אחרי שבעלה הרופא נפטר מדום לב, מעיין רוצה להציל 7000 אנשים בשנה

מעיין זוסמן לא תשכח את הודעת הווטסאפ ששלח לה בעלה, ד"ר אורן זוסמן, בבוקר יום חמישי 24 בינואר 2019. אחרי שבירר איתה איך היו הפיזורים של הילדים, התפנה לספר שהיה לו בוקר קצת קשה ושהוא מרגיש לא טוב. שעות ספורות לאחר מכן הוא כבר היה בחדר הצנתורים של בילינסון, המחלקה שבה הוא עצמו עבד. "הייתי אז בבית עם תינוקת בת עשרה חודשים", נזכרת זוסמן, "עבדתי כעצמאית, מג'נגלת את הזמן שאני איתה. פתאום קיבלתי שיחה מהמזכירה של מנהל המערך שלו. היא סיפרה שמשהו קרה לאורן ושאני צריכה להגיע בהקדם. באותו בוקר הייתה אצלנו בייביסיטר שניסיתי להכשיר לכמה שעות בשבוע שתהיה עם התינוקת", היא ממשיכה לשחזר, "זרקתי אותה עליה וטסתי לבית החולים. כשהגעתי לשם הבנתי שהכניסו אותו לחדר צנתורים. הוא בעצמו צנתר מישהו באותו בוקר. מצאו אותו מחוסר הכרה על הרצפה של חדר הרופאים, והבינו שהיה לו אירוע לבבי".

אורן, שהיה בן 37, נפטר כעבור מספר ימים לאחר ניסיונות כושלים להשיבו לחיים. מעיין מצאה את עצמה אלמנה עם שלושה ילדים, כואבת את מות אהובה. "הוא היה התמונה של חיי בריאות. ספורטאי, רזה, לא עישן מעולם, הדבר הכי רחוק מהסנדלר שהולך יחף. הוא חי כמו שהוא הסביר למטופלים שצריך לחיות. אבל זה קורה, ככה דום לב עובד. אנחנו יכולים להקטין את הסיכויים בכל מיני דרכים, אבל יש גם נתונים גנטיים ועוד דברים שמשפיעים, והמספרים מאוד גדולים. אנשים נוטים לתפוס את זה כאילו הברק מכה, אבל למעשה זה גורם המוות מספר אחת בארץ ובעולם. בארץ, כ־13 אלף איש בשנה חווים דום לב מחוץ לבתי החולים. מתוכם רק שלושה אחוזים ישרדו לחיים תקינים. זה אומר שהם בעצם עברו החייאה וקיבלו מכה מדפיברילטור מספיק מהר. עוד שלושה אחוזים ישרדו, אבל בעצם יהיו פגועי ראש ולא יוכלו לחיות חיים תקינים, זה אומר שהם עברו החייאה אבל ככל הנראה לא קיבלו מכת חשמל בזמן, כלומר הצליחו להחזיר פעילות ללב אבל הנזק המוחי כבר נעשה. וכל 94 האחוזים הנוספים - מתים".

אורן קרס במקום שכביכול היה הכי ערוך להציל אותו. במערך הקרדיולוגי בבית החולים. "זה קרה לו שם, וזה מפגש עולמות מאוד אכזרי, בתוך מקום העבודה שלו שבו מצילים לבבות, שבו הוא היה מציל לבבות".

קשה לקבל מוות כזה.

