"מעולם לא הייתי בתקופה שהיה בה כל כך קשה וכל כך נחוץ להיות מטפלת"

קשה לקבוע זמן למפגש עם דנה אמיר, משוררת, פרופסורית לפסיכולוגיה ואשת טיפול עסוקה במיוחד. היא זכתה בפרסים רבים על כתיבתה המחקרית בתחום הפסיכואנליזה, כמו גם על כתיבתה הפואטית. אבל בעשרים החודשים האחרונים, מאז שהיא מטפלת גם בנפגעים מ־7 באוקטובר, היא מבקשת לחזור דווקא לכובע אחר שהיא חובשת: פסנתרנית.

״בתחילת המלחמה הנחיתי קבוצות של מטפלים בנפגעי הקו הראשון״, היא מספרת. ״אלה שטיפלו באנשים שאיבדו הורים, ילדים, אחים, במשפחות החטופים, בניצולים מהנובה. המצבים הכי איומים. הכול עוד היה גולמי לגמרי, אף אחד לא הבין בתוך מה אנחנו בכלל. ישבתי מול המטפלים שספגו את תמצית האכזריות והצער ופרקו אותם בקבוצה. זה היה דבר חשוב וטוב, אבל אני זוכרת את עצמי יוצאת מהקבוצות האלה ומרגישה שאני צריכה למצוא דרך לנקות את המערכת הפנימית שלי כדי שיהיה לי מקום להמשיך. הרגשתי כמה זה קשה, לרגעים זה היה בלתי נסבל. הכובד של הצער, של האימה, של הרוע״.

אם אנשים נעזרים במטפלים, ואלה במטפליהם, מי מטפל במטפלים של המטפלים? ״הרבה זמן הרגשתי שאין לי לאן לנקז את זה. לא יכולתי לשתף אף אחד. גם כי אלה חומרים חסויים, וגם כי על מי בדיוק תשימי את זה? ואז נזכרתי במשהו שאבא שלי אמר לי לפני המון שנים: 'תקומי כל בוקר ותנגני כוראל של באך'. ופתאום זה חזר אליי. חזרתי לנגן וזה פשוט הציל אותי. מוזיקה היא...", אמיר נושמת עמוק, מחפשת את המילים וממשיכה: ״אני לא מכירה מערכת ניקוי גדולה ממנה. הרגשתי שהיא מחזירה לי אופק. היום אני מרגישה שמערכת העיכול הנפשית שלי השתכללה מאוד, של כולנו. אנחנו חיים בתוך משהו שלא דמיַינו, וכנראה פיתחנו מערכת עיכול שיכולה לשאת אותו, עובדה שאנחנו פה. אבל ההתחלה הייתה איומה״.

לא מספיק מדברים על העומס שיש על המטפלים בתקופה הזאת, על המחיר שהם משלמים.

״כל אחד מוצא לעצמו מה מציל אותו. יש כאלה שרצים בים, יש כאלה ששוחים, יש כאלה ששותלים צמחים. גם הכתיבה מצילה״.

ואכן, אנחנו נפגשות לרגל צאת ספר שיריה השביעי, ״מוצא הדרכים״, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו בוקר שמשי בבית קפה תל־אביבי, נקודה על אמצע הדרך בין תקוע, היישוב שבו אני גרה, לחיפה עיר מגוריה. ״נולדתי בחיפה ואני גרה בה כל חיי״, מספרת אמיר. ״היום אני גרה בבית של סבתא שלי, ד"ר מטה מרגלית־רול, שהייתה רופאת נשים ויקירת העיר חיפה. הקליניקה שלה הייתה בבית, וגם הקליניקה שלי שם. זה בית שיקר לי מאוד״.

