"כמו אסטרונאוט שחוזר לכדור הארץ": הזוג שהפך את חויית המילואים להסכת

בסוף אוקטובר 23', כשהגיעו החדשות הטובות על חילוצה ההרואי של אורי מגידיש מידי שוביה בעזה, לטליה גמליאל היה ברור שיוסי שלה מעורב בשחרור. כשהוא סוף־סוף התקשר הביתה היא הרעיפה עליו שבחים, אבל יוסי הנבוך שאל: "מי זו אורי מגידיש?". "בחודשים הראשונים ללחימה לא ידעתי בכלל מה קורה בארץ", יוסי מסביר השבוע. "רק בינואר 24' התחלתי לראות כתבות ולהכיר יותר טוב את פרטי המתקפה ואת סוגיית החטופים".

"סיפור החילוץ של אורי מגידיש היה שיקוף מובהק לפער בין חוויית המלחמה שלו בתוך רצועת עזה, לבין חוויית המלחמה שלי בבית עם הילדים", אומרת טליה, ועל הפער הזה מבקשים השניים לגשר בהסכת המרתק "קודקוד, כאן בית", שמגולל סיפורי חזית ועורף והמשפחה שביניהם, בעריכתו המצוינת של אור אלון מפרדס־חנה. בפרקים שהוקלטו בשנה האחרונה נחשפים המאזינים להתמודדות של כל אחד מהשניים לאירועים שהם חוו לחוד, לדאגה ההדדית, וגם לחיבור מחדש באפטרים קצרים ומטלטלים עד לשיבה הביתה, למעלה־גלבוע – לעת עתה, כמובן.

איך נולד ההסכת?

טליה: "אחרי הסבב הראשון עשו בקיבוץ ערב קהילתי בסגנון 'סליחה על השאלה', והתייחסו לכל מיני נושאים שקשורים למלחמה. מאיתנו ביקשו לענות על שאלות שמתייחסות לעורף וחזית. כשסיימנו, מישהו אמר לנו: 'אפשר להקשיב לכם שעות. אתם צריכים לעשות עם זה משהו, אולי לכתוב ספר'. ספר זה הקטע של יוסי, וזה עוד יקרה. ואני חשבתי: יאללה, בוא נעשה פודקאסט".

יוסי: "אנחנו זוג מדבר ומשתף. דיברנו הרבה בינינו תוך כדי המלחמה, אבל לדבר מול אנשים זה אחרת. באותו ערב בקיבוץ נשאלו גם שאלות כמעט אינטימיות, כמו שאלות על רמת הפחד והמפגש עם המוות. זה אחר לגמרי מול קהל, והגענו להבנה שהדברים האלה יכולים להיות רלוונטיים גם לאחרים. היום אני יכול לענות על שאלת הפחד מהמוות שהתשובה בפרק ארבע", הוא אומר בחיוך.

הם התכוונו להמתין לסוף המלחמה ורק אז לשבת להקליט מעין פרקי סיכום לחוויה המטלטלת, אלא שסבב רדף סבב, והשניים חשו שיש חשיבות לתעד את התחושות בזמן אמת. "הרי הקורונה, לדוגמה, הייתה אירוע מטורף, ואיכשהו הוא נגוז בכל זאת", מסביר יוסי.

טליה: "רוב שנות ההורות שלנו היו בתוך טרלול, רצף של חוויות קצה שבמרחק הזמן הולך ומטשטש. לא רצינו שהחוויות האלה יימוגו, והבנו שצריך להתחיל להקליט במצב הקיים, כי החיים בינתיים קורים. רצינו שיהיה לנו תיעוד לימים ההיסטוריים האלה גם לטובת הילדים. חלקם צעירים מאוד, ורצינו שתהיה להם מזכרת מהתקופה הזאת. אז אמרנו שבעזרת השם, כשיוסי ישוב לשלום ננציח את הסיפור שלנו".

היה גם חשש מהתיעוד הזה?

"כן, פחדתי מעין הרע", מודה טליה. "עברה לי בראש מחשבה: 'ומה אם זו תהיה המזכרת מיוסי?'. והתשובה שלי היא שהפוך, 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה'. אנחנו פה כדי לספר מה שאחרים לא זכו לספר".

