בחורה צעירה עם פנים עדינות ומחייכות עומדת מול מסגד אל אקצא ולפתע משתטחת על השביל לנפילת אפיים. שני שוטרים מסתכלים עליה כלא מאמינים. אחד מהם מיד ניגש ודורש ממנה לקום. היא קמה בלית ברירה, לא לפני שהיא מטיחה בשוטר את השאלה הפשוטה מבחינתה: "למה ליהודים אסור להשתחוות במקום המקודש להם?"
כחצי מיליון איש צפו בתדהמה בסרטון הנחוש של רבקה לפאיר (ניזרי) בת ה־27. היא נשואה לאדר, אם לשלושה, מורה ליוגה ופעילה חברתית למען ההתיישבות והעלייה להר הבית שמתגוררת ביישוב עמיחי. מלבד ברשתות החברתיות היא מככבת בשבועות האחרונים על המסך בתוכנית "הפוכים" של רשת 13, המפגישה בין שתי דמויות עם אידאולוגיות הפוכות ומצפה מהן לגשר על הפערים.
"כשהסבירו לי את הפורמט של התוכנית, ידעתי שאני מתאימה לזה בול", היא מספרת אחרי ששודר הפרק האחרון, "אני אוהבת להביא את הערכים שלי בדיוק כמו שהם, ולעשות את זה באהבה וחיבוק. אז הסכמתי. עשו לי ריאיון לפני כן, אבל ידעתי שייקחו אותי כי אני מתאימה להם במאה אחוז. אני כבר יודעת איך מתנהגים בטלוויזיה ואיך להביא את עצמי".
מי שזומנה להיות ההפוכה של לפאיר היא נעמה קסרי, יוצאת הריאליטי "הישרדות" ובעלת קליניקות לטיפול אסתטי. קסרי מעידה על עצמה כ'קפלניסטית מהמרכז', אבל במקום לשלוף מיד את החרבות ולפצוח בריב, הצעד הראשון שלפאיר עשתה היה לתת לה חיבוק.
"לא ידעתי אם יביאו לי בן או בת, אבל ממש חפרתי להם שזו תהיה בת כדי שאוכל לחבק אותה. ידעתי שהיא ההפוכה שלי ושאנחנו אמורות להתווכח, אבל קודם כול ראיתי מישהי מתוקה עם עיניים טובות. היו לנו יומיים מדהימים עם המון רגעים משמעותיים בנקבת מים בשומרון או במטבח אצלה. כל יום צילום היה שיא. כשיש מולי מצלמה אני נדלקת, האור שבי יוצא. טוב לי במקום הזה. וגם היה מרגש מאוד לפגוש את נעמה. לא הכרתי אותה כי אין לי טלוויזיה, אז התחלנו מאפס, בלי שום דעות קדומות. עד היום אנחנו שומרות על קשר".
היא תבוא לבקר כאן גם בלי צוות הפקה?
"אני מקווה. יש פשוט קצת פחד מלהגיע ל'שטחים', אבל כל דבר שאנחנו לא רגילים לעשות מפחיד אותנו. בסך הכול צריך לנסוע כאן בכבישים ולראות שהשד לא נורא כל כך".
* * *
נופי חבל בנימין המשתקפים מיקב פסגות מצדיקים את בקשתה להיפגש דווקא שם. בתוך המתחם המואר, עוד בתור לקפה, היא נדרשת לסובב את הראש פעמים רבות כשאנשים מנופפים לה מכל עבר וזורקים לעברה מחמאות.
"כבר התרגלתי לזה", היא מודה אחרי סבב חיוכים ותודות, "אנשים מודים לי שאני משמיעה את הקול שלהם. אומרים לי שהם שינו את התפיסה שלהם אחרי שראו את התכנים שלי ברשתות או את השיח שלי בתוכנית. אני יודעת שמאחוריי עומדים אנשים מכל קצוות החברה הישראלית. כמו בפסוקים בקריאת שמע, 'מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל' - אני מרגישה שהמלאכים סביבי זה עם ישראל".