כל סבתא שמחה לנכדה שממשיכה את דרכה, אבל אמיר מציינת בחיוך שסבתהּ אולי הייתה מסתייגת: ״היא הייתה תלמידה של פרויד, הוא היה אחד המרצים שלה בלימודי הרפואה בווינה, והיא שנאה אותו. היא חשבה שהוא מבלבל את המוח ולא הבינה למה הוא טוען שיש לא־מודע. היא חשבה שלה אין, אולי לאחרים יש, לה לא. בשלב מסוים היא עזבה את הקורס שלו והוא חיפש אחריה. הוא אמר לה: אם את לא בשיעור, אין מי שיתווכח איתי״. כשאמיר החלה ללמוד פסיכולוגיה, לפני כמה עשורים, היא סיפרה על כך לסבתה בגאווה, וזו השיבה: ״רק שלא יקלקלו אותך שם״. ״הבית הזה״, מסכמת אמיר, ״הוא סביבת ילדות שגם חרגתי ממנה וגם נשארתי בה. אני חושבת שזה מגדיר אותי בכל מיני צורות״.

החריגה הזו, הציר שבין ההישארות במוכר ובין היציאה מהקווים, היא חוט ששוזר לא רק את מקום מגוריה של אמיר אלא גם את תפיסתה הטיפולית ואת עבודתה הספרותית. כך גם בעבודת הדוקטורט שלה, שעסקה בממד הלירי של הנפש. ״המסקנה שלי הייתה שהליריות היא מה שמאפשר לנו לייצר נקודה ארכימדית שבעזרתה אנחנו יכולים להניף את עצמנו למעלה. הליריות היא מה שמאפשר לנו לחרוג – לחרוג מהביוגרפיה שלנו, מהמגבלות של הגוף, של החיים, מהשברים שהמציאות מפגישה אותנו איתם; לייצר עמדת תצפית שמאפשרת להסתכל ממקום אחר; להבנות את מה שאנחנו עוברים באופן שהוא לא רק מתוך החוויה, אלא גם מתבונן בה.

״אני חושבת שזה רלוונטי לתקופה הזו יותר מכל תקופה אחרת שחייתי בה, בטח גם את. לא חיינו מעולם בתקופה איומה כזו. אם אנחנו יכולים לחרוג מהמגבלות דרך הרוח, דרך היכולת להתבונן בהן, דרך היופי שאנחנו פוגשים וגם מייצרים – יש לנו סיכוי. אנחנו לא שוקעים בבוץ הטובעני של המציאות״.

את התנועה הזו, מעידה אמיר, היא פוגשת גם אצל המטופלים עם ההתמודדויות הקשות ביותר. ״זה מדהים לראות את הדבר הזה גם אצל חטופים שחזרו, גם אצל משפחות של חטופים שאני מטפלת בהן מאז תחילת המלחמה, גם אצל שורדים מהשבעה באוקטובר. את יכולה לראות את הכוח העצום של הנפש להרים את עצמה מהמקום שהיא נמצאת בו. זו הליריות של הנפש, זה לייצר את החיים כפואטיקה של חריגה״.

לא לפענח עד הסוף

היא בת 58, אם לשניים, ועומדת בראש תוכנית המחקר בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה ובראש הקתדרה לחינוך וחברה. יצירתה - השירית והמחקרית - זכתה לאורך השנים בפרסים רבים ובהם הפרס הארצי לשירה, פרס ראש הממשלה, פרס אקו״ם, פרס סצ'רדוטי הבינלאומי לכתיבה פסיכואנליטית, ופרס היימן לכתיבה בנושא טראומה. ספרה "על הליריות של הנפש", שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלה, זכה בפרס בהט. בעשרים השנים האחרונות היא בזוגיות עם מיכל בן־נפתלי, סופרת, מתרגמת, וחוקרת ספרות.

שתיכן פרופסוריות, שתיכן כותבות. יש ביניכן קנאת סופרות?

״באופן מדהים אני חושבת שאין. אולי מה שעוזר זה הפרדת הז׳אנרים – שירה ופרוזה הן סוגות ספרותיות שהן עולמות שונים״.

