"בא לכם שאני אעלה לראות רגע?" שואל בצלאל סמוטריץ' את אחד האזרחים בזירת נפילה ברמת־גן. השניים עומדים מתחת למרפסת של דירתו ההרוסה, והוא מבקש מהתושב להיכנס ולראות את הנזקים מקרוב. המצלמה עוקבת אחריו כשהוא עולה לדירה ומראה כיצד הממ"ד מציל חיים. בתוך שעות ספורות הסרטון מגיע לחצי מיליון צפיות. בסרטון טיקטוק אחר מלפני כמה חודשים סמוטריץ' מחלק ריינג'רים לתושבי החוות בהר חברון. "הם לא אזרחים סוג ב'", הוא מסביר למצלמה, "אם הן לא יתפסו את השטח, אחרים יתפסו אותו". וישנו גם הסרטון שבו הוא הולך לתרום דם ומנכ״ל מד"א אומר לו בחיוך: "אנחנו שמחים לקחת פעם אחת מהשר משהו שהוא רוצה לתת".
הסרטונים הקלילים והמקצועיים האלה, שצוברים מאות אלפי צפיות, לא מסגירים את העובדה שמאחורי המצלמה עומדת דמות בלתי צפויה לחלוטין: בחור עם פאות מבית חרדי שגדל באשדוד בעוני ומעולם לא חלם שיהפוך לאיש הסושיאל של אחד השרים הכי סרוגים בממשלה.
"ברגע שהוא יורד לשטח אני פותח מצלמה", מסביר מוישי ריינר על שיטת העבודה שלו, "אני לא יודע איך היום הזה יסתיים, לא יודע מה יכול לקרות. בסוף היום אני מגלה סרטונים מדהימים. אחרי שעה-שעתיים יש לנו 100 אלף צפיות, 200, 500 אלף".
צילום: מתוך הרשתות החברתיות
קשה להאמין שהקול שמתווך לציבור הישראלי את מעשיו של שר האוצר הסרוג הוא בחור חרדי שעד לפני כמה שנים לא ידע מה זה לשיר את ההמנון, וגדל בחברה שלימדה אותו שהציונות והיהדות מתנגשות זו בזו.
אנשים מופתעים לראות אותך מסתובב איתו?
"לפעמים. לא מזמן היה לנו מפגש עם השגריר האמריקני, ניגשה אליי מישהי ושאלה אותי אם אני בא מהגבעות. הפאות קצת מטעות, יש אנשים שמניחים שאני בא מהמגזר, שגדלתי באיזה יישוב בשומרון ומובן מאליו שאני עובד עם בצלאל. ויש אנשים שרואים את הניואנסים החרדיים שלי ושואלים 'איך הגעת לבצלאל'. מה שמטעה אלו הפאות".
תקופת מבצע "עם כלביא" הפכה לאחת המוצלחות ביותר בקריירה של ריינר כאיש סושיאל. "מתחילת המלחמה לא היה לי רגע דל", הוא מתאר את האווירה ברחוב, "אנחנו נתקלים ביחס אחר. אני חושב ש־90 אחוז מהציבור הישראלי מבינים את הסכנה הקיומית שיש. אני רואה את זה גם בתל־ אביב, אגב, יש שיח אחר. בתקופת הרפורמה המשפטית, השר היה צריך ללכת עם טבעת סביבו, היינו מרגישים שאנחנו שנייה מלהיות מותקפים. כך גם אחרי 7 באוקטובר. אני חושב שיש משהו במלחמה הזאת שמחבר את כל הקצוות, ימין ושמאל".
לפגישה בינינו ריינר מופיע במראה אקלקטי - חולצה ומכנסיים מודרניים, פיאות וכיפה שחורה.
האם הסגנון המלך זילברשלגי הפך לטרנד אופנתי חדש?
