"אתה מטפל בפצועים שלפני רגע שתית איתם קפה": הרופא שכתב ספר על המלחמה

יש רגעים בחיים שבהם הגוף מגיע לקצה יכולתו והנפש מתמרדת נגד המציאות הקשה. רגעים שבהם אפילו הבן אדם הכי רגוע מאבד את השליטה ומתפוצץ. עבור שחר פלד, קרפ"ח (קצין רפואה חטיבתי) גבעתי, היה זה הרגע באחד הלילות הראשונים של המלחמה בעזה, כשניסה להעביר עוד לילה צפוף בנמ"ר. "השבועות הראשונים שם היו מאוד קשים", הוא משחזר, "אתה מנותק קשר, לא יודע מה קורה. כל יום הוא התקפה חדשה עם מחבלים ומעט מאוד שעות שינה. היינו שם כמעט כל המחלקה, איזה עשרה אנשים בתוך הנמ"ר, וזה צפוף מאוד. עוד יותר לבחור גבוה כמוני. לילה אחד אנחנו בכוננות להתקפה, עושים תורנויות שינה. במשך שעות אני לא מצליח למצוא את התנוחה שאצליח לישון בה. מנסה קצת בשכיבה, מנסה למצוא פוזיציה ליד אחד החיילים, ואז מתיישב עוד פעם ומתחיל כזאת שינה זעופה שבה אני יושב בעצבים עם עיניים עצומות, ועוד פעם מנסה לתקן את הזווית. פתאום הראש שלי נכנס שם באיזה בורג, זה פוצץ לי את הראש. הייתי כבר בשיא התסכול - לא התקלחתי שבועיים, חייתי על קבנוס וטונה, עשיתי צרכים לתוך בקבוק, ונמאס לי מהכול. זה היה הרגע הראשון שאיבדתי את הדמות והתפוצצתי לכל הכיוונים. לקחתי את הקסדה והתחלתי לדפוק אותה על דברים בעצבים. והם כולם מסתכלים עליי בהלם של וואו, שחר איבד את זה. ואני בדרך כלל בן אדם רגוע. וכולם מסתכלים עליי ככה, ואז יש איזו דממה בכלי ואני מסתכל עליהם ואומר - 'אתם יכולים לצחוק עכשיו'. ובאותו רגע, במשך חצי שעה, כולם מתגלגלים מרוב צחוק. זה היה המעבר הכי חד מ'תתלוש אותי עכשיו מכאן או שנעלה על מטען ונסיים עם זה' ל'וואו, איזה כיף שיש לי את האנשים האלה לידי'".

החוויות של פלד מהמלחמה בעזה מקבלות משמעות מיוחדת כאשר מתגלה שעוד לפניה הוא שקד על כתיבת ספר שעוסק בתיאור חוויית גבריות, או ליתר דיוק - חוויית אֵבֶל גברית. "מכתבי שחרור", רומן הביכורים שלו שמבוסס על חוויותיו כסטאז'ר בבית החולים שיבא ומתמקד באסף, גיבור הספר שהיה אמור להתחיל את ההתמחות שלו יחד עם חברו הטוב יניב. אלא שיניב נהרג ואסף נותר לבדו להתמודד עם העבודה החדשה בצל האובדן. הסיפורים על המטופלים שהוא פוגש כרוכים בשיברונות הלב שלו, בהרהורים על הבחירה בתחום הרפואה, והמחשבות על החולים נשארות גם אחרי שהם הולכים. דרך המפגשים אסף מתוודע לשאלות העמוקות הנוגעות למהות החיים, וגם למוות.