מהי מערכת היחסים בין התחומים שאת עוסקת בהם – פסיכולוגיה, מחקר, ספרות?

״הכתיבה הפסיכואנליטית מאוד דומה לכתיבה הספרותית, הרבה יותר מהכתיבה הפסיכולוגית שהיא הרבה יותר מדעית״. גם פרויד, אבי הפסיכואנליזה, זכה למורת רוחו בפרסים ספרותיים, בהם פרס גתה ומועמדות לפרס נובל. ״הפסיכואנליזה מדברת אלי בדיוק בגלל זה. היא מדברת על הנפש אבל בשפה שהיא בעצם ספרותית, מלאה מטאפורות, חידתית. הנפש היא מבוך אסתטי. יש בה המון יופי, המון פיתולים, מסתורין גמור. מה שיפה בפסיכואנליזה בעיניי זה שהיא לא מנסה לפענח את הנפש עד הסוף. יש כבוד למסתורין, יש סאבטקסט. הנפש מעובה באופן יפה, כמו טקסט ספרותי שיש בו הרבה שכבות. לכן הספרות והנפש מחוברות לי.

״גם כשאני מטפלת באנשים, המטרה שלי היא לא לפענח אותם עד תומם. אני גם בחיים לא אעשה את זה לטקסט. זה נורא, זה להרוג אותו. ויניקוט קרא לזה הפרדוקס של האמן. כל אמן היה רוצה שיבינו את היצירה שלו, אבל אף אמן לא רוצה שיפענחו אותה עד תומה. זה ריקוד מאוד עדין; אני רוצה תמיד להבין מספיק, אבל גם לא להבין מספיק. כדי שיישאר יופי, שתישאר תנועה. התנועה תמיד נוצרת על ידי הפער בין הנודע ללא נודע״.

מה עומד מאחורי שם הספר, ״מוצא הדרכים״?

״למוצא יש שתי משמעויות. מוצא במובן של מקור, וגם במובן של פתח יציאה, נתיב בריחה. עכשיו אני חושבת שזה בדיוק מה שאמרתי לך על המוכר והחורג. מוצא הדרכים הוא המקום שממנו באתי, אבל גם המקום שאליו אני יכולה להימלט״.

כך, למשל, כותבת אמיר בתוך הפואמה הפותחת את הספר, "ימים נוראים":

עַכְשָׁו מוּגָפִים חַלּוֹנוֹת הַבַּיִת כְּעַפְעַפֵּי הַיְּשֵׁנִים גַּב אֶל גַּב, / חֲלוֹמָם נוֹטֶה עַל צִדּוֹ. / קִרְבֵי הַחֲדָרִים הָרֵיקִים שְׁפוּכִים אֶל פַּחֵי הָאַשְׁפָּה / כִּנְפֹלֶת אַחַת. תְּנוּעַת הָרוּחַ אִטִּית. / אֵי שָׁם נִפְרֶשֶׂת רֶשֶׁת. / אֵי שָׁם שׁוֹעֶה הַשָּׁעוֹן גַּם לַנִּמְדָּד, לַנִּדְלֶה, / לַנֶּעֱזָב לְנַפְשׁוֹ.

״רציתי למצוא שפה שתתאר את בית הילדות גם בשביל להיפרד ממנו. לחזור לאחור באהבה, לא ממקום שמתחשבן עם הבית אלא מבין אותו, אבל גם כדי לחרוג ממנו, לייצר נתיב מוצא מהבית הזה, מהמקומות השבורים שבו.