"הרבה יותר קשה. יש באבל משמעות לתפיסה שלך לגבי עד כמה זה הגיוני. אם סבתא מתה, זה דבר שהוא הגיוני לנו, נכון? כי סבתות מתות. זה אולי יהיה הלם, אבל זה לא יהיה שוק בלתי אפשרי. אנשים זקנים מתים ואנחנו יודעים את זה. אם חייל יוצא לקרב אנחנו מפחדים, אנחנו יודעים שהוא בסכנה, אנחנו לוקחים בחשבון שמשהו עלול לקרות, אנחנו מקווים שהדפיקה בדלת לא תגיע, אבל זה איפשהו נמצא לנו בראש כמשהו הגיוני. אורן היה לוחם מגלן, מאוד דאגתי לו כשהוא היה במילואים, מאוד דאגתי לו כשהוא רכב על אופניים כל יום כמעט מתל־אביב לבילינסון, ושאלתי את עצמי כמה פעמים: אם הוא היה נהרג בתאונת אופניים האם ההלם שלי היה שונה? והתשובה שלי היא חד־משמעית - כן. גם מומחים יגידו את זה. הצער שלי עליו הוא לא שונה, הכאב על החסר שלו הוא לא שונה. אבל ההלם הראשוני, היכולת להבין איך בכלל זה הגיוני, לעשות סדר בתוך הראש, זה לא תהליך קל. המוח לא יכול להבין כזה דבר. הוא לא יכול להבין איך בן אדם בריא נכנס לתוך המערך הקרדיולוגי, פונה לרופאים, אומר להם איך הוא מרגיש ולא ניצל. האירוניה היא דבר שמשפיע".

כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר בחרה זוסמן לספר ולחקור את מה שקרה לה, בפודקאסט ששמו "החיים שאחרי המוות", ובו היא מראיינת מומחים מסוגים שונים - חוקרים, אנשי טיפול ופסיכולוגים. באורחים שהשתתפו כבר נמנים פרופ' דן אריאלי, מנהלי בית החולים שלוותה וגהה, פרופ' אסא כשר שדיבר על הפילוסופיה של המוות ועל הנוכחות של המתים בחיינו ועוד. כל פרק מוקדש לנושא אחר הקשור באבל - אשמת הניצולים, כעס על המת אחרי אובדן, אובדן עמום המאפיין חוויה של משפחות חטופים או חולי אלצהיימר, היחס של היהדות למוות, דרכי אבל ודרכי טיפול - תוך שילוב רגעים אישיים מהתמודדותה שלה ("כל הזמן דחפו לי מים. את זה אני זוכרת היטב. תביאו לה מים, תנו לה מים, מים־מים־מים").

"אני מאמינﬣ שאם אנחנו נהיה חברה שמסתכלת על האבל וקצת מישירה מבט אליו ולא מפחﬢת, נדע לתמוך הרבה יותר טוב במי שזה קורה לו. ﬣלוואי שלהורים שלי היה הפודקאסט הזה כשאני איבﬢתי את אורן"

"האנשים שאני הכי שמחה שמאזינים לפודקאסט שלי הם אנשים שלא איבדו אף אחד", היא מציינת, "אני מאמינה שאם אנחנו נהיה חברה שמסתכלת על האבל וקצת מישירה מבט אליו ולא מפחדת, נדע לתמוך הרבה יותר טוב במי שזה קורה לו. הלוואי שלהורים שלי היה הפודקאסט הזה כשאני איבדתי את אורן".

זוסמן (42) נולדה בירושלים ואת רוב ימי ילדותה העבירה בחו"ל. היא שירתה ב־8200 ולקראת סוף השירות הכירה את אורן, ועם תחילת הסטאז' שלו עברו השניים להתגורר בתל־אביב. היא בעלת תואר ראשון ושני במנהל עסקים, בעברה עבדה בהייטק, ועם לידת בנה הבכור עשתה הסבה לעיצוב פנים. מאורן יש לה שלושה ילדים, אלון, יובל ואלה, וילדה נוספת הצטרפה למשפחה מזוגיות פרק ב' עם בן הזוג שלה גלעד, ושמה ירדן.

כשאורן נפטר, זוסמן הייתה בשיא הקריירה שלה. היא עבדה עם חברות גדולות ועשתה פרויקטים ענקיים. "עם המוות של אורן הכול קרס. הייתי רק בת 35 ולא ידעתי לאן פונים. אם היית שואלת אותי לפני כן, מעיין, במצב היפותטי - את מאבדת את אהבת חייך, איך את הולכת לתפקד? הייתי עונה לך מה, ברור שאני עומדת על הרגליים. אהיה עצובה, שבורה, מרוסקת, אבל אחזיק בשביל הילדים. תמיד האמנתי שאני סופר וומן, מזיזה הרים. בפועל המצב היה שונה לגמרי. קרסתי לתהום שקשה לתאר. הילדים היו מוכי הלם ויגון וטראומה בעצמם. אורן היה אבא מאוד פעיל. הוא גם היה מאוד קשור לילדים. הייתי משקרת להם בלילות כשאורן היה תורן שהוא נכנס כדי לתת להם נשיקה, כי לא יכלו לסבול את זה שלילה אחד הם לא יקבלו נשיקה מאבא. אז כן הייתי שם כדי לתת להם את התשובות, את החיבוקים, את הנשיקות, ולבכות ביחד. אבל המענה? הוא כמעט לא היה שם. אני מדברת לא מעט בפודקאסט על כך שבשכול האזרחי אין כלום. אין בן אדם אחד שבא אלייך ואומר בואי נשים את הילד בטיפול רגשי, את מממנת את זה לבד כל החיים. אבל כמובן שמתי אותם מייד בטיפול רגשי, ידעתי כמה זה חשוב".

