האמא היהודייה הטרייה של שנת 2025 מסתכלת על פרי רחמה, מאמצת אותו אל ליבה, ולא מאמינה שמישהו בעולם יכול לשנוא אותו. אבל עובדה, הוא נולד ומיד הוא שנוא, מעצם היותו יהודי. זה כבר לא מיתוס מימים עברו, כמו שרבים מאיתנו התפתו להאמין. זו עובדת חיים נוכחת - בהפגנות במרכזי הערים החשובות של העולם המערבי, בכל פיד אינטרנטי רנדומלי, בגרפיטי ברחובות, על במת פסטיבלי מוזיקה. בקושי נולד, אפילו לא מבחין עדיין בציורי השחור־לבן שמוצמדים לדופן עריסתו, וכבר מיליארדים מייחלים למותו. באקדח, ברובה, בסכין, בטיל בליסטי.
והאמא הזאת, יהודייה הרואה עצמה בת לתרבות המערבית המודרנית, נאמנה לערכי ההומניזם, ליבה תמיד במקום הנכון - עדיין בהלם. בהלם מהרצחנות של 7 באוקטובר, מתאוות הדם, מחגיגת השטניות. ובעיקר בהלם מכך שבמקום האמפתיה הגלובלית שציפתה לקבל, הגיע פרץ של אנטישמיות שלא דמיינו שעדיין קיימת. אנטישמיות שרחשה מתחת לפני השטח, מחכה לאות שלה לגלות עצמה.
*
כולנו נושאים איתנו את משקל הדורות שקדמו לנו. המדע והפסיכולוגיה יודעים לספר לנו מהי טראומה אישית ומה השפעותיה על התפתחות האדם. גם הטראומה הקולקטיבית נחקרה: אסונות טבע, מלחמות, מגפות, גזענות - כל אלה ואחרים ישפיעו על הדור שחווה אותם, ודרכו, במודע או לא, ישפיעו על הדור הבא, שיגדל בצל האובדן, הסיפורים, ימי הזיכרון.
הזהות של כל אחד מאיתנו מורכבת משני צירים. האחד חיצוני, וכמעט מחוץ לשליטתנו: צבע העור שלנו, הדת שלנו, הלאום שלנו, קבוצת השייכות שלנו, מיקומנו בסדר הלידה במשפחה, דרכי החינוך שבחרו הורינו. הציר האחר פנימי: זהות שתתפתח כתוצר של חוויות שעברנו ופירושן הסובייקטיבי, רמת המודעות שלנו, קשיים שניתקל בהם במהלך חיינו, והמשמעות שניתן להם בפרספקטיבת הזמן.
כך לדוגמה, שני אנשים הסובלים מאותה נכות מולדת, יכולים עדיין להיות שונים בתכלית בפרשנות שייתנו לנכות שלהם ובהפיכתה לחלק ממי שהם. שני חיילים שיצאו מאותו הקרב, אחרי שעיניהם ראו את אותן זוועות וגופם עמד באותם אתגרים, יכולים בפרספקטיבה של זמן להעיד על שני מקומות שונים בתכלית שהחוויות הללו עברו לגור בתוכם. אחד יתאר את האירוע הטראומטי כמתנה גדולה שחצבה עבורו משמעות, הניעה אותו לעשות שינוי בעולם, פיתחה אצלו רגישות לכאב של אחרים, מתנה! האחר יספר שמאז הכול הידרדר, הוא נסוג, נסגר, כבר אינו אותו אדם, האמון בעולם ובאנושות אבד לו, הוא חי על קצבת נכות ואינו מסוגל להקים משפחה.
האירוע הטראומטי הוא אף פעם לא האירוע בלבד: הוא תמיד יהיה האירוע פלוס הפרשנות. ולעולם, הפרשנות שלנו לאירועים תושפע מהטראומות ומהפרשנות של מי שגידל אותנו. הטראומה המקורית, אם לא טופלה, תרים את ראשה בתוכנו, והטריגר שלה לא תמיד יהיה צפוי.
