זה התחיל כעוד מפגש שגרתי של החבורה האשדודית שאריק וזהרה בן־כנען נמנו עמה – קבוצה של חזו"ן, חוג זוגות נשואים דתיים שנפגשו אחת לחודש, להרצאה בתוספת כיבוד קל. באותו ערב של שלהי שנות השבעים המרצה האורח היה שרגא שמר, מייסד המושב ניר־גלים ו"בית העדות" הפועל במקום. שמר סיפר לנוכחים על "תוכנית חמש האצבעות" של אריאל שרון לרצועת עזה, ועל ההתארגנות להקמת גוש קטיף. חלק מהיישובים המתוכננים, אמר, יהיו "של המפד"ל". אריק, שגדל בגבעת־אולגה כשעוד הייתה מושבה קטנה, לא היה צריך יותר מזה. "הוא רק שמע ונדלק", מתארת זהרה. "החלום שלו היה לגור שוב במושב. אני הייתי חשדנית יותר, אבל גם אני התגעגעתי לאווירה כזאת. אחרי הכול, גדלתי ברחובות כשהיא הייתה מושבה. הזוג סרוסי, חברים טובים שלנו שהיו באותו חוג, הגיעו במקור ממושב בית־הגדי, וגם הם רצו לבדוק את הנושא".
המתעניינים בהתיישבות החדשה הוזמנו לבלות שבת בכפר־מימון, שם בישרו להם על גרעין שעומד לעלות בקרוב לכפר־דרום, כשלב לקראת הקמת יישוב חדש, גני־טל. זהרה ביקשה לברר מה בדיוק מחכה להם בכפר־דרום, ונענתה: אשקוביות. "אמרתי לאריק, רגע! אני מורה ובדיוק עברתי לבית ספר מעולה באשדוד, יש לנו שני ילדים לא כל כך קטנים, לא מתאים לי לנדוד עכשיו ולגור באשקובית. כשיתיישבו בגני־טל, נדבר".
היא הייתה משוכנעת שהרעיון יתפוגג, אבל אחרי שנה בכפר־דרום, גרעין ההתיישבות המיועד לגני־טל התקדם לתחנתו הבאה, מושב קטיף. זהרה שוב הבהירה שהיא לא מתכוונת להתגלגל ממקום למקום עד שיקום יישוב הקבע. "לרוב הזוגות היו ילדים קטנים, ולא הייתה להם בעיה לשנע אותם. אנחנו היינו בשלב אחר בחיים. ואז, ב־ג' באלול תשל"ט, הגרעין עלה לגני־טל, וכבר לא הייתה ברירה. הרי הבטחתי. הכול שם היה דיונות חול, וכל אחד קיבל חממה משלו. בתים לא גדולים, אבל לפחות בתים נורמליים".
זהרה לבית צרפתי היא נצר למגורשי ספרד בגזרות קנ"א, שנדדו למרוקו. "אבא שלי היה פעיל ציוני שרוף, ורצה מאוד לעלות לארץ", היא אומרת. "הוא היה חבר בגרעין העלייה של יד־רמב"ם, אבל אבא היה יתום, והמשפחה החזיקה אותו קרוב. הבהירו לו שעד שלא רואים ממנו בן, הוא לא יוצא ממרוקו. אז הוא התחתן, אבל נולדה בת, אני, והוא נתקע איתי. כשאחי נולד, אבא אמר לכולם 'זהו זה', ועלה ארצה. האונייה שלנו עגנה בחיפה ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. במשפחה סיפרו שהייתה שם קבלת פנים גדולה, פסטיבל ממש".
משפחת צרפתי הופנתה למחנה עולים בבנימינה, ומשם עברה לשיכון הפועל המזרחי ברחובות. "גדלתי בדירת קרקע עם משק עזר – לול וברווזים שהתנים היו טורפים". היא למדה באוולינה דה־רוטשילד בירושלים, ואחר כך החלה ללמד באשדוד, אז עדיין עיירת פיתוח. "בזמננו לא הייתה מסגרת של שירות לאומי, ומבחינת המשפחה שלי צבא לא בא בחשבון. אחותי הצעירה כבר הודיעה לאבא שלי שהיא מתגייסת לנח"ל, והוא נאלץ לקבל את זה. הוא אמר: מה אני יכול לצפות? הילדה נולדה בתל־אביב".