ואולי בארץ יש הרבה כבוד לאובדן על רקע צבאי או ביטחוני, ופחות על רקע אזרחי.

"אני יכולה להגיד שהיחס בא יד ביד עם העניין המימוני. הרבה פעמים חשבתי שזה רק היחס, אבל אני יכולה להגיד לך שיש אלמנות שבן הזוג שלהן היה איש קבע שנים ארוכות ונדרס כמה שבועות לאחר מכן והן יגידו כן, הייתי רוצה את הכבוד של אלמנת צה"ל שגרה שני רחובות לידי, אבל אני גם לא יכולה ללכת למכולת עם כבוד".

ואכן, אי־השוויון הזה מתבטא גם בדרכים קונקרטיות יותר. "אלמנה אזרחית, אם היא מתחתנת או נכנסת לזוגיות בפעם השנייה, המדינה שוללת לה את הקצבה המאוד נמוכה שלה, הקטנה שלה. אם אלמנת צה"ל נכנסת לזוגיות שנייה לא שוללים לה את הקצבה ההרבה יותר גדולה שלה. אז יש פה המון אי־שוויון, אבל בשלב הראשוני - זה שאת מגיעה ואין לך בן אדם שאומר לך מה עושים מכאן, זה מאוד קשה. הייתי במצב נפשי מאוד רע. לא ראיתי טעם בחיים. אורן היה הדבר הכי חשוב לי ואהבתי אותו לא פחות מהילדים. המשכתי לחיות, אבל כמו רובוט. ניסיתי להישען על אנשים שעברו דברים חמורים יותר. הצלחתי לגרור את עצמי מהבית להתנדב אצל ניצולת שואה רק בשביל לנסות להיאחז בזה, כדי שארצה להתקיים. אמרתי בוא נחפש עכשיו מישהי שעברה גרוע ממני ושאומרת כן, אבל אני רוצה לחיות".

מתי את מתחילה לשים לב לשלבי האבל שאת עוברת ולתת להם מילים?

"בשלב מאוד מוקדם. לפני כן מעולם לא כתבתי בפייסבוק. ופתאום עלה לי צורך להוציא החוצה את הדבר המטורף הזה שבאמת אין לו מילים, הדבר הזה שהוא אבל אקוטי. אבל על הבן אדם שאת מניחה עליו ראש 17 שנה, אז המילים יצאו ממני עוד אז, וגם הרצון להסביר את הדבר המטורף הזה שאני חווה, בעיקר כי יש המון תפיסות שגויות לגבי אבל ואיך שהוא אמור להיראות".

כמו מה למשל?

"ישראלים מאוד אוהבים לתת עצות בהכול. גם כאמא טרייה את שומעת את זה. אבל שם לפחות את שומעת הטפות ממי שהייתה כבר אמא. באבל את שומעת את זה בעיקר מאנשים שלא חוו אבל בעצמם. את שומעת למשל הרבה את צמד המילים 'את חייבת'. את חייבת להשתקם, את חייבת להמשיך בחיים. ורציתי להגיד לאותם אנשים תקשיבו, אתם אומרים לי שאני חייבת לעלות במדרגות אבל אתם לא רואים שאני על כיסא גלגלים. הכיסא שלי שקוף. ואתם יכולים להגיד לי אז תעלי רק מדרגה אחת. אבל גם את זה אני לא יכולה עכשיו. אני צריכה לעבור תהליך שהוא שיקום ארוך ומייסר וכואב, רק שהוא לא חיצוני, ונורא קשה להבין את הדבר הזה. אנחנו מצד אחד רוצים שאנשים ישתקמו, גם בשביל שלהם יהיה טוב, אבל גם בשביל להרגיע אותנו, זה מרגיע אותנו כשאנחנו רואים מישהו משתקם, ומצד שני הרבה מאוד אלמנות חוות גם ההפך. 'אוי היא נראית טוב מדי, רגע, היא מחייכת מהר מדי. אוי, היא כבר מבלה'. לא משנה איפה את בסקאלה, את במקום מאוד חשוף".

