האובדן והנחמה: סיפורן של שתיים מאלמנות המלחמה שמצאו זוגיות חדשה

"בדרך הביתה הסתכלתי החוצה מהחלון. זה היה יום אפור, אבל פתאום ראיתי קרן שמש מבעד לעננים. הסתכלתי ואמרתי לעצמי 'אני לא יודעת איך, אבל החיים שלי ושל הילדות יהיו חיים טובים. אני לא הולכת לחיות עם ענן של שכול מעל הראש שלי'", חוזרת ליאור שני (39) אל היום שבו קיבלה את הבשורה הקשה מכול: בעלה עדי נפל ברצועת עזה, מותיר אחריו אותה ואת שלוש בנותיהם.

אודיה עטייה־פניגשטיין (26), שבעלה מעוז נפל באותה תקופה, מהנהנת בראשה, מנסה לתאר את התחושות שזר לא יבין: "כמה שהזוגיות הייתה טובה ובריאה – ככה הוואקום שאחריה. אני יודעת מה מגיע לי, אני יודעת איזו אהבה יכולה להיות ואיזה טוב אני יכולה לחוות, אני יודעת איך זה לאהוב. מה, בגלל שלקחו לי את מעוז אני אהיה חסרה כל חיי ולא אחווה את זה שוב? לא יהיה לי עוגן כזה בחיים?".

בין השתיים יש ניגודים רבים. ליאור היא "מאוד חילונית, באה מבית שמאלני" כדבריה, ומתגוררת ביישוב צור־יצחק. אודיה גדלה בבית תורני ביישוב עשהאל בדרום הר חברון ומתגוררת בסמוך, בגבעת־חנן שליד סוסיא. הבמה הפומבית לא טבעית לשתיהן. הן היו מעדיפות לשמור את סיפורן האישי למישור המשפחתי. בכל זאת הן משתפות, בין דמעה לחיוך, בסיפור האהבה שאחרי האובדן, אולי משום שהסיפור שלהן עשוי לתת כוח לאחרות.

ליאור ועדי שני הכירו דרך חבר משותף. היא הייתה בת 19, הוא בן 20. "זו לא הייתה 'אהבה ממבט ראשון' קלאסית", היא מתארת. "אחרי הדייט הראשון אמרתי 'לא', ואז אחרי חודש הסכמתי לצאת לעוד דייט. אמרתי 'יש שם משהו', אבל עדיין לא נכבשתי. לקח לי כמה חודשים, אני חושבת, להגיד לו שאני אוהבת אותו. זו הייתה זוגיות שנבנתה. מעולם לא נפרדנו, ועם השנים האהבה רק התחזקה והעמיקה. נעשינו חברים יותר טובים ויותר עמוקים, גדלנו ביחד".

גם את אודיה ומעוז פניגשטיין שידכו חברים משותפים. אחרי כשנתיים וחצי של נישואים נולדה להם טנא, חודש לפני שמחת תורה תשפ"ד. "בבוקר מעוז העיר אותי", משחזרת אודיה. "הוא אמר לי 'יש בלגן, כבר הקפיצו מישהו מהגבעה, יש מצב שעוד מעט יקפיצו גם אותי'. ב־12 הוא יצא".

פחדת עליו?

"לא היה בי חשש שיקרה לו משהו. הוא כל הזמן אמר לי שהכול רגוע, 'אנחנו לא רואים אויב בכלל, הם או מחוסלים או מסתתרים. אין אווירה של קרב'. הוא היה מבואס מזה, אמר שזה לא מעניין. פעם אמרתי לו שאני לא יודעת לְמה לקוות, 'בא לי שיהיה לך מעניין, אבל לא בא לי שתפגוש אויב'. אבל לא הייתה לי תחושה שמשהו יכול לקרות לו בכלל. הייתי בטוחה שהוא יחזור, לא היה תסריט אחר. התגעגעתי מאוד, היה לי קשה בלעדיו, אבל לא פחדתי".

ליאור: "אני נורא פחדתי ברגע שהוא יצא למילואים. הוא היה במילואים כבר בצוק איתן, כשהילדות היו בנות חמישה שבועות, אבל צוק איתן היה משהו אחר. במלחמה הזו לא היה שום מקום סטרילי, חשבתי שהם צצים מכל מקום".

