"מצאתי את עצמי יושבת ובוכה": בגיל 79, רבקה נבו מעבדת את המלחמה לאמנות

החל מהימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, בנה ועשרה מנכדיה של רבקה נבו היו מגויסים. היא התקשתה להכיל את הצער על הנעשה ואת החרדה לשלום יקיריה, ובחרה לעשות מה שהיא יודעת הכי טוב: לצייר. "האמנות היא מרפא", אומרת רבקה מתוך ניסיון אישי; עוד לפני המלחמה, העשייה האמנותית סייעה לה להשתקם מאירוע מוחי.

"לא יכולתי לשבת בבית ולהיכנע למחשבות", היא מתארת. "זה היה קשה מנשוא. רק מלחשוב על בני המשפחה המגויסים בשטח, בכל החילות, אפשר להשתגע. החלטתי לרדת לסטודיו שנמצא בקומה התחתונה של הבית, ולפרוק את הרגשות שלי על הקנבס. כמו שאתה מקבל את הצער פנימה, אתה גם מוציא אותו החוצה בצורה הזאת. זה היה ממש ניקוי עצמי".

היא המשיכה לצייר וליצור, והתכוונה להציג את יצירותיה בסיום המלחמה. גם בנוגע לדברים קטנים יותר היא נהגה לומר לעצמה שהם ימתינו לסיום המלחמה. "המגן של הטלפון שלי היה מלא כתמי צבע, הנכד שלי אמר לי 'סבתוש תחליפי', אמרתי לו שאעשה את זה רק כשהמלחמה תיגמר. בסוף הבנתי שזה ייקח זמן, אז החלטתי להציג את התערוכה במסדרונות עיריית נתניה, שבה אני מתגוררת. גם את מגן המסך החלפתי", היא מוסיפה בחיוך.

אוסף היצירות שלה, שהתכנס לתערוכה בשם "שברי זמן", כולל עבודות אישיות ומרגשות, שבאמצעותן התמודדה נבו עם חרדת המלחמה. היצירות נולדו מתוך כאב, זיכרון ותקווה, ומתארות רגעי שבר וסיפורים שנחרטו בתודעה הלאומית והאישית. באמצעות צבע, קו, מרקם וטכניקות שונות ומעורבות, חוקרת נבו את המתח שבין הרס לתקווה ובין זיכרון לעתיד, ומציגה עולם שבו הזמן נשבר, אך לא הרוח.

צבעי הדם והאור

אחת היצירות הבולטות בתערוכה קרויה 6:29, והיא מציגה בכמה דרכים את השעה שבה החיים נעצרו באזור העוטף, ולמעשה בכל הארץ. "השעה הזו חלחלה אצלי כל הזמן. רציתי לצאת עם זה, אבל לא ידעתי איך. הדברים שאני עושה אינטואיטיביים מאוד. אני עובדת עם המון צבע, ורק אחר כך מסתכלת ורואה מה עשיתי ונותנת לזה פירושים ותוספות".

יצירה מעניינת אחרת היא "שעת השין", המרכזת מילים רבות הקשורות למלחמה ומתחילות באות ש'. במרכז היצירה המילה ש־ד־י, וסביבה, בתוך להבות אש – שמחת תורה, שמיני עצרת, השבת השחורה, שחיטה, שאננות. "הצבעים שהשתמשתי בהם ביצירה הזו הם צהוב, כתום, אדום ושחור. אלו צבעי המלחמה והדם, ומצד שני אפשר לקרוא להם צבעי האור, החום והאהבה. השתמשתי בהם בצורה אבסטרקטית מאוד, ללא צורות, ואחרי שזה היה גמור שתלתי בהם את המילים. זו יצירה שמשלבת גם את הרע וגם את האמונה בטוב ובניסים הגדולים שראינו למרות הכל".

ביצירה "המנהרה המדממת" ביטאה נבו את רגשותיה לגבי החטופים. "דמיינתי הרבה מנהרות, ודמיינתי את החטופים עוברים דרכן. חשבתי על המשפחות שנחטפו מבתיהן, על החיילים, על כל מי שנפצעו בדרך, מי שהותירו חתימות בדרך. ביצירה רואים ידיים ועיניים מתחננות לעזרה. זאת הייתה אחת היצירות שבאמצע העבודה עליהן ישבתי ובכיתי. בתוך הסטודיו שלי יש ספה, ופעמים רבות במהלך העבודה מצאתי את עצמי יושבת ובוכה. הלב התקשה להכיל".

לפני ארבע שנים עברה נבו אירוע מוחי ובעקבותיו תהליך שיקום. "בהתחלה ציירתי תמונות קשות, כמו כלא בתוך הראש, אבל עם הזמן הציורים הפכו להיות אופטימיים יותר. הבנתי שהאמנות היא חלק מתהליך הריפוי שלי"

היצירה "השריון עשה היסטוריה" מורכבת מתצלומי טנקים שנבו גזרה מהעיתונות, ויצרה מהם קומפוזיציה נטולת סדר. נכדה השריונר של נבו התחבר ליצירה כשחזר מהלחימה, אמר לה שהמראות בשטח דומים, ואף ביקש לאמץ לעצמו את היצירה. הוא לא היה היחיד; כאשר היא הוצגה בתערוכה, אחד המבקרים ביקש להעביר אותה למפקד יחידה בשריון.

