ליאת רוטנר לא תשכח את הרגע שבו פוליטיקאי מכובד לקח אותה הצידה בשבוע הספר. היא הייתה רק בת 17 - סופרת צעירה שהספרים שלה כבר נמכרו בעשרות אלפי עותקים, אבל עדיין נראתה כמו ילדה. "בואי תספרי לי בסוד, אף אחד לא מקשיב", אמר לה הפוליטיקאי בחיוך סלחני, "מי כתב בשבילך את הספרים?" כשענתה שהיא כתבה אותם בעצמה, הוא פסק בטון משכנע: "את יודעת שזה לא הגיוני שבת נוער כותבת ככה, זה פשוט לא הגיוני. תנסי להיזכר מאיפה לקחת את הרעיונות, בטוח לקחת אותם ממישהו".
המפגש הזה הותיר אותה מבולבלת. "לרגע פקפקתי בעצמי. הוא דיבר בביטחון כזה שהתחלתי להריץ בראש בחרדה עצומה את כל ספרי הנוער שקראתי מאז שאני ילדה, כדי לנסות לחשוב אם אכן העתקתי", היא נזכרת. "רק כשבאו כל הקוראים הצעירים, והייתה להם הקלה בעיניים לראות מי הסופרת הבנתי שזה בעצם הכי הגיוני בעולם".
זו הייתה רק טעימה ממה שרוטנר חווה במשך כל חייה. עד היום, במה שהפך למנהג, היא מגיעה לשבוע הספר לבושה בחולצה שעליה מוטבע שמה, משום שבמשך שנים האנשים שחיפשו בדוכנים את ליאת רוטנר הסופרת סירבו להאמין שהיא צעירה כל כך. כעת, כשהיא כבר בת 38, היא יודעת שלצורת המחשבה האינטואיטיבית והרגישה שהיא חווה דרכה את העולם יש מונח - נוירודיברג'נטיות. צורת מחשבה שעל גביה יכולה לעיתים רבות להתלבש פוסט־טראומה מורכבת שמתבטאת במגוון תופעות.
מה זה אומר להיות נוירודיברג'נטית?
"בבסיס, מדובר באדם בעל מגוון נוירולוגי", מסבירה רוטנר, "יש אנשים נוירוטיפיקלים, שהם בעלי צורת חשיבה ועיבוד נתונים הנחשבת לנורמה: לפי קטגוריות, לגיטימציה, פרשנויות ואינטרס. ויש נוירודיברג'נטים - אנשים שמעבדים מידע אחרת, וקולטים הרבה יותר מידע לא מסונן. אדם נוירודיברג'נטי מפתח יותר חיווטי מידע, גם אם הם לא רלוונטיים, כי הוא לא מסווג אותם על פי נכון או מוזר או 'מתאים לי'. הוא פשוט צובר נתונים. אני זוכרת שהרגשתי את זה חזק מאוד כשהייתי ילדה, כשההורים שלי היו מתרגזים או נעלבים שאני לא מצליחה להתרכז לאורך זמן בדבריהם. כל הבעה של אי־נוחות מצידם הייתה מורגשת אצלי. הייתי מוצפת בתחושות סטרס ובלבול מזה שהם נעלבים ממני, כי לא הבנתי איך אני, הקטנה כל כך, פוגעת בהם. הרגשתי כל היפגעות שלהם, כל התערערות בתחושת האגו. ואיש לא תיווך לי את ההצפה הזאת או הסביר לי שהם כועסים, וזה שלהם. כשאדם נוירודיברג'נטי מרגיש לא מובן הוא מתחיל עוד יותר להסביר את עצמו״, היא מוסיפה לתאר, "בצד השני זה יכול להיתפס כלא אמפתי או לא מותאם. באותו רגע כל התודעה של הנוירודיברג'נטי מוצפת באיום, בכאב ובאנרגיה הנעלבת של הצד השני. הוא מרגיש שהוא יוצר הרס רגשי חזק סביבו והוא נכנס לחרדה ובלבול. כשכבר מגיל קטן המרחב שלו לא סובלני או בטוח, התוצאה היא חיים של פחד קיומי: כל הבעת פנים, כל איבוד ריכוז או התנהגות לא נכונה עלולים לגרום לתגובות מתפרצות של אלה שמעליו, תגובות שהוא מרגיש אותן חזק מאוד. במקום להתמקד במה שמפריע לו, במה שכואב לו מהדינמיקה, הוא מתמקד במה שהוא עלול לגרום לאחרים".