״זה ספר שהוא כולו עבודת אֵבל, שהיא דבר מאוד עשיר ויקר. קל להתבלבל; אנחנו חושבים על אבל בהקשר של אובדן. אבָל אֵבל זו מלאכת חיים. בהרבה מובנים עמוקים, אם לא נתאבל אנחנו לא נתפתח. אם לא נוותר על המרצפת שאנחנו עומדים עליה ברגע זה, לא נוכל ללכת קדימה. רואים את זה אצל ילדים – הם מאוד רוצים לגדול, אבל גם כל הזמן מתאבלים על מה שאיבדו. יש בספר הזה מתים: ההורים שלי שנפטרו, אחות שנותק איתה הקשר, בית ילדות שכבר איננו. אבל מה שאני תופסת כמהות של הספר הזה הוא לא האבל על הדברים שאינם, אלא עבודת אבל של חיים. לנסות לחלץ את הלב של הדברים שהולך איתי הלאה. הטקסט הזה סגר את הנושא בצורה שלמה עבורי. זה שימח אותי, למרות שזה לא ספר שמח בכלל. אני חושבת שזה מה שעבודת אֵבל טובה עושה. משחררת משהו בחוץ כדי לזכות בו בפנים, מפנה מקום לדברים חדשים שיבואו״.

תמיד אימא

אחד השירים האהובים עלי בספר נפתח באמירה מרתקת ומתוקה על אימהות, וממשיך אל עיסוק בתכנים המורכבים שבתוכם אנחנו שוהים כרגע. כך כותבת אמיר בפתח השיר "זו כל השיבה":

כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְּשֵׁנוֹת כְּרוּכוֹת זוֹ בָּזוֹ. לִבָּן אָחוּז כְּכַדּוּר בְּקָנֶה,/ חֲלוֹמוֹתֵיהֶן פְּזוּרִים. כָּל הָאִמָּהוֹת הַיְּשֵׁנוֹת יוֹדְעוֹת:/ יָבוֹא יוֹם שֶׁיִּקָּרְאוּ לְהִבָּלַע לְלֹא שְׁאֵרִית,/ בָּשָׂר תַּחַת הַבָּשָׂר./ לָכֵן הֵן מַעֲלוֹת בְּעֵינֵי רוּחָן חִזָּיוֹן: הוּא שָׁב.

״אימהות לילדים קטנים אף פעם לא מתבגרות מזה", היא אומרת. "הילדים שלי בני 30 ו־27, אבל עדיין ישנים בתוכי במיטות הילדות שלהם, ואני עדיין מתעוררת אליהם בלילות. אבל הילד גדל, ואת לא יכולה לשמור עליו כמו ששמרת על הילד הקטן. ובסופו של דבר הוא הופך נגוע בכל מיני דברים שהעולם הזה מזַמן לו. את לא יכולה לשמור עליו, אלא רק להתייצב בידיים פשוטות שמאפשרות היאספות לתוך הגוף האימהי מחדש.

״יש בשיר הזה גם את מידת הרחמים במובן הרחב, הקוסמי שלה. לא לאבד אותה. לזכור שיש אימהות ישנות וילדים ישנים בכל הצדדים. בכל סרלואי כתבה לא מזמן טור בידיעות על מסה של וירג׳יניה וולף. וירג׳יניה מתארת איך היא הולכת לישון תחת הפגזות ולא יודעת אם היא תקום בבוקר. ובכל אמרה: התמונה שוולף מציירת, אישה ששוכבת במיטה תחת ההפגזות שגברים מייצרים, מתאימה לכל הנשים. לנשים שישנות בישראל, לנשים שישנות בעזה, שישנות בכל מקום בעולם. מידת הרחמים קשורה גם לזה. לזכור שיש אימהות שישנות בכל מקום, שיש ילדים שישנים. אסור לנו לשכוח״.

תוכלי להכניס אותנו קצת אל חדר העבודה שלך? איך שיר נולד?

״שיר נולד משיר. ההשראה שלי היא תמיד מילים. לא נופים, לא צבעים, לא אירועים. הגירוי לכתוב הוא המילים. משהו שמעיר בי משהו, מילה שמושכת אותי אליה. מה שהפעיל אותי תמיד היה השפה. אני לא אשב בשדה של חרציות ואכתוב. אני מאוד אוהבת חרציות, אבל זה לא יגרום לי לכתוב שירה. שירה תמיד תהיה בשיחה עם איזשהו טקסט אחר.

