זיכרון ילדות תרבותי. כשהמחנכת שלי בכיתה א' וב', דפנה שריר, פרסמה ספר ("איילת מקבלת"), הדבר הילך עליי קסם. לא האמנתי שמישהו שאני מכיר חתום על ספר והחלטתי מיד להפוך לסופר. באותו יום הגעתי הביתה וכתבתי סיפור במחברת חדשה. זה לא היה שיגעון חולף. המשכתי לכתוב בשטף בשנים הבאות ובשלב מסוים אמא שלי אפילו קנתה לי מכונת כתיבה משומשת מאיזו חנות בדרום תל־אביב. אני זוכר שבסוף כיתה ד' או ה' התקשרתי למערכת "עם עובד" והכרזתי באוזני מזכירת המערכת שכתבתי ספר ושאני רוצה לפרסם אותו אצלם. המזכירה הייתה נחמדה מאוד, שאלה אותי בן כמה אני ואמרה בנימוס שהיא מציעה לי לחכות כמה שנים. לימים, הפך עם עובד לבית הספרותי שלי.
ספר שקראת פעמיים. את "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי קראתי יותר מפעמיים. הספר הזה השפיע עליי מאוד בשנות העשרים לחיי. הייתה תקופה שאפילו ניסיתי לכתוב כמו שבתאי, אבל זה היה כישלון. לקח לי זמן להבין שמבנה האישיות שלי ודרך המחשבה שלי דורשים כתיבה מסוג אחר. ספר נוסף שקראתי יותר מפעמיים הוא "מחר בקרב חשוב עליי" מאת חוויאר מריאס – לטעמי, יצירת המופת האולטימטיבית.
דמות שמעניקה לך השראה. קלינט איסטווד. ראשית, משום שהוא במאי דגול שהפך לכזה למרות היותו כוכב קולנוע. יש לי הערכה רבה לאנשים שיכולים להמשיך וללכת בדרכם תוך התעלמות מרעשי רקע. וגם יש איזו תפיסה רומנטית של יוצרים מסוימים שלפרסם הרבה זה לא טוב כי הכמות פוגעת באיכות. ואני אומר: ההפך הוא הנכון. הכמות מביאה איכות. נכון שאם ביימת 40 סרטים כמו איסטווד לא כולם יהיו אחידים ברמתם, אבל יהיו שם בהחלט כמה יצירות מופת.
מקום המפלט שלך בימים קשים. אני גר במרחק הליכה קצרה מחוף מציצים. אני משתדל ללכת כמה פעמים בשבוע לטיילת של החוף עם מוזיקה באוזן, לשתות קפה או סודה צוננת, לתרגל כמה עליות מתח ולחזור הביתה. בחורף אני לפעמים משלב את השגרה הזאת עם ריצה של כמה קילומטרים, ובקיץ – עם שחייה טובה במי הים.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. הייתי שמח לשבת לכוס קפה עם אבא שלי, שנפטר לפני שמונה שנים. אבל אם הקפה מוגבל לאלה שעדיין בשר ודם, הייתי שמח לשבת לאספרסו עם אחד מהגאונים הקומיים שעדיין מהלכים בינינו: לארי דייויד, ג'רי סיינפלד, קוונטין טרנטינו, אסי כהן וכמובן דייויד צ'ייס – יוצר הקומדיה הטובה בכל הזמנים (כן, הסופרנוס היא קומדיה).
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. כאדם לא תחרותי במיוחד, מתוך הבנה שקו הסיום זהה עבור כולם, הייתי שמח לבלות את שעות היום בראש של ספורטאי־על מסוגו של מייקל ג'ורדן ולהבין איך הבן־אדם הייחודי הזה חושב.
מי מצחיק אותך. אנשים מתחת לגיל שישים שצופים במהדורות החדשות בטלוויזיה ואשכרה מאמינים להן.
שיר שנוגע בך במקום מיוחד. "כל הסודות שלי נשרפים בשמש" של גבריאל בלחסן ז"ל. שיר כה יפה, כה כואב, כה מרגש. ומצד אחר, שיר שיודע לשמח אותי הוא Nightcall של אמן ההאוס הצרפתי קווינסקי. נחשפתי לשיר הזה כשצפיתי לראשונה בסרט המצוין "דרייב", שמלווה בפסקול אדיר.