"בהצגה האמיתית אני לא אהיה עם שפם, זה בשביל הדמות שלי בהצגה אחרת של החאן", גל זק מרגיע אותי כמי שלמוד הרמת גבה על אותו שפם. כשהוא לבוש במקטורן שחור, מגבעת חומה, פתילי ציצית מבצבצים מתחת לחולצתו הלבנה וספר בידו, אנחנו נפגשים בחדר החזרות של תיאטרון החאן ברחוב הרצל שבדרום תל־אביב. מלבד זק, בחדר עוד ארבעה שחקנים ויותם גוטל, הבמאי ומי שכתב את העיבוד הבימתי ל"סיפור פשוט". כולם לבושים בחלקי תלבושות לקראת המחזה שהיום זו תהיה החזרה המלאה הראשונה שלו. כמה ימים אחר כך, זק ואני נפגשים שוב, הפעם בבית קפה ליד תיאטרון הבימה. השפם עודנו במקומו. "אני מדבר עם עגנון יום־יום ובלילות", פותח זק, ״זה מצחיק שאנשים קוראים לו שי. שי זה שם שלא ממש מתאים לדמות שלו. מילא שמואל יוסף, אבל שי, זה שם כזה חמוד, מודרני והוא הרי התעקש שאין בו מן המודרניות", מצטט זק ושוקע לאחד מנאומיו של עגנון עד שהמילים מתחילות להתבלבל לו והוא מבטיח שישלח לי את הציטוט המדויק מאוחר יותר. ואני, מהופנטת לדמות התל־אביבית שלו, ספק היפסטר ספק איש רוח אבל מאלה שחיו בארץ במאה הקודמת.
מה לבחור בגילך ולש״י עגנון?
"סבתא אביבה, שתיבדל לחיים ארוכים, הייתה מורה לספרות", הוא מספר, "היא זכתה ללמוד מקורצוויל, (חוקר כתביו של עגנון, י"ט) ולימדה כמובן גם הרבה עגנון, והיא זו שהעבירה לי את האהבה אליו. לעגנון יש מוזיקה, אי אפשר לקרוא אותו רק עם העיניים - צריך לשמוע אותו, עם הניגון היידישאי הזה שאי אפשר לקלוט אם לא מקריאים לך את זה. וסבתא הקריאה לי אותו ולאט־לאט התאהבתי. מאז אני איכשהו פוגש אותו בכל מיני שבילים בחיים. אני גר בנווה צדק, כמה רחובות מהבית הראשון שבו הוא גר בארץ וכשאני עובר ליד הבית שלו, אני ממש יכול להרגיש שהוא שם. אני קורא את הספרים שלו ומדבר איתו. בסיפור 'גבעת החול' עגנון מתאר את הרחובות של שכונת נווה צדק בעיר שאז עוד לא הייתה תל־אביב. הוא מתאר את מה שניבט מחלון חדרו, שצופה על הבקעה שבה עוברת הרכבת שזה בעצם פארק המסילה של היום, במקום שבו אני יושב בצהריים. לחנות הספרים שמול הדירה שלי קוראים סיפור פשוט. הכול די מטורף".
