי־מכר. בקיץ שלפני פרוץ המלחמה נסענו יחד לפסטיבל המשוררים הוותיק במטולה, לקראת מושב שלם שהוקדש לציון 15 שנים לספר שיריו הראשון "תחינה על האינטימיות". את הנסיעה ההיא מירושלים למטולה – שלא העלינו בדעתנו שחודשים ספורים אחר כך תהפוך לשממה מופגזת - ניצלנו גם לטיול ארוך, בסגנון "פה ושם בארץ ישראל". עצרנו בקברי הסבא והסבתא שלו בבית העלמין בשדה־יעקב בעמק יזרעאל, נפגשנו עם קרוביו שם במושב, ואפילו הספקנו לטבול במעיין צונן באזור. מטבע הדברים המשכנו את שיחתנו המתארכת על הבדלי התפיסות בין העולם החרדי לזה הדתי־לאומי, שיחה שהתחילה אי אז ונמשכת עד היום, ומתחילת המלחמה קיבלה כמובן היבטים חדשים.

אני מבקש מהרב אלחנן שיספר לי על זיקתו לעולם החרדי. "למדתי במוסדות שהיו הקצה התורני של החברה הדתית־לאומית – תלמוד־תורה מורשה, ישיבה לצעירים (ישל"צ), מצפה־רמון ומרכז הרב", הוא מקדים. "בבית שגדלתי בו הרב קוק היה הסבא הגדול, אבל הייתה בבית שלנו גם הערכה לעולם החרדי־ליטאי. אבי, הרב חגי, לקח אותי איתו למשגיח ר' מאיר חדש ולר' חיים גריינימן בבני־ברק, כך שזכיתי להיכרות עם גדולי התורה הליטאיים. במשך תקופה הייתי צועד רגלית לקראת צאת השבת לשיחות שהרב שלמה וולבה היה מוסר בישיבת קול תורה בבית וגן. השתתפתי גם בשיעורי הגמרא של ר' אשר אריאלי מישיבת מיר. באותו הזמן גיליתי גם את העולם החסידי, שהסבים שלי הגיעו ממנו ועזבו אותו, ושנעדר לחלוטין בדור של הוריי. מצאתי בית בתורות החסידיות העמוקות, ולא פחות מכך בהוויה החסידית, בחום של החבורה, בתביעת הלהט והדבקות.

"לפני תריסר שנים קיבלתי טלפון ב־11 וחצי בלילה. אף אחד לא מתקשר ב־11 וחצי בלילה חוץ מחרדים, ואגב, זה אחד הדברים שאני אוהב בחברה הזאת. מישהו מעבר לקו אמר לי 'אנחנו רוצים לבוא אליכם'. מתי, שאלתי. עכשיו, הוא אמר. בחצות נחתו אצלי שני אברכים מנווה־יעקב שלומדים בישיבת מיר. הם סיפרו שתורת הרב קוק ותורת הרב שג"ר שבו את ליבם, וביקשו שאתחיל לתת להם שיעור בתורתם. כבר באותו השבוע התחלנו את השיעור הזה, בנחלאות. הגיעו שלושים אברכים. בסוף השנה הצעתי להם שנמסד את הקשר - שיבואו אלינו לישיבה פעם בשבוע, לחצי יום לימוד בנושאים בוערים שלא עוסקים בהם בכוללים. מהיחס לחילון ולזרמי התרבות, דרך הזיקה לאמנות, החיבור של יהדות ופסיכואנליזה ואתגרי המשפחה העכשווית, ועד דרכי המפגש עם הקב"ה ואיך מחדשים את עולם התפילה שלנו. עשרה מהם היו בעניין, חלקם נכדים של ראשי ישיבות חשובים. כך נוצר בית המדרש שקראתי לו 'נהלך ברג"ש', על שם הרב שג"ר, שגם לו הייתה זיקה עמוקה לעולם החרדי".

מבחן אמונה

בתוך שנים אחדות, מספר הרב אלחנן, היו ב"נהלך ברג"ש" חמש קבוצות חרדיות שפעלו במקביל: אברכים מבוגרים, אברכים צעירים, בחורים רווקים, קבוצה של אברכים מחב"ד וקבוצת נשים, ליטאיות וחסידיות. "אבל אז הגיע 7 באוקטובר, וכשהתחיל 'זמן חורף', בראש חודש חשוון, לא ידעתי אם לחזור לשגרת הלימודים הרגילה איתם או לא. נראה לי מוזר שבזמן שרוב תלמידינו בחזית, נלמד כאילו כלום. אבל אמרתי, נתחיל ונראה. הם כבר היו בדרך אליי ללימוד, ואז קיבלתי את ההודעה שפדיה מרק הי"ד נפל בקרב (מיכי מרק, אבי המשפחה, נרצח בפיגוע בשנת 2016. בנו שלומי, איש המוסד, נהרג בתאונת דרכים ב־2019. סגן פדיה מרק נפל בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023 – ע"א). משפחת מרק גרה לידנו בירושלים כמה שנים, והתחברנו. חיבור של משפחות. מיכי איננו, שלומי איננו, ועכשיו פדיה. ואיך אני יכול להמשיך עם האברכים כאילו הכול כרגיל.

