"המלחמה שינתה הכול": נשות אנשי הקבע מרגישות שלא רואים אותן

השורות הבאות נכתבות ממקום אישי. בנוסף לכל הכובעים שלי, בשנתיים האחרונות הגיח לו כובע חדש. זכיתי בתואר שאני גאה בו מאוד: אשת מילואימניק. דווקא מהמקום הזה, עם קשיי הנשימה שמלווים אותו, הסתכלתי ימינה וקצת שמאלה וראיתי שיש נשים שנמצאות במצב שלי 24 שעות ביממה ו־7 ימים בשבוע, אבל קצת אחרת: נשות משרתי הקבע.

חשוב להקדים ולומר: זו לא תחרות של מסכנות, וגם לא מי משקיע יותר. הציבור הישראלי כולו עובר טלטלה במלחמה, והציבור המשרת עובר רעידת אדמה מתמשכת. ביקשתי להשמיע קול שנשאר מעט מאחור, קורא באפלה. קול של משפחות שגאות בשירותן למען המדינה אבל מבקשות שיראו אותן. המקום האישי שלי גאה ומוערך. הגאווה שלנו על אבא משרת ומשפחה משרתת מקבלת משנה תוקף מהסביבה ומהציבוריות הישראלית. הציבור הישראלי אוהב מילואימניקים, וזה נפלא. אז למה אנחנו מפספסים את אנשי הקבע?

"המלחמה לא דומה לשום דבר אחר", אומרת יעל, אם לארבעה מכפר־אדומים, נשואה לסא"ל ש', שמשרת בתפקיד מסווג (המרואיינות מוזכרות בשמן הפרטי בלבד, מסיבות של ביטחון מידע). "כשהוא קפץ בבוקר בשמחת תורה, הוא אמר לי לסגור את החלונות והדלתות ולא לתת לאף אחד להיכנס. רגשית הייתי עם הדלתות והחלונות סגורים במשך חודשיים. קלטתי שהאזרחים במדינה התחילו להתגייס בעצמם לעזור לחיילים עם ציוד או על האש, ואני יושבת בבית עם התחושות הקשות. הרגשתי ששכחו אותי, אף אחד לא דיבר על אנשי הקבע. בתחושה שלי אני 17 שנה נותנת למדינה, מרגישה שליחות וגאווה, וחשבתי שהנה, עכשיו כולם יראו איזה חשובים הם אנשי הקבע ויידעו להעריך ולהוקיר, וזה לא קרה".

שני: "לפני המלחמה הוא שירת ברמת הגולן והיה יוצא בשבתות ופעם־פעמיים באמצע השבוע. עכשיו אין לי בעל. הוא לוקח תיק ולא יודע מתי הוא חוזר"

בתחילת המלחמה נעלם ש' לשלושה חודשים. "לא דיברתי איתו אפילו. אלה היו חודשים שגמרו אותי. אפילו עכשיו, שנה וחצי מתחילת המלחמה, הוא נעדר מהבית לחודש וחצי. פעם שבתות היו היום המשפחתי שלנו, היום שבתות וחגים הפכו לסיוט.

"כשאומרים היעדרות לא תמיד מבינים מה המשמעות של זה", היא מספקת לנו הצצה לעולמה של אשת משרת קבע. "אני עושה הכול לבד בבית. לפני המלחמה הוא היה חוזר פעם בשבוע ועושה מטלות בבית. היום אני עושה הכול לבד, כל היום אני סביב מִנהלות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא לקח אותם לגן. אפילו באירועי סוף שנה ציוותתי את הילדים שלי להורים אחרים כי לא יכולתי להיות בכל מקום". השיא, היא מתארת, היה סביב אירועי בר־המצווה של הבכור, שהיא ערכה לגמרי לבדה. "הכול הוצאתי למיקור חוץ, אבא של הילד שלי לא היה מעורב בכל תהליך הבר־מצווה".

חור שהולך לכל מקום

"המלחמה שינתה הכול", משתפת גם נוי מגבעתיים, אימא לתינוק בן שנה וחצי, נשואה לט', סמג"ד בגבעתי. לנוי ולבן זוגה יש סיפור לנכדים: בדצמבר 2023 היא הובהלה לחדר לידה בזמן שהוא הגיע פצוע מעזה, עם כדור צלף בגבו. הם נפגשו שם, בבית החולים, גיבור המלחמה שניצל בנס ואשתו שמעניקה חיים לדור הבא. הילד, גולן גלעד, קרוי על שם אחד מחייליו של ט' שנפל במלחמה, גלעד רוזנבליט ז"ל. ט' החלים וחזר לחזית ברגע שהיה יכול, ונוי התנדבה לשירות מילואים אחרי הלידה.

