"חוב מוסרי כלפי החייל שנפל": העמותה שמלווה את בנות הזוג של הנופלים

"לא אשקר. יש לי מאז קצת 'אנטי' לחתונות, מין כעס כזה שאת לא יודעת אפילו על מי את כועסת. את מאוד רוצה לשמוח בשביל החברים ולהיות שם בשבילם, ורגע החופה אפילו מרגש. אבל את רואה את כל ההגזמות ואת כל ההפקות מסביב ואת הלחץ, ואומרת לעצמך: אנשים קצת שכחו מה חשוב. הייתי מתחתנת איתו עכשיו אפילו בחירייה, אם רק היה אפשר. וזה לא מתוך קנאה. זה מפרופורציה. זה פתאום נורא־נורא רחוק ממך", אומרת מיה אלבז, 27. כבר מאז שראתה את דניאל בפעם הראשונה הוא הרגיש לה כמו בית. כמו חבר ותיק.

הם היו זוג במשך שנתיים. ב־11 באוקטובר 2023 נפל רס"ר דניאל קסטיאל מבית־שמש בקרב גבורה עם חוליית מחבלים שהתחבאה ליד זיקים. "הייתה שם ממש מלחמה", אומרת מיה. "כמה חודשים אחרי זה נסעתי לראות את האזור, את המיגונית שהוא הגן עליה מבחוץ. זה היה שדה קרב לכל דבר. כשהייתי שם, עוד היו סימני דם על הקיר".

"כמה חודשים אחר כך חלמתי על אוֹרי", מספרת אביגיל בן־טולילה, 28. "חלמתי שאנחנו יושבים על ספסל ואני מחזיקה לו את היד. ופתאום הוא קם והולך, ואני עדיין מחזיקה יד. רק את הזרוע. אני אומרת לו, לאן אתה הולך? תחזור לשבת לידי. ואורי אומר, אני לא הולך לשום מקום, אני איתך. אני אוהב אותך, תמשיכי הלאה". רס"ר במיל' אורי משה בורנשטיין, ממורשת, נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־10 באוקטובר 2024. "אחרי כל היציאות והדייטים, עם אורי הרגשתי שהגעתי לנחלה שלי", היא אומרת. "בנינו את הקשר שלנו, ויש דברים שאת מתבאסת שלא מומשו. תחושה של אוף, למה. למה אפילו לא רק התחתנו. גם אין לו המשכיות, וזה כואב".

"הזיכרון בא בגלים. ברגעים לא צפויים", מעידה אילה ריינזילבר בשיחת טלפון מתאילנד. "אני עכשיו בטיול הגדול. הייתי בסרי לנקה ולמדתי שם לגלוש. פתאום נזכרתי שגם אמיתי למד פעם גלישה. לא באופן רציני, רק לקח כמה שיעורים. וכשעליתי על הגלשן בסרי לנקה, זה פתאום הכה בי שהוא לא יחווה את זה יותר. התחלתי לבכות על הגלשן באמצע הים, ואף אחד לא הבין מה קרה". הם הכירו בגיל 16, בבני עקיבא, והתחילו לצאת בגיל 17. סמל אמיתי אבן־שושן נפל ב־6 באפריל 2024, בקרב עם מחבלים שהגיחו מפיר מנהרה בחאן־יונס. "אהבת חיי הראשונה", היא אומרת עליו.

אינספור סיפורי אהבה של כמעט־חתונה, כמעט חיים יחד, כמעט־בתים שנבנו - אך נחרבו עוד לפני שנוסדו עם טבעת וכתובה, מלווים את סיפורי הגבורה של המלחמה הנוכחית. ובעצם, לא אינספור. אפשר לספור. 367 בנות זוג של מי שנפלו מאז 7 באוקטובר מלוות כיום בידי עמותת "הותיר אחריו חברה". לשם ההשוואה, מאז נוסדה העמותה לפני יותר מעשרים שנה ועד ליום הטבח, הצטרפו אליה 500 חברות שכולות, כך שהמלחמה כמעט הכפילה את מספרן.