״אני כותבת קצת כמו שאני מנגנת. מניחה את האצבעות על המקלדת והן מוליכות אותי. זה ממש מסתורי בשבילי. אין לי שום מושג לאן המילים ייקחו אותי הפעם. זה תמיד מפתיע. אם זה לא יפתיע אותי, זו לא תהיה שירה. אני חושבת שזו העדות שאנחנו בחיים, היכולת להפתיע את עצמנו. ברגע שהכול ידוע לך וצפוי, גם באחרים וגם בעצמך, זה רגע מדכדך מאוד. התקווה קשורה בהפתעה״.

אבל יש משהו מנחם גם במוכר ובבטוח.

״כשכתבתי על הליריות של הנפש כתבתי שיש עצמי מתהווה ועצמי מתמשך. העצמי המתמשך הוא מה שמחזיק את כל המוכר והבטוח. אנחנו חייבים אותו, אחרת נשתגע. והמתהווה הוא זה שכל הזמן חותר תחת הידוע אל החדש. הליריות של הנפש היא התנועה בין השניים. המפגש בין מה שמחזיק את כל מה שמוכר – חוקים, שפה, סיבתיות, זמן, מרחב, כל מה שקשור במשך, ובין מה שחותר תחת הכל. אי אפשר להיות רק בעצמי המתהווה, זה מצב פסיכוטי. אבל אם אנחנו חיים רק במתמשך, רק בקבוע, אלה לא חיים. אנחנו נעים על הציר שבין השניים. ברגעים טראומטיים, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה להיאחז במוכר. רק שלא יהיה עוד משהו שיפתיע, שיהיה זר, שיערער אותנו. אבל יש רגע שבו גם מתוך שברים טראומטיים אנחנו מצליחים ליצור משהו חדש, וזו נחמה עצומה״.

החיים נמשכים, או שלא

לא רק חיילי מילואים, אנשי רפואה ומתנדבי זק״א נקראו לדגל לאחר 7 באוקטובר. גם אנשי טיפול רבים מאוד, שחייהם השתנו ללא הכר. ״מעולם לא הייתי בתקופה שהיה בה כל כך קשה להיות מטפלת, וכל כך נחוץ", אומרת אמיר. "כמות בלתי תיאמן של אנשים פונה לטיפול. גם אנשים שלא נפגעו באופן ישיר נמצאים במצוקה איומה, מרגישים שהכול רועד להם מתחת לרגליים. שהעולם שהם הכירו התרסק, ולא ברור אם העולם החדש הוא מקום שהם יכולים לחיות בו״.

אבל לצד האבל, האובדן והחרדה, החיים נמשכים. ״תראי, אנחנו יושבות בבית קפה ומדברות על שירה. אנשים חיים, אני רואה אירועים תרבותיים גדושים. אפשר לחשוב שהחיים ממשיכים, והם ממשיכים, וזה חשוב שהם ממשיכים – אבל יש תהום בין הקו הזה שממשיך, ובין קו מקביל שבו יש אנשים שהחיים שלהם לעולם לא יחזרו להיות כמו בעבר, או אנשים שלא יחזרו אלינו בכלל. כל אחד מאיתנו מחזיק את הפיצול הזה בתוכו. אני זוכרת שב־8 באוקטובר עמדתי והשקיתי את הגינה שלי, ואמרתי לעצמי: מה את משקה את הגינה? כאילו בבת אחת הייתי חייבת להרגיש שמשהו עוד יצמח. ובמקביל גם הרגשתי כזאת אשמה על זה שלי יש גינה, להשקות בזמן שכל כך הרבה בתים נחרבו״.