///

הרב יוסי גמליאל ("לצורך הכתבה הזו מספיק יוסי") מלמד בשנים האחרונות בישיבת מעלה־גלבוע, ועדיין מנסה להתרגל לתואר "אחד מראשי הישיבה". טליה עובדת סוציאלית, מדריכת הורים ומלווה משפחות שחוו שכול אזרחי פתאומי. יחד הם מלווים זוגות, מדריכים כלות וחתנים, ובעיקר מגדלים את שחרי, טוב־רואי, לבב, חן וניגון. בשנתיים האחרונות הם מתמודדים עם מה שכל כך הרבה זוגות צעירים נדרשים לו מאז מתקפת הטרור של חמאס על יישובי הנגב המערבי: ניהול זוגיות ומשפחה בתנאי ניתוק וחיבור לא צפויים ולא שגרתיים. "7 באוקטובר תפס אותנו פחות מחודש אחרי הלידה של ניגון, הבן החמישי שלנו", נזכרת טליה, "בבוקר שמחת תורה יצאנו לסעודת חג־שבת אצל חברים, זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שיצאנו אחרי הלידה".

"כל ילד שמצטרף למשפחה דורש מעין התארגנות מחדש", מסביר יוסי. "פחות מחודש מהלידה, עוד לא התאפסנו על עצמנו. הילדים עוד לא מצאו את מקומם במבנה המשפחתי החדש, וחיכינו לאחרי החגים – הילדים יחזרו לשגרת מסגרות, לטליה יהיה זמן לבד עם ניגון, ונתחיל לחזור לשפיות. אבל בבוקר אותה שבת התחילו לגייס חברים מהקיבוץ, ואנחנו מבינים שיש מלחמה, אבל לא ממש יודעים על המתקפה. הייתי אז סמ"פ שריון בפלוגה שמשויכת לעזה ואני מחכה לקריאה שלא מגיעה".

יוסי נבוך לספר שבשלב הזה עוד פתח סלולרי בשינוי מתוך כבוד השבת ומחוסר הבנת סדרי הגודל של האירוע. "במבט לאחור, יש לי המון כאב לב על זה שהייתי כל כך מנותק", הוא אומר, "המחשבה הייתה שבסדר, יש צוות צח"י. אני לא מישהו שהצבא בונה עליו. בחיים הרגילים אני לא אחד שמסתובב עם ביפר ואני לא בכיתת כוננות", הוא אומר. "אבל באיזשהו שלב ראיתי את תמונות הטויוטות בדרום, ומשהו התחלתי להבין. בשעה אחת יצאתי דרומה לצאלים כמו שאר מפקדי הגדוד. החיילים הוקפצו רק אחר הצהריים".

המ"פ של יוסי היה בחופשה בחו"ל, ונדרשו לו שלושה ימים עד שהצליח לחזור ארצה. בסוף נובמבר נפצע המפקד ואיבד עין, וכך הפך יוסי למ"פ תוך כדי מלחמה. "עד 7 באוקטובר הצבא לא היה דרמה מרכזית בחיינו", אומר יוסי. "אבל בשנתיים האחרונות הייתי יותר מ"פ בשריון מאשר ר"מ בישיבה". כפי שמשתקף היטב מפרקי ההסכת, מדובר בהרבה יותר מהיעדרות טכנית מהעבודה או מהבית. כמו גברים רבים בדור הזה, גם יוסי הוא שותף מלא בגידול הילדים ובניהול הבית, והתחושה הראשונה של טליה ברגע שהוקפץ בבוקר אותו חג הייתה שהיא לא יכולה לעשות את זה לבד. "יוסי הוא האבא הכי שותף ובן זוג הכי פעיל שיש", מסבירה טליה. "אנחנו לא מדברים פה על מי שוטף את הבית. אני מדברת ברמה של לקחת למנחה שני ילדים, להשתתף בפרוצדורות רפואיות שאחד הילדים צריך באופן קבוע. זה לא בקטנה. ואני אחרי לידה, עם חמישה ילדים שהגדולה שבהם בת 11. אני קולטת שאני באירוע הפוך של אחרי החגים – אין גנים ובית ספר. ואני באימה הכי הישרדותית שיש: הרי אני עם תינוק קטנטן, זה אומר שלפעמים לא ישנים כל הלילה. איך אני מטפלת בכל האחרים? אבל ברגע שאני מבינה מה קורה, אין בכלל שאלה שהוא הולך. אני לומדת לעשות את זה, לנהל את האירוע שבבית".