פלד, 28, גדל בכרמיאל כבכור מבין שלושה אחים. בסוף התיכון פנה ללימודי רפואה במסלול העתודה של צמרת. משם המשיך לסטאז' בשיבא תל־השומר ועבד בעיקר במחלקות הקורונה ובמיון. בהתחלה, הספר שלו היה אמור להתמקד בכלל בסיפור אהבה. "התחלתי לכתוב אותו בתקופת הסטאז'", הוא נזכר, "שילוב של שעמום מהקורונה והרבה אינטנסיביות במחלקה. הרגשתי מוצף והבנתי שאני צריך לעבד את הדברים. בתחילת 2022 טסתי לדרום אמריקה לטיול לפני הצבא, ושם נכתבה הטיוטה הראשונה. בגרסה הראשונה המוקד היה בהתאהבות של אסף במישהי ולא הצלחתי לגבש את הצד הזה של הסיפור. כל הזמן צף איזה סיפור צד של חבר שנהרג וכאילו לא ממש נוגעים בו. באותה תקופה חבר מאוד טוב שלי, עמרי דוד, קרא את הטיוטה של הספר ואמר לי שמע, הסיפור הוא לא ההתאהבות, הסיפור המעניין זה החבר שמת".

בעקבות ההמלצה של עמרי הסיפור השתנה. וספרו של פלד התלכד לתוך מסרים חדשים של אבל על חבר, והתמודדות עם שכול במקביל להצלת חיים. ואז החיים התחילו לחקות את האמנות בצורה הכי אכזרית שאפשר. בנובמבר 2023, כשהספר כבר היה בשלבים אחרונים לפני ההוצאה, עמרי דוד נהרג בקרב בצפון רצועת עזה.

את הדרך שהוא שמע על זה הוא מתאר כאירוע שבו המציאות גוברת על כל דמיון. "את לא רוצה לדעת איך זה נודע לי", הוא אומר. "בהפסקת האש הראשונה בסוף נובמבר, סוף־סוף יצאנו מצפון הרצועה. זה היה יום ארוך, יצאנו עם כל הכלים והיו לנו מסדרים ושיחת גדוד. בסביבות שתיים־שלוש בבוקר הגענו למאהל שהקימו לנו וסוף־סוף יכולתי להסתכל קצת בטלפון. הבטחתי לעצמי שכשאצא אדבר עם החבר הזה והזה והזה, אבל הבן אדם שהכי רציתי לדבר איתו היה עמרי. ראיתי שהוא לא כתב לי אף הודעה בכל החודש שהייתי בתמרון. הנחתי שהוא עדיין בפנים או שאין לו זמן, והשארתי לו הודעה שיתקשר. ממש במקביל נכנס לי ג'וק לא ברור לבדוק את רשימות החללים ולעבור על כל החברים שידעתי שהיו בתמרון. התחלתי לעבור שם־שם, ומתישהו רשמתי 'עומרי' בחיפוש. כלום לא עלה. ואז נזכרתי שהוא כותב עמרי בלי ו', ופתאום ראיתי את הפרצוף שלו מולי בטלפון. ככה גיליתי שהוא נהרג. הבנתי שזה קרה כבר שבועיים לפני שיצאנו, ואף אחד לא אמר לי".

כעסת?

"לא. הודיתי. האמהות של שנינו החליטו בשבעה להטיל וטו על החבורה שלא תספר לי, מתוך הבנה שאני במשימה ושאני צריך לשמור על עצמי. אמא שלי היא פסיכותרפיסטית, והיא אמרה לכולם ששחר צריך להשתמש במנגנוני הגנה, לשמור על הנפש שלו, הוא לא יכול להתפזר, הוא במשימה אמיתית. שלוש שעות אחרי שגיליתי, כשהגיע הבוקר, התקשרתי לתמי אמא של עמרי, ובין השאר אמרתי לה תודה שהיא נתנה לי עוד שבועיים עם עמרי".

איך הרגשת באותו רגע שגילית שעמרי, שהגה את רעיון הגיבור המנוח, הפך לחלל בעצמו?

"זה מפחיד. אבל השתדלתי לא לייחס לעצמי כוחות נבואיים כאלו ואחרים. אני חושב שאני עדיין בהלם מהמוות שלו, הוא אדם שמאוד נכח בחיים שלי. והמלחמה ממשיכה, אז קשה לסגור סוגריים על החוויה הזאת, שיש בה המון הדחקה והמון התעסקות בעשייה ולא בהרגשה".