כחלק מעבודתה כפסיכולוגית, אמיר מלווה בשנה האחרונה רבים מנפגעי הקו הראשון של המלחמה, ובהם חלק ממשפחות החטופים. ״בהתחלה היה ברור לכולנו שעוד שנייה הם חוזרים. עוד רגע, רק להחזיק את הנשימה שבוע־שבועיים, וזה יקרה. מאז עברנו למצב צבירה אחר לגמרי, שבו מתקיימת, חייבת להתקיים, איזושהי שגרה. ובמצב הזה מתקיימת כפילות בלתי אפשרית: מצד אחד להחזיק את האינטנסיביות של המאבק. לא לוותר, לא להרפות. אסור להתרגל, כי אם נתרגל שום דבר לא ישתנה. זה נכון על כל דבר שאנחנו מתרגלים אליו. מצד שני, אלה אנשים שגם מוכרחים לחיות. יש להם ילדים, זוגיות, עבודה, חיים שלמים שהם השעו בהתחלה מתוך איזו הרגשה שעכשיו אין כלום, רק המאבק להחזיר אותם. ואחר כך הגיעה ההבנה שהם חייבים לחזור לחיים, וזה היה הרגע הכי קשה. איך חוזרים לחיות? איך אפשר לחזור לחיות? וכמה אשמה יש בחזרה לחיים? זאת המשימה העצומה שלהם, להחזיק משהו שהוא בלתי אפשרי.

״זה נורא קשה. כל חגיגת יום הולדת של ילד, כל חג. החגים הכי קשים, אבל גם ימי החול. כמטפלת, אני צריכה בעצמי להחזיק כל הזמן את שני הצדדים. גם לא לוותר, לא להתרגל, לא להירגע, לא להשלות את עצמי שהכול בסדר. הכול ממש לא בסדר. מצד שני אני כאן לעזור להם לחיות, להתייחס לילדים שלהם, להתייחס לחיים שלהם, לשמור על מה שיקר להם. זו משימה קשה מאוד. יותר קל להיות רק בצד אחד של הפיצול הזה. חלק מהם אומרים: בהתחלה היה יותר קל. היינו בדבר אחד, עמדנו ברחובות, כולם היו איתנו, כל הלבבות היו איתנו, הייתה תחושה שיש יחד, שיש גב, שיש זרועות שמקיפות ועוטפות. לאט לאט זה התפורר. נוצרו מאבקים גדולים, והיום הם מרגישים נורא לבד״.

אמיר מתארת את המחיר הגבוה שמשלמות המשפחות. ״יש פה המון קורבנות. זה לא רק החטופים שנמצאים בעזה, גם העורף המשפחתי שלהם, אלה אנשים שישלמו מחיר עצום הרבה שנים קדימה. מעט מאוד יודעים מה המשפחות האלה עוברות. כמה מחלות מתפרצות אצל בני משפחות של חטופים, כמה בעיות נפשיות. המצוקה עצומה. גם כשהם חוזרים, כאילו הכול נגמר והם ירדו מהבמה הציבורית, אבל מצפות להם עוד עשרות שנים של התמודדות״.

המטופלים מגיעים מרקעים שונים ואמונות שונות, אבל יש קו שמחבר ביניהם. ״העמדות של משפחות החטופים משני הקצוות הן מאוד שונות בקשר למה צריך לעשות, אבל ברובד עמוק הן כולן עסוקות באותו דבר: באפשרות לדמיין את השיבה במובן העשיר שלה. כמובן, השיבה של החטופים הביתה, אבל גם השיבה של בני המשפחה אל עצמם, אל החיים שלהם, אל מי שהם היו. כולם עסוקים בזה, באפשרות לדמיין עתיד, באפשרות לייצר אופק. אני חושבת שזה מה שאיבדנו. כשאין לנו אופק, לא תהיה תנועה. תנועה היא תמיד אל אופק. האופק של כל אחד נראה אחרת, אבל קיומו הוא הדבר החשוב ביותר. זה מה שטיפול מנסה לעשות: לעזור לאנשים לייצר אופק שהם יכולים לנוע אליו. גם במציאות, אבל קודם כול בתוכם״.