חודשים רבים אחרי הצילומים היא וקסרי נפגשו שוב מול המצלמות, הפעם במסגרת שדולת הדיבור של הכנסת שמטרתה לקדם שיח בריא גם בזמן חילוקי דעות. אבל למרות הכוונות הטובות לפאיר, שלא יכולה להישאר אדישה למילים, יצאה משם סוערת.
"יש לי רגישות גדולה למילים, והיו גם אנשים שבלבלו את המוח. מישהו גינה את האמירה של יאיר גולן שטען שאנחנו 'רוצחים תינוקות כתחביב', אבל מיד הוסיף שגרוע יותר שבן־גביר וסמוטריץ' קוראים להרוס את האויב. הוא שם אותם על אותו משקל וזה חרפן אותי, מה זה קשור?"
אגב כנסת, יש סיכוי שתיכנסי לפוליטיקה?
"כשהייתי קטנה חלמתי להיות ראש ממשלה", היא צוחקת, "עמדתי מול המראה ונאמתי נאומים ארוכים. יש מצב שהחלום עדיין בתוכי, אבל פוליטיקה נראית לי רחוקה. מה שמפחיד בה הוא שצריך לרסן את עצמך, והכוח שלי הוא כי אני משוחררת, לא שייכת לאף אחד, חופשייה להחליט על המחשבות והדעות שלי. אז אני לא שוללת וגם לא מקדמת".
"הפוכים" לא הייתה ההופעה הטלוויזיונית הראשונה של לפאיר. לפני שלוש שנים היא השתתפה בפורמט 'בואו לאכול איתי' של כאן 11. אלא שאז, בניגוד לחוויה הנעימה ב'הפוכים', היא נאלצה לפגוש ארבעה מתמודדים שלא הפנו לה סבר פנים יפות בלשון המעטה. "חשבתי שהפורמט של בואו לאכול איתי הוא בול בשבילי, כי אני אדם של מפגשים. אבל פגשתי שם אנשים רעילים שקשה ליצור איתם שיח. הם באו לשנוא. אוכלים, מדברים ואז מול המצלמה פותחים עלייך פה ג'ורה. סירבתי להשתתף בזה, אמרתי על אנשים רק טוב ולא קיבלתי את אותו היחס".
בפרק שבו אירחה את משתתפי התוכנית בביתה, המתמודדים, שכללו גם ערבי ישראלי בשם מודי, 'מתנחל לייט' תושב אלקנה, מורה מפתח־תקווה וסטייליסטית מהוד השרון, התנפלו עליה עוד לפני שהוגשה המנה העיקרית. "זה היה טראומטי, התחלתי לבכות בערך חמש דקות אחרי שהם הגיעו", היא נזכרת, "הכנתי להם אוכל כל היום והם רק יצאו עליי. באתי בטוב ובאתי פתוחה, אבל פגשתי משהו אחר. אני חושבת שהרבה פעמים זה מה שקורה במפגש בין ימין ושמאל. הימנים מנסים לבוא בפתיחות ובהכלה, רוצים יחד, ואז מקבלים פצצה לפנים".
זה גרם לך לחשוב פעמיים לפני שהסכמת להשתתף בתוכנית נוספת?
"באופן כללי אני לא בן אדם שחושש. זה לא שאין לי פחד, יש לי. אבל אני לא נותנת לו אף פעם לנהל את הבחירות שלי. באתי לפרוץ דרך, להביא קול חשוב של כל כך הרבה אנשים מכל קצוות החברה. שיח על הר הבית ובית מקדש. למה להיות מסורסים כל הזמן?"
ובאמת, לא משנה באיזו פלטפורמה היא נדרשת לדבר, המחשבות של לפאיר לא נשארות אצלה אף פעם ואין הנחות. גם לא למנהיגי הציונות הדתית ומפלגות הימין. "הייתי רוצה שלמי שמייצגים אותי יהיה יותר אומץ", היא משיבה בנחישות לשאלה האם היא מרוצה ממי שמייצגים אותה בכנסת, "שישברו את הכלים, די להיות כאלה ממלכתיים. הממלכתיות הורגת. לדעתי, כל הציבור הדתי־לאומי צריך לצאת ולדרוש שינוי. אומרים שאמת מארץ תצמח. אנשים חושבים שהפוליטיקאים צריכים לעבוד בשבילנו, זה נכון אבל לא פוטר אותנו מלהיות אקטיביים ולעשות שינוי".