"זה מעניין, ההשוואה למלך. אני זוכר שבתקופת הקורונה נסענו לחמת גדר. באתי עם מלך ועם עוד חבר. ישבנו שם על איזה בור מים, קר בחוץ וחם בפנים, ואז מישהו בא למלך ומצביע עלינו ושואל אותו – תגיד, זה מלך? כלומר, הוא שאל את מלך בעצמו אם החבר זה מלך. ואז הוא בא והצטלם עם החבר, ואני ומלך נקרעים מצחוק. אז כן, אנשים נעצרים על המראה הזה. ויש כבר הרבה חרדים שנראים ככה. תמיד כשאני מגיע לתל־אביב עולות התבטאויות. אומרים שזאת עיר שמכילה את כולם, אבל רואים אנשים כמוני ושואלים למה אתה עושה ככה, למה אתה יושב פה, למה אתה אוכל פה, כל מיני דברים כאלה".
אולי החזות החיצונית שמשמרת משהו מהחרדיות עם הבגדים המגניבים קצת מבלבלת אנשים.
"אני מסכים, הם לא יודעים איך לאכול את זה. אבל אם מדברים על הכלה, הנראות לא אמורה להיות רלוונטית. הייתי בעזריאלי לפני כמה זמן עם שני חברים עם פאות. באה אליי איזו סבתא תל־אביבית ושואלת: 'תגיד לי, אתה עשית צבא?' השאלות האלה מחזירות אותי אחורה. גברת, אני לא גדלתי על ערכים ציוניים. אבל אם את שואלת אז כן, אני בתהליכי גיוס. אני היום בא להתגייס כי אני מרגיש חלק. לא בגלל הדרישה ולא כי מישהו אמר לי. אני מרגיש חלק מהמדינה והעם, ולכן אני חייב לשאת בנטל. והאנשים האלה, אני אומר לך, אם הם ילכו עם החבר'ה שלי בכוח הם רק יפסידו. זה המקום הכי רגיש שלהם. זה כמו לבוא לאנורקטית ולהגיד לה: 'מה זה המשקל הזה? למה את נראית ככה?'
אז מדובר בז'אנר חדש של חרדים, שנמצאים עמוק בתוך העולם המודרני, אולי אפילו כאלה שכבר לא שומרים נגיעה, וסתם מתייחסים ללבוש החרדי כאקססוריז?
"אני לא רוצה לקרוא לעצמי ז'אנר", מסתייג ריינר, " יש כאלה שקוראים לזה 'חרדים מודרניים', ואני שונא את המילה מודרני. מודרני זה כאילו מתפתח, ואני לא חושב שאני מתפתח. אני באמת חושב שאני הולך עם הלב שלי, ואני מכיר את העולם כמובן, אבל יש לי חשיבה מסוימת שהיא שונה".
///
ריינר (30) נולד וגדל באשדוד במשפחה חרדית. "משפחה מאוד ענייה", הוא מתאר את ילדותו, "אני זוכר את הקיצוצים של ביבי ב־2003. הייתי רעב ללחם". אביו אברך כולל, אמו עקרת בית, והגזירות הכלכליות השפיעו קשה על בני המשפחה. "גם בלימודים מרדתי, אני חושב שהיה חסר לי משהו, שלא הבינו אותי". המשפחה חיפשה פתרונות, עד שבגיל 15 הגיעה הצעה יוצאת דופן. "שלחו אותי בגיל 15 לישיבת ׳מדרגת האדם׳ בהרי האלפים שבצרפת, ובגיל 16 הגעתי לישיבת בוסייר שממוקמת ביער נידח בפרוורי פריז. זה היה מקום שכוח א־ל. התנאים החומריים היו קשים. היינו מתקלחים במקווה כי לא היו בוילר וגז, וגם זה היה עולה לנו שני יורו. עכשיו - אין כסף, אין מקור להכנסה, אז היית חושב פעמיים אם להתקלח או לא. מה שהכי היה לי קשה זה ההתעללות הנפשית והחרמות. אם היית עושה משהו שלא מוצא חן בעיני החבר'ה הבוגרים בישיבה הם היו נותנים לך מכות רצח. גם ההנהלה השתתפה בהתעללות. היה לי חבר שעבר חרם של שנה שלמה. נתנו לו לגור ברעפים שמעל גג הישיבה. שם הוא היה צריך לשבת ולישון, כמו הלל הזקן. הוא היה שם במשך שנה שלמה".