עבודותיה של נבו כוללות לא מעט יצירות קולאז', המשלבות מרכיבים שונים כגון פיסות עיתון, אריג וכדומה ליצירת תמונה דו־ממדית. רבים מהפריטים לקוחים מגיליונות של מגזין "מסע אחר" ומ"נשיונל ג'אוגרפיק". "חיפשתי דברים שלא קשורים לישראל, אבל מדי פעם כשראיתי איזו תמונה שמדברת אלי וקשורה למלחמה, קרעתי אותה מהעיתון וצירפתי אותה, ולאט לאט התגלתה התמונה המלאה", מתארת נבו את התהליך.

אוצרת התערוכה היא חן תמיר, שנבחרה בעבר על ידי אתר האמנות "ארטנט" לאחת האוצרות המבטיחות בעולם. בעבר שימשה כאוצרת במרכז לאמנות עכשווית בתל־אביב, והייתה אוצרת־עמיתה ב"ארטיס". תמיר היא גם כלתה של רבקה נבו, ושיתוף הפעולה ביניהן נובע מהיכרות עמוקה, אישית ומקצועית. זוהי התערוכה השנייה מעבודותיה של נבו, באוצרותה של חן תמיר.

המעפילים האחרונים

רבקה נבו, בת 79, נולדה באיטליה בעת שהוריה היו בדרכם לישראל. ההורים היו שורדי שואה, ילידי הונגריה שנפגשו ברכבת ב־1945 בדרכם מפראג לבודפשט, כאשר קיוו למצוא שם מי מבני משפחתם. הנוסעים ברכבת ניסו להתחיל עם האישה היפה, וכדי להגן על עצמה היא נשכבה מתחת לכיסאות הרכבת ונרדמה. "אמא לא נתנה להם לגעת בה, ואבא ראה את זה ואמר 'זו תהיה אשתי'", משתפת רבקה בסיפור המשפחתי. לאחר שנישאו, ביקשו השניים לעלות ארצה. באותה תקופה הרוסים השתלטו על הונגריה, ונתנו ימים ספורים לתושבים שביקשו לעזוב. בהיעדר סרטיפיקטים שיאפשרו להם לעלות ארצה הם בחרו לנסוע לאיטליה, שם נולדה בתם. "ההורים אמרו לי שאלה היו השנתיים הכי יפות בחייה. אחרי שאמא שלי איבדה הורים ואחים וכבר שכחה איך חיים, איטליה הייתה עבורה בית ספר לחיים".

בתחילת 1948 הם עלו ארצה. "היינו המעפילים האחרונים שהגיעו לארץ. האונייה עלתה על שרטון, לכן עצרנו בנהריה ולא בתל־אביב. אנשי קיבוץ געתון דאגו לנו לבגדים ואוכל". רבקה גדלה בשכונת פלורנטין בתל־אביב, ובהמשך ברמת־גן.

מגיל צעיר נמשכה נבו לאמנות, אולם בביתם של ניצולי שואה, עיסוק כזה נתפס כמותרות. "כבר בתור ילדה אהבתי לשרבט ולצייר. אני זוכרת שהייתה לי שכנה מורה לפסנתר, ונורא רציתי ללמוד לנגן, אבל כמובן שלא היה לנו כסף לזה. הייתי נצמדת לדלת שלה ומקשיבה. לימים כשבתנו הגדולה נולדה, הוריי קנו לה פסנתר כדי שתנגן".

עם סיום לימודיה בתיכון הרואה היא שאפה ללמוד אומנות, אבל הוריה ביקשו שתבחר במשהו פרקטי והיא פנתה ללמוד סוציולוגיה ולשון. במהלך הלימודים נישאה ליצחק (איציק). כאשר פגשה חברה שסיפרה לה כי היא לומדת אמנות במדרשה, התלהבה נבו לשמוע על המסלול אבל היססה אם להצטרף אליו. "הייתה לי כבר ילדה בת שנה וחצי בבית, התלבטתי, אבל איציק אמר לי 'לכי על זה'. התחלתי ללמוד, ועולם חדש נפתח בפניי". בהמשך למדה גם לתואר שני באמנות באוניברסיטת תל־אביב.

במשך 42 שנים הייתה נבו מורה לאמנות והגישה לבגרות עיונית ומעשית. "מאוד אהבתי את ההוראה, אבל לא עסקתי באמנות כיוצרת. רק אחרי שיצאתי לגמלאות התחלתי להקדיש לזה יותר זמן. ציירתי, נסעתי למוזיאונים והתמלאתי". ב־13 השנים שמאז יציאתה לפנסיה, נבו מציירת באינטנסיביות והציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל.