לקרוא, לנגן, לשתול

אני משתפת את דנה בכך שעם כל ההבדלים הברורים, בסבבים החוזרים ונשנים של בן זוגי בעזה חוויתי חוסר יכולת לפנות זמן או אנרגיה לכל דבר שלא קשור להישרדות יומיומית. ״משפחות רבות של מילואימניקים מדברות על כך", היא אומרת. "אין תחושה של חיות בגלל שכל הזמן הם במצב של הישרדות. משהו מאוד מצטמצם בקיום הנפשי, וגם בקיום המציאותי. זה חלק מהנזקים ארוכי הטווח של התקופה הזאת. צריך ללמוד איך להפוך את הדברים, לעבור ממצב הישרדות למצב חיים״.

איך עושים את זה?

״אין לי סוד או קסם, אבל אני יודעת שהרבה פעמים זה מה שמציל אנשים, להצליח לחרוג לרגע ממצב של ההישרדות למשהו שיקר להם. הם קראו ספר, הם ניגנו משהו, הם שתלו צמחים בגינה. את יודעת, אופק יכול להיות מתורגם לדברים כל כך קטנים, בתנאי שהם מצליחים לעזור לנו להיחלץ רגע ממה שהכרחי״.

בחוגים מסוימים יש היום שיח על הגירה. יש לך מחשבה כזו לפעמים, לקום ולעזוב?

״בכל מיני רגעים אי אפשר היה שלא לעבור דרך השאלה הזו. הבן הגדול שלי עושה כרגע פוסט־דוקטורט בקיימברידג׳, אז אפילו היה לי לוקיישן. אבל האמת היא שהמקום הזה הוא הבית שלי באופן כל כך עמוק, שאני לא יכולה לעזוב אותו. אני לעולם לא ארגיש בבית במקום אחר. זה המקום שהילדות שלי קשורה בו, הילדות של הילדים שלי קשורה בו. מקום אחר תמיד יהיה סוג של זרות או פליטות שאני לא יכולה לדמיין את עצמי בתוכן. אנשים כותבים גרים בתוך השפה. זה הבית הכי משמעותי שלהם. אי אפשר להגר מהשפה״.

את חושבת שאחרי מה שעברנו ואנחנו עוברים, אפשר לדבר על ריפוי?

״צריך להבין מה זה אומר ריפוי. אי אפשר למחוק טראומות מהסוג הזה, אבל המטרה של ריפוי היא לא למחוק. האם אפשר לכלול את הסוג הזה של שברים ופצעים בתוך חזרה לחיים? התשובה היא כן. ראינו את זה אפילו אצל ניצולי שואה, שיצאו מהמחנות על סף מוות ובכל זאת הצליחו לבנות לעצמם חיים, משפחה, עתיד. אני חושבת שגם אצל שורדי שבעה באוקטובר אפשר כבר לראות לא מעטים שמצליחים למצוא חזרה נתיבים אל חיים משמעותיים. אלה לא החיים שהיו לפני, זה בלתי אפשרי, אבל אלה חיים חדשים שבהם מה שקרה נותן כוח ולא רק לוקח, נותן משמעות ולא רק מרוקן ממשמעות. זה האופק שאנחנו צריכים לדמיין. חיים שכוללים בתוכם את מה שעברנו, אבל הופכים אותו למנוף של משמעות, של שמירה על גבולות הגזרה האנושיים, אולי אפילו מנוף שירחיב אותם. זה אפשרי. אני חושבת שהתופת הזו חילצה מתוכה באופן מדהים גם כוחות שלא ייאמנו. כעומק התהום, גודל כוחות החיים״.