"לא ידעתי מה לחשוב. ערכתי איתם שני מפגשים, מעין ימי עיון, שלא היו פשוטים. אמרתי להם שלדעתי לעת כזאת הם הגיעו למלכות, ושהם מוכרחים להיות שותפים עִם עַם ישראל במאמץ ההגנה מפני אויבינו הרבים והמרים, כי מי שלא נמצא עם ישראל בצרתם גם לא יהיה איתם בנחמתם. הם שתקו. לבסוף אחד מהם אמר שאף פעם לא לימדו אותם בישיבה על עם ישראל, שתמיד המוטיב היה 'נאר תיירה' (רק תורה). לא דיברו על דבר מעבר לכך, הוסיף. ובאמת אי אפשר לשנות ביום אחד אתוס נחרץ של עשרות שנים. בעקבות הדברים שלו מסרתי שיעורים בישיבה על מהותו של עם ישראל, מה המשמעות של קיומנו דווקא כאן בארץ, וביקשתי שהם יועלו ליוטיוב. לא מעט תלמידי ישיבות ליטאיות, אפילו מישיבה כמו נחלת הלוויים בחיפה, באו לדבר איתי בעקבות השיעורים האלה.

"הגיוס לצבא יציל את עולם הישיבות החרדי מהסטגנציה, מהקיבעון, מהחיצוניות, מהציניות. זה יציל את התורה. כי רק כשאתה באינטראקציה עם החיים עצמם, עם הגוף ועם הנפש, ולא חי בהוויה מנותקת, התורה שלך היא תורת חיים. כשאתה בערבות עם האחים שלך ויוצא להגנתם, התורה שלך מקבלת חיים"

"את תלמידי בית המדרש נהלך ברג"ש עודדתי אז להיכנס לעולם ישיבות ההסדר החרדיות שהחלו לתפוס תאוצה. רבים מהם מלמדים היום בישיבות הללו, ומביאים לתלמידים שלהם לא מעט ממה שהתחדש בלימוד המשותף שלנו".

קשה עד בלתי אפשרי לעמוד במתח בין המגזרים, ככל שהמלחמה מתארכת ובתוכה מתארכות רשימות הפצועים והנופלים. אנשי המילואים נקראים לעוד סבב של תשעים ימי לחימה ברפיח, ועוד תשעים בחאן־יונס, ומנגד אמירות אטומות וקשות עולות מרבני המגזר החרדי ועסקניו. "תראה, עדיין מגיעים לכאן לא מעט בחורים מהישיבות החשובות בירושלים", אומר הרב אלחנן. "אני חושב שמי שצריכים להתגייס אלה בעיקר הם. הטובים, הלמדנים. הם גם יהיו חיילים מצוינים. לא הבטלנים שמנהלים עסקים חובקי עולם ומסבירים לכל עם ישראל למה זה מוצדק.

"המרוויחים העיקריים מהגיוס יהיו תלמידי הישיבות החרדיות עצמם. הצבא יציל את עולם הישיבות החרדי מהסטגנציה, מהקיבעון, מהחיצוניות, מהציניות. זה יציל את התורה. כי רק כשאתה באינטראקציה ממשית עם החיים עצמם, עם הגוף ועם הנפש, ולא חי בהוויה מנותקת, התורה שלך היא תורת חיים. כשאתה בערבות הכי פשוטה עם האחים שלך ויוצא להגנתם, התורה שלך מקבלת רלוונטיות, מקבלת חיים, נכנסת בה נשמה. אחרת אתה מאבד לא רק את הקומה היהודית שלך, אלא גם את הקומה האנושית. אני מלמד בישיבת הסדר יותר מעשרים שנה, ולא ראיתי שהצבא פוגע ביראת שמיים. כשאתה מגיע לשירות הצבאי בצורה נכונה, אחרי כמה שנים של לימוד תורה אינטנסיבי – הצבא דווקא מעצים את התורה ואת יראת השמיים, מחזק, מעמיק".

מהעבר האחר, יש טענה שהצבא לא ערוך לקלוט חרדים ולאפשר להם לשמור על אורחות חייהם.