הכשרתה המקצועית של המורה זהרה הסתכמה בקורס קיץ בלבד, "בלי סמינר ובלי כלום. ככה זרקו אותי ללמד 38 בנים במשמרת אחר הצהריים. הייתה אז עלייה גדולה ממרוקו, והייתה דחיפות למצוא מורים. אחרי שבועיים רציתי לעזוב, אבל המורה המקבילה, זו של משמרת הבוקר, לא הייתה מוכנה לשמוע ולא ויתרה עליי. בזכותה נשארתי מורה כל השנים. היא הייתה השראה של ממש".
| צילום: משה מילנר - לע"מ
זהרה דאגה להשלים את לימודי ההוראה, וכעבור שנתיים הפכה למורה מוסמכת. "התעקשנו על כיתות מעורבות, מה שהרגיע את האווירה בכיתה וסייע לרמת הלימודים. בשנה השנייה התחלתי ללמוד בבר־אילן וגרתי במעונות המורים באשדוד, שהיו למעשה השכונות הראשונות בעיר. זה היה בלוק בניינים בן שמונה כניסות, כל בניין ארבע קומות, וכל הדיירים שם הם מורים ומורות שבאו ללמד באשדוד. וכך הכרתי את אריק, דרך חברה של חבר שלו".
"חבר שלי הציע לי לבוא איתו לאשדוד – מורים ומורות צעירים, שישו ושמחו. ושם צדה אותי זהרה", אומר אריק בקריצה.
"נולדתי בבבל", הוא מספר על עצמו בחיוך. "עליתי בשנת 51', בגיל 11. היינו כמה חודשים באוהלים, שישה ילדים קטנים. שמו אותנו במעברה שהתפרסה על שטח ענק. דמיינו את יער חדרה וכביש מספר 2 וגבעת אולגה – הכול היה חלק מהמעברה הזו". מחנה העולים, הוא מספר, היה מחולק לשכונות ואוכלס בבני כל העדות כולן. "כן, גם ווזווזים, כמו בסאלח שבתי". גודל המשפחה והוותק שלה במעברה קבע את איכות המגורים שהוקצו לה: "מאוהלים התקדמנו לפחונים, מפחונים לבדונים, ומבדונים לשיכון בגבעת־אולגה". הבדונים, למי שמתעניין, הם צריפים שבנויים ברובם מעץ, בתוספת מחיצות מבד.
האנגרים גדולים שעמדו במעברה שימשו מעין חדרי אוכל או מרכז חלוקת מזון לילדים. "לא היה מקום בבית, אז היו שולחים את הילדים לפנימיות", מספר אריק. הוא למד בתיכון חקלאי בנחלת־יהודה ואחר כך התגייס. את שירותו הצבאי התחיל בקומנדו הימי, למגינת לבה של אמו - כדי להרגיע אותה סיפר לה שהוא אפסנאי בחיל הים - ובהמשך הגיע לסיירת מטכ"ל. אחרי השחרור למד שנתיים חקלאות בעכו, והפך למדריך חקלאי מטעם הסוכנות היהודית בעזריקם שליד באר־טוביה ולמדריך החברתי של היישוב. "בכל יום ראשון נסעתי לשם על הווספה שלי, ובחמישי חזרתי לגבעת־אולגה".
הם התחתנו באוקטובר 67' והתגוררו באשדוד. באין גב כלכלי ממשפחות המוצא, הם נדרשו לעבוד באינטנסיביות כדי לחסוך כסף לדירה – היא בהוראה תוך כדי גידול הילדים, והוא והווספה בדהירה בין משרות. "הייתי אוסף מוקדם בבוקר עיתונים מניר־גלים, וטס לנמל לחלק אותם שם ובבתי קפה. מהעיתונים הייתי טס לתיכון בעיר, שם עבדתי כמדריך של"ח. משם טס למטווח העירוני, ובין שתיים לחמש מלמד קליעה למטרה; ואז לבית הנוער העירוני, לעבודה כמדריך נוער. הייתי מגיע הביתה בסביבות תשע־עשר בלילה".
| צילום: ברוך גרינברג
בין לבין הוא הספיק גם לעבוד בנמל אשדוד, ושם עודדו אותו לברר על דירות שהוקמו בעיר עבור עובדי הנמל. "היו שם קוטג'ים דו־קומתיים", מתארת זהרה, "והיו גם דירות חצי קוטג', למשפחות קטנות בלי כסף. היינו חייבים לעבוד בכל העבודות האלה כדי לממן את הרכישה. כולם אמרו עלינו 'זהרה ואריק אף פעם לא רבים' - אבל איך נריב? אנחנו לא נפגשים!"
אשדוד הייתה אז עיר צעירה מאוד. "רוב התושבים היו מורים מכל מיני תפוצות. הייתה לנו שם חבורה גדולה, כולם חברי הפועל המזרחי. היינו מתכנסים פעם בחודש למפגשים, וכך התגלגלנו לגני־טל".