"אנחנו מלוות את החברות מרגע ההודעה, ולאורך כל החיים שלהן, מתי שהן צריכות אותנו", אומרת יו"ר "הותיר אחריו חברה" עו"ד תמר חיימוביץ־ריכטר, שקיבלה השנה בשם העמותה את אות הנשיא להתנדבות. "ממש לפני 7 באוקטובר פתחנו קבוצה תמיכה עם חברות שכולות ותיקות שמגייסות ילדים לצבא. המורכבות של זה היא אדירה. המלחמה הזאת גם הביאה אלינו ארבעים נשים שאיבדו את בני הזוג שלהן לפני שהעמותה קמה, ולא טופלו אף פעם. חלקן כבר סבתות. זה מטורף. פתחנו קבוצה בשבילן, כי הן כבר כל כך הרבה שנים אחרי, אבל עדיין לא עיבדו את הדבר הזה".

"יש לו חברה?"

חיימוביץ־ריכטר היא ממייסדות העמותה, אך מכל בעלות התפקידים בה – המנכ"לית עו"ד עדי אלון־שיינברג, מנהלת הכספים, מנהלת התקשורת ועוד - היא היחידה שאינה חברה שכולה בעצמה. "הסיפור של העמותה התחיל בנפילתו של סגן אבי בוק בקרב בלבנון ב־1997. הוא יצא עם אחותי הצעירה מיכל", היא מספרת. "המשפחות היו קרובות. ההורים שלי עלו מארצות הברית, ההורים שלו עלו מארצות הברית. הם די גדלו ביחד. הם הדריכו יחד בבני עקיבא ואחר כך היו לזוג, תכננו להתחתן. אבי נהרג ביום ראשון בבוקר. הוא היה אמור לרדת מלבנון באותו השבוע, ובתוך כמה ימים הייתה אמורה להתקיים מסיבת האירוסין שלהם.

"בשבת לפני כן הסתכלנו עם אמא שלי על דוגמאות להזמנות לחתונה. הזמנות יפות. מיכל הייתה בת 22, כמוהו. בזמן השבעה הגיע אליה מכתב אהבה שהוא שלח עם חבר. הוא כתב בו כמה הוא מצפה לחיים שלהם ביחד. אילו חיים מדהימים יהיו להם. זו הייתה נקודת שבר. כבר בשבעה היה ברור שהיא צריכה עזרה. לא רצינו עזרה כספית, רצינו שמישהו יראה אותה. שמישהו יתייחס לכאב שלה.

יו"ר "הותיר אחריו חברה", עו"ד תמר חיימוביץ־ריכטר, זוכרת רגע אחד, כמה שבועות אחרי השבעה, שאחותה מיכל ישבה על הספה בבית בטראומה. "היא לחשה, אפילו לא היה לה כוח לדבר. היא לחשה ואמרה לנו – 'תצילו אותי. אני לא מסוגלת להציל את עצמי'. היא הייתה בסבל נוראי"

"הייתה בשבעה קצינת נפגעים מדהימה, אבל היא התנצלה מאוד ואמרה שמיכל היא לא חלק מהמשפחה שמשרד הביטחון מטפל בה. מטפלים בהורים, באחים, באלמנה וביתומים. למרות שהם היו ארבעה חודשים לפני חתונה. ולמרות שבזמן שאבי נפל, מיכל הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלו. מרכז היקום שלו. הרגשנו, אמא שלי ואני, שיש פה חוב מוסרי לחייל שנפל: לעזור לחברה שלו. זה מה שהוא היה רוצה שייעשה".

היא זוכרת רגע אחד, כמה שבועות אחרי השבעה, שאחותה מיכל ישבה על הספה בבית בטראומה. "היא לחשה, אפילו לא היה לה כוח לדבר. היא לחשה ואמרה לנו – 'תצילו אותי. אני לא מסוגלת להציל את עצמי'. היא הייתה בסבל נוראי. היא הלכה לפסיכולוגית, אבל חזרה ואמרה שהיא מאוד נחמדה, אבל 'לא מבינה מה עובר עליי'. שם נולד לנו הרעיון של קבוצת תמיכה".

