בשביל ברוך, גוש קטיף הוא קודם כול יועזר ותמר כהן – הגיסים שלו. בשבילי, הגוש הוא שלמה ויהודית כהן־דוראס – אחי, גיסתי וילדיהם. אהובי ליבנו, בשר מבשרנו שנעקר וגורש ונותק בכוח מצינורות ההשקיה הציונית של חולות מושב קטיף. ולכל אחד מאיתנו יש עוד משפחה מורחבת וחברים ומכרים שגרו ביישובי הגוש. מעגלים־מעגלים של שותפות, של ביקורים רבים ודריסת רגל רכה על חולות כחול־לבן שחלפו עם הרוח.
מעל מראת היונדאי סטאריה של ברוך מתנוסס סרט כתום שעובר מרכב לרכב כבר עשרים שנה; סרט שליווה את מדור "תנועת ההתיישבות" בכל נסיעה, ובלט במיוחד בשובו של המדור לסדרת סיפורי עקירה לציון עשרים שנה. ובדיוק כשחשבנו שסיימנו, שסיפרנו מעט מן האור של קטיף ויישובי צפון השומרון והרבה משמחת החיים הקודמים ומכאב העקירה, הבנו פתאום שלא נוכל לדלג על הסיפור של תחיה ואריאל צפירה, אחיינית שלי ובעלה. כי אי אפשר לוותר על המפגש היוצא דופן בין הבחור מבדולח לבחורה מקטיף, שממחיש את סיפורו של הגוש - מקום שבניגוד לתדמית, הכיל בתוכו סגנונות שונים כל כך. כמה שונים? "אני למדתי בעצמונה והוא בנאות קטיף שבנווה־דקלים, ולמי שמכיר – זה אומר הכול. כמו ההבדל בין תלמוד תורה לממ"ד", מסבירה תחיה בחיוך הכובש שלה. "אריאל לא היה מתקבל לבית הספר שלנו בחיים, ולו מפני שהייתה להם טלוויזיה בבית. המשפחות שלנו שונות מאוד. אז גרנו שנינו באותו גוש קסום, אבל הכרנו שנים אחרי שגורשנו ממנו".
הוריו של אריאל, אפי וריקי צפירה, התגוררו בקריית־מלאכי, שם עסקו שניהם בחינוך. "מספרים שכשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה מתבאס מהאבק שנדבק לו לבגדים", מספר אריאל, הרביעי מששת ילדיהם. "אבל כשהיה מבקר את הדודים שלי שגרו בגוש קטיף, הוא היה מבסוט, כי החול לא נדבק: קצת מנערים את הבגד, והוא ג'דיד – כמו חדש. ההורים שלי התאהבו באדמת הגוש, מילולית. ובזכות זה אני הראשון במשפחה שנולדתי בבדולח".
הדודים שמשכו אותם לגוש הם משה ואביבית ראובן, ההורים של הזמרת נרקיס. ריקי נעשתה בחלוף השנים לגננת האגדית של האזור, ואף זכתה בתואר "הגננת של המדינה", ואילו אפי הפך ממחנך לחקלאי. "אבא המציא שיטת גידול שהיממה שם את כולם", מספר אריאל. "במקום לזרוק את השתילים אחרי שהעגבניות גדלו ולקנות חדשים, הוא חיבר את קצה הענף לאדמה, וגרם לו לגדול מחדש. זה הוזיל עלויות והכפיל את התוצרת. גם בירק היה לו איזה פטנט שהפך אותו בתוך עשור לספק מבוקש בשוק מחנה־יהודה".
"כשמדברים עם אפי על אדמה, העיניים שלו נהיות שמש", מעידה תחיה, ואריאל מוסיף: "תחיה יודעת להוציא מאבא שלי סיפורים. הם מתים זה על זו. אבא בדרך כלל פחות משתף ומדבר, ואיתה הוא מרגיש בנוח". תחיה היא זו שיכולה לשמוע ממנו על רגעי האור, אבל גם על הרגעים האפלים שהגיעו לפני 23 שנים, כשעלה המוות בחלונה של המשפחה.
"הייתה לנו ילדות שמחה בגוש קטיף", אומר אריאל. "אני זוכר את עצמי נוהג בקטנוע בדיונות, כשמסביבי כל הגדולים על טרקטורונים רציניים, ואני נמוך כזה, נותן גז בקטנוע 50 סמ"ק. ואז, כשהייתי בן 12, הכול השתנה. מישהי נכנסה לכיתה בתחילת שיעור ולחשה משהו למורה מיכל. המורה הציצה אליי, והדופק שלי התחיל להשתולל. הרגשתי כאילו נכנסתי למעין בועה. שתיהן יצאו מהכיתה, ואז חזרו וקראו לי למשרד".