עינת נתן | צילום: אריק סולטן
כל יהודי - גם זה ששמר על זהותו היהודית והכיר בה כחלק ממי שהוא, וגם זה שהתכחש לה וברא על קברה מגוון זהויות חדשות - שמע את קולות אבותיו ואבות אבותיו ב־7 באוקטובר. המקום הבטוח של כולנו התערער. מאורעות עבר חברו אל פעפוע של אנטישמיות חיצונית, שגם אם לא פגשנו אותה מעולם, היא עוררה את השדים המפחידים ביותר שקיימים בתוכנו. שדים שנקברו על ידי הדור הקודם - כשחשב שמצא לעצמו מקום, ושילדיו ונכדיו כבר ירגישו שייכים - אבל המשיכו לחיות בנו כסיפורי עם.
אחרי הטראומה הקולקטיבית של השואה, כולם ידעו שאין עוד מקום בטוח. השאלה היא איך לגדל היום ילדים כשזהותם האינהרנטית, היהודית, כבר כוללת עוד טראומה, שנוצרה לאחר 7 באוקטובר. איך מתמודדים עם קיומם של חלקים מאיתנו, רכיבים מולדים, כשהעולם מחליט יום אחד שהם מוקצים, שנואים, לא רצויים? איך כותבים עבור ילדינו את הסיפור שנכפה עליהם כנרטיב שישמור על נפשם, ויהפוך להיות כוח, מתנה, מקור לגאווה ומשמעות? וגם: איך כותבים עבורם סיפור שמשאיר בהם את האמונה, או לפחות את התקווה, שהעולם עדיין בטוח, שאנשים הם טובים מיסודם? איך עושים זאת כשאנשים רבים כל כך סביבנו לא הבינו בבורותם את הסיפור האמיתי, או קנו סיפורים מזויפים שכל מטרתם היא דה־לגיטימציה, רצח ומחיקת ציבור שלם? איך לא מאבדים את התקווה מול פולקלור של רשע שנישא לאורך דורות על כנפי נשרים מנקרי גוויות?
*
אם אתם רוצים לשמור על נפשם של הגוזלים שלכם - מצד אחד שלא יגדלו כקורבנות שכל פרק במסע חייהם מתעטף בזהות פרנואידית ובחרדה קיומית, ומצד שני לא יברחו לנמנום רגשי כדי להתנתק מהכאב שכרוך בחלקים מהזהות שלהם - יש שלושה עקרונות שיכולים לעזור לכם.
1. שא את שמך ושם אבותיך ואבות אבותיך בגאווה.
ההפך מגאווה הוא בושה. בכל מקום שתהיה בושה, תהיה הסתרה. יש הבדל בין הסתרת סממני זהות חיצוניים כדי לשרת את ההישרדות שלנו – פעולה שעושים גם יהודי התפוצות, וגם ישראלים שנוסעים לחו"ל - לבין התכחשות לחלקים מהזהות שלנו בינינו לבין עצמנו. בדיוק כמו שהיינו רוצים לדבר על העולם כמקום בטוח, ועדיין ללמד ילדים להיזהר מסכנות - כך אנחנו צריכים לעסוק בחלקים הסותרים־לכאורה בזהות היהודית שלנו.
זה מתחיל בדוגמה אישית. ביכולת שלנו לדבר קושי, מצבים מורכבים, רגשות סותרים, גם אם הם נשארים פרומים בקצה, לא פתורים. מצד אחד אני גאה להיות יהודייה. אמא יהודייה יכולה להגיד את זה כשתדליק נרות שבת וכל המשפחה תתכנס בחגיגיות מסביב לשולחן, גם במדינה שעבור רוב תושביה זה סתם עוד יום. לילדים גדולים יותר אפשר להרחיב ולספר שדווקא בתקופה הנוכחית, יותר מאי פעם, החלק הזה בזהות שלנו גאה במיוחד. כי יש משהו בנו, כבני אדם, שנמשך לכוח ותקווה שנוצרים מתוך קושי וחורבן. נקלענו למערכה שלא בחרנו בה, ולא דמיינו שנרגיש את הידיים של עם שלם, עוטפות, מחבקות ומוסרות לנו: אל תירא, ישראל, אל תירא. מעולם לא היינו מחוברים יותר להבנה של זהות קולקטיבית, ושל תחושת הכוח שהיא נותנת.