"לפני המלחמה הייתה ודאות מסוימת", מתארת נוי את השינוי שנוצר. "אומנם לא יכולנו לתכנן שנה קדימה, אבל כן ארבעה חודשים. היו לו יציאות קבועות, זמן בית, פניוּת להתעסק בסתם דברים. גם בשבתות יכולתי לבוא אליו ולהיות איתו. עכשיו הכול חסר ודאות. אין יציאות קבועות, וגם שבתות בלתי אפשרי להיות איתו כי הוא בעזה. אני לא מצליחה לחשוב על העתיד, רק מהיום למחר. אפילו את יום ההולדת לגולן חגגנו בסוף שלושה חודשים אחרי המועד".

אל הקשיים המעשיים מתלווה כמובן קושי רגשי: "המון חוסר, ריק, בדידות וגם מריבות", מתארת נוי. "תוסיפי לזה את החרדות מדפיקה בדלת, שזה חור שהולך איתי לכל מקום. אין פניוּת רגשית להתעסק בדברים אחרים, ואם אנחנו מצליחים זה רק כי אנחנו מכריחים את עצמנו. יחד עם זאת, הסיטואציה מולידה גם הערכה עצומה למה שיש וקיים, געגוע עמוק. לצד הריבים נבנית אהבה גדולה".

בחזרה רגע אליי, כאשת מילואימניק. אם יש משהו שמחזיק אותי אלה ההורים שלי והקהילה, והנשימות בין סבב לסבב. והנה אני מגלה שיש כאלה שאין להן סבבים, הן צריכות לנשום תוך כדי, ולפעמים הנשימה מתקצרת.

"אני לא גרה בקהילה ולא קרוב להורים, אני לבד פה", אומרת נוי, "בן־דוד שלי גר מתחתיי והם עוזרים לי עם הילד, וזהו. לא רואים אותי. אני לא אוכלת, אני חיה על כדורי שוקולד. רק כשהוא מגיע אני מתחילה לבשל ולאפות. כשהוא לא פה אני לא מצליחה לעשות את זה".

"הסביבה שלי לא משרתת", מוסיפה נוי, שסיימה השנה תפקיד כמחנכת כיתה ג'. "היה לי ילד אחד בכיתה שאבא שלו היה במילואים. אמרו לי שמאוד מעריכים אותי שט' במילואים, אבל הוא לא במילואים". הסביבה התומכת שלה הן נשות החטיבה. "אני משתדלת שכל מי שיהיה סביבי יהיה מי שמבין את המצב שלי. קשה לי שלא מבינים אותי או שמסתכלים עליי ברחמים".

טל: "בעבר, כשהוא לא היה חוזר לשבת הביתה היינו נוסעים אליו, לכל פינה בארץ. במלחמה זה לא קיים"

נוי מעזה להציץ רגע אל העתיד. "הוא אמור לסיים עוד חודש תפקיד, והמחשבה הייתה להשתחרר", היא אומרת. "בסוף החלטנו שהוא יעזוב את הלוחמה. למרות שאני יודעת כמה רוצים אותו כמג"ד, אני מרגישה שאם הוא ילך עכשיו אני לא אצליח לעמוד בזה יותר. אם המלחמה לא הייתה נמשכת כל כך הרבה זמן והוא היה רוצה לצאת למג"דים, הייתי אומרת בטח, ברור".

עשר שנים מהחיים

המרואיינת השלישית שלי היא טל, נשואה לא', מג"ד בשריון בחטיבה 401. הם מתגוררים ביישוב צופים ולהם שלושה ילדים, הבכור בן שבע. גם היא מתארת את טלטלת המלחמה, שמשפיעה בשני מישורים. הראשון הוא תדירות המפגשים עם בן הזוג. ממצב שבו גם אם היציאות לא תכופות הן עדיין צפויות, היא עברה למצב שאין בו שגרה והכל באפלה. מציאות מאתגרת אבל כזו שיש בה עוגנים, הפכה למציאות כאוטית.

"כשהוא לא היה חוזר לשבת הביתה היינו נוסעים אליו, לכל פינה בארץ", מתארת טל את התפקוד המשפחתי בעבר. "היה לי משמעותי שהילדים יחוו את הצבא ואת העשייה של אבא, לחבר אותם אליו ואותו אליהם. במלחמה זה לא קיים. לאורך כל השנתיים האלה הייתה שבת אחת שנסענו לאשקלון לבסיס כלשהו, והוא היה איתנו רק שלוש שעות".