אריאל ותחיה צפירה | צילום: ברוך גרינברג
עובדת סוציאלית חיכתה שם לאריאל, וסיפרה לו שהיה פיגוע בחממות המשפחה, ושאחיו אסף בן ה־18 פצוע קשה. אריאל הגיב בחוסר סבלנות: "תגידי לי אם הוא חי או מת!", דרש. "כשלא קיבלתי תשובה, התפרקתי בבכי: 'אני יודע שהוא מת, אל תספרי לי סיפורים'. אחר כך הלכתי לשטוף פנים, הבטתי במראה ואמרתי לעצמי: אשכרה, העולם מתהפך לי עכשיו. שום דבר לא יהיה אותו הדבר".
זה קרה בראש חודש כסלו תשס"ג (נובמבר 2002). אפי היה בדרך לפגישה באשקלון, כשאחד מאנשי הביטחון בגוש התקשר אליו והורה לו להוציא את הפועלים שלו למחסום. "באותו היום זיהו פרצה בגדר באזור, והיו סימנים שהעידו שמישהו נכנס עם נשק, או העביר נשק לאדם שחיכה בפנים", מספר אריאל. "לפי הנוהל, בכל מקרה של חשש לחדירת מחבלים, כל החקלאים נדרשו להוציא את הפועלים שלהם למחסום".
אפי התקומם וניסה להבין איך אפשר לעשות זאת בלי ליווי צבאי, נוכח העובדה שהמחבל טרם נתפס, והיציאה לשטח מסוכנת. אבל איש הביטחון מעבר לקו התעקש, ואפי התקשר לריקי וביקש שתוציא את הפועלים. "אסף שמע את השיחה, ואמר לאמא שהוא יוציא אותם. אמא העדיפה שיעשה קניות ליום ההולדת של אחותי הקטנה, אבל אסף התעקש לעשות גם וגם. הוא הניח תפילין ואחר כך יצא לחממות, שהיו באזור רפיח־ים".
אסף ישב ברכב הפרטי והשגיח על הפועלים העולים למשאית, ואז הבחין במראה שפועל נוסף מסמן לו לאסוף גם אותו. "אחי עמד להסתובב לכיוונו, ואז הפועל ירה בו מטווח אפס". אותו המחבל עבד אצל משפחת צפירה חודשיים בלבד, וככל הנראה נשלח לשם מלכתחילה כדי לבצע פיגוע. אחרי שרצח את אסף, הוא המשיך לתוך היישוב רפיח־ים ורצח גם את עמוס סעדה בן ה־52, בכניסה למתפרה שעבד בה. "אחד הפועלים התקשר לאבא שלי, שהיה באמצע פגישה, וצעק לו: 'תכו בנך', הרגו את הבן שלך".
"ההורים שלי התאהבו באדמת הגוש, מילולית". בדולח, יולי 2005 | צילום: משה מילנר - לע"מ
לאורך השנים, בבית הוריו של אריאל לא הרבו לדבר על האירוע. "אמא הסתובבה עצובה כל הזמן, ואבא דווקא ניסה להדגיש שהחיים מוכרחים להימשך", הוא מספר, ומודה שגם הוא גזר על עצמו איפוק לא מבוטל. "כבר ביום הרצח עברו לי בראש מחשבות כמו 'מה עשיתי שמגיע לי הסרט הזה'. דוד שלי בא לקחת אותי מבית הספר, ובדרך למכונית אחד המבוגרים אמר לי: 'אמא צריכה אותך עכשיו'. המשפט הזה שיבש אותי לגמרי. מאותו רגע הפסקתי לבכות, הפכתי לתכליתי. נכנסתי לרכב, ראיתי שם את אחותי בת התשע בוכה, ואמרתי לה: 'תפסיקי לבכות, מעכשיו לא בוכים. אסור'. אולי גם הוספתי: 'אמא צריכה אותנו'. חבר שלי, עדן מוסבי, ליווה אותי מהרכב לבית. הוא חיבק אותי ובכה, ואני הייתי זה שמרגיע אותו ולא בוכה. גם לאחת השכנות אמרתי 'יהיה בסדר', וכשנכנסתי לסלון אמרתי: 'איזה קטע, רק אתמול בלילה שיחקתי איתו פה בפלייסטיישן'. ככה, בלי דמעה".
אריאל התחיל לעבור בין החדרים, לבדוק מה מצבם האחים וההורים, לראות שלכולם יש עם מי להיות. "מצאתי את אבא אסוף במיטה, אמא נשענת לו על הכתף, והוא לא בוכה. חשבתי לעצמי - זה נקרא להיות חזק. אבל באותו היום גם נפל לי האסימון שאני לבד. אין איתי מישהו. חיבוקים באים והולכים, אבל בחוויה אני לבד. עד שלקחו אותי לבית של עדן, להעביר שם את היום".