היא גייסה תרומות בסיוע בעליו של משרד עורכי הדין שעבדה בו אז, ו"כך קמה הקבוצה הראשונה של בנות שהצלחנו לאתר. מיכל הלכה בכל שבוע למפגש, בימי שישי. היא הייתה חוזרת משם הביתה, נכנסת מתחת לשמיכה וקמה למחרת בבוקר. היא לא דיברה על הקבוצה איתנו, אבל הקפידה ללכת בעקביות. ועם הזמן זה עזר לה", מספרת חיימוביץ־ריכטר. "הרגשנו אז שהצלחנו לעזור לה. אבל מה עם כל האחרות? הצלחנו לקבוע פגישה עם ראש אכ"א. דיברנו על הצורך, והוא אמר שהוא מבין אבל לא יכול לטפל בחברות באופן ישיר כי הן לא מוכרות בחוק - 'אבל אם תקימו עמותה, אנחנו ניתן לכם סיוע כספי'. ארבעה ימים לאחר מכן קמה עמותה".

ניסיתן במשך השנים לפעול לשינוי בחקיקה?

"זה מורכב. כי איך את מגדירה חברה? זה עניין של רגש, לא עניין של זמן. יש מישהי שיצאה עם הנופל חודש והוא היה אהבת חייה והם כבר דיברו על חתונה, ויש מי שיצאו המון זמן אבל עמדו לפני פרידה. לאורך כל השנים רצינו רק מימון לתמיכה נפשית. עד פרוץ המלחמה, משרד הביטחון מימן 90 אחוז מהתקציב שלנו".

עניין כאוב אחד שהן הצליחו לשנות באופן רשמי הוא את בשורת האיוב. "זו הייתה מעמסה מאוד גדולה על המשפחה השכולה. בנוסף לשבר הם היו צריכים גם להודיע לחברה. אחרי 'צוק איתן' חל שינוי מהותי בנוהל חלל. כשמגיעים קצינים להודיע שחייל נפל, הם מחויבים מאז לשאול אם יש חברה. אם המשפחה אומרת שיש, הם מחויבים לשאול אם המשפחה רוצה שתצא משלחת רשמית להודיע לה. זה שינוי מהותי". אגב, 7 באוקטובר והימים שאחריו לא נכללו בנוהל בשל העומס המצמרר שהיה אז על מודיעי הנפגעים.

במקרה שהחברה היא חיילת, הצבא מתייחס אליה כמעט כמו לאח שכול שהוא חייל. "המפקד קורא לה ומודיע לה, לוקחים אותה לשבעה, יש לה חופשה בזמן השבעה, יש לה זכויות שקשורות ליום הזיכרון, לימי האזכרה. בצבא מגלים הרבה רגישות לזה".

איך אתן בעמותה מקבלות מידע על בנות זוג?

"עד המלחמה קיבלנו את הנתונים מענף נפגעים. בתוך שעות, הרבה פעמים עוד לפני הלוויה, אנחנו יוצרות קשר. יש לנו גם מוקד, ולא פעם חברות שלה מתקשרות אלינו, או המשפחה השכולה, ולפעמים אפילו החברות עצמן: 'הודיעו לי שבן הזוג שלי נהרג, מה עושים?'. אנחנו מיד מקימות צוות ליווי שכולל חברה שכולה ותיקה, שמתנהלת מול בת הזוג, ומטפלת מתנדבת שנמצאת בקשר עם ההורים של החברה, כי אנחנו עוזרים גם למשפחה שלה.

"בשנה שעברה עבר חוק הארוסות, שמאפשר למי שכבר עמדו להתחתן בפועל – עד כדי הכנות של ממש לחתונה או רישום ברבנות - לקבל תקציב תמיכה לחמש שנים וטיפול נפשי למשך עשר שנים מנפילת החלל. הסיבה היא שמשרד הביטחון הכיר במי שחיו יחד כידועים בציבור, וההכרה הזאת השאירה בחוץ חברות דתיות, שעוד לא חיו ביחד עם החלל. בחרבות ברזל היו חברות שכולות רבות שהיו דתיות, מאורסות, והחוק כעת נותן להן הכרה חלקית. גם הן נעזרות בפעילות שלנו, ובקהילה המדהימה שנוצרה כאן".