לפני ארבע שנים, בעיצומו של אירוע משפחתי, עברה נבו אירוע מוחי שפגע בצד השמאלי של גופה. היא טופלה בבית חולים ועברה למוסד שיקומי. "בשיקום ראיתי שחצי יום עובדים איתי ועושים תרגילים, וחצי יום אני נשארת לבד עם המחשבות. קראתי המון ספרים בתקופה ההיא, כדי שיסיטו לי את המחשבות". הימים היו ימי קורונה, שהקשו עוד יותר על מצבה אבל הולידו גם תקווה חדשה. "קיבלתי טלפון ממדריכת אמנות שהייתי איתה בקשר, והיא סיפרה לי שהיא פותחת קבוצת אמנות בזום כי אי אפשר להיפגש. אמרתי שזה מתאים לי. היא אמרה שהסדנה תעסוק בנושא הבית הפנימי והחיצוני שלנו.

"באותה תקופה כבר הייתי בבית, והתחלתי לצייר באופן יומיומי. בהתחלה ציירתי תמונות קשות, כמו כלא בתוך הראש, אבל עם הזמן הציורים הפכו להיות אופטימיים יותר. הבנתי שהאמנות היא חלק מתהליך הריפוי שלי. יצרתי בתקופה ההיא 23 תמונות, והן ממש משרטטות תהליך בין המצב ההתחלתי שבו הייתי, פיזית ונפשית, ובין השיפור שהתחולל עם הזמן. רציתי להציג את היצירות בגלריה, אבל התקשיתי למצוא אחת כזאת. בסוף הצגתי רק לשלושה ימים, אבל עצם ההעמדה, הפתיחה וההצגה עשו לי טוב. משפחה וחברים הגיעו לפתיחה, והתהודה הייתה נפלאה".

הסדנה פתחה את הסכר, ונבו החלה לצייר באופן יומיומי. האמנות ממלאת אותה ונותנת לה כוח גם בימים קשים, והסטודיו מהווה עבורה מקום מפלט.

נופלת וקמה

היצירות המופיעות בסיום התערוכה מתארות פריחה ושגשוג ומבטאות נקודת מבט אופטימית. "הפרחים עוד ישובו לפרוח", אומרת נבו. "בפברואר בתוך המלחמה התחילה הפריחה של הכלניות, וזה גרם לי להבין שלמרות הכול אנחנו ממשיכים לחיות. נזכרתי באמא שלי שאיבדה בשואה שלושה רבעים מהמשפחה שלה. זה כמובן היה לה מאוד קשה, אבל היא הייתה אופטימית מאוד. כילדה גדלתי בבית רגוע ושקט. נתנו לי את הכלים כדי לחיות ילדות נורמלית, ואני מצידי לא שאלתי על העבר, לא רציתי להכאיב להוריי".

לפני כמה חודשים היא נפלה ונפגעה בכתף, ומאז היא מתקשה לצייר ציורים גדולים. "אני צריכה לנוח יותר, ועדיין אני לא יכולה לוותר על הציור. הוא מחיה אותי, ואני רואה כמה זה חסר לי כשאני לא מציירת. אז עברתי לצייר בפורמט קטן יותר".

גם מהנפילה הזו היא קמה והמשיכה לצייר, בצבעי מים ובגדלים קטנים יותר. מן המשבר הזה צמחו החמסות שלה, שכל אחת מהן מסמלת סיפור אחר בקולאז'ים מיוחדים ואמנותיים. "המוטו שלי הוא שיהיה טוב ועוד יותר טוב. היום אני עדיין יכולה לצייר, אבל בהרבה יותר קושי. צבעים נופלים לי מהיד, קשה לי להזיז את הקנבסים ממקום למקום, קשה לי להגיע עם היד למעלה ולצייר, ובכל זאת אני מלאת הודיה גדולה על מה שיש לי. ההסתכלות שלי על כל דבר היא שהיה יכול להיות גרוע יותר".

היא אם לארבעה, וסבתא מעורבת לנכדים ונינים רבים. "הם באו לתערוכה ועשיתי להם שיח גלריה. כל מפגש כזה מרגש אותי. כשאמא שלי יצאה מטרזינשטט לפראג, היא שאלה את העוברים והשבים על גשר קארל 'ראיתם אולי את אמא שלי? ראיתם את אח שלי?'. אנשים אמרו לה 'תשכחי מהם'. היא רצתה לקפוץ מהגשר, אבל ברגע מסוים התחרטה. היא הקימה את השבט הזה עם אבא, זכתה לראות נכדים ונינים. אני לא צעירה. אני יודעת שאנשים פוחדים מהמוות, אני לא פוחדת מהמוות עצמו. אני אולי פוחדת מכאבים ומדמנציה, אבל אני סומכת על הקב"ה שיתכנן עבורי מה שהכי טוב".