את היום שבו נודע להן על נפילת אהוביהן, שתיהן מתארות כיום שבו את "את בכלל לא מגרדת את קצה קצהו של הכאב".

"גם חודשיים אחר כך את לא מבינה", משתפת ליאור. "ככל שהזמן עובר, הכאב הוא אחר, עמוק יותר. כבר יש מרחק ויש גם געגוע".

עדי נפל יומיים לפני חנוכה אשתקד. "הם הגיעו לעבודה שלי, דאגו לוודא שאני במקום מופרד לחלוטין, שאף אחד מהאנשים שעובדים איתי לא יכול לראות את הסיטואציה. ברגע שראיתי שלושה אנשים עם מדים ותיקייה על השולחן, זה היה מאוד ברור.

אודיה: "אני אוהבת את מעוז ומתגעגעת אליו, אני עדיין אשתו והוא עדיין האיש שלי, ויש לנו ערוץ תקשורת נשמתי, רוחני. שאין לו ממשות פיזית. לצד זה אני צריכה שמישהו יבוא ויחבק אותי, שמישהו יישן איתי בלילה"

"הדבר הראשון שהגיע הוא בחילה מטורפת. נכנסתי למוד תפעולי – מה עכשיו? מה צריך לקרות? במקצועי אני מנהלת פרויקטים, ופה יש אירוע. אמרתי להם 'תגידו לי מה צריך לעשות'. בדרך התקשרתי לאבא שלי, אמרתי לו 'תבוא בלי לשאול שאלות'. ביקשתי שהוא יתקשר לאימא שלי, כי ידעתי שלדבר איתה יפרק אותי, ואני עוד לא יכולה להתפרק, אני צריכה להיות אסופה. הוא הגיע לבית שלי לפניי. ברגע שנכנסתי הביתה וראיתי אותו, פשוט קרסתי לתוך הידיים של אבא בבכי, עוד לפני שהילדות שלי ידעו".

מעוז נפל שבועיים לאחר מכן. אודיה שהתה אצל הוריה לאורך תקופת המילואים של בעלה. "לא רציתי להישאר לבד עם התינוקת", היא מסבירה. "זה היה יום שלישי בצהריים. אימא שלי ושני האחים הקטנים היו בבית. ישבתי על הספה, קראתי את 'אשה בורחת מבשורה'...

"שמענו דפיקות בדלת, ראיתי שלושה חיילים. הם לא עומדים בדלת ושואלים 'אפשר משהו?', הם פשוט נכנסים לך הביתה. ברגע שראיתי אותם הייתה לי מין תחושה שאני קליפה, וכל החלל בפנים פשוט מתרוקן, אין בתוכי כלום. שאגתי עליהם 'מה קרה? מה קרה?'.

"יכול להיות שזה היה רק כמה שניות, אבל מבחינתי לקח להם הרבה זמן לפתוח את הפה. הם הסתכלו עליי ושאלו 'את אודיה?'. אמרתי להם שכן, ואז - אין לי מושג מה הם אמרו, אבל הבנתי שהוא מת. זו איזושהי חוויה חוץ־גופית. אימא שלי מייד חיבקה אותי. לא בכיתי, זה היה שאגות, נהימות. תחושה שאין לי מה לומר, אפילו לא דמעות – זה פשוט כלום שיוצא ממש חזק מהגוף שלי".

כשאני מבררת בעדינות מתי החלה לנבוט המחשבה על זוגיות חדשה, שתיהן מפתיעות ומספרות שזה קרה בשלב מוקדם מאוד.

אודיה: "באחד האפטרים האחרונים של מעוז, היה 'הותר לפרסום' של מישהו יחסית קרוב אלינו. אמרתי לו 'איך אישה מחליטה איפה לקבור את האיש שלה', והתחלנו לדבר על זה. אמרתי 'מה, אם תמות אני אתחתן שוב?'. מעוז ענה: 'ברור'. אז אמרתי 'אם אני מתה, חסר לך שאתה מתחתן שוב'. מבחינתי זו הייתה שיחה מצחיקה, ממש בהומור. ופתאום הוא אמר לי 'לא הבנתי, מצחיק אותך לנהל את השיחה הזו?'. זה ממש הבהיל אותי. מעוז הוא הכי ציניקן, אחד שצוחק על דברים, אז כשהוא לא צוחק זה מבהיל אותי מאוד. ואז הפסקנו את השיחה.