ומצד שני, אני גם מתביישת בחלק היהודי הזה שנולדתי לתוכו. וכשאני מתביישת - וזה בדרך כלל קורה אם חלקים מהחברה שלי מבטאים דעות גזעניות, או לא יכולים להבין מציאות קונפליקטואלית מורכבת שאינה מסתכמת ברעים וטובים - אני מסתירה את חלקי הזהות שאני גאה בהם במרחב הפרטי. ההסתרה הזאת תגרום לי להרגיש תסכול ועצב עמוק. אבל לפעמים אין ברירה. בסוף רק אנשים שנתנו לנו את הלב שלהם באמת וקיבלו את שלנו, רק אנשים שהוכיחו אהבה ללא תנאי, יהיו ראויים לכל החלקים שלנו, לאני האותנטי שבנו. כל השאר יקבלו את הגרסה החלקית שלנו, בוודאי כאשר יש חשש אמיתי שמישהו יפגע בנו, במילים או במעשים.
2. בשעת משבר צריך לפנות מקום לכל רגש, גם לקשה ביותר.
על רגשות צריך לדבר תמיד, אף שהנטייה הטבעית שלנו, האינסטינקטיבית כמעט, היא לקחת מהילדים שלנו רגשות שליליים, למסמס ולבטל אותם. הרי כל רגש כזה מעיד על כאב, והמשימה שאנו מטילים על עצמנו היא לשמור על הגוזלים שלנו, גם מפני עצמם.
כהורים אנו חייבים להבין שרגש הוא תגובה למציאות שכבר נחוותה. הניסיונות שלנו לשכנע אותם להרגיש אחרת, להסיח את דעתם או אפילו להכריז שאצלנו בבית לא כועסים ככה או לא עצובים ככה - כל אלו רק מלמדים את הילדים שאנחנו לא עומדים במה שהם מרגישים, ומכאן שעליהם לגרש או לדכא רגשות מסוימים, אם ברצונם להיות חלק מהמועדון שלנו. "מה בסך הכול קרה?!", אנחנו אומרים. או "לך לחדר עד שתירגע", "ככה לא מתנהגים גם כשכועסים". כשילדים שומעים את המילים הללו, הם מרגישים לא מובנים, חשים שהם לבד. וילד שמרגיש לבד עובר לתפקודי חירום, כי "לבד" בילדות פרושו מוות. והנה אנחנו כבר בזירה של מגוון פתולוגיות שנדמות הכרחיות כדי לשרוד בסביבה שלא מברכת את כל מי שאני, אלא מרחיקה חלקים ממני.
ילדים נולדים עם כל הרגשות, ועם אפס יכולת לווסת או לנהל אותם. אנחנו מופקדים על האינקובציה החיצונית, על הוויסות, על שיום הרגשות. מוטל עלינו להזמין אותם להרגיש הכול. לא לעשות הכול, אבל להרגיש. האינסטינקט ההורי אמור להגיד לנו: לילדים מותר וכדאי לתרגל במגרש המשחקים הביתי את כל הרגשות כולם. אנחנו לא צריכים לקחת מהם את המצוקה, העצב, הכעס, התסכול או האכזבה, כי כל אדם צעיר שיקשיבו לרגשותיו וייתנו לו תחושה שהוא מובן, יוכל בעתיד לווסת את עצמו. אם יצפו ממנו להתקדם הלאה בלי להכיר ברגשות, הוא יהיה עסוק בהישרדות, ותגובותיו לכל מציאות חיצונית יהיו תגובות חירום של מתקפה, מגננה או בריחה. כולנו מכירים מבוגרים כאלה. כן, משם זה בא.