השיחה עם תמר חיימוביץ־ריכטר, מיה אלבז ואביגיל בן־טולילה מתקיימת במשרד התל־אביבי של עינת שגיא־אלפסה, מנהלת אגף תקשורת וממשל בעמותה. אהוב נעוריה, סמ"ר שמשון זיידנר, נפל ב־1994 בתאונה מבצעית בעזה. בחוץ השמש יוקדת בעוז קיצי מסנוור, ובפנים, על השולחן בחדר הקטן, יש טישו וגם שוקולד. שניהם נדרשים. לא פעם במהלך הריאיון זולגות כאן דמעות. בשקט. בלי התייפחות. לא פעם צריך גם חיזוק מתוק כדי להמשיך לספר. "אני חושבת שהייחודיות של העמותה היא בניסיון שהצטבר ובעובדה שמי שמנהל ומתפעל הכול הן חברות שכולות בעצמן. אנחנו יודעות מה צריך", אומרת חיימוביץ־ריכטר. "מהיום הראשון, המטרה שלנו הייתה לאפשר לבנות הזוג ולבני הזוג שאנו מלווים לעבד את מה שקרה, להתמודד ולהתאבל. וכל אבל הוא בסדר. מותר להגיד בקבוצה שאני רק הולכת למסיבות כל הזמן, ומותר להגיד שאני לא יוצאת מהמיטה. שני הדברים הגיוניים וסבירים לגמרי.

אילה ריינזילבר, חברתו של סמל אמיתי אבן־שושן ז"ל: "הוא תכנן להציע נישואין אחרי שיסיים מסלול. הוא גם אמר איפה הוא רוצה להציע, והייתי בהתרגשויות. כבר בהתחלה הכיר לי את כל החברים שלו, את המשפחה. הוא היה קונה לי פרחים, לוקח אותי לראות שקיעות על החוף"

"ואחרי העיבוד, לבנות חיים חדשים. מאושרים. אנחנו קוראים לזה 'לחיות לצד האבל', ולא 'בצל האבל'. אספר סיפור קטן. בשבעה על אבי בוק הגיע לנחם הרב ישראל מאיר לאו, שהיה אז הרב הראשי. אחותו של אבי אמרה לו: הרב, זו מיכל. אבי והיא עמדו להתחתן. הוא ניגש למיכל ואמר לה משפט מדהים. הוא לא אמר, כמו אנשים אחרים שאומרים - מכוונות טובות – 'את צעירה', או 'איזה מזל שלא הייתם נשואים', 'איזה מזל שלא היו לכם ילדים'. הוא אמר לה: מיכל, בבוא הזמן, את צריכה להקים בית חדש בישראל. זה משפט כל כך חכם, וזאת באמת המטרה של העמותה".

תסגרי את המעגל. איך נמשכו חייה של מיכל?

"מיכל התחתנה ארבע שנים וחצי אחרי שאבי נהרג, עם יגאל, חבר שלו שהיא לא הכירה לפני כן. אמא שלי אומרת שלא סתם קוראים לו כך. באירוסין שלהם הוא אמר שהרגיש שכוח גדול ממנו גרם לו להתקשר אליה. יש להם חמישה ילדים, שניים קרויים על שם אבי. יש תמונה שלו ליד נרות השבת, והוא חלק מהמשפחה שלהם וחלק מהמשפחה שלנו".

הבצק לא תפח

ביום נפילתו של דניאל, שהיה יום רביעי, התעקשה מיה אלבז להתפיח בצק ולהפריש חלה. חברה הציעה שתחכה עד יום שישי ותאפה חלות לשבת, אבל היא הרגישה שצריך עכשיו. "באותו הבוקר הוא פתאום שלח לי המון תמונות: תמונה שלו מתפלל, תמונה עם שפם כמו שעשו בתחילת המלחמה. שלחתי לו בתגובה תמונה של הבצק בתוך קערת מיקסר, והוא צחק עליי. כתב: 'עם הידיים, יא עצלנית'". אחר כך היא שלחה לו עוד הודעות, אבל הוא לא ענה יותר.