במוצאי שבת, אחרי שהילדים כבר נרדמו, טליה התפנתה לפתוח סלולרי ונדהמה לגלות שבארי עדיין כבושה. "באותו רגע אני מקבלת החלטה חד־ משמעית שאני לא מתקשרת ליוסי. אני לא רודפת אחרי הבשורות. כשהוא יכול – הוא כותב או מתקשר. אני נותנת לו לעשות מה שהוא צריך, ועם כל החרדה לשלומו אני מתפללת ולא מטרידה".

///

פרקי ההסכת מאפשרים הצצה מרתקת ומפעימה להתמודדות של דור ההורים והזוגות הצעירים של העת הזו. זה מתחיל ביום ששינה הכול, נמשך בהתמודדות של כל אחד מבני הזוג בחזית שלו, ומגיע לחיבור הטבעי והמאולץ שכל אחד מהם נדרש לעשות כדי לאחד את שני העולמות מחדש. בין השאר, המאזינים נחשפים להתמודדות עם התפקידים המשתנים בבית ולהיפוך העולמות של כל אחד מהם: הגבר המודרני והרגיש שנדרש להפוך פתאום למאצ'ו, והאישה המודרנית והמשוחררת שנדרשת לשוב להתרכז בעבודות הבית ובגידול הילדים – בלי יכולת להתחייב לקידום בעבודה ובלי להתפנות להפוגת מפגש עם חברות.

יוסי גמליאל: "התודעה שלי בתחילת המלחמה הייתה מבוססת על העובדה שאני בחזית והיא בבית. כאילו אני במאדים והיא בכדור הארץ. אבל זה לא נכון. היא אולי בכדור הארץ, אבל זה לא כדור הארץ הרגיל, זה כדור הארץ בהתמוטטות"

"לא היינו מחושבים מדי בהקלטות ההסכת, פשוט בחרנו נושא ודיברנו עליו", משתפת טליה, "גם העריכה הייתה מזערית. נצמדנו כמה שאפשר לשיח הספונטני שלנו. אנחנו זוג שמדבר ומשתף, מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו הוא תלמיד נצחי של האחר. חלק חשוב בשיח הזה הוא ההבנה שאתה לא מבין. אנחנו מדברים ומשתפים, אבל לא מבינים הכול ולעולם לא נבין הכול. וזה כבר פתח לשותפות בריאה יותר".

את הכישרון לנהל שיח זוגי משתף השניים מצליחים להביא לכל פרק ופרק, בלי דביקות יתרה ובלי להצטייר כזוג מושלם ונטול עימותים. להפך, מתוך הדברים עולים גם הרגעים הקשים יותר, העייפות והקושי להסתגל למצב המשתנה בכל פעם מחדש. ובכל זאת, הדינמיקה ביניהם הופכת לשיעור בזוגיות. "טליה היא המנוע של הדברים האלה", מבהיר יוסי. "שלושה חודשים אחרי שהתחתנו היא רשמה אותנו לסמינר זוגיות אצל אילן והילה יפרח. אני, כרגיל, אמרתי שזה אחלה רעיון ולא עשיתי עם זה כלום, אבל היא קמה ועשתה. בהמשך, גם זה ביוזמת טליה, למדנו בעצמנו ליווי זוגות אצל הזוג יפרח".

"היה לי ברור שזוגיות זו עבודה", אומרת טליה, "ושיש שתי אפשרויות: או שהזוגיות תהיה המקום שנותן לך מלא כוח או שהוא המקום ששואב ממך המון כוח. ובסוף גם החיים עצמם, על כל האתגרים שבהם, לימדו אותנו להתנהל יחד. העולם המקצועי שלי בנוי על זה שתקשורת היא הבסיס להכול. כמובן, יש זוגות מדהימים שהם לא אנשים של מילים. שיתוף מילולי הוא לא תנאי, אבל תקשורת כן. צריך למצוא את הדרך לתקשר ולפתוח – לא משנה באיזו צורה".