"ישראלים מאוד אוהבים לתת עצות בהכול. גﬦ כאמא טרייה את שומעת את זה. אבל שם לפחות את שומעת הטפות ממי שﬣייתה כבר אמא. באבל את שומעת את זה בעיקר מאנשים שלא חוו אבל בעצמﬦ. את שומעת למשל הרבה את צמד המילים 'אﬨ חייבת'"

אז למעשה מצופה ממך לדגמן סוג מסוים של אבל שאין לך דרך להצליח בו.

"נכון, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שבה אמרתי 'תקפצו לי'". היה לי נורא קשה עם זה, עוד לא הבנתי שאורן מת, מה אתם מדברים איתי על להנציח אותו? היו לנו חמישה ימי אשפוז שבהם הוא היה מחוסר הכרה וניסו להילחם עליו, המנהלים והעמיתים שלו טיפלו בו, וכמה שראיתי לא הבנתי. נורא לא התחברתי לדבר הזה שנקרא הנצחה. אורן היה בן אדם צנוע, ומה יעזור לי איזה מבנה עם שלט לזכרו? רציתי את בעלי בחיים. אבל אז, אחרי כמה חודשים עברתי על הווטסאפים שלי ושל אורן שוב ושוב, וראיתי התכתבות בינינו שבה שלחתי לו תמונה של דפיברילטור שהיה מוצב בבניין של חברה ששיפצתי. הוא לקח את התמונה והעלה אותה לטוויטר וכתב 'בואו נעשה שרשור דפיברילטורים במקומות ציבוריים, בבקשה תשימו לב אליהם, כל אחד מכם יכול להציל חיים איתם'. אבל שם זה נגמר. את הפוסט הזה הוא העלה חודשיים לפני שהוא נפטר. כשראיתי את ההתכתבות הזו נפל לי האסימון שצריך להציב כמה שיותר דפיברילטורים לזכרו, לאפשר לו להמשיך להציל חיים. זה מה שהוא עשה בחיים שלו וזה מה שהוא היה רוצה לעשות גם במוות שלו".

אז היא הלכה לאותן עמדות שהוא צילם והעלה, שתיים מהן היו בפארק הירקון, וגילתה שרבים מהדפיברילטורים שם לא עובדים. "מתברר שדפיברילטור הוא לא מכשיר שיכול לעמוד בכל תנאי מזג האוויר", מסבירה זוסמן, "זה כמו לשים סלולרי בחוץ. הגשם יזיק לו, וגם החום והלחות, יפרצו את הקופסה, יגנבו את המכשיר. הבנתי שצריך לעשות את הדבר הזה כמו שצריך ופניתי למד"א, שייצרו קופסה חכמה שהיא יותר יקרה, אבל גם עובדת. יש לה בפנים ויסות טמפרטורה והיא מחוברת ל־GPS של מד"א. בזמן אמת את לא צריכה לדעת שום דבר. את גם לא צריכה הכשרה. את יושבת בבית קפה ומישהו מתעלף על ידך, מיד מתקשרים ל־101 שיכולים לראות לפי מה שמתארים ומיקום הטלפון אם יש עמדת החייאה עם דפיברילטור במרחק שתיים־שלוש דקות משם. הם פותחים את העמדה מרחוק ומכווינים אותך אליה, בלי לשבור קופסה ולהסתבך כמו שפעם היה. אני מדגישה את הפרטים הקטנים האלה משום שהם ההבדל בין אנשים שכן ניצלים ואלו שלא".