הפינוי בעמונה | צילום: מרים צחי
ואם תשאלו אותה במה להתחיל, אין שינוי דחוף יותר מהלגיטימציה לעלות להר הבית, מאבק שהיא נוטלת בו חלק עוד מהימים שיהודים לא יכלו אפילו למלמל תפילה כשהתקרבו למקום. "זה מוכיח כמה אפשר לשנות מלמטה. היום עולים כל יום אנשים להר הבית, בזכות אותם אנשים פשוטים שעלו שוב ושוב. לפני כמה שנים, אם שוטר היה רואה אותי מתפללת בלחש הוא היה אומר לי 'סתמי את הפה או שאני מוציא אותך'. היום אפשר אפילו להשתחוות, אומנם לא בכל מקום, אבל אפשר. ולהתפלל בכלל אפשר בכל מקום".
ועדיין, בסרטון השוטר הזיז אותך.
"שזה מצחיק, כי במדינת ישראל יש חופש פולחן. זה חוק בסיסי. מותר להשתחוות ולהתפלל איפה שאני רוצה, אז מה שקורה בהר הבית זו פשוט הזיה. פגיעה בכבוד האדם וחירותו, ועוד במקום הכי קדוש ליהודים. איך אנחנו משתפים פעולה עם זה?!"
בפעם הראשונה שהגיעה למקום המקודש היא הייתה בתוך מנשא, כתינוקת עם הוריה. מאז עד לפעם הבאה עברו 17 שנים, והיא חזרה כנערה יהודייה יחידה בתוך ההמון הערבי. גם אז שום דבר לא עצר אותה מלהגיד את האמת שלה בקור רוח. "לפני העלייה התרגשתי מאוד. עשיתי שבעה נקיים, טבלתי ועליתי. לא היו אז כמעט יהודים שעלו אז עליתי עם קבוצה של גויים, ובאיזשהו שלב עזבתי אותם ונשארתי לבד. פתאום היו מולי שתי ערביות שחילקו עלונים עם הסבר על אל אקצא. הן פנו אליי, חשבו שאני תיירת. לקחתי מהן את העלון ופשוט אמרתי להן 'תקשיבו, המקום הזה שלנו, ואתן תראו שעוד מעט לא תהיו פה'. בפשטות. אז הם התחילו להילחץ, לצרוח שם בטירוף. ואז הגיעו שוטרים והוציאו אותי".
נשמע מפחיד.
"לא, וזה גם הדבר הכי לא מפחיד לעלות להר הבית", היא אומרת מיד, "הולכים יחד קבוצה של יהודים וזה מטורף . יש חרדים, חילונים, נוער גבעות, חרד"לים, כל מיני סגנונות. מאחר שאסור לעלות להר בנעלי עור אני הולכת שם יחפה ומרגישה כל כך מחוברת. אף אחד לא מפריע חוץ מהשוטרים שקצת מציקים ומנסים לגרום לך להרגיש לא בבית. הם מפריעים לנו יותר מהערבים, שלא מתייחסים בכלל. אז אם הם אומרים ללכת על השביל, אני הולכת דווקא לצד, לאדמה, מותחת את הגבולות. זה בנשמה שלי למתוח גבולות".
כשאני מעלה בפניה את השאלה המתבקשת על המחלוקת ההלכתית שאופפת את מנהג העלייה להר הבית, התשובה שלה מוכנה: "לפני השואה היו רבנים שאמרו שאסור לעלות לארץ בדיוק מאותם נימוקים, ואז הם נרצחו ונשרפו בתאי הגזים. הדיון הזה נועד סתם להפחיד, הרבנות הראשית עושה יד אחת עם הוואקף. יש אתרים בערבית שמצטטים את הפסיקה שלהם שאסור לעלות להר הבית. היא נותנת להם כוח ויש המון רבנים משכמם ומעלה שמאשרים עליה להר הבית. אז אפשר לסמוך עליהם".
אז בעצם אפשר כבר לבנות את בית המקדש?