*

ההתלכדות בין תכני הספר למציאות שפלד וחבריו עברו בעזה יוצרת שרטוט מעניין על קווי ההתמודדות של אבל גברי. "בלי שהתכוונתי כתבתי פה טקסט שנוגע בדור שלי", מנתח פלד, "דור המלחמה הזה שנלחם. אני חושב שהיום אין מישהו בגיל שלי, בטח במעגלים של החברים שלא איבד מפקדים, פקודים, רעים לנשק או חברים מהבית. בין שזה בלחימה ובין שזה בפיגועים כאזרחים. אנחנו מין דור כזה שצריך לגשת לסיפור של האבל כלפי החברים שלו, וזה לא משהו שדובר או שעסקנו בו קודם. חבר שלך מת ומצפים ממך להמשיך לעבוד, מצפים ממך לתפקד, כי זה לא מובן מאליו שאתה כל כך אבל על מישהו שהיה חבר שלך או מישהו ששירת איתו או מישהו שטיפלת בו.

"כרופא בגבעתי טיפלתי בפצועים שאחר כך נפטרו", הוא מתאר, "טיפלתי גם בהרוגים. ולא ידעתי עד כמה אני אהיה אבל עליהם, כמה המוות שלהם יכאב לי. כשאתה רופא בבית חולים קורה שמטופל מת, וזה עצוב, אבל אתה ממשיך כי זאת עבודה ויש ניתוק מובנה בחוויה של רופא מול מטופל ומצפים ממנו למקצועיות. וכשאתה בלחימה אתה מטפל בפצועים והם יכולים להיות אנשים שלפני שנייה שתית איתם קפה ובאו לספר לך כמה קשה להם בלחימה ואיך הם מתלבטים מה לעשות, ואתה מרים אותם מנטלית ויום אחרי זה מישהו מהם מגיע אליך כשהוא על אלונקה ויש לך מבט כזה שאתה רוצה להגיד לו שיהיה בסדר, ואתה יודע שממש לא".

החוויות של פלד מעזה נשזרות באופן מעניין עם התיאורים בספר מחוויות המפגשים שלו עם המטופלים. למשל ההדחקה של מטופל שבתו היחידה מתה בתאונת דרכים והוא מסתיר את כאבי החזה שלו. באותה סצנה אסף שואל את עצמו האם גם הוא מחזיק איזה כאב כרוני שהופך לזהות. "אני חושב שהחברה מצפה מהרופא להיות בפוזיציה של הבן אדם החזק, זה שהחיים האישיים שלו לא חודרים לתוך העשייה. ואני כמטפל חוויתי חוויות שבהן אני נמצא עם אנשים בכאב שלהם והם חושפים בפניי את מה שעובר עליהם בבית, ואת מה שהם הביאו שלא קשור עכשיו בהכרח לתסמינים, או שמאוד קשור אבל הם לא הבינו שזה מגיע מהחוויות שלהם ולאו דווקא מתחלואי גוף.

"התחלתי לשאול את עצמי עם איזה מטען אני מגיע לטיפול, עם איזה מטען אני מגיע לחדר המיון או למחלקה או לתורנות או לחדר הניתוח. ולפעמים יש לך ימים שאתה אומר בוא'נה, אתמול בלילה מישהי זרקה אותי, אני מרוסק, אבל אני צריך לקום בבוקר עם חיוך ולשמוע בן אדם שמציג בפניי תלונות כלשהן ולהיות איתו הכי רגוע. וזה אפילו לא מה שאתה מביא מהבית, יכול להיות שלפני עשר דקות קבעת מוות למטופל שנגע לך בלב ועכשיו צריך לעבור לחדר הבא ולשמוע תלונות על למה הביקור התעכב בשעה, ולא אכפת להם שהיית בהחייאה דקה לפני כן. ומצופה ממך ואתה גם מצפה מעצמך להחזיק את אותה דמות כי אתה כביכול בעבודה, אבל אנחנו בני אדם".

מה הבנת על החיים דרך המפגשים עם המטופלים?