הרצון להיות מובנת ולסדר את הקלט הרב שהוטמע בה מהסביבה הובילו אותה לכתיבה כבר בגיל צעיר מאוד. "התחלתי לכתוב ספרי פרוזה וקומיקסים. הייתי מביאה מחברות ריקות לשיעור וכותבת, וכך נשמרתי מזעם המורים על שאני מאבדת ריכוז. רק דרך המילים והדמויות שבניתי הצלחתי לתרגם את האנרגיה הרגשית להבנה. לא כתבתי כדי לבטא רעיונות או כדי לעניין אחרים - כתבתי כדי להרגיש את עצמי. כל האנשים והתחושות מסביב נכנסו לי ללב, וראיתי כל דמות ישירות, בלי רוע או אגו או מניפולציה. אך רק בתוך הסיפורים יכולתי לשרוד את כל הידע הזה ולחיות אותו באופן בטוח".
בגיל שמונה כתבה רוטנר את ספרה הראשון והמשיכה לכתוב ספרים לעצמה ולחבריה. כשהייתה עשר זכתה בתחרות הארצית הראשונה בארץ לסיפורים קצרים בנושא ירושלים. בגיל 12 זכתה בתחרות הסיפורים של המרכז הבינתחומי הרצליה, ובגיל 15 וחצי כבר הוציאה ספר ראשון בהוצאה רשמית, "קיץ אחד ביחד", שאותו כתבה כבר כשהייתה בת 13. הספר נמכר ביותר ממאה אלף עותקים. אחריו הגיעו עוד 26 ספרים נוספים, שרבים מהם הפכו לרבי מכר וספרי זהב ופלטינה.
"כשאני חוזרת לספרים האלה היום, מרגש אותי לראות איך הצלחתי להיכנס לראש של דמויות מסוימות. למשל דרור - אבא חד־הורי שאשתו עזבה אותו כשהיה צעיר והשאירה אותו עם בנו התינוק בבית. כתבתי את דרור כשהייתי ילדה בת 13 שלא הכירה בנים בכלל, חייתי עם שני הורים דתיים נשואים באושר. לא הכרתי אנשים גרושים, בטח שלא אבות גברים. בשבוע הספר היו מגיעים אליי אבות חד־הוריים ונדהמו לגלות שכתבה את הדמות ילדה בת 13. גם דמויות המורים, המנהלים וההורים שמופיעות בספריי הם תוצר של היכולת שלי לצלול לעומקם של טיפוסים בחברה, כי הרגשתי את העולם חזק מאוד".
רוטנר נולדה בנתניה למשפחה דתית. אביה יעקב הוא מלחין ומנצח מקהלות, ואמה פזית מורה וביבליותרפיסטית. אחותה הגדולה היא העיתונאית רחלי רוטנר. היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות יתרה במדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן, כיהנה כעורכת הראשית של העיתון "אותיות" ובהמשך כעורכת הראשית של "מעריב לנוער". ב־2016 כתבה ב־ynet טור שבועי העוסק בהתנגשות בין עולמה הדתי לעולם החילוני התל־אביבי. ב־2019 למדה NLP טיפולי ודמיון מודרך לצד ביבליותרפיה, וייסדה את שיטת הכתיבתרפיה החווייתית. את השיטה המשיכה לפתח בשנים האחרונות בהעמקה בחקר פוסט־טראומה מורכבת ושינויים נוירולוגיים. הסדנאות בהנחייתה, ששימשו בעבר ללימוד טכני של כתיבה, נעשו טיפוליות, וכיום הן משלבות סשנים אישיים ותהליכי העצמה, וקבוצות כתיבה המגלות יחדיו את מה שהיא מכנה "הסיפור של המוח". נוסף על אלה, שימשה מרצה לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון."אנשים בעולם מגלים התנהגויות שמונעות לעיתים מאגו, משחקיות או פרשנות, ואני תמיד ראיתי ישר את האנרגיה החזקה של כולם מבעדן - את הטריגרים, את החולשות, את הרגש, את הטוב. כשהייתי מנכיחה את זה, זה היה מטרגר אותם. אבל בדמויות שכתבתי יכולתי להביא את כל זה בלי לחטוף - יכולתי לחשוף את העומק שלהן, את המחשבות הכי אפלות וחסרות ביטחון או הכי אופטימיות. גם מאחורי הדמויות הנבזיות ידעתי להציב צרכים סמויים כמו כמיהה לאהבה, משום שמראש לא שפטתי אותן. הבריונים בספרים שלי יצאו ילדים עמוקים שהנסיבות שלהם מצערות. אני מניחה שלכן היה קל לבני נוער להתחבר לספרים שלי. הם מצאו שם את עצמם.
