"אני מוצאת משמעות גדולה אצל מי שהסתכל לרוע ולסבל בלבן של העיניים"

תכולת הספרייה בספרייה של מטה, זו שמוצגת בתמונה - עיון ופרוזה. בספרייה של מעלה, זו שנמצאת במשרד הביתי - ספרות יהודית ותורנית. ספרים פיזיים יש לנו כמעט רק בעברית, ספרות אנגלית אני קוראת בקינדל. לפני שנה מכרה שלנו עזבה את הארץ והציעה לנו ארבעה ארגזי ספרים שנשארו בביתה. לקחנו במחשבה שמקסימום נעביר הלאה, וגילינו שם עשרות כותרים של הספרות העברית היפה ביותר.

שיטת מיון כפי שרואים מיד - צבעים. אני מכירה את הזלזול כלפי הסידור הזה, כאילו שהתייחסות לספר כפריט אסתטי ולא רק כרעיון פילוסופי טהור היא חטא איום ונורא, אבל בבית שיש בו כאוס אינסופי של ארבעה ילדים שמחים, הספרייה עושה לי סדר בעיניים ונחת בלב.

מדף קרוב ללב יש הרבה ספרים שהשפיעו על האדם שאני, אבל הקרובים לליבי הם הספרים שערכתי. כל ספר הוא צלילה למרחבי אינסוף שמתכנסים בסוף לטקסט מהודק ומלוטש. תהליך העריכה כולל אלפי החלטות קטנות, הרות גורל, ומספר מצומצם של החלטות גדולות שלרוב מתקבלות בהלמות לב. יחסי עורך־סופר הם בעצמם נושא לספר רב עלילה, אך בבסיסם הם שותפות מרגשת בתהליך יצירה. בכל פעם שאני מאשרת קבצים לדפוס, הגרון שלי קצת מתייבש.

השפעת המלחמה מתחילת המלחמה חזרתי באינטנסיביות, שלא לומר באובססיביות, לסופרים של אחרי המלחמות הגדולות, במיוחד היהודים שבהם. פרימו לוי, אלי ויזל, אריך מריה רמרק, שטפן צווייג, מיכאיל בולגקוב. אף שחלקם לא עמדו בייסורים שעברו עליהם, אני מוצאת משמעות גדולה בכתביו של כל מי שהסתכל לרוע, לזוועה ולסבל בלבן של העיניים, וחזר עם הבנה מחודדת ואמת מפוכחת על העתיד היהודי ועל המצב האנושי.

על ארבעה ספרים

מי השילוח על התורה

הרב מרדכי יוסף ליינר, הרבי מאיז'ביצה

האדמו"ר שלי. הראשון שאצלול לכתביו על פרשת השבוע, על החג, על ענייני השעה. הוגה דעות יוצא דופן, נוקב ורדיקלי, שמלמד עד כמה א־לוהים מאמין באדם, ועד כמה האמון הזה מציב בפני האדם תובענות אינסופית. לא היה לי עותק משלי עד שבת לפני חתונתי, ואז בעלי לעתיד שלח לי במתנה עם הקדשה אישית מיוחדת, שאני קוראת בכל פעם שאני פותחת את הספר.

העולם של אתמול

שטפן צווייג, כנרת זמורה

תעודה מאלפת, טרגית, מרגשת ועמוקה של התודעה היהודית והאוניברסלית של יהודי מערב אירופה ערב השואה. השאננות היהודית והביטחון במוסדות, בתרבות וברוח, מוצגים בצורה מרהיבה וגרוטסקית כאחד, לצד מפגשיו של צווייג עם ענקי התרבות של ימיו, ובראשם הפסיכולוג היהודי השנוי במחלוקת זיגמונד פרויד, והעורך הנערץ שהיה הראשון לפרסם מאמר פרי עטו לעיתון – תיאודור הרצל. סלידתו של צווייג מהמלחמה, ומאמציו הנוגעים ללב לגשר על המחלוקות האירופיות בעיצומה של מלחמת עולם, מלאים משמעות וראויים להילמד גם בעולם של היום.

תעשיית החמלה

לינדה פולמן, שלם

ספר שנקרא כמו אגרוף לבטן. פולמן חושפת בעובדתיות כמעט יבשה כיצד סיוע הומניטרי באזורי אסון מעמיק את הפגיעה, מחזק את השליטים המקומיים (לא פעם אלו שחוללו את האסון מלכתחילה) ודן את חייהם של החלשים ביותר לזוועה ואימה. בהאיטי, ברואדנה, בסיירה־לאון, בדארפור ובכל מקום אחר ששמו נקשר עם אסון הומניטרי מחריד – הכספים ששלח המערב, יחד עם סל ערכים חיובי לכאורה של ניטרליות וזכויות אדם, הפכו לחלק מהבעיה ורק הרחיקו את הפתרון.

העולם, קצת אחר כך

אמיר גוטפרוינד, כנרת זמורה

הפרוזה המופרעת והיומרנית ביותר שקראתי מימיי. כל דמות בעלילה המפותלת ורבת הזרועות הזו מכווצת את הלב ומרחיבה אותו. הפרקים עוצרי נשימה או מעוררים צחוק פרוע. קורותיו של חיים אברמוביץ' מזכירים שהמפעל הציוני הוא לא (רק) האנשים הגדולים שנקראו על שמם רחובות, אלא בעיקר מיליוני האנשים הקטנים שנענו לקריאה ובאו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וכמו אחרי כל ספר של גוטפרוינד, סגרתי אותו בצער עמוק על מותו של הסופר בגיל צעיר כל־כך.