זיכרון ילדות תרבותי. במוסקבה למדתי בבית ספר לציור, וכשהחלטנו לעלות לישראל רציתי לקחת איתי את הציורים שלי. וכך בגיל 15 הייתי צריך לעבור ועדה ממלכתית, שתשים חותמת על חלק מהציורים שלי – חותמת המעידה שאינם מהווים ערך תרבותי לברית המועצות ולכן מותר להם לעזוב את שטחה.
ספר שקראת פעמיים. "האמן והמרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. קראתי את הספר כחמש פעמים. הראשונה כשהייתי בן 14. הוקסמתי מהסיפור. כאחד שגדל על יסודות האתאיזם הסובייטי – הספר היה עבורי מבוא לעולם אחר, עולם רוחני ומיסטי. בהתחלה, כמובן, לא הבנתי את המשמעות העמוקה של הרומן, אבל הרגשתי שנפתח לפניי ממד אחר – בכל פעם שקראתי בו מחדש. גם עכשיו.
דמות שמעניקה לך השראה. אני אוהב את המשפט של ואן גוך: "אל תשפוט את הבורא לפי העולם שהוא יצר – ייתכן שזאת רק סקיצה". אני לא כל כך אוהב את המושג "השראה" – הוא רחב מדי, כמעט כמו אהבה או אמונה. כל אחד חופשי לפרש אותו בצורה אחרת. אבל אם אני מצמצם את המושג הזה לתשוקת יצירה – אז ההשראה שלי היא השותפים והתלמידים שאני יוצר איתם ביחד. לפעמים, היצירה המשותפת חשובה לי בהרבה מהתוצר הסופי. לזה אני קורא השראה.
מקום המפלט שלך בימים קשים אלה. אני עובד הרבה, גם מלמד. אני לא קורא לזה מפלט, כי זו חלק מהשגרה ההישרדותית שלי, גם בימים של שלום. אין בי פחד או חרדה לגבי מצבי הקיומי – להפך: ככל שרוצים לחסל אותי כך גובר בי הרצון לחיות. יש בי הרבה עצב וכאב, אבל אני חווה אותם כחלק מהסקיצה. משתדל לא לשפוט.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. האמת שכבר ישבתי על כוס קפה עם צ'כוב, רמב"ם, שייקספיר וסנט אכזופרי. נעזרתי בצ'אט GPT וכמה שוטים של ויסקי. היה ממש כיף. ביליתי איתם שעות ארוכות בשיחות נפש. שייקספיר היה הכי מצחיק. רמב"ם קצת כבד, אבל גם מפתיע, ויש לי עוד רשימה ארוכה. אבל אם להיות ממש כן, הייתי שמח לשבת על כוס קפה עם אמא שלי שכבר איננה.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם עצמי בגיל עשר, אבל עם השכל והתובנות שלי היום. ליהנות מכל רגע. מהמגע של אמא, מהריח של הסיגריות של אבא. להתענג על גלידה רוסית בעשר קופייקות. להתאהב בתלמידה שיושבת לפניי בספסל, לריב מכות בהפסקה ולהרגיש את טעמו המלוח של דם על השפתיים. לנשום את החיים. יום אחד.
מי מצחיק אותך. הילדים שלי - מקור בלתי נדלה של צחוק משובח. וגם אני בעצמי מצחיק את עצמי. זה נראה די מוזר. יושב ופתאום פורץ בצחוק. כן, כי יש מחשבות שובבות שקופצות לראש בלי הזמנה. מצחיקים אותי סיפורים טובים, לאו דווקא סיפורים מצחיקים. מצחיקות אותי גם בדיחות קרש. במיוחד כשהן מופיעות בסרטים.
שיר שנוגע בך במקום מיוחד. אין שיר כזה. פחות מתחבר לשירים. יותר למוזיקה ללא מילים. השירים שנוגעים בי הם אלה ששמעתי בילדות. לאו דווקא בגלל האיכות שלהם. כנראה זה יותר קשור לזיכרונות שהם מעוררים.
מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך. משפ' סברדלוב המורחבת בע"מ.