הקושי השני הוא החרדה והדאגה לבן הזוג. "זה שינוי של 180 מעלות. יש חשש ופחד תמידי כי הוא נמצא בלחימה כל הזמן. אין כוננות, יש לחימה. דאגה של 24/7 זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו. יש לי חיים מקבילים בראש, וזה משפיע על הכל. כמובן זה משפיע גם על הילדים, שחשופים לשגרה של דאגה".

גם טל מתארת בית שלם על הכתפיים. לא בין סבב לסבב, אלא במשך שנתיים ללא הפסקות. "אחד האתגרים הוא לתת לילדים את המעטפת הנדרשת וגם לשמור על הקשר בין בעלי לילדים. אני מנהלת הכול בבית, כל התפקידים 'שלו' – עליי".

בן זוגה של טל אחראי על 600 חיילים, ומתוקף תפקידו גם היא נושאת בתפקיד הלא רשמי של אשת המג"ד. היא נמצאת בתפקיד התומכת, והולכת גם להלוויות ושבעות של חיילים מהגדוד שנפלו. "אני מרגישה שאני אמורה לייצג את משפחות הקבע בגדוד. הנשים הצעירות שנשואות למפקדים צעירים ומרגישות בודדות כי מעגלי התמיכה הם לרוב למשפחות".

אוכלוסייה נוספת, שקופה אף יותר מהמפקדים הלוחמים בקבע, זוהי אוכלוסיית הנגדים. שָׁנִי, אם לשלושה ילדים מכרמיאל, נשואה לי', נגד בחטיבת שריון כבר למעלה מעשרים שנה. "הכול התהפך לנו ביום אחד, וזה לא נגמר", היא מתארת. "לפני כן הוא שירת ברמת הגולן והיה יוצא בשבתות ופעם־פעמיים באמצע השבוע. עכשיו אין לי בעל. הוא לוקח תיק ולא יודע מתי הוא חוזר".

גם אופי השירות השתנה; לפני כן י' היה בעורף ולא באזורי סיכון, עכשיו הוא נמצא בלב אזורי הלחימה. "הוא נכנס ויוצא ונותן מענה בשטח הלחימה, החלפת צריח בתוך עזה או כל מה שצריך". שני מתארת בן זוג שאוהב וגאה בעבודה שלו, אבל שחוק מאוד. "הוא אומר לי: המלחמה הורידה לי עשר שנים מהחיים".

מילה אחת שעושה שינוי

בשיחות שערכתי עם ארבע הנשים חוזרים על עצמם שני נושאים: העולם שהשתנה במלחמה, וחוסר ההכרה וההערכה. להקרבה והגאווה שהן חשות מתלווה גם תחושת שקיפות. חשוב להן להדגיש שהעניין איננו הכסף. כן, עניין הזכויות וההשוואה המתמדת לנשות המילואים קיים, אבל מי שיגרד מתחת לפני השטח יבין שלא זה הסיפור.

בנוסף לכל עיסוקיה, יעל הקימה עם נשים נוספות את "פורום משפחות הקבע", שסוקר מעל דפי העיתון הזה לפני כשנה. במסגרת הפורום הן משמיעות את הקולות ובוחנות את הדפוסים והקשיים, הצרכים והדאגות של משפחות הקבע. "לקח לנו זמן להודות בתוך עצמנו שקשה לנו", היא אומרת, "אבל החלטנו לעשות מעשה".

בסקר האחרון שערך הפורום בקרב משפחות הקבע עלו כמה נתונים ראויים לציון. אצל 91 אחוזים מהנסקרים, עצימות השירות השתנתה בהשוואה למצב לפני המלחמה. כמחצית מהנשים דיווחו על פגיעה בהיקף המשרה, ו־72 אחוזים הודו שהתפוקות שלהן בעבודה ירדו. רק 9 אחוזים מהנסקרות מקבלות תנאים זהים לנשות מילואימניקים מטעם המוסד האקדמי, ול־13 אחוזים נוספים הושוו התנאים רק לאחר שביקשו זאת.