"היה קשה להביא אותה לגני־טל", אומר אריק. "הציפייה הייתה שכל זוג יחזיק בעצמו את החממות שקיבל ביישוב, שתהיה עבודה עברית. אבל זהרה הייתה מורה, שנה אחת לפני שבתון".
כדי לא להחמיץ את זכותה לשבתון, מיהרה זהרה להשתלב כמורה במקום המגורים החדש. "הייתה לי הכיתה הכי גדולה בבית הספר נאות קטיף – כיתה א', עם 13 תלמידים. רן שלנו היה אז בכיתה ה' ומיכל בכיתה ב'. בית הספר גדל מאוד כשפינו את חבל ימית. הגיעה מסה של מתיישבים חדשים, ואז גם בנו את נווה־דקלים".
במקביל עבד אריק בחממות שהקים. "גידלנו עגבניות וחרציות וכל מיני ירקות", הוא מתאר.
"גידלנו ורדים, והם כמעט גרמו לנו לפשיטת רגל", משלימה זהרה. "היה לנו זן פצצה, אבל אריק טוב לב – הוא חילק להרבה חקלאים 'עיניים' של הצמחים, והמחיר ירד".
צילום: ברוך גרינברג
אריק החל גם למלא תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר המזכירות בגני־טל, ואז מזכיר המועצה למשך שנים ארוכות, עד לגירוש. "השטחים החקלאיים של היישוב היו בכלל בתוך הקו הירוק, באזור מועצת אשכול", אומר אריק. "בגוש קטיף הכול היה דיונות של חול, אנחנו המצאנו את החקלאות שם. למואסי הייתה שיטת גידול על הקו של מי הים: יש בים תופעה הידרולוגית, תחום שבו מי התהום המתוקים לא מתערבבים עם מי הים המלוחים. אז הערבים שם חפרו בקו המים, הגיעו למים המתוקים האלה, ועליהם שתלו וזרעו. תרגום המילה מואסי הוא מציצה – מציצת המים המתוקים בלי השקיה.
"כשהגענו, הם ראו את הטפטפות ואת צינורות ההשקיה, ולמדו מזה. בהתחלה הם לא הבינו איך אנחנו מגדלים משהו על חולות, הרי לא אמור לגדול שם כלום. אבל אנחנו זרענו ונטענו, וגם הם התפתחו - חפרו בארות, חיברו משאבות ולמדו להוציא טפטוף. כל מה ששתלו מעבר למואסי, זה אנחנו לימדנו אותם. הם גם למדו מאיתנו לגדל ירקות בחורף. עד אז הם גידלו רק בקיץ, כי כשיורד גשם ומי התהום עולים, אי אפשר להשתמש בשיטה שלהם. לימדנו אותם להוסיף בחורף חול לאדמה".
וממי אתם למדתם? איך ידעתם להצמיח משהו בחול?
"לא ידענו, אבל ניסינו. בסוף התברר שהכי טוב לגדל על החול, כי הוא ניטרלי, לא מכיל שום חומרים שיכולים להזיק. אתה שולט בכמות המים ובחומרים הנחוצים לצמח, ומכניס אותם לפי הצורך. לכן בחממות היינו מוציאים עשרות טונות של עגבניות, מלפפונים וכל מה שניסינו".
ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה. החשש, הם מספרים, היה קשור בעיקר לתנועה בדרכים, ופחות לחיים בתוך הגוש עצמו. הם זוכרים גם את המהפך בחיי השכנות שהכירו. "היו לנו יחסים טובים מאוד עם הערבים בהתחלה", מדגישה זהרה. "אני הייתי מסתפרת בעזה".
"היינו הולכים ביחד לשוק שם", מתאר אריק. "הייתי אומר לה: שמעי מאמי, לכי לסמטה של הבגדים, אני לסמטה של הירקות, וניפגש בכיכר. היינו מטיילים על שפת הים, עושים קניות בחאן־יונס".
גם חברים טובים הם קנו שם, כמו משפחת אל־עוואת. "היו להם אדמות במואסי ומטעי גויאבות", נזכר אריק. "משפחה מכובדת מאוד, לא מהפועלים. אני לא יודע איך נקשרנו, אבל הייתי אצלם הרבה פעמים, והם אפילו היו אצלנו בבית פעם אחת. היו אז שלוש קבוצות ברצועה: המכובדים, שהם תושבי חאן־יונס מדורי דורות; הפליטים מיפו והאזור; ושבטים בדואיים שנקלעו לשם אחרי מלחמת השחרור שלנו. מדובר בקבוצות שונות שלא היו מתחתנות ביניהם".
