זיכרון ילדות תרבותי. כשהייתי בן 12 ראיתי לראשונה את להקת בת־שבע. אני זוכר את הרגע שבו האולם החשיך, את השקט שנוצר, ואז – את הכניסה של הרקדנים. הם היו רבים, חזקים, שונים. התנועה שלהם הייתה חדה, חופשית, כמעט לא אנושית בעיניי. אני זוכר את הכובעים, את הקצב, את ההרגשה שזה משהו שאני לא מבין עד הסוף – אבל רוצה להיות חלק ממנו.
ספר שקראת פעמיים. הנסיך הקטן. בפעם הראשונה כתלמיד בבית הספר. שם עוד לא הבנתי כמה עומק יש בספר הזה, ובפעם השנייה בגיל 24, בתקופה שגרתי בספרד. קראתי אותו לאט, מילה אחר מילה, בתוך שפה וחיים חדשים. הקריאה של אותו סיפור, בשפה זרה, בתוך הקשר אחר, חשפה אותו בפניי באור חדש. חלקים שנראו לי מובנים מאליהם בעבר נפתחו פתאום למשהו עמוק יותר, אולי בזכות המרחק משפת האם שלי ומהבית.
דמות שמעניקה לך השראה. יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל במשך 30 שנה מיום הקמתו - אבי המחול הישראלי. מאז ומעולם התבוננתי בו כאדם שמשקיע את כל כולו בדבר שיש לו תשוקה אליו. יאיר לימד אותי מהי נתינה ומהי טוטאליות. הוא קידם, דחף, הציע והאמין בי. ממש לפני שקיבלתי את השאלון נפטר יאיר ממחלה שהתמודד איתה בשנים האחרונות. הוא יישאר עבורי השראה גדולה ונדירה בדורו.
מקום המפלט שלך בימים קשים אלה. לידתה של בתי נאיה הייתה נקודת מפנה שקשה לתאר במילים. היא הגיעה לעולם בתוך תקופה של מלחמה, חוסר ודאות ופחד — ויחד איתה נכנס הביתה משהו אחר: שקט מסוג חדש. נאיה הביאה איתה חיים ומחייבת אותי להיות נוכח, להאט, להקשיב ולנשום – חיים חדשים, מלא אהבה, חיים שממלאים אותי. בעוד כולנו נעים בין מציאות קשה לניסיון לא לאבד תקווה, בתי מזכירה לי שוב ושוב שבכל תנועה שלה — קפיצה, גמגום, חיבוק — היא הנס המאיר אותי לחיים אחרים ומקום המפלט שלי.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם המנקה של התיאטרון הנחשב ביותר למחול בפריז - Théâtre du Châtelet. דווקא כי היא אינה רקדנית אלא אדם מהיישוב, ולשמוע ממנה איך היא רואה מהצד מופע מקצועי המתבסס על השתתפות של אנשים מהיישוב, כמוה, שאינם רקדנים. והייתי שואל אותה האם היא הייתה רוצה להשתתף בפרויקט מסוג זה. אותה אישה נמצאת בתיאטרון רוב שעות היום, רואה את ההכנות והעשייה וגם את התוצאות של האנשים שמקדישים את חייהם לאמנות והיה מעניין אותי לשמוע מה היא חושבת. בכל זאת, היא ראתה דבר או שניים ואמנים רבים שמופיעים במקום ונלחמים על האמנות שלהם.
שיר שנוגע בך במקום מיוחד. "עכשיו מעונן" של אביב גפן. בכל פעם שאני שומע אותו, הוא מחזיר אותי לימי הנעורים – לפסטיבלי המוזיקה בצמח ובערד, אל הרגעים שבהם עוד הייתה תחושה שהכול פתוח ומלא אפשרות. השיר הזה מזכיר לי את התשוקה, את התמימות ואת הכוח שבמוזיקה לתת קול למי שמרגיש שהוא לא שייך.