ההתאהבות של זק בעגנון קפצה מדרגה עם תחילת המלחמה. "שבוע לתוך המלחמה שמעתי איפשהו ציטוט מתוך 'עד הנה' שהולך ככה: ״משנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשיי ולא היה בי אלא רצון אחד לקמט את הימים עד שיבוא יום, שאין בו מלחמה״. והביטוי הזה - לקמט את הימים, כאילו שהם איזה נייר שאפשר לכווצ'ץ׳ ולהעיף לפח עד ששוב יבוא יום שאין בו מלחמה - תפס אותי. זה משפט שהוא כתב לפני מאה שנה, ואני מבין שאני צריך לקרוא את הספר, אז הלכתי לסבתא אביבה ומצאתי עותק שמלא בסימונים, עיגולים, קווים, חיצים וכרטיסיות של מערך השיעורים שלה". הנובלה "עד הנה" שנכתבה ב־1952 מתארת בחור צעיר שנתקע בגרמניה בימי מלחמת העולם השנייה, ואת ייסורי המלחמה בעורף שהובילו לתוצאות כואבות של חללים רבים ופצועי מלחמה. "התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח את הספר. אני קורא ואומר לעצמי - משהו בטבע האדם פשוט מסרב להשתנות. זה תפס אותי מאוד חזק. אחרי ׳עד הנה׳ המשכתי ל׳תמול שלשום׳ ושם אפשר לומר שנשביתי בקסמיו של עגנון סופית. הוא כל כך מצחיק, אני חושב שאם הוא היה חי היום הוא היה סטנדאפיסט. בספרים שלו כל שורה שוברת לך את הלב, מרסקת אותו או שאתה מתפוצץ מצחוק".
ש"י עגנון | צילום: מתוך ויקיפדיה
זק (25) בוגר בית הספר למשחק בית־צבי ומזה שנתיים חבר בצוות השחקנים של תיאטרון החאן בירושלים. בעיבוד הבימתי לנובלה "סיפור פשוט" שעלתה השבוע, הוא מגלם את הירשל הורביץ. למורת רוחה של צירל - אמו היהודייה־פולנייה - הירשל מתאהב בבלומה, קרובת משפחה שאימצו לאחר שהתייתמה מהוריה. כדי להסיר מעל המשפחה האמידה את הבושה, צירל משדכת את בנה לבת עשירים, להירשל נשבר הלב והוא נופל לשיגעון. "כששמעתי שרוצים לעשות את ׳סיפור פשוט׳ חטפתי שבץ מהתרגשות", אומר זק, ״אז פשוט התחלתי לקרוא את הנובלה, עוד לפני שבכלל פנו אליי עם הצעה להשתתף, קראתי ודמיינתי את עצמי על הבמה בתור הירשל. זה ללא ספק הרומן הכי טוב שנכתב בשפה העברית. ואני מצטרף לכל הגדולים ממני שאמרו את זה".
מה לדעתך עושה אותו כזה?
'אלוקים שבשמיים ידע מה הירשל חשב באותו רגע'. מה זאת אומרת?! אתה יודע מה הירשל חשב באותו רגע, אז תגיד לי מה הוא חשב! יש לעגנון יכולת אדירה לגרום לך להתאהב בדמויות וכל הזמן להשאיר איזו סקרנות אינסופית, לרצות לשמוע עוד על ההמשך. זה משהו שהוא שהופך אותו למאוד מיתי".
*
רק אחרי שסיים תיכון החל זק ללבוש דמויות על במות התיאטרון, עד אז לא היה לא כלל ניסיון בתחום. כיום הוא מחלק את חייו בין תל־אביב לירושלים. "אני מדמיין את עצמי ישן על כביש מספר אחת עם הראש על הרי ירושלים שמשמשים לי כרית, והרגליים משכשכות בים של תל־אביב", זק יודע גם לעמוד על ההבדלים בין הקהלים בשתי הערים, "הקהל הירושלמי אינטליגנטי מאוד, לפעמים כבד יותר. זה לא שהוא לא נהנה, הם מחייכים מאוד וגם צוחקים צחוק מהוגן. בקהל התל־אביבי יש משהו אחר, וגם מדי פעם מביאים תלמידים מבתי הספר למשחק ואז התגובות בכלל אחרות. וזה גם מאוד תלוי בהצגה".
הרומן הכי טוב שנכתב בשפה העברית. מתוך ההצגה | צילום: יעל אילן
גם בתיאטרון, כמו במוזיקה ובמוזיאונים, אתה מרגיש שהורידו את האיכות מעט כדי להנגיש אותו לכמה שיותר קהלים?
