"כדורגל זה הדבר הכי יפה שיש, אחרי ליאן"

הבית // דירה נגישה ונוחה, המתאימה למגבלת הניידות של אבישי. בדירה יש מעלית, מסדרון רחב במיוחד ושינויים במקלחת.

אוסף // לאבישי אוסף מרצ'נדייז שקשור לכדורגל: יש להם ארון שלם, עמוס לעייפה בחולצות כדורגל נדירות, צעיפים ומזכרות שכל אחת מהן מספרת סיפור. כל פריט כזה מבטא עולם שלם של זיכרונות ורגשות. "אני אוסף חולצה מכל קבוצה, ומעדיף דווקא את הקטנות. כל מי שטס לחו"ל יודע – תמיד חוזרים עם משהו למוזיאון שלי. יש לי פריטים ששווים המון. אולי יום אחד באמת אפתח מזה תערוכה או מוזיאון קטן".

סדר // הם מתכננים מראש את השבוע שלהם לפרטי פרטים. "כל מוצ״ש אנחנו יושבים יחד על הלו"ז לשבוע הקרוב: מתאמים דייט שבועי, קובעים זמנים לצילומי סרטונים ולכל הדברים שצריך או שרוצים להספיק. אנחנו אוהבים שיש לנו מסגרת". בכל יום שישי הם הולכים להורים של אבישי, מבלים זמן עם המשפחה והאחיינים הקטנים, ונהנים מהחמימות המשפחתית.

כנות // שניהם עובדים כיום בעיקר ברשתות החברתיות. הם יוצרים תכנים אישיים וכנים במיוחד על חיי הזוגיות שלהם, ההתמודדות עם מוגבלות, אהבה, תקווה וכאב. הם משתפים את עוקביהם בנושאים שנחשבים עדיין לטאבו, והופכים את חייהם עצמם לפלטפורמה של השראה.

אימון והשראה // אבישי הוא גם מאמן ואנליסט כדורגל מוסמך, בוגר מכון וינגייט ומכללת "ספורט פאנל". בימים אלה הוא שוקד על הרצאות תוכן בתחום ההשראה והעצמה.

הלובי // ליאן מתנדבת בלובי למלחמה באלימות מינית.

עוד אח // אבישי נולד וגדל בחולון, הצעיר במשפחה - אחיו הגדולים בני 39 ו־42. ההורים שלו בחרו להביא ילד נוסף לעולם בגיל מאוחר, שנה לאחר מותו הפתאומי של אח של אמו: "כאילו משהו היה חסר לה, והיא ידעה את זה רק אחרי שאיבדה אח".

הוא לא יהיה ספורטאי // בילדותו אבישי התרוצץ ושיחק ככל הפעוטות, אבל בגיל שלוש אמו שמה לב שהוא מתעייף מהר, נופל לעיתים קרובות וצולע. ביקור אצל רופא נוירולוג הוביל לאבחנה שהוא סובל מניוון שרירים נדיר. הרופאים אמרו ש"הוא לא יהיה ספורטאי", אבל אף אחד לא שיער שהמחלה תתפתח עד לפגיעה בנשימה.

בית ספר // בכיתה א' עדיין הלך על הרגליים, אך במשחק כדורגל חטף מכה ומאז לא הצליח עוד לקום: בגיל שבע התיישב לראשונה בכיסא גלגלים, ומאז לא חזר ללכת. "המערכת לא ידעה איך להתמודד איתי. אבא שלי היה מעלה ומוריד אותי בכל יום שלוש קומות בבית הספר, והגיע להפסקות כדי להוריד אותי למטה. הוא גם היה מגיע לקחת אותי בסוף היום". רק לאחר שנה שלמה הועבר לכיתה בקומת קרקע.

שתיקה // בגיל 12 עבר ניתוח קשה של הכנסת צינור לגרון, כדי שיוכל לנשום, ונאלץ להפסיק לדבר במשך חמש שנים. "זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. לא רציתי לחזור לבית הספר. ילדים הם עם אכזר ואני איבדתי את אחת היכולות החזקות שלי: היכולת לדבר, להתבטא".

חיים // הוא התעקש והמשיך לחיות: הוציא רישיון נהיגה לבד, טס לחו"ל עם חברים, לימד, עבד, היה עוזר למועמדת לראשות העיר, והיה מעורב חברתית בעיר הולדתו. והוא המשיך להתעסק בכדורגל: הוא אימן קבוצות נוער. הוא בחר לחיות ולהילחם. "אני מאמין בעצמי. יש לנו הזדמנות אחת לחיות את החיים האלה, ואני לא מוותר".

לא שותקת יותר // ליאן גדלה במושב בית־נחמיה. יש לה אחות תאומה ואחות קטנה (בפער של 18 שנה). הוריה גרושים. אביה מתגורר כיום בקפריסין, ומנהל שם מוסך. ליאן פוגשת אותו אחת לשלושה חודשים. היא שירתה בצה"ל כנהגת בבסיסי צריפין ופלמחים, ושלושה שבועות לפני השחרור הותקפה מינית. מאז הפכה לפעילת הסברה נחרצת בתחום האלימות המינית, בעיקר ברשתות: "הבושה צריכה לעבור צד. אני לא שותקת יותר".

והשאר היסטוריה // הם הכירו ברשתות: ליאן ראתה סרטון הומוריסטי של אבישי באינסטגרם, צפתה בעמוד שלו ועקבה אחריו. אבישי שם לב, ואחרי שבוע, כשעלה סטורי של ליאן שקשור לבן דוד שלה, שחקן הכדורגל תאי בריבו, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לבקש ממנה חולצה שלו. "זה היה בצחוק, רק תירוץ כדי להתחיל לדבר". הם יחד כבר שנה, מאורסים ובדרך לחתונה בנובמבר.

תחביבים // שניהם אוהבים לטייל, לצפות בסדרות, לשוחח במשך שעות ובעיקר להיות יחד. ליאן: "אנחנו בעולם משלנו". אבישי: "ליאן שכחה מה זה ללכת על שתי רגליים, לפעמים היא מבקשת שאקח אותה טרמפ בתוך הבית ממקום למקום".

אוהד שרוף // אבישי הוא אוהד הפועל תל־אביב, והולך כמעט לכל משחקי הקבוצה, מבאר־שבע ועד קריית־שמונה. "גדלתי על זה. אבא שלי, האחים שלי - כולם רק כדורגל. לפעמים אני שואל את אבא שלי למה לא לימד אותי לנגן על פסנתר... אבל ברצינות, לא הייתי מוותר על זה לעולם. כדורגל זה הדבר הכי יפה שיש, אחרי ליאן".

להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il