זיכרון ילדות תרבותי. כשהייתי ילד צעיר, אבי השיא את אחי ואת אחותי בחתונה כפולה שנמשכה שמונה ימים. אנשים מכל קצות אתיופיה הגיעו. התנדבתי להחזיק את התאורה, כשהכוהנים אוכלים או מברכים במרכז העניינים. רציתי לתקשר איתם, להיות קרוב לזמר ששר לכיוונם ולכיוון החתן והכלה – באותם רגעים משהו בי התחבר. לא רק למוזיקה, אלא למשמעות. לשורש. לרוח. שם נבט הזרע שהוביל אותי לעסוק במה שאני עוסק בו היום – בתרבות, בטקסטים, בסיפור.
ספר שקראת פעמיים. כנער בפנימייה קראתי את "האלכימאי" של פאולו קואלו. הסיפור על אדם שיוצא לחפש אוצר בעולם, ובסוף מגלה שהוא היה קבור כל הזמן מתחת לעץ בחצר שלו, נגע בנימי הנפש ובסיפור האישי שלי. הקו המחבר בין דת ומיסטיקה ובין חיים וזיכרון עורר הרבה מזיכרונות הילדות שלי.
דמות שמעניקה לך השראה. אבי, אדם צנוע, החליט בגיל 87 שהוא רוצה לעלות לכותל המערבי בירושלים. כשהגיע לשער, הוא נצמד לקבוצה שנכנסה למתחם, ואז המחסום הורם. אבל כשאבי עצמו ניגש לעבור, השוטרת הורידה את המחסום עליו. הוא נפגע קשות ונותר משותק בחלק מגופו. המסע ההוא לכותל - רגע של קדושה וכיסופים - הסתיים בשבר אדיר, בגוף ובעולם. השער נסגר עליו. פשוטו כמשמעו. והשוטרת? לא נענשה. הכאב נותר איתו, יומיומי, שקט, אבל רוחו לא נשברה. היכולת שלו לקבל, להתמסר ולהמשיך קדימה.
מקום המפלט שלך בימים קשים אלה. הילדים שלי, אדם ומור, הם המקום הבטוח שלי. העוגן. בתוך מציאות סוערת, רועשת, לעיתים גם כואבת, הם אלה שמחזירים אותי הביתה. לא רק פיזית, אלא נפשית. בעיניים שלהם, בתוך השאלות הקטנות, בתוך היד שתופסת את שלי – אני נזכר מה חשוב באמת.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם יונה בוגלה. הוא אחד מהמנהיגים החשובים ביותר שפעלו למען יהדות אתיופיה והעלייה לישראל. היו לו שתי חזיתות. מצד אחד, הוא פעל מתחת לאפם של שלטונות אתיופיה ובתוך המחנות העוינים בסודן. מצד שני - אולי לא פחות קשה - הוא ניסה לפתוח את הלב של הממסד הציוני, שבתחילה לא מיהר לפתוח את הדלת.
מי מצחיק אותך. אדיר מילר. לא רק הפאנץ' שלו, אלא מה שמתחולל אצלו בראש. איך שהוא רואה את העולם, מפרק אותו לדמויות, למצבים, למילים. הוא כאילו מתנצל על כל בדיחה, אבל דווקא במבוכה הזאת מתחולל הקסם. יש בזה משהו אותנטי, אנושי. מבוכה אמיתית מהולה בהומור עצמי. זה מה שגורם לי להאמין שהוא לא מגלם דמות, הוא מביא את עצמו. כולו. בעיניי זה לא רק מצחיק – זה מרגש.
מה שם קבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלך. "משפחת נני וקאקאי המורחבת" - כן, מורחבת זו מילה עדינה. זה שבט. אחים, אחיות, ילדים, נכדים, נינים – כל דור עם הקול שלו, הקצב שלו, וצורת הביטוי הייחודית לו. הבוגרים יותר שולחים הקלטות, ממש מונולוגים. הצעירים שולחים לינקים מטיקטוק, סרטונים מצחיקים או מוזרים. והבוגרים לא מוכנים לראות את זה בכלל.