"הורידו מאוד. מנסים לקלוע לטעם ההמון והבעיה היא שזה מייצר תחושה שזבל הוא איכות, ואז הקהל לא מצליח לעכל תוכן שדורש הקשבה של יותר משתי דקות בלי שואו מטורף. היכולת להתרכז הולכת ונעלמת. אני לא הייתי יכול בחיים לראות ולהבין היום הצגות איכותיות אם לא היו לוקחים אותי בגיל צעיר ומחנכים אותי לראות דברים נוקבים ולחשוב עליהם, וזה דורש איזשהו הרגל שלא בא בקלות. המחלה הזאת שנקראת תיאטרון דורשת התאהבות, והתאהבות זה לקחת ילדים לראות הצגות. אבל אם הצגות ילדים היום מניחות שהילדים מטומטמים, אז הילדים יהיו מטומטמים. ב׳שלמה המלך ושלמי הסנדלר׳ שתרגם נתן אלתרמן העברית מטורפת, הטקסטים משוגעים", זק אומר בהתרגשות ומצטט את ׳שיר ערש׳, ״זו עברית מדהימה, והילדים נהנים ומבינים הכול. גם ׳עוץ לי גוץ לי׳, בתרגום שלונסקי שרצה כבר עשרים שנה בהצלחה מסחררת, למה? כי היא לא מזלזלת בילדים. בהפקה הראשונה השחקנים אמרו לשלונסקי - בחייך, אי אפשר לעלות עם זה, הילדים לא יבינו כלום. והוא התעקש ואמר שהילדים יודעים ואסור לזלזל בהם. אנחנו מתכתבים היום בסמלים, הערך והחשיבות של המילה הולך ופוחת. העובדה שהעברית נעלמת זה אסון".
במשך הריאיון זק מזכיר מדי פעם את עובדת היותו בסך הכול בן 25, אבל בנפש לדבריו הוא מרגיש יותר. הרבה יותר. לפחות בן 77. הוא גם כותב ומתרגם כתבים של שייקספיר, ושירים שלו מתפרסמים מעת לעת. "לאחרונה, בגלל עגנון התחלתי לכתוב בעמידה״, הוא מספר, ״הוא היה עומד מול החלון, על מעין פודיום, וכותב בעיפרון״.
גל זק | צילום: אריק סולטן
גם בחיים עצמם אתה בתוך איזושהי דמות?
"חד־משמעית. כולנו שחקנים כל הזמן. כל העולם במה כפי שאמר גאון אחר", ועוצר את עצמו מלהמשיך לצטט את שייקספיר, "אני לא מרגיש שאני בדמות, אני אולי טיפוס משונה. אני מרגיש שנולדתי מאוחר, הייתי מאוד שמח לחיות בתל־אביב של שנות ה־30 נראה לי היה הרבה יותר נחמד לשבת בכסית. תוקפים אותי לפעמים געגועים לתקופות שלא חייתי בהן, זה מוזר. אנחנו חיים היום בתקופה איומה שמן הסתם ילמדו עליה בהיסטוריה. בכל העולם ובמדינת ישראל בפרט זו קטסטרופה שהולכת ומחמירה כל יום. אירועים שהיו מסעירים ומרעידים את אמות הסיפים עוברים כלאחר יד ונשכחים למחרת, כי יש אירוע עוד יותר מופרע".
ב־6 באוקטובר 2023 עבר זק לנווה צדק. ביום למחרת הוא עוד היה אצל ההורים, ביישוב נווה שלום שעל יד לטרון, שם נולד וגדל. "אמרתי - אם אין שלום, לפחות שיהיה צדק. המלחמה הזאת בין צדק לשלום היא מלחמה אינסופית ובלתי נתפסת שאי אפשר ששניהם יחולו יחד. לא במקרה יש מלחמות לאורך כל ההיסטוריה והשאלה היא איך האנושות יכולה להתגבר על הטבע שלה ולתעל את כל הכוחות העצומים, ואת כל הכספים האדירים שמושקעים במלחמה לכיוונים אחרים, הרי אפשר אחרת. בוודאי שאני לא עיוור למציאות, אני חושב שבגלל ההבנה של המורכבות אני יודע שנפערת צלקת שיידרשו לה מאות שנים להחלים.
