מעשה בזקן "שהיה גונח מליבו", כתב ש"י עגנון לפני מאה שנה בסיפור "מעשה העז". הכותרת אומרת "מעשה העז", אך המילים הראשונות מציעות גיבור אחר - הזקן שליבו דואב, והרופאים אומרים שישתה חלב עיזים. בהמלצתם הזקן קונה לו עז, אלא שהיא הייתה "מתעלמת והולכת למקום שהולכת" - ובשובה, הייתה מביאה עמה חלב מתוק מדבש וטעמו כטעם גן עדן.
לזקן לא היה די בכך. הוא התאווה לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה את החלב המרפא. אבל בחולשתו, בזקנתו, בכאבו, לא היה יכול ללכת בעקבותיה. בנו, לעומת זאת, כן היה יכול. "קושר אני משיחה (חוט) בזנבה ושומר אני את צעדיה, וכיוון שאני מרגיש בה שמזמינה עצמה לדרך תופס אני בידי את המשיחה ואוחז אותה בידי, ונמשך עמה ולכל מקום שהיא הולכת אני הולך", הציע הבן לאב. וכך, בעקבתא דמשיחה יצא הבן, ואחרי העז הלך.

עגנון מוסיף ומספר שהעז הביאה את הבן למערה, וכשיצא בסופה ראה "הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים". למקום גאולה שלמה הוא הגיע: לארץ ישראל, סמוך לצפת, בקיצור דרך מופלא.
העז, מתברר, היא הדרך הקצרה לארץ ישראל, למקום הגאולה. הבן - שביקש לשוב לאביו ולאמו ולהביאם לארץ - המתין רגע, "מתבשם בקדושתה של ארץ ישראל", אך תכף התקרבה שבת המלכה, ולא היה יכול לחזור בטרם חשכה. מה עשה? כתב מכתב לאביו ותחב אותו באוזן העז. וכך כתב, לפי עגנון: "מכנף הארץ זמירות אשמיע כי הגעתי בשלום לארץ ישראל והנה אנוכי יושב סמוך לצפת עיר הקדושה ומתבשם מקדושתה. ואל תשאלני איך הגעתי לכאן, אלא אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז וצא לך בעקבי העז... לארץ ישראל".
בעין טובה ובאופטימיות שרק בארץ ישראל אפשר לחוש כמותה, שלח הבן את העז עם המכתב באוזנה, בחזרה דרך המערה, אל אביו הזקן. אלא שהאב הפר את כל הציפיות: במקום ללטף את העז על ראשה ולהפיל מאוזנה את המכתב, האב התאבל מרות על אובדן בנו, שלא שב אליו, אל הגולה, "ולא נחה דעתו... עד שקרא לשוחט" לשחוט את העז, שהזכירה לו את בנו. רק אחרי מותה נפל הפתק מן האוזן, וכשקרא הזקן את הדברים התאבל גם על העז, "וימאן להתנחם ויאמר, אוי לי שהייתי יכול לעלות לארץ ישראל בקפיצה אחת ועכשיו אקפח את ימיי בגלות זאת. מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה עוד אין".

הסיפור, שפורסם לפני מאה שנה, היה מעין דבר נבואה על דור שלם שנותר מאחור, סירב לבשורת הגאולה, וקיפח את ימיו בגלות. "דרך קצרה עוד אין", אבל גם לדרך הארוכה הדור הזה לא יצא. מנגד, חזון השלום המופלא של הבן, בערב שבת בין השמשות, כש"בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מוארים בנרות הרבה", לא בהכרח התגשם. בשורה האחרונה גם עגנון מודה שאין לדעת אם כך אכן יהיה בארץ, כשהוא כותב שהבן, רק "אם לא מת, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן, בארצות החיים שקט ושאנן".
לטרגדיה הקצרה הזאת, האגדית, בעלת המסרים הלאומיים, הציוניים, הדתיים, המוסריים והחינוכיים, יש משמעות בין־דורית שאפשר ליישמה גם היום, במגוון דרכים. אולי במגזר החרדי, למשל, בין בנים המתגייסים לצבא ובין הוריהם המסתגרים. אולי בקרב מתיישבי יו"ש, בין יושבי החוות והגבעות ובין דור המייסדים ביישובים המבוססים. אולי גם במדים, בין דור של ניצחון לדור של קונספציה. גם כשיש דרך לגאולה ניסית ופלאית, בלי מעקשים ומכשולים, דרושות לה אמונה והפסקת הפקפוקים, דרושה לה אהבה ושלווה, ודרושה היכולת לקום וללכת בעקבתא דמשיחה, אפילו בלי לדעת לאן אנחנו הולכים.
כמובן, זהו רק מעשה העז. יש גם אגדות אחרות.
"למאמרך על סיפורי 'האדונית והרוכל' אני מצפה, בשביל 'הנוחיות' שבדבר. הרבה שואלים אותי למשמעות הסיפור ואין בידי להשיב. כשיהיו דבריך עליו אומר להם: 'לכו קראו דבריו של קורצוויל'"
- ש"י עגנון במכתב למבקר הספרות ברוך קורצוויל לאחר פרסום "האדונית והרוכל" -