הוא ואסף היו קשורים מאוד זה לזה: "היו לנו אותם תחביבים, היינו הולכים יחד לכדורגל. אסף היה זה שנותן לי ביטחון, שעוצר מריבות בין האחים ושומר עליי. הוא לא היה אח רגיל. ברגע שהוא הלך, חלק מהבית הלך איתו".
"בימי השבעה הייתי מסתתר בשירותים כדי לבכות, ומיד יוצא לצחוק עם חברים ולהשגיח על כולם, כי אני בתפקיד וכי אני מהמגניבים בחבר'ה", משחזר אריאל. רק אחרי השירות הצבאי התפנה לעבוד על הרגשות שלו, כשלמד להיות מטפל. "למדתי שנה אצל דניאל כהן האגדי מבת־עין. באחת הסדנאות היינו צריכים להתייחס למישהו במעגל כאילו הוא דמות אחרת שאנחנו רוצים לומר לה משהו. משום מה בחרתי בדמות של אחותי הקטנה. דניאל אמר לי לשים יד על הבחור הזה כאילו הוא אחותי, ולדבר אליה. פתאום התפרקתי מבכי. אמרתי שוב ושוב סליחה, נפלתי על הברכיים ולא הפסקתי להתנצל. למחרת סיפרתי לאחותי מה קרה, וסוף־סוף ביקשתי ממנה סליחה על כך שביום הרצח אמרתי לה שאסור לבכות".
הרבה מאוד שאלות מייסרות את המשפחה מאז הפיגוע. מה היה קורה אילו יצאה ריקי לפנות את הפועלים? ומה אם אפי היה מתעקש שיגיע ליווי צבאי? ומה לגבי "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" ו"למען יאריכון ימיך" נוכח כיבוד ההורים? האם השכולה עשתה מחקר שלם סביב סוגיית עקדת יצחק. "היא לא מתאפרת כמעט בכלל", מספר אריאל. "אם היא קונה בגד חדש, זה כבר אירוע. ומצד שני היא חוקרת ולומדת וממשיכה להתנדב כגננת גם אחרי היציאה לפנסיה".
ההכרזה של אריק שרון על תוכנית ההתנתקות הגיעה שנה לאחר הפיגוע. המחאות והצעדות נגד התוכנית היו חשובות בעיני אריאל, אבל הוא לא השתתף בהן, כי לא האמין שהגירוש יתרחש. האירוע כולו לא נראה לו מציאותי - "מי יפנה דבר כזה? 2,500 משפחות יפונו? זה לא נתפס. הבית שלנו לא היה בית מעורב פוליטית, אבל אמא שלי שלחה מכתב לראש הממשלה כאם שכולה, וצבעה את כל חזית הבית בכתום. לאבא היה קשה להמשיך לחיות בגוש אחרי הרצח של אסף, אבל לולא הגירוש, הוא בשום אופן לא היה עוזב".
אפי לא היה מסוגל להישאר בבדולח בזמן העקירה. שבועיים לפני מועד הפינוי הוא יצא משם עם הילדים. ריקי לעומת זאת התבצרה בחדרו של אסף עם בלון גז, וסירבה להתפנות עד שיצא אחרון התושבים. למפנים היא צעקה: "אל תיקחו אותי מהחדר הזה, זה כל מה שנשאר לי ממנו. האדמה הזאת ספוגה בדם של הבן שלי, זו אדמה קדושה".
"היה לנו בוסתן ליד הבית, שחצי ממנו אסף הספיק לשתול", מספר אריאל. "רק אחרי שקק"ל התנדבו להעביר את הבוסתן לאתר הקראווילות, אמא התרצתה, אבל חלק מהעצים מתו במעבר. לפני שנתיים, כשההורים עברו לבית הקבע שלהם בבאר־גנים, שוב נעקר הבוסתן ונשתל מחדש. היום מביאים לשם תלמידים להגיד את ברכת האילנות". הוא מספר כי אמו, למרות הכול, הלכה להלווייתו של אריאל שרון, "מתוך כבוד למה שכן עשה טוב".
פינוי היישוב בדולח | צילום: אבי אוחיון - לע"מ
אפי לא באמת היה חזק כל הזמן. ברבות השנים תחיה שמעה ממנו איך באותו יום, לאורך כל הנסיעה מאשקלון הביתה, הדמעות שטפו את פניו והסתירו לו את הדרך עד כי חשש שיעשה תאונה. כמעט מדי ערב הוא היה יוצא מהבית לנסיעות, ובוכה בדרכים; "חזק ביום ומתפרק בלילה".