ובחזרה לימינו אלה: המציאות המורכבת שאתם ההורים חווים, מעלה הרבה מאוד רגשות. חלקם סותרים, חלקם רגרסיביים, חלקם סתם לא נעימים. גם אם לא החלפתם מילה עם הילדים על מצבכם, דעו שהם מרגישים הכול. התנהגות שלא מקבלת תרגום לשפת הילדים במערכה הראשונה, תתפוצץ עליכם במערכות הבאות מכיוונים שלא דמיינתם – חרדות, רגרסיות, היצמדות, הצטמצמות, דיכאון, קשיים חברתיים ועוד. אז נוכל לשלוח בעתיד לטיפול ולספר לעצמנו סיפור חיצוני על קושי בשדה החברתי, על פרפקציוניזם, על נוקשות או כאוס. אבל דעו לכם שאנחנו כהורים מחזיקים שרביט קסמים בידיים: נדרש מאיתנו רק להניף אותו ולתת לילד תחושה שכל מה שהוא מרגיש, לגיטימי. צריך כמובן להקשיב לפרטי הפרטים, אבל לא במטרה לגרום לילד להרגיש טוב יותר - אלא במטרה לגרום לו להיות יותר טוב בלהרגיש. כי אנשים שטובים בלהרגיש, יכולים להכיל מציאות מורכבת גם ללא פתרון. הם יודעים להכיר ברגשות של עצמם וגם ברגשות סותרים של אחרים, יודעים להפריד בין מה שבשליטתם ובאחריותם למה שממש לא, יודעים למה הם זקוקים כדי להרגיש טוב יותר, אל מי לפנות בבקשת עזרה ובמי לבטוח.
הילדים צריכים לראות ולשמוע אותנו מרגישים הכול. עוד לא פגשתי אדם מתפקד שאמר "בחיים לא דיברתי על רגשות, אני גם לא ממש מרגיש, וזה מה שמציל אותי בימים אלה". חוסן הוא היכולת להרגיש - ולהתגבר. המטרה שלנו היא לא לגדל ילדים שלא ייפלו, אלא לגדל ילדים שיודעים לקום אחרי שנפלו.
הילדים שלנו מביטים בנו אפילו כדי לדעת מה שלומם. הם זקוקים להכרה המלאה בפחד שלהם, ומצד שני למבט שלא דואג, מבט שמבהיר להם שאנחנו לא נבהלים כשהם מפחדים או עצובים או מתוסכלים. אנחנו לא רצים לקחת מהם את נטל המשא של להיות אנושי, של להרגיש. אנחנו יכולים להישען קדימה ולהקשיב בלי לפתור, לשקף בלי לשנות להם את הנרטיב, להיות בלי לעשות. אחרי הכול אנחנו Human being, לא Human doing. תזכרו את זה.
ועוד משהו שחשוב לדעת על דור הילדים שלנו: כאם של בנים שמשחקים במחשב עם אנשים מכל העולם ומורגלים בקללות אנטישמיות; ושל נערה שחזרה לפני שבוע מרודוס, שם נאלצה לברוח מקבוצה של זרים ששמעו אותה ואת חברתה מדברות עברית, והתחילו לקלל אותן – אני רואה שהילדים כבר די מחוסנים. התרגלו מהר. זה דור ששנאת ישראל מתקבלת אצלו במשיכת כתף, כדרכו של עולם, כאילו היו יהודים בשטעטל.
3. כל מה שלא פתור אצלנו, ישתקף שוב בצורת מציאות חיצונית מתעתעת.
ניקח לדוגמה הורה שנושא אשמה שמוצמדת לחלק היהודי בזהותו. יכול להיות שהוא קיבל את תחושת האשמה בירושה מההורים שלו, וגם אם היא לא דוברה, היא נכחה כמו מוקש שיש לעוקפו. התוצאה היא מחיקה של סממנים מסוימים בזהות. במקום לשאת סיפור של בחירה ושליטה, היא נושאת סיפור של סוד והסתרה.