והבצק לא תפח. "פעם ראשונה שלא תופח לי בצק", אומרת מיה. "התחילו לי גם דקירות בלב. ממש כאב בלב. הרגשתי רע. ואז חברה שלחה לי הודעה על צוות מגלן שחיסל מחבלים בזיקים. הלכתי הביתה והייתי בחולשה נוראית. תחושות שבחיים לא היו לי". ההורים שלה ידעו לפניה. היא ראתה את פניהם הנפולות, והבינה.

הם לקחו אותה לבית הוריו בבית־שמש. "אני זוכרת את הנסיעה. אני זוכרת שהגענו וכל הבית היה מלא אנשים. ואני גמורה. אמא שלי אמרה למד"א, 'זו בת הזוג שלו, תעשו משהו, תביאו לה כדור'. והם אמרו שאני צריכה להרגיש את מה שאני מרגישה. אבל מה אני מרגישה? לא הרגשתי כלום. הרגשתי שהכול נופל עליי".

דניאל ואת, כבר ידעתם שמבחינתכם זה לתמיד?

"רצינו. היו בינינו פערים, בגלל הדת. דניאל תמיד היה דתי, אבל לקראת הסוף התחזק מאוד. אני מבית חילוני. היו מחשבות איך זה יסתדר. הוא רצה שנתחתן ורק אז נגור יחד. לא הייתה שאלה אם יהיה לנו עתיד יחד, רק איך יהיה. איך מתגברים על הפער בתחום הדתי. וכל כך אהבנו, שלא רצינו לוותר למרות הקשיים. מאז שהוא נהרג התחלתי לשמור שבת. כל מה שהוא רצה שיקרה, קרה אחרי.

"הכרנו בקוסטה ריקה, בטיול הגדול אחרי הצבא. הוא היה הכי מצחיק בנוף. הם טיילו יחד, כל הצוות שלו ממגלן, והוא היה שונה. דניאל כזה מרוקאי, מבית־שמש, וכמעט כל הצוות שלו אשכנזים. הוא אהב לשבור סטיגמות. אם היו מציגים את עצמם כצוות של מגלן, הוא היה אומר שהוא הטבח שלהם".

הקשר העמיק אחרי שחזרו ארצה. "אהבנו לטייל, טסנו יחד לתאילנד, אהבנו לשיר, שנינו לא באמת יודעים לשיר", היא מספרת. "דניאל היה מבין אותי במבט. בצחוקים, בהכול. היינו יכולים להסתכל על מצב, על בן אדם, ומיד הייתי יודעת מה הוא חושב והוא היה יודע מה אני חושבת. הייתי שולחת לו הודעה ויודעת מה הוא הולך לענות לי, והוא ידע מה אני אענה לו. תמיד היה אומר בצחוק: אם את עכשיו עונה מה שאני חושב שתעני, סימן שנתחתן. הוא התמיין לימ"מ, עבד בינתיים בתאגיד המים בבית־שמש, ובכל יום שישי הלך לחלק מזון לנזקקים בעיר. הוא רק חיפש מה לעשות, איפה לעזור, איך לתרום".

יומיים לפני נפילתו היא הלכה לאסוף תרומות לחיילים בסופרמרקט מקומי. היא התקשרה אליו משם, סיפרה לו על העגלה העמוסה במוצרים. הוא אמר שיש מספיק תרומות לחיילים, ושחשוב יותר לתמוך במשפחות שכולות, "שהן צריכות הרבה עזרה וכוח". זמן קצר אחר כך הבינה. "כבר בשבעה דיברתי עם המלווה מהעמותה. שאלתי הרבה שאלות, היום בדיעבד אני מרגישה 'צעירה' על כל השאלות ששאלתי. אבל הידיעה שאת עכשיו הולכת להיות חלק ממשהו כבר מעודדת. תחושה שיש עם מי לדבר".