"במשך הרבה שנים הצבא אכן לא היה מספיק מוכשר לכך. הנושא של גיוס החרדים היה אירוע פוליטי יותר מאשר פעולות בשטח. הצבא אפילו דחק את נוכחותם של חיילי ההסדר. הרי פחות משנה לפני 7 באוקטובר, ראשי ישיבות ההסדר ובהם הרב חיים דרוקמן והרב יעקב מדן קראו לתלמידים לא לשרת בשריון, אחרי שחיילות שולבו בפלוגות שם. אבל הנה יש בעולם שלנו תשובה, וברוך השם מתחיל שינוי. חטיבת חשמונאים היא אירוע שלא היה כמותו. המח"ט, אל"מ אבינועם אמונה, שוחח איתי לפני שהיא הוקמה, ואמרתי לו שההצלחה של החטיבה תהיה כשכולם יראו שלא רק שיש בה אותה רמת יידישקייט כפי שיש בישיבות, אלא שיש בה הרבה יותר. אני שומע שהפלא קורה, ושזה אכן המצב היום".

כמי שהתחנך בישיבות חרדיות ומכיר היטב את הלך הרוח במגזר, קשה לי לדמיין כיצד הוראות הרבנים משתנות והתלמידים מתגייסים בהמוניהם. אבל אצל הרב אלחנן אני לא מזהה סדקים של ייאוש. הגישה שלו לנושא הזה עשויה מנחישות, דאגה כנה לעם ישראל, והרבה קרבה לעולם החרדי. "האם הרמה של החטיבה החדשה תגרום להמוני תלמידי הישיבות להתגייס? אני לא חושב", הוא מודה בכנות. "נדרשת התנערות של המערכה הפוליטית כולה. הדבר לא יבוא מעצמו, חז"ל כבר לימדו אותנו שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה.

"הרב תמיר גרנות ואני נכנסנו אל אחד מגדולי הדור החרדים, וזעקנו: איפה אתם? הוא אמר: אתם צודקים, אנחנו חייבים להיות שותפים, אבל זה לא יקרה מעצמו. העגלה שלנו לא זזה בכוחות עצמה. תצטרכו לתת לנו בעיטה חזקה"

"הרב תמיר גרנות ואני נכנסנו אל אחד מגדולי הדור החרדים חודש לאחר הטבח. ישבנו איתו לשיחה של יותר משעה, וזעקנו: איפה אתם? הוא הסתכל עלינו ואמר: 'אתם צודקים, אנחנו חייבים להיות שותפים, אבל זה לא יקרה מעצמו. העגלה שלנו מעולם לא זזה בכוחות עצמה. אתם תצטרכו לתת לנו בעיטה חזקה'. צריך להתנהל בחוכמה, ובעיקר להעצים את ישיבות ההסדר והמכינות החרדיות. כאשר התקצוב לישיבות לא יפחת, אלא  יגדל, אבל יהיה לפי פרמטר של מספר המתגייסים לקרבי - יתחיל שינוי".

במפגשנו לא שכחנו ללמוד. הקדשנו שעת לימוד בחברותא לזכר ימי "שמיא" , אבל שלא כמו אז, עת היינו לומדים מתורת איזביצה, הפעם למדנו דווקא מאמר לימים נוראים מתוך הספר "ליקוטי תורה" של בעל התניא. על משפט אחד מתוכו הרב אלחנן ממש נתפס: "כי כמו שיש עורף ופנים בגוף - כן יש בנשמה". "איזה גילוי יש בדברים האלו, יש לי עם מה להיכנס לחג", הוא מתפעל.

הרב אלחנן מלווה אותי אל מחוץ לרחבת הישיבה. אני מספר לו שהתעורר בי חשק לבוא לכאן ליום בשבוע ולמסד מחדש את החברותא שלנו. הוא צוחק ואומר שבגלל זה הזמין אותי להיפגש דווקא בישיבה: "הכול חלק ממזימה כדי שנחזור ללמוד".

רגע לפני שניפרד, אני מבקש ברכה לכולנו לשנה החדשה. "השנה החדשה כשמה כן היא, חדשה, אבל הרבה פעמים אנחנו מביאים אליה את ההיכרות המוקדמת שלנו עם ראשי השנים מהעבר", אומר הרב אלחנן. "אנחנו מסרבים לקבל אותה, את השנה החדשה שדופקת על פתחנו עם כל המתנות שבכנפיה, עם כל החידוש שבה. לשם כך אנחנו נדרשים לשחרר את כל ה'לשעברים' – את כל השנים הקודמות, תודעות הקיום הישנות, ראשי השנה הרדומים שהלכו והזדקנו בנו - ולבוא חשופים ונטולי הגנות אל ראש השנה שמגיע. אני מתפלל עם כל ישראל שכל אהובינו ישובו כבר משביים הנורא, ושחיילינו ישובו לביתם בריאים ושלמים עם עטרת ניצחון, ושהמדינה הזאת תצליח לייצר מודל שבו למרות כל ההבדלים הפנימיים, אנחנו מתעקשים לראות כל אחד את מעלת החבר ולא את חסרונו'".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il