אפי דבק בניסיון לחזור לחיים, אבל לא שב להיות מי שהיה לפני הרצח והגירוש. "לוקחים אדם בשנות החמישים שלו, שלב שבו הוא אמור כבר ליהנות מפירות העבודה של שנים, וזורקים אותו להתחיל הכול מחדש, כאילו יש לו כוחות של בן שלושים", מוחה תחיה. "נתנו לו קרקעות באזור זיקים - אדמה שלא מתאימה לגידולי עלים, ושהוא לא רגיל בה. עובדים שם עם פועלים תאילנדים, שזה שונה מעבודה עם ערבים וגם יקר בהרבה. זה גיל להתחיל מחדש עבודה פיזית כל כך? הוא היה אבוד ולא ידע מאיפה לגשת לזה".
כמו מפונים רבים אחרים, גם אפי נפל קורבן לתרגיל עוקץ: חברה פיקטיבית הבטיחה להשקיע עבורו את כספי הפיצויים, וכעבור זמן התברר שהבעלים ברחו מהארץ עם הכסף. "לפחות הוא לא השקיע שם הכול, אבל יש מפונים שכל הפיצויים שלהם נעלמו", מספר אריאל. "אבא נאלץ למכור את הציוד שלו, כולל משאיות ומה לא, בלי שהיה לו כוח להתמקח. אדם אמיד מאוד, שהחזיק בית של שפע, פתאום נפל לחובות של מיליונים. הוא הצליח להוציא את עצמו משם, אבל לא חזר לעצמו".
אריאל היה בן 15 בזמן הגירוש. אחרי התיכון הוא השתתף בתוכנית למנהיגות צעירה "אחריי" ואף הצטיין שם, אבל התקשה להתגייס לשירות קרבי. "היו לי בעיות ברגליים. הלכתי להתייעץ עם אחד הבוגרים מהגוש, והוא אמר לי: 'עזוב אותך. אני הקרבתי את הגוף שלי בשביל הצבא, והם העיפו אותי מהבית. לא שווה לך'. זה הוציא לי את הרוח. במקרה התברר בהמשך שנולדתי עם כליה אחת, אז יצא לטובה".
אחרי השחרור אריאל עבד במסגרייה, אבל חיפש משהו לנשמה, והלך לריאיון לעבודה ב"כפר הילדים נווה לנדי" באבן־שמואל. בזמן שהמתין שם, ראה בחורה יפהפייה וקורנת. זו הייתה תחיה, שסיימה שנתיים שירות לאומי בכפר הילדים ונשארה לעבוד שם, במקביל ללימודי עבודה סוציאלית. אריאל מצא עצמו עובד לצידה כמדריך. "את יודעת איזו מתיקות קורנת מתחיה, וכמה היא מהממת. אמרתי: זהו, זה דבר רציני, והתחלתי לחזר אחריה".
בניגוד לבית משפחת צפירה, בית כהן־דוראס היה פעיל מאוד במאבק נגד הגירוש. תחיה זוכרת איך ארזו חסות בניילונית ושלחו אותן לאזרחים ברחבי הארץ "עם בקשה שלא יגרשו אותנו מהבית". זוכרת את האחים הגדולים סופרים בסלון את הכסף שהכניסו ממכירת סרטים כתומים, כדי לקנות עוד ציוד למחאה. זוכרת גם אינסוף ויכוחים ודיונים בין האחים המיליטנטיים יותר ובין הממלכתיים, בשאלה איך לפעול. ואז התחיל הגירוש, "ובכל ערב, כל תושבי היישוב ירדו לכיכר עם דגלים, להיפרד מהיישובים שפונו באותו יום. אני זוכרת את המפונים יוצאים עם ספרי תורה, צועקים לנו מחלונות האוטובוס 'שמרו לנו על הבית', ואנחנו עונים: 'נשמור לכם. עוד מעט תחזרו, מחכים לכם'. כאילו אין סיכוי שתכף באים לפנות גם אותנו".
תחיה היא כאמור בתו של אחי – השביעית מתשעת ילדיו. למושב קטיף היא הגיעה עם משפחתה כשהייתה בת חמש, ומיד הוקסמה מהחיים היחפים בין חוף הים לבריכה הסמוכה. "אני זוכרת את הסקרנות לדעת איפה נפל פצמ"ר, לראות רסיסים, אבל לא היה בזה פחד", היא אומרת. "הכול היה זורם ופשוט בגוש. ואז בכיתה ג' איבדתי את חברתי הדר חטואל, שנרצחה עם אמה ואחיותיה. עד היום אני זוכרת את הבלבול שהרגשנו, בין ההלוויה העצובה ובין השמחה על כך שניצחנו במשאל מתפקדי הליכוד באותו יום. היינו בטוחים שלא יהיה גירוש".