"הבן של המשפחה הזאת למד רפואה ברומניה", מספרת זהרה. "בכל פעם שהיה פיגוע באזור, הוא היה מרים אלינו טלפון מרומניה לשמוע שאנחנו בסדר. כשחזר לחופשות קיץ הוא היה מביא לי מתנות משם. אחרי הלימודים הוא התחיל לעבוד בבית החולים שיפא. כשהם ביקרו פה, האישה חיבקה ונישקה אותי בדרך החוצה, ואמרה: 'חבל שאני לא יכולה להחזיר לך הזמנה כזאת'. האינתיפאדה כבר התחילה, והאווירה השתנתה".
| צילום: ברוך גרינברג
כשאנחנו מגיעים לנאום הרצליה של אריאל שרון, אריק קם לבדוק את הקומקום שעל הכיריים, ומסביר איך הוא מכין תמצית סמיכה של ג'ינג'ר, מקלות קינמון והל. מדי פעם הוא תורם כמה מילים לשיחתנו עם זהרה, אבל עושה כל שביכולתו לא להיות שותף ממשי. במקום זאת הוא מספר לנו שהתמצית מספיקה לשבוע, ומוזג לנו עוד כוס תה כהה וריחני.
"אריק לא מסוגל לדבר על זה", נאנחת זהרה. "בכל המסיבות המשפחתיות, וכמובן ביום ההולדת העגול שלו, הקדשתי חלק מהסרטון לגני־טל ולגוש קטיף. ותמיד כשמגיעים לחלק הזה – הוא יוצא. אפילו במסיבה שלו עצמו. גם כשהצטלמנו לתיעוד שהכין מורדי קרשנר עבור מרכז מורשת גוש קטיף, אריק ביקש שאני אתראיין ראשונה, וכשסיימתי גיליתי שהוא הלך. לא היה מסוגל לדבר על זה".
אריק חוזר לשבת איתנו לרגע, ואני מנסה שוב. הוא שותק, וזהרה עונה במקומו. "אריק לא האמין עד לרגע האחרון שיהיה גירוש. אני רציונלית יותר. הבנתי שאלה לא רק דיבורים, אבל האמנו שנצליח לשנות את ההחלטה".
"האמנו שזה לא יתבצע", אריק אומר לבסוף, שוקל מילים. "אמרו הרבה דברים שלא התבצעו. והרי עבדנו עם שרון, ישבנו איתו על פיתוח והרחבה של הגוש, אז איך הוא מתהפך עלינו? ככה פתאום? לא האמנו שזה יכול להיות".
"המועצה לא נתנה יד לתוכניות ההתנתקות", מוסיפה זהרה. "לא התעסקו בכלל במה יהיה, אם יהיה. שום תוכנית, שום דיבור".
"כי לא האמנו עד הסוף שזה יקרה", מגיב אריק. "היינו צריכים לא לשתף פעולה, ולו רק בשביל חינוך הילדים. אבל המדינה מצידה הייתה צריכה להתכונן טוב יותר. היא זו שהייתה אמורה למצוא פתרונות למגורשים, לא המגורשים היו אמורים לדאוג לזה. כמו שמכינים תוכניות למלחמות, גם לזה היו צריכים להתכונן. מה גם שלא פשוט למועצה להתארגן על דבר כזה, מבחינת החוסן. מה היינו אמורים לעשות?"
תיאור ימי הגירוש מרחיק את אריק עוד יותר. "מיכל שלנו, שכבר הייתה אם לילדים, בחרה לעזוב במוצאי תשעה באב כדי לא לראות את הפינוי", מספרת זהרה, שעה שאריק מסתובב עם ברוך בחצר, בוחן את הכורסה הנודדת שלנו. "ידענו שמפנים את גני־טל לקיבוץ חפץ חיים, אז היא הלכה לשם. יום לפני הגירוש התקיימה תפילת מנחה המונית בבית הכנסת. הבן שלי רני היה אז סטודנט לרפואה, הוא גר בבנימינה, נשוי לקיבוצניקית מהתק"ם, אבל בא להיות איתנו. התחילו לשיר בבית הכנסת שיר קצבי שלא יכולתי לשאת, הרגשתי שאני מתפוצצת.
"יצאתי החוצה ואמרתי לרני שייקח אותי לים. אני זוכרת שבירידה לים ראיתי פתאום קונצרטינות סביב ליישוב, וזה היה נורא. המדשאה הגדולה ביישוב הייתה שחורה: חיילים לובשי שחור כיסו את כולה. אמרתי לרני, 'בוא נחזור, אני לא מצליחה לעבור את זה'. הוא ראה שאני בסערת רגשות גדולה, ואמר בהחלטיות: הערב עוזבים. לקחנו את הכלבה שלנו ונסענו".