"חייבים. אנחנו אשכרה במדינה הזאת כבר 77 שנה וזה עוד לא קרה. אלפיים שנה אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום על בית המקדש אבל נשארים בבתי הכנסת עם הסידורים. אז אני יודעת שאני לא יכולה לבוא עם פטיש ולהתחיל לבנות, אבל אפשר לבוא להר הבית, להגביר נוכחות. רואים שזה עובד. הערבים שונאים את זה, השמאל הקיצוני נגד זה ואויבי ישראל משתגעים מזה, אז אני מבינה שזה הדבר הנכון לעשות. זה אפילו לא קשור לאם בא לי או לא בא לי. זו השליחות שלי כיהודייה בתקופה הזו בתוך מלחמה. אבל אנחנו כעם צריכים לחתור לזה שבית המקדש ייבנה".
והציבור החילוני?
"אם הם לא רוצים, שלא יבואו. אבל זה עדיין הלב של העם היהודי, אז קודם כול שהמקום הזה יהיה שלנו. אנחנו לא יכולים לשכוח את המשמעות שלנו, כי שזה קורה אנחנו נהרגים, כמו שראינו לאחרונה".
בניגוד לרבים מהציבור הישראלי, לפאיר לא הייתה מופתעת ב־7 באוקטובר. עד היום היא לא מצליחה להאמין שגם אחרי הטבח נותרו קולות שונים משלה והגאולה עוד מתמהמהת. "אחרי אותה שבת אמרתי לאדר 'הולך לבוא משיח'. הייתי בטוחה שזהו, כולם הבינו מי האויב שלנו, כולם יתפכחו וחאלס לא יהיו פה ערבים יותר. הייתה תקווה, חיפשתי קול של גאווה יהודית ולא מצאתי. היה אומנם גל קטן, אבל אי אפשר להחזיק אידאולוגיה על אירוע טראומטי. חייבים להמשיך להתחבר כל הזמן לארץ ולמסורת. אני מרגישה שאנשים מפחדים להרים את הראש. באים אליי גם שמאלנים אחרי פאנלים ואומרים לי בשקט שהם גם רוצים שכל האויבים יימחקו, אבל אחד בפה ואחד בלב, ואי אפשר לחיות יותר עם הפיצול הזה. המחויבות שלנו כעם היא לדבר את האמת, במיוחד כשהמנהיגים שלנו מדברים פשרה ומתוך ייאוש, וזה מחליש ומסוכן".
קשר שנשמר גם בלי מצלמות. עם נעמה קסרי | צילום: מתוך הרשתות החברתיות
מדברים הרבה על הסיכוי ל־7 באוקטובר שני כאן באיו"ש, זה משהו שאת חושבת שיקרה?
"יש לנו אויב רצחני, ואנחנו מכירים אותו. הוא מנסה להרוג אותנו כל כך הרבה שנים, גם פה ביהודה ושומרון. משפחות נרצחו כאן בבתים שלהם, רק שאף אחד לא דיבר על זה. יש הסכם לא כתוב בין המדינה לאזרחים שלה, המדינה צריכה להגן עלינו ובמקום זה אנחנו נשארים ממלכתיים וחמודים, מנסים להתפשר. מה שבאמת הפתיע אותי ב־7 באוקטובר זה שהצבא והמשטרה לא היו שם. זה קרה גם בשומר חומות, חלקנו הספיקו לשכוח. אבל הערבים עשו לינצ'ים ברחובות, שברו בתים ולא עצרו אותם. אני חושבת שבמקום להתעסק באסטרטגיה לטווח ארוך, הצבא עסוק בעניינים קטנים. לשלב טרנסג'נדרים ביחידות או לחנך אותנו. הוא הפך להיות כמו צבא האו"ם. אני לא מדברת על החיילים הקדושים עצמם, זו מדיניות של קומץ עוכרי ישראל עם כסף וכוח וצריך לשנות את התפיסה הזו".
* * *
כפי שאפשר לצפות, תיבת ההודעות של לפאיר לא נחה לרגע, החל מתגובות נאצה אנטישמיות שהיא מקבלת על בסיס יומיומי ועד להודעות תמיכה שמגיעות דווקא מהכיוון הלא צפוי.