תחיה בת העשר, כתמיד בוגרת לגילה, יצאה בכל ערב לצעוק על החיילים ולהתחנן לפניהם: "אל תתנו למחבל את המתנה הזאת, לגור בבית של הדר חטואל! אחרי כל מה שבנינו ונלחמנו פה, אל תעשו את זה". "הפעילות של האחים שלי הכניסה אותי לעניינים", היא מסבירה. "עברתי בין כל החיילים, ראיתי אותם בוכים, אבל לא היה עם מי לדבר. אף חייל לא הוציא מילה, לימדו אותם להסיט מבט. האטימות הזאת הייתה קשה מאוד. בסופו של דבר, מול מי אתם נלחמים? מול תושבי ישראל".
שבת אחרונה של פרדות עברה על היישוב. תחיה זוכרת שהתעוררה ביום ראשון לבית ריק, וגילתה שכולם הלכו לטקס בבית חטואל. יחד עם אחותה ברוריה, שנשאה איתה מצלמה, היא עשתה סיבוב ביישוב כולו ונפרדה ממנו בעיניים. "אמרתי לברוריה לצלם את גן השעשועים שהוקם לזכר משפחת חטואל, את המכולת, את אבן הפינה לשכונה שהתכוונו לבנות לזכר טלי חטואל ולא הספיקו. ואז הייתה תפילה בבית הכנסת, היה בכי גדול, והתפזרנו לבתים".
בדיוק כשקציני הצבא נכנסו והתחילו להסביר למשפחה מה עומד לקרות, אחת הדודות התקשרה וביקשה את יהודית. תחיה ענתה: "אמא לא יכולה לענות, מגרשים אותנו עכשיו". "זה כמו היה האות, וכולם התחילו לבכות. הקצינים יצאו, ישבנו כל המשפחה לדבר ולהתפלל. ואז נשמעו דפיקות מטורפות בדלת, וכל הבית היה מוקף חיילים. הם הקצו ארבעה חיילים לכל ילד, ואנחנו תשעה ילדים. זה המון חיילים".
תחיה לא מצליחה להחזיק את הבכי כשהיא משחזרת את רגעי הגירוש. "שמענו בום חזק, שברו את דלת חדר הכביסה, ופתאום כולם היו עלינו. ראשונה לקחו את אביטל אחותי, שהייתה ראש מטה מאבק הנוער, דמות דומיננטית במאבק. ואז פרצו לחדר של אחי אליוסף, ולקחו את אבא שלי שהיה עם טלית ותפילין". היא מתקשה לתאר כיצד הוציאו את אמא שלה, בת לפרטיזן ולניצולת שואה. "הצלחתי לברוח, ראיתי איך לוקחים את כולם, והתחלתי לפחד שאני נשארת לבד". היא זוכרת איך אחת המפקדות פנתה אליה ואמרה: "תני לי יד, שיראו שאנחנו חברות". "לא העזתי לסרב, אבל היד בערה לי כמו אש. מה זה 'שיראו שאנחנו חברות'? את לא חברה שלי, את מגרשת אותי מהבית שלי!"
בביתם של אריאל ותחיה צפירה | צילום: ברוך גרינברג
תחיה זוכרת את השכנות מנשקות את החול לפני שעלו לאוטובוסים, ואת אבא שלה מנסה לקרוא בקול את תפילת הדרך, ולא מצליח. "הגענו לכותל, שם חיכו לנו הסבים והסבתות. היה כל כך קשה לראות אותם בוכים ככה. זה מה שמגיע להם? סבא יוסף וסבתא עליזה שעלו מארגנטינה, וסבתא דבורה ששרדה באושוויץ, וכולם אידאליסטים כל כך - בשביל זה הם עלו לארץ? זה ממש לדקור את הלב".
תחיה ביקשה בכותל שהקב"ה יחזיר אותם הביתה, לאותו בית שממנו יצאו זמן קצר לפני כן. "עד היום אני מתפללת לזה, אם כי נצטרך טיפול זוגי, כי אריאל לא רוצה לחזור. מבחינתי לא יכול להיות שאני לא חוזרת. זה בחוזה עוד מלפני החתונה. לא בכל מחיר ובכל מצב, אבל ברגע שיהיה בטוח מספיק". אריאל מבהיר שאין לו בעיה לחזור, "אני רק לא מתלהב. זה פשוט לא יהיה אותו הדבר".