את התפיסה הזו לקח איתו יוסי גם לשיח הלוחמים לפני המלחמה ובמהלכה. "כמו שאני לעולם לא אבין עד הסוף מה זה להיות בהיריון או להתנהל בין אזעקות במלחמה עם חמישה ילדים קטנים, כך צריך לזכור שלעולם לא נבין בדיוק־בדיוק מה עובר על האדם לצידנו, גם באותו מגדר", אומר יוסי. "למדתי בישיבת מקור חיים, והושפעתי מאוד מראש הישיבה, הרב דוב זינגר. הדיבור שם היה משתף וכן, וזה הולך איתי מאז. חשבתי שיהיה נכון להכניס את זה גם עם תלמידים וגם עם החיילים בפלוגה. בעולם שלפני המלחמה, כשהיינו מתגייסים למילואים הייתי עושה מעגל סמ"פ, שכל אחד יגיד מה שלומו ומה הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. במלחמה זה הפך להיות רציני יותר. כשהצלחנו – היינו עושים סבב בין כולם: אחרי הקרבות בעוטף, אחרי אחת הפשיטות הראשונות. כל כמה שבועות ניסינו לדבר. בקרבות בבית־חנון היו לנו פצועים, ועשינו שיח סביב השאלה מה הנקודה שהייתה קשה לי והנקודה שבה פחדתי. בעצתה של טליה, הקפדתי שלא נתפזר בלי שיהיה גם שיח סביב השאלה הקריטית: מה עזר לי לצאת מזה".

טליה גמליאל: "בסוף אנחנו בית שעבר שנתיים מלחמה, והאתגרים עדיין איתנו. הרצונות השונים של שנינו, החלומות של חופשה משפחתית שבוטלה, הכול דורש למידה מחדש"

"צריך להבין את העוצמה של השיח", מסבירה טליה. "אחרי הסבבים האלה הייתי מקבלת הודעות מנשים של החיילים שלו, שסיפרו כמה זה היה משמעותי וכמה זה תורם להם. זה אומר שבמעט הזמן שהיה להם לדבר בטלפון עם הבית, הם שיתפו בזה את בנות הזוג. זו לא מימיקה אלא הצצה לעולם שלי ואפשרות לבוא להצצה לעולם שלך. לבנות את הגשרים שצריך, ולכבד את העובדה שזה נשאר עולמו שלו וזה נשאר עולמי. לא לחשוב אף פעם שהבנתי עד תום".

"זה חשוב במיוחד במלחמה", ממשיך יוסי. "נדמה לך שאתה מבין מה השני עובר, וזה לא נכון. קחי לדוגמה את התודעה שלי בתחילת המלחמה, שהייתה מבוססת על העובדה הפשוטה שאני בחזית והיא בבית. התייחסתי לזה אז כאילו אני במאדים והיא בכדור הארץ. אבל זה לא נכון. היא אולי בכדור הארץ, במקום שאני מכיר ומזהה, אבל זה לא כדור הארץ הרגיל, זה כדור הארץ בהתמוטטות. זו דוגמה למשהו שהבנתי במהלך ההקלטות להסכת. במובן מסוים אולי היא בחזית היותר קשה. זה בלט במיוחד באחד הסבבים שהייתה בו פחות עשייה. ישבנו בעוטף עם פשיטות קטנות פה ושם ורוב הזמן שיחקנו. ואתה שואל את עצמך – מי פה בחזית באמת?"

///

אחרי שהקליטו חמישה פרקים שעלו לאוויר, יוסי שב לסבב נוסף בדרום, ולשניים היה ברור שהפרויקט תם, אולם התגובות דרשו אחרת. "היינו בטוחים שמאה חברים ובני משפחה יעשו טובה ויאזינו", אומר יוסי. "ופתאום קיבלנו תגובות נהדרות, והיום אנחנו סביב עשרת אלפים האזנות. הסיפור שלנו לא חשוב בזכות עצמו, הרי יש קשים ויש קלים משלנו, אבל אנחנו מבינים שזה נוגע באנשים".

השניים הקליטו ארבעה פרקים נוספים, ותהו האם המודעות לכך שיש להם מאזינים תשנה את הדינמיקה, אבל אחרי שנפתחו המיקרופונים נפתח גם הלב והשיחה זרמה כרגיל. "אנשים התחילו לשלוח לנו רעיונות לנושאים, וביקשו שנמשיך עם זה גם בלי המלחמה סביב נושאי זוגיות ומשפחה", משתפת טליה. "השיח אכן נשאר ספונטני. בסוף, כוחנו בכנותנו".

באחד הפרקים בא לידי ביטוי המעבר הקשה משדה הקרב להתנהלות בבית, בין השאר מעמדת מפקד שקורא לילדים לארוחת ערב, ומשום מה הפקודה לא מתבצעת. "המלחמה משאירה חותם של חוסר סבלנות אצל כולם", אומר יוסי. "גם בבית החיים לא היו רגילים. ואתה צריך למצוא את עצמך מחדש".