"אני אסייג את עצמי ואגיד שאני עוד צעיר ובתחילת הדרך. אבל אני חושב שמפגשים עם מטופלים, ובכלל עם אנשים במצוקה ובכאב, מאוד מחדדים מה חשוב לאנשים ומה חשוב בחיים. ומה שאני מבין מזה הוא שחשוב מאוד עם מי אתה חווה את הכאב, מי השותף שלך לדרך או למסע. אני חושב שמטופלים שבחרו נכון הגיעו עם הרבה יותר כוח והרבה יותר סיבולת לחוויה, וגם ידעו הרבה יותר לראות את החיובי בתוכה, כי יש מעטפת שלמה שתומכת בזה. כשמישהו חולה כל המשפחה חולה, וכשלמישהו קשה - לכולם קשה, כי החיים שלנו שזורים בחיים של האהובים שלנו, וכשהאהובים שלנו יודעים לאהוב אותנו בצורה שאנחנו צריכים להיאהב, אז זה מחזיק, זה מרים.

"הדבר השני שלמדתי הוא כמה הענווה חשובה בחיים. אני חושב שרופאים רבים, מתוך הידע הרפואי והשליטה הכמעט מוחלטת בסיטואציה, חוטאים מול המטופל כשהם בטוחים שהם חזקים יותר, מבינים יותר וחכמים יותר. וברוב המקרים זה לא כל כך נכון. וצריך ענווה כדי להביט במי שאתה מטפל בו, לא משנה מאיזה רקע הוא מגיע ומה הסיטואציה, ולזכור שיש לו מה ללמד אותך. יש לו משהו שהוא יכול לתת לך על החיים עצמם".

הספר מתאר סיטואציות שפוגעות בתדמית הזוהרת של עולם הרפואה שאנחנו מכירים מסדרות טלוויזיה. "זה מאוד לא ככה במציאות", מאשר פלד, "המקרים שמתוארים בספר הם קווי אופי שאספתי מהרופא ההוא והמטופל ההוא ומשפחה שהכרתי בכלל בחדר אחר. אבל כן, יש המון אירועים שהם אירועי קצה. גם עליי בשתיים בבוקר מטופלים צעקו למה הם מחכים כל כך הרבה זמן, וזה עוד הדבר הקל. וישנו המשפט הקבוע 'בגלל ההתנהגות שלך אני מבין למה מרביצים לרופאים', שנאמר בלי לחשוב על זה שאתה על הרגליים כבר עשרים שעות ואולי לא הספקת אפילו לאכול.

"גם קרה לנו לא פעם ולא פעמיים כסטאז'רים שמטופל או בן משפחה של מטופל ניסה להסביר לנו משהו ואתה רואה שהרופאים לא מקשיבים, שרופא בכיר או רופאה בכירה בטוחים שהם הבינו והם פשוט מזלזלים בתלונה ומגלגלים את זה הלאה. יש מטופלת שכתבתי עליה, שסובלת ממחלה מסובכת אבל מה שבאמת מפריע לה הוא שכואבת לה האוזן. זה ממש מתכתב עם מקרה אמיתי שחוויתי כשהייתי סטודנט צעיר - אני צובר זמן טיסה עם מטופלים ופתאום אני מגיע אליה והיא אומרת לי תקשיב, לאף אחד לא אכפת שכואבת לי האוזן. לקחתי אותה למחלקת אף אוזן גרון וראינו שיש לה דלקת באוזן וזה מה שהכי הפריע לה מכל הדברים שהיא התמודדה איתם".

"רשמתי 'עומרי' בחיפוש. כלום לא עלה. ואז נזכרתי שהוא כותב עמרי בלי ו', ופתאום ראיתי את הפרצוף שלו מולי בטלפון. ככה גיליתי שהוא נהרג. הבנתי שזה קרה כבר שבועיים לפני שיצאנו, ואף אחד לא אמר לי"

יש גם סיפורים על מטופלים שרוצים למות.