תושבי קטיף שהו חודשים אחדים באולפנת כפר־פינס, ואז נדדו למלונות באשקלון. תחיה זוכרת תקופה מהנה ומלאת פעילויות, אבל גם את המחיר שהיא גבתה מהמשפחות. "ההורים היו מרוסקים נפשית, ולא ידעו איפה הילדים. פתאום ילדות ממשפחות דוסיות רואות 'השמינייה' בטלוויזיה, הכול פרוץ וחשוף. להורים לא היה כוח להשגיח. אבל המעבר לקראווילות באמציה היה קשה עוד יותר, כי התחושה הייתה שמתרחקים מהחזרה לגוש קטיף".
את אריאל היא הכירה כאמור בפנימיית נווה לנדי, בשנה השלישית שלה שם. "לקח לי זמן להסכים לצאת איתו, כי באנו מעולמות שונים מאוד. אבל אמא שלי אמרה לי: נשמע שיש לו לב טוב, אי אפשר לזייף את הלב בעבודה כזאת, הוא חייב להיות אדם מיוחד. ואריאל בדיוק ככה. אי אפשר לא להתאהב בו. האמת היא שעוד לפני כן קיוויתי להתחתן עם מישהו מגוש קטיף, מישהו שמבין מה עברנו. זה מצמצם אפשרויות, אבל הייתה לי תקווה גדולה שזה יקרה - וזה קרה.
"אמרו לנו שבחתונה שלנו, בפעם הראשונה מאז הגירוש, הרגישו את האווירה של גוש קטיף, עם כל הפשטות וכל המגוון – של עצמונה וקטיף ונווה־דקלים וגדיד ובדולח. הכול היה שם, באחדות ובשמחה".
השניים קבעו ביתם בשדרות, "קרוב לבית בגוש". תחיה עבדה כרכזת בנות שירות, אריאל עבד בשילוט תחבורה ציבורית. בשמחת תורה תשפ"ד הם היו בבית עם שקד בכורתם, שהייתה אז בת שנה וחצי, ואופיר, תינוק בן חצי שנה בלבד. "הינקתי בסלון כשפתאום התחילו אזעקות", מספרת תחיה. "המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: 'איזה כיף, מחר יום חופשי'. וכששמעתי יריות בחוץ, חשבתי לעצמי: עבריינים עושים חיסול בזמן אזעקות, איזה חוסר רגישות! אחר כך נשמע ירי תגובה, והייתי בטוחה שיש קרב בין משפחות פשע באמצע הרחוב. הצצתי מהמרפסת וראיתי שלושה אנשים הולכים לתפילה. כשצעקו להם שיש אזעקות, הם ענו: 'מניין!'. אחרי שנייה אני רואה אותם חוזרים בהיסטריה ולוחשים: מחבלים, כל העיר מחבלים!
"בשלב הזה עדיין לא עיכלתי. ראיתי את סגן ראש העיר יוצא מהחמ"ל, שנמצא מתחת לבית שלנו. הוא היה חבוש קסדה, וצעקתי לאריאל 'תראה איזה מוגזם'. סגן ראש העיר הסתובב אליי וסימן לי בלחץ לשתוק. רק אז התחלתי להבין שקורה משהו רציני".
הם הסתגרו שעות בממ"ד, כשכל העת מלווים אותם קולות הנפץ מהקרב הידוע במשטרת שדרות – כמה עשרות מטרים מביתם בקו אווירי. "אני מזהה קולות נ"ט ורימון, פותחת טלפון, רואה מה הולך ומתחילה לחשוב שייתכן ששדרות נכבשת. אנחנו מכבים מזגן ואורות, שיחשבו שאין אף אחד בבית. ואנחנו שומעים הרבה מחבלים סביב הבניין. הם ניסו למצוא את החמ"ל, שהיה מסומן במפות שלהם. ברשתות מתחילות לעלות תמונות וסרטונים, ואני בטוחה שכולנו הולכים למות, ובטח בני המשפחה יושבים שלווים בסעודות החג ולא מעלים בדעתם מה קורה איתנו. אבל אז גיסי אלנתן שגר בבני־נצרים יוצר איתנו קשר, ומספר שאחותי והילדים בממ"ד, והוא מאבטח מהדיונה הסמוכה".
במהלך היום נפלו קווי הטלפון בעיר, והתקשורת התקיימה רק דרך ואטסאפ. תחיה גילתה שיש חטופים והרוגים, ושאליעד אוחיון, חבר קרוב שלהם מאופקים, נעדר. היא קיבלה קישור לקבוצת "איתור נעדרים וחטופים", והופתעה לגלות בה הודעות בערבית - "המון תמונות של דגלי פלסטין, תמונות של גופות, והודעות: 'נגיע גם אלייך, נערוף לך את הראש'. ואני מבינה שאפילו הטלפון לא מוגן, ומתחילה לפחד שדרכו יאתרו אותנו".