"כנערה הבנתי שהספרים נמכרים, אבל לא הבנתי עד כמה זה גדול ואיזו אהבה עצומה יש לי בחוץ. לא הסתכלתי כמעט בדו״חות המכירות שהגיעו אליי הביתה, זה לא עניין אותי בזמנו. המשכתי להיות הילדה שכותבת ספרים עם עצמה ולומדת בבית ספר ונאבקת שלא להרגיש כל כך חזק את כל העולם. המשכתי להתמודד עם אותם קשיים והרגשתי שהדינמיקות מלחיצות אותי. כל מי שפגש אותי, שזה בעיקר מבוגרים, הניח שאני מלאה מעצמי ולא הבין את חוסר הביטחון והרגישות השקטה שלי, ולכן הם חיפשו תמיד משמעויות נסתרות ואגו בדבריי. זה התיש אותי, כי לא באמת הרגשתי עליונה ובטח שלא הבנתי ציניות. מגיל צעיר הכנסתי למגירה את רשימת החסרונות שלי, ממש כתבתי אותם ושיננתי".
מאחורי ההצלחה הספרותית המסחררת התחוללה דרמה נוספת. הפער בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית, יחד עם הרגישות הקיצונית שלה, הובילו את רוטנר לפתח אנורקסיה קשה.
"אנורקסיה היא לא מחלה, היא תוצר של פוסט־טראומה מורכבת שמשפיע על המוח ועל התפיסה המנטלית שלך את עצמך״, היא מסבירה, ״יש אנורקסיה סטנדרטית, שהיא כמה שנים של רזון קיצוני אבל בסוף יוצאים מזה, ויש סוג כרוני - שברוב המקרים מוביל למוות, וזה הסוג שאני הייתי בו. האנורקסיה שלי נמשכה 13 שנה, ומהן עשר שנים הייתי בלי מחזור, ולמעשה במשך שש שנים כל לילה שבו הלכתי לישון הייתי בסכנת חיים שלא אתעורר למחרת".
המנגנון הפסיכולוגי בבסיס הפרעת האכילה שעברה שונה לדעתה מהתפיסות הרווחות. "את לא אוכלת לא כדי להיות רזה, לא כדי למשוך תשומת לב ולא כדי לשלוט. זו סטיגמה. את מרעיבה את עצמך כי את מנסה לצמצם את הנוכחות ה'מפריעה' שלך, כדי שכמה שפחות תתפסי מקום, כי האנרגיה שלך נתפסת בעיני עצמך כדבר מאיים. אין את עצמך, זאת התודעה שלך".