אשמה היא משא כבד שמספר לנו על חוסר הלימה בין המציאות שאנו חווים ובין סולם הערכים שאנחנו מאמינים בו. וכך בכל פעם שנפגוש חוסר צדק (למשל, גילויי אנטישמיות בסביבתנו), לא נסתפק בתגובות כמו התבוננות סקרנית, ניסיון להבין מדוע זה קורה, תסכול ואפילו כעס בריא על מציאות שאינה בשליטתנו. תהיה עוד תגובה, בלתי נשלטת ולרוב גם בלתי מודעת, שמגיעה מהחלק שניסינו לגרש. החלק ההוא, היהודי שדחקנו מתוכנו, לא ישתוק. הוא יסער, הוא ישנא, הוא יגיב כמו ילד קטן בהתקף זעם. ואנחנו ננסה לגרש אותו ביתר שאת, בלי לדעת שאנחנו שוב בוגדים בעצמנו, שוב גוזרים על עצמנו שנים במדבר כנוודים בלי זהות. ואז במפתיע נאמר: "האמת? קצת מגיע לנו. אין פלא שמתייחסים אל יהודים כך בעולם". אחר כך נחזור להסתרה, להרדמה של חלקים מעצמנו, והכי גרוע - לתקיפה אוטואימונית דמיונית של היהודי שבתוכנו. "אנחנו לא כמותם", נגיד לעצמנו, "אנחנו הרי לא כובשים עם חלש, לא אשמים בכל כתבי האישום שצצים מכל עבר. אנחנו הומניסטים, ליברלים. לא יכול להיות שהאצבע האנטישמית, ברחובות או ברשתות, מכוונת אלינו. הם התבלבלו, אנחנו בכלל בצד שלהם. אל תכלילו אותנו באותה נשימה עם המילה ישראל, או עם בעיות המזרח התיכון. אנחנו מזמן לא חלק מהסכסוך הזה, הרי מעולם לא היינו. אנחנו אפילו שונאים את זה כמוכם". רגע, אתם שונאים אותנו כמותם?
כשננסה ליישב את הסכסוך הפנימי הזה, נגלה שפשוט יותר לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. כי בעוד רגע, כשמישהו מהילדים שלנו יבחר להתגייס לצה"ל או לעלות לישראל, או אפילו רק ישאל בסקרנות על הסכסוך ושורשיו, אנחנו כבר נגיב בצורה רגשית אחרת, לא שקולה, לא מודעת. כמו סופר שמחבל בכתב ידו, צייר שמעוות את ציורו, רקדן ששוכח את צעדיו. עכשיו כל תגובה שנייצר, תספר להם סיפור של בושה, של אשמה, של דחייה ושנאה פנימית. אנחנו הרי לא כמו אלו שמפגינים נגדם, אנחנו יותר טובים, עליונים, מוסריים.
בפעם הבאה שתשאלו את עצמכם: במה חטאו הילדים שלנו? מדוע נגזר עליהם לחוות שנאת חינם מהעולם, לפגוש רוע שמכוון כלפיהם על לא עוול בכפם, להידרש לעטות שריון שאף ילד אחר לא צריך ללבוש כשהוא יוצא החוצה? איך לעזאזל מגדלים ילדים, כשנקודת הפתיחה שלהם נלקחה קילומטרים לאחור במירוץ לא הוגן של פופוליזם וגזענות? ומה אנחנו כהורים אמורים לעשות עבורם עכשיו? התשובה תהיה: להכיר בכך שהחיים מגישים לנו לפעמים לימונים, ועדיין אין לנו שום יכולת להכין מהם לימונדה. להבין שהילדים צריכים לראות אותנו מרגישים הכול, לשמוע אותנו מדברים על הכול בלי חשש לסתור את עצמנו, אפילו להפך – להראות שכל מציאות קשה מכילה בתוכה "מצד אחד" ו"מצד שני". אנחנו לא אמורים לבחור עבורם צד, אנחנו אמורים להיות מספר־העל של הסיפור שהם יספרו לעצמם.
אם אתם חושבים שאתם יכולים למכור להם כל סיפור ובלבד שיגן עליהם – אתם בוחרים קיצור דרך שרק פוצע אותם. זהות היא פאזל שברירי שאנחנו מופקדים על חלק ממנו, החלק הכי חשוב: יסודות הבניין שעליו הם יבנו בעתיד את הבית שלהם גם בהיעדרנו. היסודות האלה הם היכולת שלנו לספר את המורכבות של הסיפור, לקבל את הילדים אל חיקנו כשהם חוזרים מובסים או פגועים מעולם אכזר, ולהגיד להם בלי מילים - במבט, בהנהון אמפתי, בהזמנה להתקיים בנוכחותנו עם כל רגש - שאנחנו יודעים שהם יכולים לקושי, גם כשהם עדיין לא.