במקביל להתעללות הפיזית, הישיבה הטמיעה בנערים שטיפת מוח אנטי־ציונית עמוקה. "כל מה שקשור לציונות היה מוקצה. היו דיבורים נגד הציונות על בסיס יומיומי, אני זוכר שראש הישיבה שמע על הנופלים של צוק איתן ואמר שזה מכיוון שהם חטאו. הכול היה מאוד רעיל. כל זה נמשך ארבע שנים שלמות, בלי אפשרות לצאת ובלי קשר עם המשפחה, גם הורידו לי שם את הפאות. אז אתה עובר כאלה דברים, זה החינוך שממנו אתה מגיע, ואז אנשים תופסים אותך ברחוב ושואלים 'למה לא התגייסת?' בוא תעבור את החיים שהיו לי ונראה אם היית בכלל חושב על זה".
כשחזר לארץ החל ריינר לגדל שוב את הפיאות. "כשהדבר הזה בא מכפייה, אתה לא רוצה לקבל את זה. חזרתי לארץ וגידלתי אותן, ואני מודה שקצת קשה לי להיפרד מהן. אם ארצה להוריד אותן זה יהיה ממקום שנכון לי. בגלל שהורידו לי אותן בכוח, אני חייב שזה יבוא מהלב".
אחר כך הסתובב בעוד כמה ישיבות, וכמקובל במגזר, נישא לבחורה מקהילת ברסלב ועבר לגור בבודפשט ובהמשך בפולין. "די מהר הבנו שאנחנו לא מתאימים", הוא מתאר את נישואיו הקצרים, "דיברנו בינינו, מאוד יפה דווקא, וסיכמנו שנחזור לארץ ונתחיל את החיים".
איך הגעת לעולם הסושיאל?
"בתקופת הקורונה היה לי קצת זמן וחיפשתי פלטפורמה שבה לא מכירים אותי. הטוויטר כבר נהיה מאוד רעיל, והטיקטוק היה זירה חדשה ולא מוכרת. התחלתי להעלות קטעים. פתאום אני קם בבוקר, רואה 200 אלף צפיות, 300 אלף צפיות, ולא מבין איך זה קרה לי. אהבתי את הקונספט שמעלים תוכן ומה שקובע את הוויראליות שלו זה העניין שהציבור מגלה. התחלתי להיות עקבי. פתחתי לייבים. יום אחד נועה קירל הוציאה שיר והפכתי אותו לשיר חסידי של שבת. העליתי, נרדמתי, ואז חבר שלי מתקשר ואומר לי: 'אתה בערוץ 12'. פתאום הבנתי שיש לי מקום מסוים שבו אני יודע לבטא את עצמי. אחר כך גם עשיתי את 'שני משוגעים' ביידיש, זה התפוצץ. המוזיקה משמחת אותי", הוא מסביר, "יש לי כבר קרוב ל־20 שירים שהלחנתי בז'אנר מאוד מודרני שמשלב בין יידיש לשירי פופ, ואני מחכה לרגע הנכון כדע לצאת איתם. ביום־יום אני נותן את הנשמה שלי למפלגה ולבצלאל ובלילה אני בורח למוזיקה״.
בקרוב גם יצא סינגל שלו, "יותר לא אפחד", שעוסק בפרידה. "לא קל לחשוף רגשות", הוא משתף בגילוי לב, "לשים את הלב על הביט, לכתוב את הכאב בלי מסכות, בלי פילטרים". השיר, לדבריו, "מדבר בעדינות על מערכת יחסים שפחות הצליחה", לא התוכן הכי חרדי שאפשר לדמיין.
בסרטונים בעמוד הפרטי שלך אתה שר עם נשים, העלית גם ביקורת על רבני הטיקטוק שמפחידים אנשים. איך מגיבים לזה במגזר שלך?