הפרטים שרוטנר חושפת על התקופה הזאת קשים לשמיעה. "במשך שנים הייתי הולכת קילומטרים בין תחנות אוטובוס עם תיקים ענקיים על הגב כשאני במשקל 37 קילו, בסכנה פיזית יום־יומית להתעלף לבד בבית. בכל פעם שהייתי מרגישה סחרחורת הייתי צריכה לקחת מונית - כי אמבולנס זה יקר - למיון הקרוב כדי לחכות שעות שישימו לי אינפוזיה כל הלילה, אחרת סיכוי גבוה ששוב אאבד את ההכרה בשנתי, והפעם אמא לא תמצא אותי בנס כמו שקרה כשעשיתי אצלם שבת. לעיתים גם נתקלתי ביחס חסר סבלנות ומזלזל מצד רופאים שלא הבינו שאני בסכנה כי נראיתי תמיד 'בסדר' - עד שמדדו לי רמת מלחים בדם. הקורטיזול שלי נמדד שלוש פעמים מ־2010 ועד 2021, ובכל הפעמים הוא היה בין 600 ל־700, שזה כל כך גבוה שכל רופא בנפרד חשב שזו טעות, כי אפילו חיילים גברים בשדה הקרב לא מגיעים לזה. הייתי נשארת ערה כל הלילה מחוברת לאינפוזיה, ובבוקר הייתי משתחררת ושמה מייק־אפ מתחת לעיניים ורצה להעביר הרצאה מול מאות אנשים או מורידה עיתון לדפוס, ואיש לא ידע שהרגע חזרתי מאשפוז. האנורקסיה עזרה לי להקהות חושית את העולם החזק מדי מסביב, להוריד את ההורמונים, היא עזרה לי להרגיש קצת פחות את הכול. התפתחה לי חרדה קבועה מהליכה לישון, ואושר קבוע בכל פעם שפקחתי את העיניים וגיליתי שאני בכל זאת חיה".
למה לא ביקשת עזרה?
"לא שיתפתי איש בשום דבר. עד היום כשאני מפרסמת פוסטים וסרטונים על חוויות שזכורות לי מאותה תקופה אנשים מגיבים בהלם. הם אומרים לי 'מה, איך לא ידענו?'. אבל זה בדיוק העניין בהפרעת אכילה שמתלבשת על אדם נוירודיברג'נטי - אנחנו ממילא רואים בעצמנו הפרעה למהלך התקין של העולם, ולכן מראש לא נרצה להטריח אותו בקשיים שלנו. האירועים שליוו אותי בילדות יצרו אצלי פוסט־טראומה מורכבת, שהיא שונה מפוסט־טראומה רגילה משום שהיא אינה מבוססת על אירוע טראומטי גדול ומובחן אלא על רצף של אירועים וחוויות מהילדות שיצרו שינוי במבנה המוח".
כיום, רוטנר מנסה לתווך את חוויית החיים של הנוירודיברג'נטים לקהל העוקבים שלה בסרטונים שהיא מפרסמת ברשתות החברתיות, ואף הוציאה ספר לפני כמה שנים, "תחת כנפך", המבוסס על סיפור חייה, ומתאר מקרוב כיצד נוצרת פוסט־טראומה מורכבת.
איך בעצם גילית שאת נוירודיברג'נטית?
"הגעתי לזה בעצמי, בשנות החקר שלי על התודעה, כשהתחלתי להבין שחלק מהאנשים, ולא משנה כמה הם אינטליגנטים ורגישים, מצליחים להבין רק עד רמה מסוימת את דבריי לגבי התפיסה של העולם, ומהגבול הזה הם מפרשים אותי באופן אחר שלא מתפרש לרוחב היריעה שהתכוונתי אליו. ומאידך גיסא, יש אנשים שמבינים מיד על מה אני מדברת וגם פתאום נפתחו לפניי בדמעות - כאילו דרכי הם סוף־סוף מצאו בית אחרי שנים של טיפול. התחלתי להבחין שככל שאני מדברת יותר עם אנשים, זה ממש מתחלק לאלה שמבינים עד גבול מסוים ולאלה שעיניהם ישר משתנות בהקלה. קראתי לזה 'תודעה ראשונה' ו'תודעה שנייה'. אנשי התודעה השנייה, שלאחר מכן קישרתי אותם למונח 'נוירודיברג'נטים', חיים בפער טרגי בין רגישות והבנה גבוהה לקשיי הסביבה שהם למדו לקחת עליה אחריות שאינה שלהם, לבין התפיסה השגויה שהתבססה אצלם שהם אגואיסטים ורעים. כי איש לא תיווך להם שפשוט אין להם גבולות פנימיים בתפיסה המנטלית".