"כן, יש כל מיני צדדים שאתה נתקל בהם. יש את אלה שמגיעים ומבחינתם כל יום תילחם עליי עד הרגע האחרון. והיו לי כמה מטופלות בנות 60, בגיל שאת כבר יכולה לחתום על טופס של ויתור על החייאה, שהגיעו למיון עם תלונה מאוד קלה, ועוד לא אמרתי להן שלום והן אומרות לי 'אני לא רוצה החייאה, לא רוצה הנשמה, אם צריך למות אני מתה'. ואתה אומר להן 'יש לך רק דלקת ברגל', אבל מאוד חשוב להן להבהיר שכשמגיע הזמן שלהן, הן רוצות לסיים".

*

שתי הנשים בחייו של יניב, יעל ושרון, החברה שלו ואחותו, מייצגות כל אחת צורת התמודדות אחרת עם האובדן. יעל מייצגת את ההתמודדות ההישרדותית, התפקודית. היא ממשיכה הלאה, מנסה להקים בית, חיים, אפילו אם זה נראה טכני או ריק ממשמעות. שרון, לעומת זאת, לא ממשיכה הלאה. היא נותרת תקועה בתוך האבל, מלאה בתוקפנות שקטה וכאב לא מעובד. "למעשה אסף מובל בידי הדמויות הנשיות בחייו", מסביר פלד, "הדמויות הגבריות לא ממש מצליחות להשפיע עליו חוץ מיניב. אסף ראה את יעל ויניב כזוג האידיאלי שהוא היה רוצה להיות. בהסתכלות מסוימת על הספר אפשר לראות את יניב ואסף כשני פנים של אותו בן אדם, כלומר יניב הוא הדמות שהוא היה רוצה להיות ואסף זה מי שהוא באמת, אז הוא עושה איזה אידיאליזציה של הקשר שלהם ואידיאליזציה של יעל, כי הוא רוצה לחיות את החיים האידיאליים האלה. ובהשלכה הוא חווה את הזוגיות שלו עם שרון, שבה הוא מאוהב כבר הרבה זמן, ובעצם נקרע בין שתיהן. יש לו רגשות כלפי האישה האמיתית הזאת ויש לו פנטזיה על הזוג הדמיוני הזה, וזה מוביל אותו לתהיות איפה הוא ולאיזה דרך הוא מתאים ואיפה הוא שם את עצמו בתוך המתח. יש פה גם איזה קלאש של שתי נשים שחוות סיטואציה בצורה שונה, לוקחות את האבל לכיוונים אחרים כי יש להן אופי שונה, אבל הן עכשיו מאוחדות סביב האבל הזה".

זה מזכיר דינמיקות שאתה רואה גם במציאות של המלחמה?

"אני חושב שאם נסתכל היום על משפחות שכולות או על התמודדות עם אבל, אפשר לראות פתאום איך אלמנה ואמא או משפחה ובת זוג של נופל שלא בהכרח הסתדרו או לא בהכרח היו קרובות, פתאום נדבקות ביחד בצורה אחרת, וזה צובע מחדש את כל היחסים ביניהן. ראיתי את הדבר הזה אצל אחד החללים שלי מהגדוד, בביקורים שעשינו אצל המשפחה. בת הזוג שלו - שלא היה ביניהם איזה קשר ארוך, הם היו אולי שנה ביחד - פתאום התאחדה עם המשפחה, ולא בטוח כמה הם הכירו לפני וכמה הם חוו, אבל פתאום הם שם ביחד, והיא מאומצת להיות בת נוספת. ולפעמים אתה רואה שזה חורק והם מתאמצים בשם אותו זיכרון משותף שרוצים שהוא יישאר אוהב, ועושים הכול כדי שזה יעבוד".