"לפעמים עולה לי הפתיל. אני תמיד אומר לעצמי מוישי, פעם אחרונה שאתה מתבטא פוליטית ומבקר אנשים. תהיה נשמה, תהיה בן אדם. אבל לפעמים זה עולה לי. אני עובד על עצמי, באמת. משתדל להאריך את הפתיל כמה שיותר. לגבי שירת נשים - אני לא מייצג אף אחד. המוזיקה שאני עושה, היא לא כי מחר אני רוצה להיות זמר. אני באמת מוציא אותה מהלב, ואני עושה את זה בחובבנות כיפית. זו הבריחה שלי. עברתי פרידה לא מזמן, באתי, כתבתי, הלחנתי משהו. לא חשבתי פעמיים. אני שר למשל עם נוי ערבה, שמביאה את הצד התימני שלה ואני מביא את הצד החסידי. בעיניי זה משהו שעוד לא היה, ואני חושב שזה גם מקרב לבבות. מבחינתי זו שליחות. המקום היחיד שלא יכילו אותי זה במחוזות חרדיים מסוימים. אבל זה לא כולם. אני מאמין ש־90 אחוז לא כאלה".
אתה בתוך העולם החילוני אבל ממשיך להראות כמוהם, אולי זה מעצבן אותם.
"לא הבנתי, לקחתם בעלות על הלבוש? את מי אתם מייצגים? את הבעל שם טוב? הבעל שם טוב חיבב את האנשים הכפריים, הפשוטים, שעובדים כל היום ולומדים שעה אחת בלילה. הוא לא חיבב את הממסד. אגב, גם במגזר הדתי יש הרבה נגיעות שמזכירות את החסידות. לפעמים אני מגיע עם בצלאל לאולפנות ורואה אותן שרות. זה נוגע בי, זה מרגש אותי. אני חושב שאם היו שואלים את הבעל שם טוב מי הכי דומה היום לדרך שלו הוא היה אומר שזו הציונות הדתית".
///
ללשכה של סמוטריץ' הגיע לאחר שראו אותו מופיע בערוץ הכנסת ומככב ברשתות, וקודם לכן עשה את הסושיאל לאמיר אוחנה ואביר קארה.
גדלת בחברה אנטי־ציונית. איך זה מסתדר לעשות סושיאל לסמוטריץ'?
"אם היית שואלת את מוישי שלפני עשור, הוא היה צוחק. אני חושב שהגשר בין הדתיים הלאומיים לבין החרדים הוא הרבה יותר קל ממה שנדמה. זה גשר ערכי. וצריך לזכור שבשנים האחרונות הרבה חרדים פיתחו את הזיקה הציונית שלהם. הרגשתי שהחברים מהמפלגה שלו מאוד סובלניים אליי. הם קיבלו אותי".
ועולים דיבורים לפעמים סביב שאלת גיוס החרדים?
"עם בצלאל לא יצא לי לדבר על זה, אבל בלשכה בין הדוברים, בוודאי. את יודעת, ממשלת לפיד ונתניהו ב־2012 החזירה אותנו אחורה. תביני שאני, מוישי ריינר, ועוד עשרת אלפים כמוני, נמצאים על הספקטרום. החברים שלי רוצים לשמוע משהו חדש, אבל הם צריכים חיבוק. ברגע שמקבלים את החיבוק הזה, את מגייסת עשרת אלפים חבר'ה שבעוד 18 שנה מביאים בין שלושה לחמישה ילדים. בעוד 18 שנה זה חמישים-שישים אלף אנשים כמו מוישי ריינר. יש קבוצה שלמה של אנשים כמוני פלוס מינוס, יותר דתיים או פחות, אבל אנשים עם זיקה ציונית מתפתחת שרק מחכים להתקבל. תביני, הם לא גדלו על זה.