נתון נוסף מבטא את אופיין של משפחות הקבע: אצל כ־63 אחוזים השליחות היא הגורם המחזק ביותר, בעוד המוטיב הכלכלי משפיע אצל 11 אחוזים מהמשפחות בלבד. ושימו לב לזה: לשאלה "אילו נושאים וקשיים למשפחות קבע בזמן המלחמה עדיין דורשים טיפול?", ענו 76 אחוזים שהם זקוקים ליותר התייחסות מצד הרשויות המקומיות למשפחות משרתי קבע, ו־73 אחוזים ביקשו להעלות את המודעות הציבורית לאתגרי משפחות הקבע.

"אנשים לא מבינים כמה משרתי הקבע והמשפחות שלהם מרגישות שקופות", אומרת טל, "לכולם מגיעה הערכה, לא מובן מאליו שאנשים יוצאים לסבבי מילואים, אבל עבור מי שעובד ומקריב כבר שנתיים, ההכרה שהם חלק היא כל כך חשובה".

"זה שאני חווה את הקושי ומצד שני מרגישה את חוסר ההערכה, זה פער שקשה לגשר עליו", מוסיפה יעל. "מתי מציעים לי עזרה? כשיש גיוס מילואים נרחב, אבל אני שם כל הזמן. אני מבינה שיש רצון לחזור לנורמלי, אבל אנחנו נשארים קצת מאחור. לא מזמן היה קמפיין של משרד הביטחון למען המילואים בלבד, אין אף קמפיין עבור הקבע. הילדים שלי רואים שהרשויות עושות דברים עבור מילואים, ואנחנו לא חלק מזה. הקטן שלי חזר מהגן ואמר 'אימא, אבא במילואים', אז הבנתי שזה השיח. אני מרגישה שאני לא מצליחה לפתח גאוות יחידה אצל הילדים שלי כי הסביבה משדרת להם שיש רק מילואים. אפילו בתעודות ההוקרה של בית הספר לילדים כתבו 'לילדי המילואים'. מה הבעיה להגיד שהם מגויסים? אני מרגישה שבחזית כולם ביחד, אבל בעורף אנחנו לבד".

היא מדגישה שהסביבה שלה מוקירה ומכירה, אבל ההרגשה הכללית חסרה. "בערוץ 12 עשו קמפיין יפה למילואים, בדקה לשמונה. רצינו שהם יכללו משפחות קבע והם סירבו".

נוי מזדהה עם הדברים: "אני מרגישה את השוני בהערכה. המודעות למילואים היא מטורפת – בתקשורת, בפרסומות, בהטבות. אנחנו שקופים. גם אם אנחנו מקבלים דברים, זה כי אנחנו שואלים או מבקשים. זה פגש אותי גם במכללה כשהייתי סטודנטית בתחילת המלחמה, וגם היום".

"אנחנו מרגישים חוסר הערכה לא רק מול מילואימניקים אלא לפעמים גם מול הקצינים בחטיבה", מוסיפה שני. "הרבה נגדים מרגישים מוזנחים. אני נציגת אנשי הקבע בכרמיאל, וכשפניתי לכל מיני בעלי תפקידים אמרו לי 'זו העבודה שלכם, אתם רגילים לזה, לא צריכים לקבל אקסטרה'. גם בבתי הספר היינו צריכים לפנות ולבקש שהילדים שלנו יקבלו איגרות והערכות כמו ילדי המילואים".

לכולן חשוב להדגיש שלא מדובר בכסף אלא במילה הטובה, בהכרה ובהוקרה. למשל, במקום "משפחות המילואים", לציין "משפחות המילואים והקבע", או "משפחות המגויסים".

"אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהראות שאפשר אחרת", אומרת טל. "אני מרגישה שזכיתי, ויודעת שלא אצל כולן זה ככה. אימא שלי עוזרת לי בלי סוף, גם הקהילה ביישוב וגם מקום העבודה". טל עובדת ב"לייביו", חברת הייטק. "מהיום הראשון לקחו אותי כחלק ממשפחות המגויסים ולא מפסיקים לפנק", היא מספרת. "במארז האחרון הם כתבו 'משפחות המילואים והקבע היקרות'. מילה אחת שהיא כל כך משמעותית". בתחילת המלחמה, היא מתארת, היא הייתה שומעת שוב ושוב את התגובה שהטריפה את דעתה: "את רגילה, בחרתם בזה". "הייתי עונה להם: אני גאה בבחירה הזאת, גאה בבעלי ובעשייה המשפחתית שלנו, גאה להיות חלק פעיל במלחמה, אבל עם זאת, אני לא רגילה לזה". לאט לאט, היא אומרת, זה מתחיל לחלחל.