מכשיר הטלפון שלו נמצא רק שלושה חודשים אחרי שנפל. "באתי באותו שבוע למפגש של העמותה, והייתי בסערת רגשות", אומרת מיה. "כשסיפרתי על הטלפון כולן החלו לבכות איתי. יצאתי משם מחוזקת ממש. הרגשתי כאילו יש לי גב. הרגשתי שיש מי שחווה מה שאני חווה, ומבינה אותי. הרבה פעמים את מרגישה שהסביבה שלך לא מבינה: מנסים לעזור, שואלים אם בא לך לצאת למשל, ואת לא רוצה. אבל עם החברות במפגשים אפשר לבכות יחד, ולפעמים אחר כך לומר יאללה, בואו נצא כולנו לאיזה בר.

"סיימתי תואר בפסיכולוגיה. בשנה האחרונה נלחמתי בשיניים כדי לסיים אותו, וגם כאן העמותה עזרה לי כששלחה מכתב שקיבלתי בעקבותיו הקלות. עם הזמן את לומדת לנטרל תגובות כמו 'את צעירה, כל החיים לפנייך'. רציתי להתחתן איתו. הייתי רוצה להספיק להביא ילדים איתו. זה לא מנחם אותי כשאומרים משפטים כאלו, זה רק מדגיש לי את החוסר. אבל אני לא שופטת. אנשים רוצים לומר משהו ואומרים מה שיוצא. מאז, כשמישהו נהרג אני בוררת את המילים שלי עוד יותר. בהתחלה כל מה שאמרו לי עצבן אותי. 'משתתפת בצערך' עצבן אותי. 'מה איתך' עצבן אותי. מה כבר יכול להיות איתי?"

מיה אלבז, חברתו של רס"ר דניאל קסטיאל ז"ל: "דניאל תמיד היה דתי, אבל לקראת הסוף התחזק. אני מבית חילוני. היו מחשבות איך זה יסתדר. הוא רצה שנתחתן ורק אז נגור יחד. לא הייתה שאלה אם יהיה לנו עתיד יחד, רק איך יהיה. וכל כך אהבנו, שלא רצינו לוותר. מאז שהוא נהרג התחלתי לשמור שבת"

את חושבת שיש סיכוי שתתאהבי שוב?

"בהתחלה הרגשתי שלא. הוא לגמרי היה האחד. אומרים לך שזה תהליך, ואת מרגישה שזה אולי נכון לכולן, אבל לא לך. את אומרת לעצמך: אצלי זה שונה, אצלי הוא באמת יחזור. אומרים לך שהחיים חזקים מהכול, ואת שונאת לשמוע את זה, אבל בסוף זה נכון. כי החיים ממשיכים. תמיד הפסיכולוגית אומרת לי שכשדניאל היה בחיים הוא רצה שיהיה לי טוב. אז למה שלא ירצה את זה אחרי שנהרג?"

"הפעם זה שלי"

ההורים של אביגיל בן־טולילה ואורי נפגשו לראשונה בהלוויה שלו בהר הרצל. "זה לא היה אמור להיות ככה", היא אומרת. הם הכירו כשיצאו פעם אחת לדייט, ואחריו היא אמרה שזה לא מתאים. שנה וחצי חלפו והם נפגשו במקרה: הוא ביקש לנסות שוב, היא לא חשבה שיש טעם, אבל במוצאי שבת פנוי אחד הם נפגשו בכל זאת. "מאז, שמונה חודשים, עשינו הכול יחד. נראה לי שאין מקום בארץ שלא היינו בו. הוא לימד אותי להיות ספונטנית. היה מתקשר: 'תארזי את עצמך, נוסעים לכנרת'. היה מביא כל מה שצריך, אוכל, פנסים, כל מיני דברים שלא הייתי חושבת עליהם.

"מעבר לטיולים, אהבנו להיות ביחד. לא באמת משנה מה עושים. מסעדה, סרט בבית, סתם להיות באוטו ולשמוע מוזיקה. קראתי לו טרזן, כי הוא היה חזק כזה. אם מאוד אהבתי אותו בחייו, עוד יותר התאהבתי במי שהוא אחרי ששמעתי מלא סיפורים עליו. הוא היה מהנדס מכונות. אני מחנכת, לומדת לתואר שני, מתנדבת במד"א, ועד אורי הייתי גם מדריכה לזומבה. אני אחזור לזה. פשוט, מוזיקה ולרקוד - זה עוד לא".