"לקח לנו זמן בכל פעם אחרי סבב להסתנכרן מחדש", מוסיפה טליה. "גם לו, גם לי וגם לילדים. השתדרגנו מפעם לפעם, למדנו לתאם ציפיות ולעשות את זה נכון יותר. לדבר על המקומות ועל רגעים שזה צורם ולא מסתנכרן. גם ליוסי לוקח זמן ללמוד איך הבית מתנהל עכשיו, אילו דברים השתנו פה בזמן שלא היה בבית".

יוסי: "בשיחה עם תלמידים שלי הסברתי להם שזה כמו אסטרונאוט שחוזר לכדור הארץ. בהתחלה הוא לא יכול ללכת, כי השרירים שלו לא שם. צריך להכיר ולכבד את המעבר. ההבנה הזו עוזרת בתהליך". את הקושי הזה שיתף יוסי באחד הפרקים באופן נוגע ללב, כשהוא מתאר את חוסר האונים נוכח העובדה שלמעשה בבית מסתדרים בלעדיו, בישיבה מסתדרים בלעדיו וגם בצבא מישהו אחר מוביל את החיילים כשהוא באפטר בבית. "היה לי ממש קשה לשמוע אותו אומר את הדברים האלה", אומרת טליה. "הוא בא הביתה ואני מתקתקת דברים שהוא עשה קודם, ואני אמשיך לתקתק כי לא נשנה את זה בגלל שלושה ימים. אבל אצלי אין בכלל תחושה של 'הסתדרתי לבד' אלא תחושה של 'טוב שבאת'. עבודות הבית הן הרי לא הסיפור אלא אני כטליה, שמתי בצד אותי. לצאת עם חברה הייתה פרוצדורה מוגזמת בשבילי כשהוא לא בבית. יותר מזה, לשמוע שהוא חושב שהוא מיותר כשאני יודעת איזו עבודה הוא עשה שם, זה היה קשה. הוא הקים פלוגה מדהימה, וזה ניכר ממש. עשינו עכשיו יום פלוגה. הם טוחנים מילואים, אבל איזו גאוות יחידה הם בנו שם!"

נראה כי בלי להתכוון הפכה טליה עצמה למעין מ"פ של נשות המילואימניקים בפלוגה ("חטיבה 14, גדוד 79 פלוגה ו'", היא מדגישה בגאווה). את קבוצת הווטסאפ של נשות הפלוגה הקימו אשתו של המ"פ הקודם והיא, ודרך הקבוצה נשלחו עדכונים שונים כשהגברים היו מנותקים מתקשורת. "לאט־לאט אופי הקבוצה השתנה. זו משתפת שהילד שלה לא נרדם, ואחרת מספרת שבעלה חזר וזה קשה ובלתי נסבל פתאום", מתארת טליה. "זה עזר מאוד גם בשיתוף בין יוסי לביני. יכולנו לשים לב עם איזו משפחה צריך לשחרר קצת, ואם אפשר אז לתת לבעל לחזור הביתה לפני קריסה של אשתו, פשוט כי הייתה לי הצצה למה עובר על הנשים במקביל. ליוסי היה חשוב לשמוע מה קורה בבתים ולי היה חשוב לשמוע מה קורה איתם בעזה. הניהול של שתי החזיתות בא לידי ביטוי גם בזה. הנשים גם התארגנו למשלוחים מחזקים למי שילדה או לאחת הנשים שאח שלה נפצע בלבנון. בערב פלוגה העברתי סדנת עיבוד לנשות הפלוגה וזה היה חזק מאוד".

"לתחושתי, במלחמה הזו הבית והחזית מאוד קרובים", מסביר יוסי. "כשחייל יוצא הביתה לאפטר זה נותן לו אנרגיה שבוע קדימה בלוחמה. הקשר הזה הוא לא חלק מההתנהלות הבסיסית בצבא, אבל מבחינתי החיבור הזה הוא ערך חשוב מאוד".

יוסי: "חייל הרים טלפון לרב והרב שאל אותו אם זה קריטי מבחינת הבית שהוא יגיע בשבת. החייל גמגם. לקחתי את הטלפון ואמרתי לרב: אני לא יודע באיזה כובע אני מדבר איתך עכשיו - מ"פ או רב - אבל החיילים חייבים להיות בבית"