השיח בקבוצות החברים והשכנים הגביר את הפחד, כך גם קולות הפיצוצים. "שכנה מהבניין יצאה לריצה בבוקר, ובדיעבד גילינו שהיא נרצחה, וכולם מחפשים אותה. אווירת אימה איומה. מישהי כותבת 'אני בורחת', ואחרי רגע מודיעה שירו עליהם, ושלא נצא בשום אופן. אני רואה סרטונים מבארי ומבינה שאין צבא באופק, המחבלים עוברים בית־בית, ואין צפי ואין שליטה. אנחנו רגילים לפיגועים שמשתקים לשעתיים־שלוש, לא ככה".
תחיה ניצלה רגע שאריאל נרדם, וכתבה בקבוצה העצמית שלה צוואה קצרה, נפרדת באהבה ובבקשת סליחה מכל קרוביה וחבריה. לילה נטול שינה עבר עליה. בבוקר נפל טיל קרוב לביתם, וניפץ את כל חלונות הבניין הסמוך. "מהעירייה הודיעו שעדיין לא הושגה שליטה, ואני לא מבינה איך זה. ביום ראשון בבוקר אנשים כבר מתחילים לצאת החוצה, ואני עדיין פוחדת לצאת מהעיר. כבר ידעתי שאח של שכנה נהרג בבסיס זיקים, והכנתי לה אוכל. בשעות הערב מופיע בפתח הבית שלנו מורדי גנז, חבר מקטיף, נראה לבן כמו סיד. הוא אומר לי שאחותי הגדולה שלומית שלחה אותו. אני שואלת מאיפה יש לו נשק, והוא עונה: 'אל תשאלי, מגן עדן'. הוא היה בכפר־עזה, לקח נשק מחייל הרוג".
מורדי דיווח שראה את הגדר פרוצה לכל אורכה, ואין לדעת כמה מחבלים עוד עלולים להגיע, גם עכשיו. חייבים לצאת מהעיר. "היו לי חמש דקות להתארגן. שכחתי טיטולים ומגבונים ומטרנה, לא הייתי מפוקסת בכלל. הבית מצחין, הכול בלגן, ואני יורדת באימה, בחושך מוחלט".
את החלק הבא היא לא מסוגלת לבטא בפיה, לא שוב. היא מבקשת שאספר מה שידוע לי, מה שכבר שמעתי ממנה בעבר. היא ואריאל עמדו לעלות לרכב יחד, אבל מורדי אמר להם להתפצל. ההבנה האיומה שייתכן שברגע זה הם קובעים מי יחיה ומי ימות, קרעה להם את הלב. תחיה הצטרפה אל מורדי ולקחה איתה את אופיר, אריאל ושקד הפעוטה נכנסו לרכב עם חבר של מורדי.
"מורדי והחבר נהגו כשהם מחזיקים נשק שלוף בחלון", מספרת תחיה. היא מתארת את ההימלטות בכביש 232, ואת החשש מכל רכב שהגיע מולם - "שרק לא יירה עלינו ולא על הרכב של אריאל שמאחורינו. בדרך אנחנו רואים כלי רכב שרופים, אחרים תקועים בכיכרות כשהם מונעים – שדה קרב. אנחנו מגיעים להורים שלי בבני־דקלים, מחכים כבר להשתחרר קצת ולנשום, אבל כשאנחנו יורדים מהרכב אנחנו רואים את אמא שלי והשכנה בוכות. הן סיפרו לנו שמצאו את הגופה של אליעד אוחיון. אליעד הוא זה שארגן לנו את הצעת הנישואין, הוא הכי בלט בחתונה שלנו ועשה שמח. חבר כל כך טוב שלנו".
האחות ביתיה הצטרפה אליהם מבני־נצרים, ולמחרת הגיעה גם מוריה. "ב־7 באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר, מוריה נסעה לבית החולים תחת מטחי הטילים כדי ללדת", מספרת תחיה. "היא שמעה מהמיילדות מה קורה בדרום, והייתה בטוחה שאנחנו כבר לא בחיים. עכשיו ישבנו שלושתנו אצל ההורים, לא מסוגלות לתפקד. ביתיה ואני על הספות בהלם, מוריה אחרי לידה, כאוס מוחלט. אנחנו לא מצליחות לדבר, לא להשגיח על הילדים, לא מקלחות ולא אוכל, ורק אמא מתפעלת את כל הנכדים".