בתפקידה כמאבטחת במד"א היא הייתה בהלוויות רבות. "בשבוע שהוא נפל בו, השבוע של ראש השנה, היו הרבה הרוגים. הייתי במשמרת בהלוויה כמה ימים לפני שהוא נפל, וצילמתי לאורי את התמונה של החלקה. כתבתי לו שזאת זוועה, שזה לא נורמלי. בסוף הוא סגר את אותה השורה".

אורי היה בסבב השני שלו כלוחם מילואים בחזית רצועת עזה. "אחותי הצעירה התחתנה שבוע לפני ראש השנה, ואמרתי לו שאין מצב שהוא לא איתי בחתונה. שאני לא רוצה לשמוע את כל ה'בקרוב אצלך'", אומרת אביגיל. "הוא באמת היה שם, ורקד מכל הלב כמו שהוא יודע. זה היה נפלא. הם נכנסו לעזה כמה ימים לפני ראש השנה, יחידת סיוע מנהלתי. נכנסו, יצאו, נכנסו, יצאו, היו עושים משימות בפנים ויוצאים. כך שהוא היה יחסית זמין. אבל אני עובדת בבוקר, והיו לנו שעות הפוכות. כתבתי לו שאני ממש מתבאסת שאני לא מצליחה אפילו לתפוס אותו לשיחה נורמלית".

יום לפני שנפל יצא לאפטר, והם נפגשו באשקלון. הצילום שלהם שם יחד הפך למזכרת אחרונה. "זה היה מארב של מטען, נ"ט וירי צלפים", היא מספרת. "הייתי אז בבית. בדיוק ישבתי על שירון לשבת חתן. לא היינו מאורסים, הסכמנו שנחכה אחרי השמחה של אחותי. נחכה לזמן שלנו. והגיעה שיחת טלפון. זה היה אח שלו. הוא שאל: אביגיל, את בבית? אמרתי כן. יש איתך אנשים בבית? כן. את יושבת? כן. ואז הוא אמר, אורי כבר לא איתנו.

"אין לי מושג מה היה בהמשך השיחה, כי איכשהו ממצב ישיבה מצאתי את עצמי על הרצפה, צורחת את החיים שלי. כולם בבית יצאו מהחדרים - מה קורה, מה קורה? צרחתי ובכיתי שאורי נהרג. בקבוצת הלוויות של מד"א שלחו שנכנסה עוד הלוויה, כי לפני יום כיפור צריך להספיק מהר את כולם. שלחתי בתגובה תמונה שלנו יחד, וכתבתי: הפעם זה שלי".

בפעם הראשונה שהגיעה לפגישה של העמותה, היא היססה אם לצאת מהאוטו. תמר ראתה אותה בחניה, ודפקה בזהירות על החלון. "אני זוכרת ששאלת אותי: את באה לערב שלנו? ואני עניתי כן, אני באה. הכנסת אותי לשם. זה היה שבוע וחצי אחרי שהוא נהרג, ולא ידעתי מה אני עושה שם בכלל. ואז הסתכלתי על כל הבנות, והמחשבה שעלתה הייתה: אני ממש לא קשורה למעגל הזה. אני בכלל לא רוצה להיות קשורה למעגל הזה. יצאתי החוצה ובכיתי, ועדי המנכ"לית ישבה איתי ודיברה איתי. כבר אז, זה היה מקום שרואים אותי בו. מקום שיש בו 'צרת רבות', שהיא חצי נחמה. בשבוע שעבר בשתיים בלילה פתאום הייתה לי הצפה רגשית, ושלחתי הודעה לאחת הבנות. היא יכולה להבין משהו שאנשים אחרים לא מבינים: לא שואלת 'מה קרה שנזכרת', 'מה קרה שאת חושבת עליו'. כי זה לא מה קרה, זה קורה.