"אבל מספיק סכסוך, בואי נחזור לדבר על עגנון", זק מבקש בעדינות ובחיוך לחתום בזה את הדיבורים על הנושא.
*
אחרי שסיים תיכון, זק המשיך למכינה חצי־שנתית "מסבח"ה" שבה בכל חודש חניכי המכינה מתנדבים ונטמעים בקבוצה אחרת בחברה הישראלית, במטרה להעמיק את הקשר עם כלל הקבוצות שמרכיבות את הפסיפס החברתי בארץ. "זו הייתה החוויה הכי חשובה שיכולתי לעבור בגיל הזה, אם הייתי שר החינוך הייתי מחוקק אותה כחובה. קודם כול להכיר את המגוון האנושי שיש בארץ שהוא מגוון מופרע, בתוך כל קבוצה יש תתי־קבוצות והיה מרתק ללמוד אותן. זה היה תענוג כי זה דרש ממני לצאת מהמשבצת הזאת של איזו זהות שייכותית של מה שגדלתי ופשוט לפגוש את עם ישראל ולפגוש את הגוונים האינסופיים שבו. אנשים לא רואים את זה, הם נשארים במטר על מטר שלהם בכיכר הבימה ואין להם מושג מה קורה צפונה משם. הייתי בצפת בקהילה חרדית ולמדתי איתם בישיבה, פגשתי עולמות מדהימים שבחיים לא הייתי חושב ללכת ולפגוש, וזה דורש תכונות של הקשבה ומיתון השיח. אנחנו חיים בעידן שבו החברה הישראלית עוד לפני המלחמה כמעט התפרקה בגלל ההקצנה המופרעת של התיוגים אחד של השני, ושל רידוד השיח. אין הכלה של מורכבות".
על השולחן מונח עותק של ״סיפור פשוט״ לצד ספר חדש על ברנר שזק רכש בדרך לפגישה שלנו. ״שברון לב זו חוויה שאומרים שכל אדם הגון צריך לעבור, ומי שעבר אותה וקורא את הספר הזה", הוא מצביע על ׳סיפור פשוט׳, "לא יכול שלא לבכות מהתיאורים שלו, אי אפשר שלא. המהלכים של ההתאהבות ושברון הלב משליכים גם על חלקים אחרים במחשבות, ויותר מזה, אתה חווה את חייך ואז אתה פתאום קורא ספר של מישהו שמת כבר הרבה שנים והוא כותב על דמות מומצאת ואתה רואה בה את עצמך, ומבין השורות יוצאת יד ולוחצת את ידך שלך ואומרת, הכול בסדר אתה לא לבד. זו התחושה הכי מטורפת שאפשר לחוות".
ההפך המוחלט מהתחושה שיש היום ברשתות החברתיות.
"כל מה שהרשתות החברתיות עושות זה לגרום לך להרגיש את חוסר אנושיותך - אתה לא מספיק מוצלח, לא מספיק יפה, לא מספיק מעניין, אתה לא נורמלי, אתה שונה. והספרות והתיאטרון מראים לך שכל מה שאתה חווה ועובר, וכל המוזרויות וכל הכאב זה מה שאומר להיות בן אנוש. ואז אתה חש איזה זיכוך מאוד גדול, בקתרזיס של 'אה, אני בן אדם בעולם'. עגנון הוא המלך של זה, של ללחוץ לך את היד. בכל עמוד הוא מוציא את היד, מלטף אותך ולוחץ אותה".
מי האנשים שאתה יושב איתם לקפה?