"בזמן השבעה, שכן שהיה איתו במילואים סיפר לי שביום שישי אחד מעוז גילה שאפשר לחתום על 'גט על תנאי', שמאפשר לאישה להתחתן אחרי שנה אם החייל נעדר או שלא יודעים מה איתו. מעוז היה ממש חדור מטרה לחתום על זה, ואז קלטתי שזה לא הצחיק אותו כי הוא הריץ תסריט כזה בראש. פתאום נבהלתי, איזו טיפשה את שהוא חשב על זה ואת לא, והוא ידע להכין את עצמו ואותך לזה. זה הצטרף לזיכרון שהוא אמר לי 'ברור שתתחתני שוב'".

ליאור: "איבדתי את סבתא שלי חודש לפני עדי. היא התאלמנה בסביבות גיל ארבעים, ובחרה שלא להיות בזוגיות כל החיים. כבר בשלב מוקדם אמרתי לאח שלי: 'תקשיב לי טוב, אני לא אהיה סבתא. לי תהיה זוגיות. אני לא אשאר לבד'".

איך הסביבה הגיבה לרצון הזה?

ליאור: "לסביבה נורא קשה. קודם כול יש איזושהי ציפייה לכאוב לנצח. ויש גם חוסר הבנה שדווקא ככל שהאהבה שלנו הייתה יותר גדולה ובריאה וטובה, ככה הוואקום מורגש יותר".

אודיה: "זה התחיל עוד מהבדיחות השחורות. בדיוק בשבוע שמעוז נפל שלחו בקבוצה של הכיתה שלי שנדאג לכל הבנות שעוד לא בזוגיות, שנחשוב איך אנחנו יכולות לעזור אחת לשנייה. ואז אמרתי להן 'תוסיפו אותי לרשימה של הבנות שלא בזוגיות, תתחילו לדאוג גם לי'. רק אחר כך קלטתי כמה זה הבהיל אותן".

בפועל, הן מתארות, נדרש זמן עד שהמחשבה הזו התגלגלה לפרטים מעשיים. "רציתי להניח את הראש על מישהו", אומרת ליאור בפשטות, מנסה לתווך בין אהבה גדולה שעדיין מציפה את הלב ובין החלל המיותם שנותר במציאות. "כשהבנתי שזה בוער בי אמרתי 'אוקיי, אם זה כל כך מעסיק אותי, זה הזמן להתחיל לחפש'. ערכתי תיאום ציפיות עם הילדות, אמרתי להן 'אני רוצה שתדעו, לאימא תהיה עוד זוגיות. אני לא יודעת איך זה ייראה ומתי זה יקרה, אבל זה יקרה'. לא רציתי להגיע למצב שאני מכירה מישהו ואז הן אומרות לי לא. גם ככה הכול מורכב".

ואכן, הבנות התקשו לקבל את הרעיון. "אמרתי להן 'קודם כול, זה לא פתוח לדיון – זה יקרה. שנית, אתן רוצות את זה. אתן רוצות שאני אהיה מאושרת, אתן רוצות שאני אהיה אהובה. אתן רוצות את זה בשבילי, ואתן רוצות את זה גם בשבילכן'. לקח להן רגע להבין מה שאני אומרת ולקבל את זה".

כמה שבועות אחרי אותה שיחה הכירה ליאור את לירן, גרוש ואב לשלושה בנים. "כשלירן הגיע, היה לי מאוד ברור שזה הוא. לא התלהבות ופרפרים כבר בדייט הראשון, אבל היה לי נעים, משהו באנרגיות שלו גרם לי להרגיש בבית. אמרתי לחברות שלי: 'הוא עושה לי פשוט שקט'".