ככל שחקרה והבינה יותר את מצבה התאפשר סוף־סוף תהליך ההחלמה שלה, הרבה בזכות השינוי החיובי שגילתה שהכתיבה והאנרגיה הטבעית שלה מחוללות בקוראים. לאט ובהדרגה היא חזרה לאכול, וכבר שנים שהיא בריאה לחלוטין. בזמן תהליך ההחלמה רוטנר גם הייתה נשואה חמש שנים והתגרשה.
"באופן לא מודע, באותה תקופה שאחרי הגירושים הלכתי דווקא לסוג האנשים שניסו לתקן אותי ולהסביר לי איפה אני לא בסדר, כי באופן אינטואיטיבי משהו בי עדיין האמין לזה שאני טעונת תיקון. נהיה פתאום ניגוד מוזר בין היכולת שלי לרפא אנשים דרך דמויות שאני כותבת, לבין החיים הרגילים שבהם אני מזמנת לעצמי יחס נוראי מהאנשים שהכי אמורים לאהוב אותי. זה היה כל כך מועצם, הניגוד הזה, עד שבשלב מסוים הוא הוביל לפיצוץ. נפתח לי המטריקס. בבת אחת כל המתקנים והמקטינים היו למניפולטיביים בעיניי. פתאום ראיתי את כל מה שכולם רואים בבירור".
"לכל אדם", רוטנר מסבירה, "יש מוח מולד שלא משתנה, ישנו ה'נעים לי' הבסיסי שהוא מתווה. בשביל ילד אחד ה'נעים לי' יכול להיות רגישות, ובשביל ילד אחר זה יכול להיות צדק למשל. בפוסט־טראומה מורכבת, הטראומות משנות לו את הרכב המוח ברגעים של ההלם, כשילד חווה סכנה שחוזרת על עצמה, שרומסת לו את ה'נעים לי' הבסיסי, שדורס את האנרגיה הטבעית הזאת ואומר - היא לא לגיטימית ואם תמשיך להוציא אותה תיפגע, ובעיקר תפגע באחרים. הילד חווה הלם, ואז מחפש התנהגות ומחשבה עוקפת, ולפעמים זה גורם לו להרגיש שהאנרגיה הבסיסית שלו לא נכונה. במקרה שלי - האנרגיה הבסיסית הייתה רגישות, והיא נרמסה, והאנרגיה הזאת הומרה לחרדה מלהרגיש. דרך הכתיבה גיליתי שהחלק היצירתי של המוח הוא היחיד שלא נפגע מכל סיפורי הטראומות האלה. בכתיבה יכולתי להרשות לעצמי להוציא את כל הרגש שאצרתי. ולכן כשבאים אליי אנשים לכתיבתרפיה אני מחפשת את האינטואיציה הישירה שלהם, לפני שכל המסכות וההתנהגויות הולבשו עליה. שם הם מעיזים לגעת בזה, ואז קורה משהו מדהים - הם מתחילים לכתוב, והם זורמים וזוהרים בתוך היצירה שלהם. אדם שפיתח תוקפנות כדי להתנגד לאנרגיית הצדק שלו, למשל, יגלה את הלגיטימיות שלה כשהוא ימצא את עצמו מתחבר לדמויות עם תאוות צדק. אדם שיתכחש לרגש יתחבר לדמויות רגישות. אני מראה להם שאם עוקפים את התבניות שנוצרו במוח, את כל המשחקים שהולבשו במהלך השנים, אפשר להתחיל להירפא".
מה את מבינה היום שלא הבנת אז?
״הכוח שהכי פחדתי ממנו בילדות היה גם הכוח היוצר שלי. הנוירודיברג'נטיות היא כוח עצום שכילדה את יכולה להרגיש שהוא כמו נשק קטלני אם את לא מבינה אותו, אבל ברגע שאת מבינה את זה את נהיית מאסטרית בכל צורות היחסים שאת רוצה. הקשרים שאני בונה מאז נעשו הרבה יותר מדויקים לי. אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שמבינים רגישות, שיש להם אמפתיה טבעית, אחרת אני לא אוכל להיות איתם באינטראקציה ממושכת. יותר מזה - אני מזהה מיד משחקים, זיוף, מניפולציה או חוסר אותנטיות. נוירודיברג'נטיות היא אינה מוגבלות, היא תודעה שנייה. זה דבר שהופך את מערכת החושים שלך לרגישה מאוד לאנרגיות ולזרמים תת־הכרתיים, וזה יכול להיות מדהים אם יש לך שפה נכונה להעביר את זה. את השפה הזאת פיתחתי שלא במודע בספרים שכתבתי מגיל שמונה, וכיום אני משתמשת בה בכתיבתרפיה. לכן הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים עם פוסט־טראומה מורכבת שבאים אליי הוא שהם צריכים להרגיש בטוחים. כי כשאתה מרגיש בסכנה, אתה לא יכול להיות אמפתי. אבל ברגע שאתה נרגע ויודע שאתה בטוח, אתה יכול פתאום לראות את החולשות, הקשיים, והפוטנציאל החיובי של כולם. ברגע שאתה לומד לשים גבול פנימי בינך לבין האנרגיה השלילית שמולך, אתה יכול לראות אותה בנפרד, בבהירות ובחמלה".