7 באוקטובר תפס את פלד כשהיה בחו"ל. "לקח לי כמעט 24 שעות להגיע", הוא מספר. כשנחת בארץ המשיך מיד לכפר־עזה. "החובשים שלי חיכו לי שם עם ציוד. חברתי לאחת הפלוגות, והיינו שם בטיהור של השכונה האחרונה בקיבוץ. זו חוויה שקשה להסביר למי שלא היה שם. היינו בקו בכיסופים עד שלושה חודשים קודם, אז הכרנו ממש טוב את הגזרה. את כל הכבישים, את כל הזוויות, את כל הקיבוצים, ופתאום אתה מסתובב באותם כבישים ויש מכוניות שרופות וגופות. זה נראה כמו שילוב של תמונות מאוקראינה ופוגרום. ופתאום אתה מגיע ללחימה מבית לבית, בבתי קיבוץ ישראליים לגמרי, ואתה כל כך לא מעכל ולא מאמין שזה קורה לך, וזה מכניס אותך לניתוק מוחלט. באותו לילה הייתה לנו היתקלות קשה שבה נהרג דור שדה, החלל הראשון של החטיבה במלחמה הזאת. הוא נורה מטווח קרוב והגיע תוך שלוש דקות לידיים שלי. החוויה שהכי פחדתי לחוות בחיים שלי היא שמישהו ממש ימות לי בידיים, וזה קרה. לא סיימנו את הטיפולים הכי בסיסיים והוא מת כשאני אוחז אותו".

משם המשיך פלד לשירות ממושך בעזה, ומאז עוד הגיעו לידיו פצועים רבים, וגם חללים. "עוד לפני המלחמה הייתי עסוק הרבה בניסיון לשמור על הנפש", הוא משתף. "במסוגלות שלי, במסוגלות של החיילים שלי, בפרמדיקים שלי, להביא אותם הכי טובים ומוכנים שאפשר, וכשהגענו למלחמה הרגשתי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. בכל פעם שהסתכלנו אחורה על אירועים ובחנו מה עשינו ובמי טיפלנו, הבנו שמי שנהרג לא היה בר הצלה, והיו לנו כמה הצלות הרואיות במלחמה, עם פצועים שלא הבינו איך הצלחנו להביא אותם בחיים".

יש פנים שלא תשכח?

"ברור. יש חובש שנפצע מאוד קשה בלחימה. יום לפני כן הוא ישב איתי ודיברנו על החיים, ולמחרת הוא מוכנס אליי על אלונקה עם פציעה קשה מאוד. הבנתי מייד שעשו את כל מה שאפשר, ושעכשיו רק צריך להוציא אותו כמה שיותר מהר ולתת לו טיפול לכאב. אז אני נותן לחובשים שלי הוראות, ובינתיים אני עוצר, מלטף לו את הפנים ומסתכל לו עמוק בעיניים ואומר 'יהיה בסדר', והוא באמת בסדר עכשיו. באותו רגע מולו לא יכולתי לעמוד בזה. כל הרגש יצא ממני החוצה. בן אדם שאני מאוד מעריך והוא כולו עכשיו תלוי בי. הרגשתי שאני צריך להרגיש אותו בתוך התקווה הזאת. והיה מ"פ, יפתח שחר, בחור יפיוף כזה עם בלורית, הוא נהרג באירוע רב נפגעים שהיה לנו, עם עשרה פצועים. הוא ועוד מפקד נהרגו שם. לראות אותו שוכב שם, עם הבלורית שלו ששרדה והוא נראה שלם. ואני מביט בו ומבין שאיבדתי עוד חבר, זו תמונה שלא תצא לי מהראש".

כשאתה חוזר לארץ ופוגש את האנשים, אתה מרגיש שהם מבינים בכלל מה חוויתם, או שיש איזו מין תהום שאי אפשר לגשר עליה?

"אני לא רוצה להגיד שאי אפשר לגשר, אבל בתוך אחד שגר בתל־אביב, היו פעמים שיצאתי הביתה והאוזניים עוד צפצפו מרוב פיצוצים, ואני בהלם שאנשים מרשים לעצמם לשבת בבית קפה וסתם לקשקש. אני חושב שמרכיב מאוד גדול באוכלוסייה כבר לא שם, כבר לא מבין, כבר לא חי אותנו, וזה לא רק התל־אביבים. זה גם במשפחה שלי. אז המשפחה המאוד קרובה כן מבינים, גם אחי תמרן בלבנון במשך שנה, אבל ברגע שהולכים הצידה טיפה, לאנשים שכבר לא בצבא, שלא נגעו בזה, הם כבר לא מבינים. מסתכלים על זה כאילו אתה באיזו חוויה כזאת, עם שאלות מוזרות כאלה כמו – מה, לא יצא לך להיות במנהרה עד עכשיו? ומה אני בכלל קשור למנהרה? למה שארצה לעשות דבר כזה?"