״התוצאות מדברות בעד עצמן״, מתגאה זוסמן, ״התחלנו כחצי שנה אחרי פטירתו של אורן, וכיום יש 1,500 דפיברילטורים ברחבי הארץ בזכות פרויקט ההנצחה, שכבר הספיקו להציל חיים, אבל צריך עוד. האנשים שכן שרדו באמצעותם אלו אנשים שהתמזל מזלם ועברו את האירוע בסמוך לעמדה כזו. אם היו דפיברילטורים כל 300-400 מטר היינו מצליחים לעלות ל־60 אחוזים, זו הצלת חיים של 7,000 איש בשנה שהמדינה לא משקיעה בהם. תחשבי כמה אנחנו משקיעים בכיסאות בטיחות לילדים, נניח, ו־350 איש מתים בתאונות דרכים בשנה בממוצע בארץ. משהו במחשבה פה מעוות".

מאז המיזם ממשיך לגדול. אם נכנסים לגוגל וכותבים 'אורן זוסמן מד"א', מגיעים לדף שבו אפשר להמשיך לתרום לפרויקט, שמבוסס כולו על תרומות רשויות וגם חברות ששיתפו פעולה. אפשר גם לתרום עמדה לזכר מישהו מסוים, וככה בעצם נוצרו כל העמדות.

"בשלב מאוד מוקדם, חלק מההתמודדות שלי הייתה לקרוא יותר על מה שאני עוברת״, מספרת זוסמן, ״עם הזמן אספתי דברים שעזרו לי בהתמודדות. ומאז 7 באוקטובר התחילו לפנות אליי אלמנות טריות ובני משפחה של אלמנים ואלמנות ובני משפחה של יתומים ואלמנות. כל מעגלי האבל. היה מבול של פניות".

אילו שאלות עלו משם?

"אני חושבת שאלמנות טריות, באופן טבעי, אפילו בלי שיכירו את הסיפור שלי לעומק, יודעות שהייתה לי אהבה מאוד גדולה ויודעות שהיום אני בזוגיות. עצם העובדה הזאת, בלי שאגיד מילה, כבר מייצגת תקווה עבורן".

וכמה קשה היה עבורך להסכים לפגוש מישהו חדש?

"מאוד קשה. אני חושבת שקצת הייתי חריגה בקושי הזה. הייתי צריכה פוש מאוד חזק מצד הפסיכולוג שלי לקראת שלוש שנים אחרי האובדן. אבל זה מאוד אישי ואישיותי. יש אמהות שיגידו 'אני רק בשביל הילדים ולא צריכה חיים משלי', בלי קשר לאלמנות, כן? ויש כאלה שיגידו 'אני לפני הכול, אם אני לא אהיה מאושרת הם לא יהיו מאושרים'. כמו שבהורות יש דפוסים שונים, גם במצב של אלמנות יש. מצאתי את עצמי ככה חוזרת על הרבה דברים שלמדתי ועלה הצורך לקבץ את זה למשהו מקצועי שיצא החוצה".

"אורן לא קיים אבל יש לו נוﬤחות בבית. יש המשכיות, יש בדיחות שלו. יש לו קיוﬦ בעולם עם האנשים שחיים. יש דפיברילטורים בארץ בזכות פרויקט הﬣנצחה, שכבר הספיקו להציל חיים. זה מה שהוא עשה בחיים שלו וזה מה שﬣיה רוצה לעשות גם במוות שלו"

מה בעצם גילית על האבל?

"זה מתחיל כבר ברמת התכלס. את יוצאת לעולם כאלמנה. רגע, אני אמורה לקחת תרופות פסיכיאטריות? אני אמורה ללכת לפסיכולוג? אני בחרדה? מה הטיפולים שבכלל קיימים? יש למשל את אשמת השורד, אנחנו מכירים אותה מהנובה. שם אנחנו מצליחים להבין את זה. אבל אני הייתי מפורקת מאשמה ובכלל לא הייתי באירוע. הרגשתי אשמה על הכול. על השלוק שאני לוקחת מכוס קפה בזמן שהוא קבור. על זה שאני רואה ילד מחייך והוא לא. על זה שלא הצלחתי להבין דרך אס־אם־אס את חומרת המצוקה שלו באותו זמן. הרגשתי פסיכית. את מבינה בראש שאת לא אשמה, אבל את מרגישה אשמה שאת יכולה למות ממנה".