יוסי משתף באחד האירועים שבהם הפלוגה לחמה בשאטי, משם אפשר היה לצאת בשיירות בלבד. "זה מצב מאוד שביר, מספיק שמשהו קטן משתנה והכול מתבטל", הוא מסביר. "היה צוות שהיה אמור לצאת בשישי, אבל היה עיכוב, ואחד החיילים הדתיים ידע שאם הוא יוצא איתם הוא לא מגיע הביתה לפני כניסת השבת. התלבטנו מה עושים. הוא הרים טלפון לרב אחד, והרב שאל אותו אם זה קריטי מבחינת הבית שהוא יגיע. החייל גמגם, והרב סבר שכנראה זה לא קריטי. לקחתי את הטלפון, ואמרתי לרב: אני לא יודע באיזה כובע אני מדבר איתך עכשיו – מ"פ או רב – אבל החיילים חייבים להיות בבית. יכול להיות שהלכתית הרב צדק, אבל הבהרתי שהכוח שהם יחזרו איתו משם חשוב יותר מפגזים".

אנחנו נפגשים רגע אחרי מלחמת איראן, שהפעם העברתם יחד – חוויית קצה שונה מבחינתכם. איך ייראה פרק על המלחמה הזו?

"אנחנו באמת צריכים פרק מיוחד לטובת המלחמה הזו", אומר יוסי. "באמת היה מוזר ששנינו פה במלחמה, אנחנו לא רגילים לאינטנסיביות כזו ביחד. מה גם שעוד לא היה לנו זמן להתרגל לביחד שלנו, כי רק בתחילת יוני סיימנו סבב, ושבועיים אחרי, כשאני עוד לומד את הקצב בבית, בום – מלחמה עם איראן. והפעם לא קראו לי. יש מלחמה, קורה אירוע מטורף ואני לא שם. כמעט קיוויתי שיגייסו אותי, וזה לא קרה. אני מניח שאם נקליט פרק על זה נדגיש את הניסים ואת הישועות, וגם את זה שמה שקרה באיראן לא מנותק ממה שאנחנו עשינו בצפון ובדרום".

טליה: "זו הייתה חוויה שונה, כי הפעם היינו אלה שתומכים במשפחות המגויסים. פתאום אנחנו הצד הפחות אומלל, מהצד הנותן, אלה שמזמינים לסעודות. נקודת המבט הייתה אחרת, אבל בסוף אנחנו בית שעבר שנתיים מלחמה, והאתגרים עדיין איתנו. הרצונות השונים של שנינו, החלומות של חופשה משפחתית שבוטלה, הכול דורש למידה מחדש, גם איך לתקשר ברגע האמת. אני רגילה להיות על הכול ברגע קצה, וזה שונה כשאנחנו פתאום שניים באירוע כזה. הבנו שאנחנו חייבים לשבת כל ערב על כוס קפה, לעבד את היום".

מה קורה כשהמיקרופון כבה?

"רצים להוציא את הילדים מהגן", הם צוחקים, ומיד מוסיפים: "מנסים להבין עוד". יוסי: "השיח הזה מתיש מאוד, ולא כי דיברנו הרבה. זה לצאת מסשן טיפולי. אבל אין ניכור מהרגע או התנערות ממנו". "אני מרגישה שזה מקרב", אומרת טליה. "עוברת תחושה של: 'וואו, כמה עברנו'. אני מרגישה שזה מגביר אהבה ומחבר. אבל אם כבר כיבוי מיקרופונים, אני מרגישה שיש לזה קיום מטאפורי דווקא. כי למדנו על עצמנו ומתוך חוויות של אחרים בפלוגה שהרגעים הכי קשים זה כשנגמר קו. כיבוי המיקרופונים של מה שהיה עד עכשיו הוא הרגע הכי קשה. יש קאט וכל אחד צריך לחזור למשימות הרגילות שלו ולענייניו. אני חוזרת לעבודה באינטנסיביות שהיא דורשת, ויוסי מנסה לחזור לישיבה ולמחשב ולעוד צדדים של יוסי. ועוד אין סנכרון. פתאום השכנים לא מזמינים לסעודות שבת, לא מכינים לך יותר ארוחות, ההילה נעלמת והאתגר נשאר".

יוסי: "צריך לזכור שזה שעשינו פרק על נושא מסוים ושאנחנו מדברים עליו לא אומרת בהכרח שאנחנו ערוכים ויודעים איך להתמודד עם המצב הזה. אבל אם קיבלנו מתנה מהקב"ה ויש לנו את היכולת לדבר על הדברים ולסייע גם לאחרים שנמצאים במצב הזה, אז זה משהו שצריך לקרות. ואם יש בני זוג שיבינו זה את זה טוב יותר או מפקדים שיבינו את הלך הרוח של הלוחמים שלהם – זה יתרום המון".