אודיה מתארת את ההחלטה כרצף של תובנות. בשלב ראשון היא חשה רק את הרצון, אחר כך התחילה לדמיין את זה קורה, ואז החלה לשתף אנשים קרובים. כדי להקל על הצעד, אודיה הציבה לעצמה גבולות גזרה: "אני מוכנה לצאת לדייט עם מישהו שאיכשהו מכיר את מעוז ואותי, גם אם לא מהמעגל הקרוב. מישהו שהסיפור לא זר לו לגמרי".

בסופו של דבר היא פגשה את אלחנן עטייה, חבר של מעוז מהישיבה. "אני דמיינתי שבסיום השנה אני כבר עם מישהו, אבל הוא חיכה שהשנה תעבור ורק אז יזם את הקשר". לקראת יום השנה הראשון, נבטה אצל אודיה הבנה פנימית: "קלטתי פתאום שהוא מת, אבל אני ממשיכה לקיים מערכת זוגית. אני מדברת איתו, לפעמים גם מצפה שהוא יענה לי, אפילו רבתי איתו והתפייסנו. סביב השנה הייתה לי תובנה על סוג הזוגיות הזו – מה מתקיים בה, מה הוא יכול לתת לי, איזה ערוץ תקשורת יש לנו, אבל גם מה הוא לא יכול לתת לי, איזה צרכים הוא לא יכול לספק כרגע, מה חסר לי במערכת הזוגית הזו ומה בן זוג פיזי יכול להשלים. ואז הרגשתי שאני יכולה באמת להכיר עוד בן־אדם. אני אוהבת את מעוז ומתגעגעת אליו, אני עדיין אשתו והוא עדיין האיש שלי, ויש לנו ערוץ תקשורת שהוא נשמתי, רוחני, שאין לו ממשות פיזית בעולם הזה. לצד זה אני צריכה שמישהו יבוא ויחבק אותי, שמישהו יישן איתי בלילה, ואת זה מעוז לא יכול לתת לי כרגע, ואני רוצה מישהו אחר שימלא לי את הצרכים האלה".

זה משהו שלא מדברים עליו, אהבה בו־זמנית לשני אנשים. איך מחזיקים את זה במקביל?

ליאור: "את לא מחפשת תחליף. הרבה אנשים מבלבלים, בן הזוג שלי הוא לא תחליף לעדי. להיות עם אלמנה זה אומר להיות עם מישהי שאוהבת – ולנצח נצחים תאהב – עוד גבר. זו אהבה שלא מפסיקה להתקיים. היא לנצח תמשיך לדבר על עוד בן אדם. אני יכולה לבכות עם לירן על כמה שכואב לי וכמה אני מתגעגעת וכמה קשה לי שהוא לא פה, וכמה החגים חונקים לי את הגרון. והוא יחבק אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושהוא מבין, כי הוא יודע שהוא לא 'מחליף'. אבל הוא יופי של דבר מדהים בחיים שלי.

"כשבן הזוג שלי סיפר לי על הגרושה שלו, או על אקסיות שלו – ידעתי שהוא בחר לא להיות איתן. יכול להיות שעדיין יש לו אמפתיה אליהן, אבל הוא כבר לא אוהב אותן. אצלי זה אחרת: אני עם בן הזוג שלי ואני אוהבת אותו אהבה מלאה ושלמה, ואני אוהבת את עדי אהבה מלאה ושלמה. אני מתגעגעת אליו ואני כואבת את לכתו, ובחגים הלב שלי מתפוצץ מכאב עוד יותר. לירן הוא לא מחליף, הוא פשוט מוסיף לי טוב.

ליאור: "איבדתי את סבתא שלי חודש לפני עדי. היא התאלמנה בסביבות גיל ארבעים, ובחרה שלא להיות בזוגיות כל החיים. כבר בשלב מוקדם אמרתי לאח שלי: 'תקשיב לי טוב, אני לא אהיה סבתא, לי תהיה זוגיות. אני לא אשאר לבד'"

"הילדות שלי כל הזמן אומרות: 'אימא, בהתחלה זה היה נורא מבלבל ומוזר, אבל זה היה הדבר הכי טוב שיכולת לעשות'. הן אוהבות אותו, והן רואות אותי מאושרת וזה חשוב להן לראות אימא מאושרת ורגועה. אף חברה, אף ידיד ואף בן או בת משפחה לא יכולים לתת חיבוק כמו של בן זוג".