"קיבלתי מלא הודעות מערבים שתומכים בי, מכל העולם וגם מהארץ. הודעות של חיזוק ושל הסכמה. כאלו שאמרו שהר הבית שייך באמת ליהודים, ואיך כל העמים נמחקו בהיסטוריה ועם ישראל נשאר. הם פתאום שמו לי את האמת מול העיניים, אמרו את מה שאנחנו לא מעיזים להגיד. אז מה אנחנו מנסים, להיות יותר צדיקים מהם? בכנות אני אגיד לך שאני יודעת שיש, נגיד, חמישה אחוז ערבים שהם באמת על הכיפאק והם איתנו ונותנים לנו גב. הייתי רוצה לתת להם את המקום שלהם, אבל מחליש להסתכל על האויב בצורה כזו. אם היו כאן גבולות ברורים, אולי היה אפשר להתנהל יחד. אבל לפני זה אין בכלל מה לדבר. צריך להתגבר על הרחמנות שטבועה בנו או להפנות אותה לחלק הנכון".
איך מתמודדים עם התגובות ההפוכות?
"אני חוסמת ומוחקת, חוסמת ומוחקת. זה התגבר מאז שעשו עליי כתבה בטלוויזיה, ואז עשו עליי כתבות בכל העולם. אתרים אנטישמיים פרסמו את התמונה שלי".
גם בתקשורת המקומית לא חוסכים בתגובות. רק בחודש שעבר פורסמה עליה ביקורת מאת אלון עידן בעיתון הארץ, שכינה אותה "יוגנאצית" וטען כי יש פער גדול בין גישתה הרוחנית כמורה ליוגה לבין דעותיה הנחרצות על האוכלוסייה הערבית. "מבחינתי זה הכי בריא שיש", היא מגיבה למילים הקשות בשלווה, "יש אנשים שחושבים שרוחניות צריכה להיות מנותקת ממציאות. שרוחניות היא חמלה לאויב. אין לי עניין ברוחניות כזו. היא שקר שצריך לגדוע ואין לה מקום. אני אוהבת אנשים ויחד עם זאת אני יודעת להבדיל בין טוב לרע. כמו שבהבדלה אנחנו עומדים סביב הנר ומודים לה' שהבדיל אותנו מהעמים. אנשים מבולבלים פה רצח, וגם התקשורת מאוד מבלבלת. אז אצלי זה כזה פשוט. אני אוהבת את העם שלי ושונאת את האויב שלי".
הסערה מסרטון ההשתחוות עדיין לא שככה, וכבר סרטון נוסף מבית היוצר של לפאיר עורר רעש. קולה נשאר רך ונעים, אבל כשהתחילה לדבר על ההתנגדות של חלק ממחנה הימין לנוער הגבעות, המילים היו נוקבות מאוד.
"הציבור הדתי־לאומי צריך לעשות חשבון נפש על היחס לנוער הגבעות, שבמקום להעריך אותם מאוד, עושים להם עוול", היא קובעת, "אחרי זה אנחנו כועסים שהשמאל מגנה את המתיישבים. זה הזוי, כשאתם מגנים את הנוער הזה אתם מוציאים את הלגיטימציה של עצמכם. מי שרוצה להשמיץ אותם שפשוט יסתום את הפה. בעולם יש כוח פורץ וכוח משמר, ונכון שיש היום ביהודה ושומרון את היישובים המסודרים והמגודרים, אבל מישהו צריך לפרוץ את היישובים הבאים".
את מצליחה כן להבין את ההתנגדות?
"צריך להבין שמי שיש לו את הכוח הפורץ, יכולות להיות לו גם תכונות שהן מעצבנות. אבל אנחנו צריכים לכבד את זה, כי הם באמת עושים עבודת קודש. אי אפשר להתחבא רק ביישובים שיש בהם גדרות ולצפות שיהיה כאן שינוי. צריך לקבוע מציאות באומץ, לא רק לפי החוק. חוק שלא מכבד אותנו לא מכבד את החיים שלנו ונולד בבית משפט שמנוהל בידי שונאינו. חאלס. חומה ומגדל היה חוקי? כולנו למדנו שהצבא מגיע אחרי האנשים. אז יודעים מה, אין לכם כוח? אתם מעדיפים לשבת בתוך הגדרות? מעולה. אבל אל תוציאו שם רע על הנוער הזה. לא מזמן היה מקרה שבו שוטר הרג נער גבעות (אהוביה סנדק, ש"ד) ובתגובה לידיעה, היו המון אנשים שבחרו לכתוב 'בטח הם עשו משהו לא חוקי'. אתם אמיתיים? אנשים מתוכנו מתירים את דמם של נערי הגבעות. אין מקום להשמצות האלה. במיוחד עכשיו, בזמן מלחמה".