"כל המילייה של עגנון", הוא עונה בחיוך כמעט רציני, ומסביר, "החבר'ה שהייתי רוצה לשבת איתם הם יוסי בנאי, מאיר אריאל, ישעיהו ליבוביץ, עגנון, לאה גולדברג, רחל. כל החבר'ה הטובים שאני מתגעגע אליהם מאוד. בהיעדרם, אני יושב עם שחקנים, אנשים שמתעניינים בתחומי עניין זהים לשלי, וגם לפעמים כאלה שבכלל לא מתעניינים באותם תחומים. צריך גם אוורור".
מתוך סיפור פשוט | צילום: יעל אילן
אתה מרוצה מהדמות שיותם גוטל בנה לך בסיפור פשוט?
"במידה רבה אסור להיות מרוצה אף פעם. אני כל הזמן עובד עליה, אסור לנוח על זרי הדפנה. במשך תקופה אני עובד על דמות, וגם כשההצגה תעלה, כל ערב צריך להשתפר עוד ועוד. זה התענוג בתיאטרון. כשהצטלמתי לסדרת נוער של גורי אלפי עשיתי טייק אחד טוב, וזה הטייק שיישאר לנצח. זהו, נגמר. בתיאטרון אתה אומר בדיחה ואתה יודע במקום אם היא מצחיקה או לא, אתה כל הזמן עם היד על ההגה, ולכן אני לא מרוצה וגם לא אהיה מרוצה. מה שכן, אני מאוהב בהירשל קשות, אני אוהב את הילד הזה אהבה עזה מהעמוד הראשון שקראתי אותו הוא הצחיק אותי, מהשנייה הראשונה הוא תפס לי את הלב ובא לי שאם הוא יראה את ההצגה הוא יהנה".
איזה שחקן הוא השראה עבורך?
"יש הרבה בארץ ובעולם. במיוחד בתיאטרון האנגלי. באוגוסט החאן בפגרה, אין הצגות ואין חזרות, אז יוצא שאנחנו עובדים 11 חודשים, וחודש אחד נחים. אז בשנה שעברה לקחתי את כל הכסף שהצלחתי לחסוך, שכרתי חדר בלונדון וראיתי עשרים הצגות. כל דבר שאפשר היה לראות, כולל לחכות ביציאת אמנים לפגוש את השחקנים. מארק ריילנס, סיימון ראסל ביל, הם אלים מהלכים מבחינתי".
גל זק | צילום: אריק סולטן
אתה ניגש לדבר איתם?
"בוודאי. אני אומר להם תודה. כל שחקן אוהב את זה. שחקן שאומר שהוא לא אוהב את זה הוא שקרן. כשאתה מציג ערב־ערב באולם של 300 אנשים אתה מקבל המון תגובות על המקום - המון מחשבות, ואהבה, וחוסר אהבה. עם ישראל ברוך השם יודעים לבטא את עמדותיהם, לפעמים גם בזמן אמת. הייתה איזו פעם ב׳יהודים רעים׳, שרק אמרנו את המשפט הראשון ומישהו מהקהל צועק - מה יהיה? לא שומעים כלום. הסתכלנו עליו ולכולנו עבר בראש - אדוני זו שורה ראשונה של ההצגה, תאפשר לנו רגע את הדיאלוג ואז נראה, אם לא תשמע תצעק, אבל מה יהיה?"
ומה היית רוצה להגיד לעגנון?
"קראתי לא מזמן את הברכה שמברכים כשיוצאים מבית המדרש ״מודה אני לפניך... שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תאטראות ובבתי קירקסיות, שאני עמל והם עמלים, אני שוקד והם שוקדים, אני עמל לרשת גן עדן והם עמלים לבאר שחת. ואתה אומר, וואו זו ברכה משוגעת, מדהימה ביופיה, ששברה לי את הלב קשות, אבל גם אני באמת עמל, ושובר לי את הלב שעגנון שאני כל כך מעריך, והעולם שעליו הוא כותב, לא אוהב את המקצוע שלי".