מטבע הדברים, הפער בין האהבה הנוכחית שהן חוות ובין זו שאבדה להן, הוא בלתי נראה לסביבה. "אני מרגישה שיכולים להסתכל עליי ולהגיד 'אה, את מתחתנת? יופי, אפשר לסמן וי, נפתרה הבעיה'. אבל לא נפתרה הבעיה", אומרת אודיה, ודמעות נקוות בעיניה. "אני אוהבת את מעוז, מתגעגעת אליו, כואבת את החיסרון שלו, בוכה עליו. הכי הייתי רוצה שהוא יהיה פה, למרות שאני אוהבת עוד גבר. יש דברים שאהבתי בזוגיות שלי ושל מעוז ואין אותם בזוגיות החדשה שלי, וזה לא יהיה יותר סיפור חיי. רציתי שהילדים שלי יגדלו בבית עם מרכיבים מסוימים, והם יגדלו בבית אחר, שאני שמחה גם בו ואוהבת אותו ובוחרת בו ורוצה אותו, ויש בו גם הרבה דברים טובים שלא היו בזוגיות עם מעוז. אני צריכה להיפרד מדברים שהיו לי כשהייתי עם מעוז. כשעשיתי לבד שבת בבית, השבת הזאת נראתה כמו השבת שהייתה לי ולמעוז, עכשיו השבת הזאת תיראה אחרת. זו פרידה מהבית שלנו, שהוא חלק מהזהות שלי. אלה חלקים בתוכי שאני מאבדת, זה קשה וכואב".

ליאור מזדהה: "עדי ממשיך לחיות בתוכי. ליאור של לירן מכילה בתוכה חלק מליאור של עדי. יש דברים שדמיינתי ורציתי – דוגמה קטנה, לטייל ברגל. עדי ואני מאוד אהבנו לטייל עם הרגליים. לירן לא אוהב לצאת לשמש. זה יכול להישמע קטן אבל זה לא. מצד שני קורים לי עם לירן דברים קסומים אחרים לגמרי. אז כן, אני מוותרת על חלק מהזהות שבי וחלק מהדברים שאהבתי לעשות עם בן הזוג שלי, ואני צריכה לחיות בשלום עם הוויתורים האלה, אבל אני מקבלת באהבה את הדברים האחרים שאני מקבלת. כל בן זוג מביא איתו משהו אחר, קסם אחר. אני לא אותה ליאור".

מעוז ועדי השאירו אחריהן לא רק בת זוג. אצל מעוז הייתה זו טנא, שהייתה בת שלושה חודשים בלבד כשנפל. עדי השאיר את התאומות יובל וגאיה, שהיו בנות תשע וחצי, ואת תומר, אז עוד לא בת ארבע.

כשאתן מוצאות בן זוג חדש, זה ממלא גם משבצת של אבא לבנות?

ליאור: "הוא לא על המשבצת הזו. אני אם חד־הורית עם שלוש בנות שידעו מי הוא אבא שלהן, וגם לירן מגיע עם הילדים שלו. הוא בבית שלנו הרבה, אבל בסוף יש לו את הבית שלו והילדים שלו. הוא לא אבא שלהן. הוא כן אדם מבוגר שהן סומכות עליו ואוהבות אותו, אבל אין לו סמכות הורית והוא גם לא מנסה לקחת".

אודיה: "אצלי זה שונה, כמובן. הילדה שלי היא תינוקת, בת שנה וחצי עכשיו. היא לא מכירה את אבא שלה, אין לה זיכרונות ממנו. בן הזוג שלי הוא רווק, ואנחנו הולכים להקים בית ומשפחה שיהיו של שנינו וגם של טנא. היא כבר מתחילה לקרוא לו 'אבא', ואני מודה שזה יכול להיות לי קשה, אבל אם היא בוחרת בו כאבא – אני לא אפריע".

היא יודעת שיש לה עוד אבא?