ליאת רוטנר | צילום: אריק סולטן
רוטנר מדגישה שכיוון שהמונח חדש גם לקהילה הטיפולית עצמה, רבים לא ידעו לזהות כאשר נכנס אליהם אדם כזה לקליניקה. "הלכתי להמון מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים לפני כן, גם בעקבות האנורקסיה, ואיש לא עזר לי. איש לא הבין מה יש לי. בסוף עזר לי להבין בעצמי מה הכתיבה שלי עושה לאנשים. כשעברתי לתל־אביב ב־2015 והקמתי בפעם הראשונה אתר אינטרנט, אנשים התחילו לכתוב לי פתאום. בתוך זמן קצר הגיעו מאות מכתבים מקוראים על הספרים וסיפרו על ההשפעה שלהם עליהם. אנשים סיפרו לי שהם הצילו אותם מהתאבדות, מדיכאון, אחרות סיפרו שזה עזר להן להתגבר על חוויית אונס. מדריכות בפנימיות כתבו לי שהן משתמשות בספרים כדי לטפל בנוער בסיכון. ילדים ששום מטפל לא הצליח לחדור אותם החלו להרגיש ולדבר בעקבות קריאה בספרים. וזה מה שהוציא אותי בסוף מהאנורקסיה. בפעם הראשונה זה שנים הרגשתי את שרירי הלחיים שלי, וחזרתי לחייך ולצחוק. בתוך חצי שנה הבראתי לחלוטין. היום, כשפונות אליי בנות עם הפרעות אכילה, אני מעודדת אותן למצוא מקום שבו האנרגיה הקיומית שלהן עושה טוב לאחרים ולא 'לוקחת מקום'. אני חושבת שהמעגל המרגש ביותר שנסגר בסיפור שלי הוא שהקוראים שריפאתי ועזרתי להם כל השנים ריפאו אותי בחזרה".
את מצליחה להבין מטפלים שמתקשים להבין אנשים כמוך?
"הרבה מהאנשים באים אליי אחרי חוויות נוראיות אצל מטפלים שאמרו להם שהאנרגיה הבסיסית שלהם בעייתית, ושאין מה לעשות איתם. זה נורא לחשוב שאדם שמטפל בבני אדם אחרים יוציא מישהו מהקליניקה שלו בתחושה שלגיטימי שהעולם יתייאש ממנו. השתמשתי ביכולת שלי לגרום לאנשים להבין את עצמם ישירות בלי הסברים, בלי פרשנויות ודירוגים. כפי שהספרים שלי עזרו להם להבין ולהרגיש את עצמם. התחלתי לפרק את כל הבנייה המנטלית של המוח מתחילת ההתפתחות - כמו שיצרתי את הדמויות. היום אני יודעת שהאנרגיה הזאת שלי, המרגישה והכותבת, וכן, גם הלא מווּסתת לעיתים, היא לא מורה על בעיה שיש לתקן, אלא היא עצמה מרפאת ומשחררת אנשים. ולכן חשוב כל כך להבין את עצמנו ואת התודעה השונה שלנו, לא פחות מלהבין רגשות של אחרים. לאהוב את המוח שלנו ואת יכולותו להגיד לנו בעקיפין: זה מה שאני רוצה להרגיש. זאת האנרגיה הטבעית שאני רוצה לתת".