זוסמן מתארת גם הרבה מקרים של כעס בלתי נשלט על המת עצמו. "יש כעס. אנשים כועסים. יש פרק שלם על אמהות שכולות שכועסות על הילד הלוחם. זעם אמיתי. הן לא יציגו את זה לעולם כי זה מביך. אנחנו מחפשים משהו שהוא רציונלי, אבל זה לא תמיד רציונלי. זה יכול להיות זעם על איך מתָּ לי". פרק אחר למשל הוקדש לתיאור חוויית גוף־נפש בתוך האבל. "אני חוויתי התפוררות של הגוף שלי. הגוף שלי כאב כאילו אני חולה במחלה פיזית קשה. למה האבל גורם לזה? היו גם שני פרקים על אבל של ילדים, הילדים שלי מוקלטים שם. עשינו אותם עם מנהל בית החולים גהה".

אילו דברים עלו על הילדים?

"עלתה למשל הנטייה שלנו לחסוך מהם מידע ופרטים, לא להסביר להם מה באמת קורה ולא לשקף. עלתה גם השאלה עד כמה הם מבינים מוות, ומתברר שהם מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו. פעם הרבה אנשים מתו במלחמות ומגפות. מוות באמת היה חלק מהחיים, וכיוון שבעידן המודרני הוא פחות חלק מהחיים, אז אנחנו המבוגרים הפכנו אותו לטאבו. אבל זה לא ככה עבור הילדים. הפרק הזה מאוד חידד את החשיבות של להיות כנים ולדבר איתם".

בפרק שבו אירחה את פרופ' אסא כשר, שוחחו השניים על אחד מנושאי הליבה של החוויה. "הוא דיבר על זה שיש לנו נטייה לחשוב שאם בן אדם מת אז הוא היה, הוא בעבר. ובעצם אנשים רוצים להרגיש שיש לו קיום בעולם. רוצים להנכיח אותו. אורן לא קיים אבל יש לו נוכחות בבית. יש המשכיות, יש בדיחות שלו. יש לו קיום בעולם עם האנשים שחיים".

בפרק אחר, שנקרא "הכול הלך", זוסמן מדברת גם על אובדני משנה. "יש לאובדן אדוות רחבות מאוד של הרס. זה הורס קשרים בין משפחות, בין חברים, זה הורס את הזהות שלך. אני הייתי מעיין המשפחתית, מעצבת הפנים המוצלחת שנשואה לקרדיולוג העילוי, ופתאום אני האלמנה המסכנה שכולם מסתכלים עליה ברחוב והקריירה שלה הלכה והיא לא רואה עתיד. בסוף זה סנן מאוד כבד למי באמת קרוב ומי באמת שם בשבילך לבין מי שלא".

בשנה וחצי האחרונות החברה הישראלית חוותה הרבה אבל ושכול. מה עושה לה החשיפה האינטנסיבית לזה?

"זו שאלה שהעליתי בפני לא מעט אורחים שחוקרים את התהליך ברמת המקרו של החברה ואת המצב הנפשי בעקבות זה, לדוגמה, האם זה מוביל ליותר אובדנות. אני חושבת שיש לנו מנגנוני הדחקה והכחשה מטורפים בחברה שלנו. וזה טיפשי לא לדבר על מוות, משום שזה הדבר היחיד הוודאי שקיים. אנחנו עכשיו נורא עסוקים במוות שהוא תוצר של מלחמה, אבל אנשים מתים בכל מיני דרכים, גם מכל מיני מחלות, האם לא היינו רוצים לדבר על מה שקורה אחרי? על ביטוחים, על טיפולים נפשיים. בפרק עם דן אריאלי דיברנו על היעדר הרציונל שיש בהתמודדות עם מוות. אומנם אנחנו רואים את האפשרות לנגד עינינו, אבל הדחף שלנו להדחיק ולברוח ולבחור בחיים לטוב ולרע הוא מאוד חזק. ואנחנו לא מבינים שלבחור בחיים זה גם להבין שיש סוף לחיים, ולחיות אותם באופן עמוק יותר בגלל זה".