בהמשך עברו תחיה ואריאל למלון בירושלים, להיות עם השכנים משדרות ולאפשר ליולדת להתאושש בבית ההורים. "מצאנו את עצמנו במלון בוטיק, עדיין בלי סנדלים לילדים. כל החנויות סגורות והכול נשכח בבית", הם מתארים. "מחכים חמש שעות בלובי עם ילדים רעבים וצורחים, אבודים ותלושים מהחיים. מתנדבים מגיעים עם פיצות, פתאום בא ליצן, לא קשור לכלום. המון ילדים מפרקים את המלון. קיבלנו שם חדר רומנטי פצפון לארבעתנו. הילדים ישנים איתנו, אוכלים איתנו על המיטה, משחקים על המיטה. אי אפשר לזוז. רוצים שקט? בורחים לשירותים. אין מקום אפילו למזוודה, אין אמבטיה לתינוק או מיטה שמתאימה לו. הילדה רק התחילה ללכת, אבל אין לה מקום ללכת בחדר.
"שלא לדבר על הרעב, כי שעות הארוחות בחדר האוכל הפוכות מסדר יום של ילדים. הקטן רק בשלב הטעימות, ואין בשבילו מזון מרוסק לצהריים. והמבוגרים יותר עושים לנו פרצופים, כי העגלות תוקעות את המעבר בחדר האוכל. אז אנחנו יורדים בתורנות לחטוף משהו לאכול, ומתחלפים. גם להתפרק מול הטלוויזיה אי אפשר, כי משדרים רק זוועות".
"אם אני עוזבת, זה יהיה בראש מורם וכי אני אבחר בכך, לא כי איזה מחבל גרם לי לעזוב את הבית'". החרבת תחנת המשטרה בשדרות אחרי מתקפת 7 באוקטובר | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
אריאל התבקש לחזור לעבודה, מה שהחריף עוד יותר את הקושי. "אין זוגיות ואין כלום. סבתא עליזה הייתה העוגן שלנו בתקופה הירושלמית הזאת, אצלה אפשר היה להתפנק ולדבר לעומק". אחרי שלושה־ארבעה חודשים תחיה לא יכלה לשאת את המצב, והם שכרו דירה בקרבת המלון. כשתושבים התחילו לחזור לשדרות, התעוררה הדילמה האם לנהוג כמוהם. "פחדתי לחזור", מודה תחיה. "אפילו להביא בגדים מהבית לקח לי זמן, במשך חודש לבשתי בגדים של תרומות. אבל אחרי שבעה חודשים החלטנו לחזור הביתה. לא ידעתי אם ארצה להישאר לגור בשדרות או לא, אבל דבר אחד היה ברור: אם אני עוזבת, זה יהיה בראש מורם וכי אני אבחר בכך, לא כי איזה מחבל גרם לי לעזוב את הבית".
ליד פמוטי השבת שלה מוצבים שני בקבוקי זכוכית: באחד עפר שתחיה הביאה מהביתן באושוויץ שבו הוחזקה סבתא דבורה ז"ל, ובאחר אדמה שאספה מחצר ביתה בקטיף ביום הגירוש. "לאורך כל האירועים הרגשתי שזו בושה שטבח כזה קורה בארץ ישראל, וטוב שסבתא דבורה לא רואה את זה". החזרה לשדרות הביאה איתה משבר נוסף: "הרגשתי שאני לא רוצה לחזור לכאן, אני רוצה לחזור הביתה לקטיף. במהלך המלחמה מורדי שלח לנו תמונה של משגר שתפסו ליד הבית של חטואל. התחושה הייתה כבדה. את מפונה מקטיף ואז משדרות, והמלחמה עוד לא נגמרה, והחטופים עוד לא חזרו – הכול ביחד".
אבל בני הזוג צפירה חזרו לשדרות ובחרו בה מחדש. היום תחיה מנהלת את המועדוניות בעיר ועובדת עם ילדים בסיכון, עבודה שממלאת אותה תחושת סיפוק. "אני מאמינה שאפשר לגדול וללמוד מהטראומה, כמו שקרה לנו בעזרת טיפול. אני רוצה להעביר את זה לילדים בסיכון, שאם לא מספיק האתגר הביטחוני, יש להם גם אתגרים מבית".
ברוך ממקם את הכורסה הנודדת שלו ב"מצפה שדרות" הצופה פני רצועת עזה. בני משפחה וחברים שלנו ושלהם לוחמים שם עכשיו. קרובים לבדולח, לקטיף, לנתיב־העשרה ולאשקלון. "גדלתי במציאות ביטחונית מאתגרת, אבל חיינו חיי שליחות ועוצמה, ולכן לא הרגשנו את הטראומה", אומרת תחיה. "את זה אני רוצה להביא לילדי שדרות, שיצמחו גבוה, כמו שאנחנו צמחנו בתוך המשברים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il