זהרה ידעה שברגע שיעברו את המחסום, אין דרך חזרה. ובכל זאת, הרגשות הקשים ואי הוודאות לגבי הצפוי הביאו אותה לצאת. בדיוק כשעברה את המחסום, הודיעו לה בטלפון שפינוי גני־טל יתבצע למחרת. "התפוצצתי. לפני כן אמרו שלא מתפנים, ואז הרב החליט שכל הקהילה עוזבת יחד. חמש דקות הפרידו מבחינתי בין פינוי עם כולם, לפינוי לבד".
אריק, מתוקף היותו עובד מועצה, נשאר בגוש שלושה שבועות נוספים עם רני. "היה צריך לפרק הכול – חממות, בתים, מחסנים", אומרת זהרה. "כשאתה עוזב אתה דואג לחפצים שלך, אבל מישהו היה צריך להישאר עם המפרקים ולהשגיח על פינוי הציוד הציבורי ממוסדות החינוך וכדומה. ידעתי מראש שאריק יישאר, אז מילאתי את המקרר באוכל וטיפלתי בבית, שיהיה נעים לו שם. לא הבנתי שכבר למחרת יעלה דחפור ויהרוס בכמה דקות את הבית שלנו".
שלושה חודשים התגוררו תושבי גני־טל במלון בחפץ־חיים, ואז עברו לאתר הקראווילות ביד־בנימין. "עוד שבע שנים עברו עד שיכולנו לעבור לגני־טל החדשה", אומרת זהרה. "השכונה שלנו יושבת על השטח שהיה שדות הכותנה של חפץ־חיים. כל הבוגרים שלנו מגיל 18 ומעלה זכאים לחצי דונם פה, וזה הביא את דור ההמשך ליישוב. פתאום התקבצו ובאו הרבה זוגות צעירים, והגרעינים המשפחתיים התרחבו. מיכלי שלנו גרה לידנו, ממש כמו בגני־טל המקורית. אף יישוב לא נשאר בדיוק כמו שהיה בגוש, אנחנו היחידים שעברו כקהילה אחידה. אנחנו גני־טל של אז ושל היום, גם השם נשאר".
גני טל, בתקופת הגירוש | צילום: משה מילנר, לע"מ
ובכל זאת, יש דברים שקשה לשחזר, ולו בשל סגנון הבנייה. "היישוב בגוש היה בנוי אשכולות־אשכולות, אז היינו יותר מרוכזים ונפגשנו יותר. היום היישוב בנוי בצורה היקפית, כך שאין כמעט מצב של שכנים שגרים ממול. עשו הגרלה כדי לקבוע מאיזו משפחה מתחילים את חלוקת השטח, וממנה זה המשיך בתנועת נחש לפי סדר המגורים שהיה בגוש קטיף. איבדנו הרבה מהאינטימיות של החברויות שהיו אז. היום יש פחות חברה ויותר חמולות משפחתיות. מלבד מיכל יש לנו רק בית שכן אחד, של מי שהיו השכנים גם לפני כן: משפחת סרוסי, החברים שלנו עוד ממפגשי חזו"ן באשדוד".
כשאנחנו שואלים אותם אם היו חוזרים לגוש קטיף, לו התאפשר הדבר, שניהם נאנחים קלות. "אני כבר לא אחזור, בגילי", אומרת זהרה.
"אני לא אוהב לדבר על דברים תיאורטיים", עונה אריק. "הצעירים – מצוין, שיחזרו. אני אומנם בן 28", הוא צוחק, "אבל אני לא רואה את עצמי מקים מחדש חממות. אני בעד ארץ ישראל השלמה, ממש בעד", מדגיש אריק בדמעות, "אבל אני מחכה למשיח שיבוא. אם הולכים אחורה עד תקופת האבות, דרך כל המלחמות, היטלר והכול, דבר אחד ברור: כל אלה שרצו להכחיד אותנו – הם אינם, אנחנו קיימים. ואנחנו נמשיך להיות קיימים. אנחנו משלמים מחיר כבד, אבל המאמינים הגדולים ביותר הם אלה שהחזיקו ולא ויתרו. יש שאומרים שמה שעובר עלינו עכשיו אלה גזרות משמיים, אחרים לא יודעים להסביר מה זה. בסופו של דבר אנחנו מחכים ומצפים לביאת המשיח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il