יש סיפורים שאם לא נשכתב אותם, ימשיכו להתקיים גם בחלקי הפאזל העתידי שלהם. ישנם שדים בתוכנו שאם לא נלמד להכיר במקום לגרש, הם ימשיכו להשתלט על כל חלקה טובה ויזהמו את האוויר שהילדים שלנו נושמים. בבגרותם הם יגידו: "כן, את האשמה והבושה קיבלתי כירושה רגשית מאמא, את הנוקשות והבריחה ממורכבות קיבלתי מאבא". נווד הוא אדם ללא בית; נוודות רגשית היא מה שנשאר אחרי שאתה מנסה לגרש חלקים מהזהות שלך.
אוסיף בנימה אישית: התפיסה הזאת היא של מישהי שנולדה בישראל, דור שמיני בארץ, שילדה כאן חמישה ילדים, שמחוברת בנשמתה לזהותה היהודית. הזהות הזו היא עבורי ירושה מדורות של נשים וגברים אמיצים שרק האמונה הצילה אותם מאויבים, שונאים, מלחמות, רעב, ושלל קשיים שלא היינו מאחלים לילדינו. אמונה גם היא מספרת סיפור, סיפור שמגרש את הפחד לפעמים, סיפור שנותן משמעות. מי שאומר ש"בחרנו לגדל ילדים במקום הכי קשה", כנראה לא יודע שהמקום הקשה הוא חלק מהסיפור שלנו. הוא לא רק פיסת אדמה, הוא הזהות שלנו. הוא לא "למרות", הוא "בגלל". הוא מולדת.
המבט של אחיותינו ואחינו בתפוצות אלינו, הישראלים, יכול לתת כוח בלי שנפגשנו בכלל. המבט הזה, והזהות המשותפת שאנחנו חולקים, הם שלוחה של ביטחון, הכרה בקושי, הבנה. זו גרסה של המבט שהייתי מייחלת שתחזיקו עבור ילדיכם. מבט שלא מרחם, לא מתנצל, לא מתנכר, לא שופט ולא מתעסק בצדק אבסולוטי, רק מכיר בקושי. מבט שאומר: אני רואה שקשה לכם.
בעודי נכנסת, לצורך כתיבת המאמר, לראשה של האם היהודייה שתוהה איך כל כך הרבה אנשים יכולים לשנוא את התינוק המתוק והתמים שלה, נזכרתי במיתולוגיה משפחתית. כשאמא שלי נולדה, נולדה גם המדינה היהודית, ונולדה מלחמת העצמאות. באחת מהפסקות האש, סבתא שלי הוציאה את הלול לחצר והניחה את אמי בתוכו, כדי שהתינוקת שלה תנשום משהו שאינו אוויר טחוב של מקלט, תרגיש את ליטוף קרני השמש, תשמע ציוץ ציפורים ותספוג תקווה. אבל האויב הפר את הפסקת האש. סירנות נשמעו במפתיע, וסבתא שלי מיהרה לחטוף את התינוקת שלה מהלול ולרוץ למקלט. שניות ספורות אחר כך נחת פגז סורי על הלול הריק - כדי שהסיפור שיספרו לימים לאמא שלי יהיה סיפור של שתי לידות, האחת כשבקעה לאוויר העולם, והשנייה כשניצלה בדרך נס.
הזיכרון הראשון שלי הוא מאחד הימים של מלחמת יום כיפור. אזעקה פתאומית בשעה של סידורים בעיר הגדולה, ואני נגררת בלפיתה כואבת של אמא, שרצה מהר מדי לחפש מקלט עירוני סמוך וזר לשתינו.
זה הסיפור שלי - סיפור של מלחמות, סיפור של אופטימיות, של בחירה ואין ברירה. סיפור של זהות, שגם אצלי הודחקה שנים תחת שמיכת דמיון נעימה, שגרסה שאנטישמיות זה פריט ארכיאולוגי שאינו קשור באמת לחיינו. ואז התעוררנו כולנו, גם אני. ולכל מי שעסוק כל כך בליבוי שנאה כלפינו, נגיד: עמוד יפה בתור. אתה לא הראשון, גם לא האחרון. היינו פה לפניך, נהיה פה גם אחריך. אנחנו, הילדים שלנו, והילדים שלהם, וכל שרשרת הדורות היהודית שחושלה באש.
עינת נתן היא מדריכת הורים ומחברת רבי המכר "חייימשלי", "משלנו" ו"להיוולד מתוך מגלשה ירוקה"