"בילדות שלי יום הזיכרון ויום העצמאות היו ימים רגילים בחיידר. לא ידעתי מה זה דגל, לא ידעתי מה זה המנון, לא ידעתי כלום. לא רק זה - תמיד הכניסו לנו לראש שהציונות והיהדות מתנגשות זו בזו, שזה לא יכול לעבוד יחד. ועכשיו האנשים האלה נמצאים בדיוק במקום שהציונות הדתית הייתה בשנות ה־60. בין ציונות לבין דתיות. הם בסוג של מבחן. וכשמישהו בא ואומר להם: 'מה אתה עושה, אתה לא מתבייש?' זה מחזיר אותם אחורה".
ומה המסקנות שלך?
"שצריך סבלנות. הייתה תקופה שמאוד התרחקתי מהדת, ואני חושב שמה שחיזק אותי בסוף היה דווקא הסביבה הדתית־לאומית וההכלה שלה. אני מסתובב היום עם חבר'ה ממפלגת הציונות הדתית, כולם כיפות סרוגות. איתן פולד, אחיו של ארי פולד הי"ד, מנכ"ל המפלגה יהודה ולד שעשה איזה 300 ימי מילואים, שמואל בוכריס שהוא מ"פ במילואים - הם בחיים לא העירו לי. בחיים לא שפטו אותי. ודווקא זה פתח לי פתח והתחלתי תהליכי גיוס".
מוישי ריינר | צילום: נעמה גרינבאום
ריינר הצליח גם לעורר מהומה קטנה לאחר שהפיץ סרטון שבו נשמעו טענות כוזבות נגד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ואמו, שכביכול הם אינם יהודים. הסרטון עורר סערה ציבורית כשבנט החליט להגיש נגדו מכתב תביעה, והוביל בסופו של דבר להתנצלות פומבית של ריינר. "השקר הזה תפס לצערי אחיזה, כמו גם שקרים אחרים", הגיב בנט והוסיף: "ההתנצלות מתקבלת. כולנו נתאמץ יותר לשמור על לשוננו".
מה בדיוק קרה שם?
"אני חושב שהנוסחה המלאה של הסרטון הייתה 'כך קינא רב בישראל בראש ממשלת ישראל', כלומר ציטטתי רב שאמר שבנט לא יהודי והעליתי את זה. הסרטון הגיע לחצי מיליון צפיות ונגמר. ברגע שבנט סיים להיות ראש ממשלה קיבלתי ממנו מכתב תביעה. לא הבנתי מה קרה. רק נכנסתי לעבוד עם בצלאל ובאתי מבית חלש, לא גדלתי עם כפית של זהב בפה וגם לא הבנתי עד הסוף את הכללים. איך שהגיע המכתב אמרתי לאביר קארה, מה קורה? מה הוא נופל עליי? אתה מכיר גם את הדעות שלי, תמכתי בממשלה הזו. אביר חזר אליי ואמר שבנט קצת נעול, אבל שאם אעשה סרטון התנצלות זה יסיים את האירוע. בנט הוא איש סושיאל, הוא מבין את השפה בדיוק כמוני. אמרתי 'אין פרסום שלילי' ופרסמתי סרטון התנצלות. בסוף בנט בא מקלל ויצא מברך. הגיעו אליי הרבה לקוחות בעקבות הסרטון הזה, וזה נתן לי בוסט רציני בעולם הסושיאל".
מה אתה עונה לאנשים שיטענו שכל החזות שלך היא למטרות יח"צ, כדי למשוך פוקוס, ושאתה כבר לא באמת חרדי?
"מה זה יח"צ? אם מחר אני מוריד את הפאות, אני מצליח הרבה יותר. אני הכי לא רוצה לעשות עניין מהחרדיות שלי, וזה כבר לא גימיק. יש היום הרבה חרדים שנראים ככה. מלך היה הראשון שהתפרסם עם המראה הזה, אבל יש קבוצה גדולה של אנשים שנראים כמוני. אני לא מבטיח שהפאות יישארו לנצח, אבל כרגע אני מסתכל במראה ומרגיש מאוד שלם עם מה שאני רואה".