"אורי היה משמח אנשים. הוא היה רוקד ברייקדאנס, היה כוכב בזה. על הסטיקר שהוצאנו לזכרו כתבנו את הציטוט שלו, 'לחיי שמחות קטנות וגדולות'. הוא באמת ראה את הטוב בכל דבר, והיה גם עושה בעצמו טוב. המפקד שלו אמר לי שהוא זוכר את אורי בסבב הראשון של המילואים, ואז בסבב הנוסף שבו כבר היינו יחד. אמר שהוא פרח פתאום, שהוא היה באוויר, ו'זה בגללך'. ו... אני שמחה שהוא עלה למעלה מאושר, באמת. אבל למה. למה. אני יודעת שהחיים ממשיכים. ואני יודעת שהכאב לא נעלם, שהוא משנה צורה. ואתה כן לומד לחיות ויודע שמי שיגיע יהיה חלק ממה שהיה. בינתיים, זה לאהוב מישהו שלא נמצא.

"אני מרגישה אותו בכל דבר בחיים שלי. מרגישה שהוא מלווה, מרגישה שהוא מחזיק, שיש את הסימנים הקטנים שהוא איתנו, שהוא עוד פה, אבל בדרך אחרת. הוא חלק ממי שאני. אני מרגישה שיש לי כוחות הרבה יותר ממה שהכרתי, ולא ידעתי עליהם".

"יש בין כל הנשים בעמותה שותפות גורל כזו שרק במבט אפשר להבין. תחושה של כמו חברוּת לנצח", מוסיפה אילה ריינזילבר בשיחה מרחוק. "קצת קראתי על העמותה בעבר, ראיתי שהיא העלתה פוסטים בימי זיכרון, ואפילו שלחתי לאמיתי פוסטים לפעמים, מרוב שהיו דברים יפים. המלווה הגיעה אליי בשבעה וגם נפגשה איתי לקראת השלושים בבית קפה, לראות איך אני מרגישה, שאני לא שוקעת בתוך האובדן הזה.

אביגיל בן־טולילה, חברתו של רס"ר במיל' אורי משה בורנשטיין ז"ל: "המפקד שלו אמר שהוא פרח פתאום, ו'זה בגללך'. ו... אני שמחה שהוא עלה למעלה מאושר, באמת. אבל למה. למה. אני יודעת שהחיים ממשיכים. ואני יודעת שהכאב לא נעלם, ואתה לומד לחיות. בינתיים, זה לאהוב מישהו שלא נמצא"

"אמיתי ואני היינו יחד ארבע שנים וחצי. הוא תכנן להציע נישואין אחרי שיסיים מסלול. אני בדיוק הייתי אמורה להשתחרר מהצבא. הוא גם אמר איפה הוא רוצה להציע, והייתי בהתרגשויות. לצערי הוא לא זכה לסיים מסלול ואני לא זכיתי לקבל ממנו הצעה. הוא היה האדם הכי מושלם בעולם. כבר בהתחלה הכיר לי את כל החברים שלו, את המשפחה שלו. הוא היה קונה לי פרחים כל פעם שבא. אהבתי במיוחד ורדים, והוא קנה תמיד ורדים למרות שהם יקרים. רומנטיקן כזה. הוא היה לוקח אותי לראות שקיעות על החוף. תמיד חושב על כל הפרטים הקטנים. תמיד אוהב. כנראה היה לי קשה עוד יותר לדבר עליו בלי העמותה שעזרה לי לעבד ולהכיל".

תמר חיימוביץ־ריכטר: "אני חושבת שההכרה החברתית במעמד הזה, של בנות זוג שכולות, הוא קריטי לשיקום. הוא קריטי להתמודדות. ואני חושבת שהעמותה הביאה לשינוי מאוד גדול בדבר הזה. בנות הזוג לא נספרו לשום דבר, ועכשיו יש להן מעמד ויש הכרה ממסדית. משרד הביטחון מממן את הטיפול. יש שיתוף פעולה מלא עם ענף נפגעים.

"צריך להפסיק כבר עם 'איזה מזל שלא הייתם נשואים'. זה לא משפט נכון. פשוט להיות ולהבין ולכבד את המקום הזה, של אהבה שהייתה, ושעדיין. הסיפור של 'הותיר אחריו חברה' הוא סיפור של הרבה כאב, אבל גם הרבה תקווה. ההתמודדות הנכונה מאפשרת אחר כך באמת לבנות חיים חדשים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il