אודיה: "בטח, יש אבא מעוז ויש אבא אלחי. אבא שהוליד אותך ואבא שמגדל אותך. יש לנו תמונות של שלושתנו, מעוז ואני וטנא, אז הנה אבא, הנה אמא, הנה טנא. אבל אני לא רוצה למנוע ממנה את היכולת למלא את החוסר. אם היא נותנת לו את המקום הזה אני לא אקח, ואני מאמינה שהוא יהיה אבא שלה – עוד אבא שלה".

אתן צופות משברים בתחום הזה?

ליאור: "אני חושבת על הילדות שלי בכל מיני סיטואציות. אבא של הילדה ההיא ליווה בטיול השנתי, אבא שלה לא ילווה אותה בטיול השנתי. וברור לנו שהמשפט 'אתה לא אבא שלי' עוד יבוא. לירן אמר לי 'זה בסדר, אני באמת לא אבא שלהן. אני אוהב אותן, אבל אני לא אבא שלהן'".

אודיה: "אני חושבת שגם אצלנו בבית זה ייאמר. היא עוד תשאל 'מי אני, מי ההורים שלי, מה הבית שלי'. אני מאמינה שבאיזשהו גיל היא תצטרך לבחור בו שוב כאבא, האבא המגדל שלה".

לקראת סיום אני מבקשת לברר נקודה שעשויה להיות רגישה במיוחד: איך המשפחות מקבלות את הנישואים החדשים.

ליאור: "זה לא פשוט. כל אחד נמצא בתוך הכאב שלו, בתוך האובדן שלו. ואז את באה ומביאה להם – כמובן לא תחליף – אבל את מביאה מישהו..."

"לאותה משבצת", משלימה אודיה.

ליאור: "האובדן של עדי כאב לכולם בעמקי נשמתם, כל אחד ברמה שלו, אבל בסוף הם חוזרים לבית שהוא אותו בית. אני חוזרת לבית שלי, שהוא הבית שלי ושל עדי, שעדי ספוג בו בקירות – אבל הוא לא שם. אני מביטה בילדות שלו ושלי, והוא לא שם. כל אחד הולך לישון עם מי שהוא הלך לישון יום לפני שעדי מת. אני הולכת לישון לבד, אני בוכה לבד וקמה לעוד יום לבד, וצריכה להבין 'זו המציאות, זה לא היה חלום'.

"למשפחה שלי קשה, למשפחה של עדי מן הסתם עוד יותר קשה, אבל מה שקשה זה המוות של עדי. הזוגיות שלי מנכיחה את המוות שלו. היא לא המהות, היא לא גורם הקושי. הזוגיות החדשה היא מה שאני צריכה כדי שיהיה לי קצת פחות קשה, קצת פחות כואב".

אודיה: "מאוד חששתי לפני שדיברתי עם המשפחה של מעוז. אם עד עכשיו הייתי של מעוז, עכשיו כשיש לי זוגיות זה מבליט את החיסרון של מעוז, ואני יכולה להיות פתאום טריגר לכאב. הדהים אותי באיזה שמחה וחיבוק הם קיבלו אותנו. ידעתי שהם באמת רוצים בשבילי זוגיות טובה, ושיהיה לי ולטנא בית, אבל בסוף יש רגע שבו הם שומעים שבאמת יש מישהו, וברגע הזה עלולה להיות תגובה שנשלפת מהבטן ולא תמיד רציונלית. בפועל קיבלתי מהם את התגובה הכי טובה. בדמיונות הכי טובים שלי אני לא חושבת שידעתי שהורים יכולים ככה להגיב. הם כל כך התרגשו ושמחו בשבילי, רצו לשמוע עליו ואיך הולך ואיך הכול קרה".

את שותפות הגורל של משפחת פניגשטיין עם אודיה ניתן היה לראות ברחבת הריקודים בחתונה, שהתקיימה לפני כחודש. בסרטון שהתפרסם נראה החתן רוקד עם שלושה אבות – אביו, אביה של אודיה ואביו של מעוז. "אבא של מעוז שלח לאבא שלי הודעה אחרי שהודענו על האירוסין: 'אנחנו מחתנים בת ביחד, נשמח להשתתף בהוצאות'", היא מספרת בהתרגשות. "לטנא יש שלושה זוגות של סבים וסבתות, יש לנו שלוש משפחות".