אמרו על הדור שלכם דברים די קשים, והיום אתם עושים דברים שלא נופלים ממה שעשו לוחמי תש"ח. אתה מרגיש שעשו לכם עוול?

"אני חושב שגם אנחנו לא האמנו שנעמוד בסיטואציה הזאת ונתרומם לגודל השעה. אבל אני אישית כן האמנתי. כל הזמן אמרתי לחיילים שלי שנהיה במלחמה יחד והם צחקו עליי, אמרו לי 'שחר, די'. חשבתי שזה יהיה בלבנון, בסוף יצא לנו עזה. אני זוכר את השבועות הראשונים של ההיסטריה עד שנכנסנו לתמרון ועברנו את קפיצת האומץ הזאת, כשכל יומיים מגיע אליי אחד מהחובשים שלי, אחד מהחיילים, אפילו קצינים בגדוד ואומרים לי אין מצב שנעשה את זה, אין מצב, אני לא נכנס. וכל מה שיש לך להגיד להם זה 'אנחנו נעבור את זה ביחד'. אני מסתכל על זה עכשיו בפרספקטיבה של אחרי שנה וחצי: כל הלוחמים שלי נכנסו איתי, היו איתי ברגעים הכי קשים, החזיקו אותי כשהייתי על סף שבירה, לא הייתי אומר שנעשה עוול".

מהאירועים שמתוארים בספר וגם במציאות יכול להיווצר הרושם שיש איזשהו "פלירט" שאתה מנהל בעצם עם המוות כרעיון.

"מגיל צעיר הסיפור של התמודדות עם מוות נמצא במחשבות שלי. אחת החוויות המכוננות שלי היא מלבנון השנייה, כשטילים נפלו בצפון וברחנו מכרמיאל לסבתא שלי בראשון־לציון. מילדות אני לא מצליח להבין למה אנשים רוצים להרוג אנשים אחרים, לא מצליח לתפוס את זה. אני חושב שההתפתחות של אותה מחשבה הייתה החלום להיות רופא צבאי, ומגיל 17 דמיינתי את עצמי מציל פצועים במלחמה. וזו הסיבה שהגעתי לתחום. אז הצלחתי להגשים את החלום, לצערי במספרים גדולים, לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה נפגעים שאצטרך לטפל בהם. יש כמה עשרות אנשים שמסתובבים היום בחיים בזכות המערך הרפואי הצבאי שאני חלק ממנו. הסיפור הזה של הכניעה למוות או הרצון שמישהו אחר ימות מעסיק אותי מאוד, ואני חושב שזה חלק מהחקר הזה של להיות רופא צבאי, ולהישאר בליבה של העשייה בתוך המלחמה".

ועכשיו עם חזרה לחיים האזרחיים, אתה מרגיש שתצליח לחזור למטופלים ה"רגילים" ללא האדרנלין הזה של עזה?

"הספר נפתח בהחייאה, ואני זוכר שבאחת ההפוגות מישהו שקרא אותו אמר לי, 'עם כל מה שחווית, איך החייאה יכולה לרגש אותך?' באמת הייתי בסיטואציה רוויית אדרנלין, אבל הצד השני של הדברים הוא שלא יכול להיות שמלחמה תהיה תכלית הכול. אנחנו נלחמים כדי לאפשר את הפנאי, את התרבות, את החיים הרגועים וגם את היכולת לטפל באנשים ש'סתם' גילו להם סרטן סופני או מחלת לב או שלאמא שלהם יש אלצהיימר וצריך לעזור לכל המשפחה. זאת המהות של החיים והסיבה שבשבילה אנחנו יוצאים למלחמה, כדי לאפשר את זה".