בתוך הדעות החזקות שלה והמבט הנחוש, מסתתר כאב גדול שהיא סוחבת כבר כמה שנים מאז פונתה ב־2017 בפינוי עמונה. היא הייתה בת 19, שנה בלבד לאחר נישואיה ובחודש הרביעי להריונה כשצפתה בביתה נהרס. "זו הייתה פגיעת אמון אנושה מבחינתי מצד המדינה", היא אומרת בקול חנוק, "את פטריוטית, אוהבת את האדמה, המדינה, הצבא, ואז עוקרים אותך ואת כל מה שבנית. אפילו את הכרמים שהיו לנו, אפילו את הבוסתן שאבא שלי הקים וטיפח שנים. אוקיי, הרסתם את הבית, אבל מה אכפת לכם להשאיר שם את העצים? מה זה הרוע הזה? ואין לי משהו נגד החיילים המתוקים והמבולבלים שעשו את זה. זו הייתה המשימה שלהם, ולא היו להם מספיק חיבור וערכים בשביל לקום ולהגיד 'אני לא מפנה יהודים' ולדרוש שישלחו אותם לעשות פשיטת נשק בכפר במקום. זה היה פצע מאוד עמוק, מאוד קשה".
ניסיתם לדבר איתם בפינוי עצמו?
"את יודעת מראש שזה משחק אבוד. שלא משנה מה נגיד, אנחנו לא נוכל להישאר. יעיפו אותנו כך או כך. אז את מתנגדת בשביל הנשמה שלך, כל אחד בדרך שלו. אחד צועק, אחד בוכה, אחד הולך מכות. אני מאמינה שצריך לעשות מלחמה אפילו אם יודעים מה תהיה התוצאה שלה מראש".
האמון של לפאיר המשיך להיפגע גם אחרי יום הפינוי, כשהיא ובעלה אדר שבו עוד פעם אחת למקום שהיה ביתם וגילו שהוא כבר הרוס. "זה לא פורסם, אבל אחרי שגירשו אותנו מהבתים השאירו בהם קבוצות של חיילים לשמור והם בזזו את הבתים שלנו, שרפו עצים שאנשים אספו בשביל מדורה. חיילים שלנו! אני זוכרת שלילה אחד ביקשנו לחזור לקחת כמה דברים, לבקבק בירות שהכנו, וקצין אחד הרשה לנו להישאר גם לישון. כמעט נרדמנו ואז נכנסה חבורה של מג"בניקים, הדליקו לנו את האור והורו לנו להתלבש מיד וללכת. גירשו אותנו בפעם השנייה".
* * *
עם שיח שלא מבייש מנהיגי ציבור, קשה להאמין שעדיין לא מלאו ללפאיר 30 ועדיין נותרו לה עוד המון חלומות בקנה. חיוך עולה על פניה כשהיא מדמיינת את היום שבו מדינת ישראל תהיה כולה שלנו, בית המשפט העליון יפסיק להיות "מקום הרשע" וכמובן בית המקדש יתנשא על חומות ירושלים. אבל עד אז היא מתכוונת להשמיע את קולה בכל מקום, ובמיוחד בקרב מי שלא ממש רוצה.
"אני פורחת בחברת שמאלנים", היא צוחקת, "דווקא מפחיד יותר להיות בחברת ימניים, שכל מילה שלך מרעידה להם את אמות הסיפים. יש משהו בימניות שהוא קצת חמקמק, לא עד הסוף. בפאנל במקום שמאלני אני גם ככה חוצנית, אז מה אכפת לי? אני אוהבת להצטלם, אוהבת להשמיע את עצמי. אבל בעתיד אני מקווה גם להיות כלפי פנים, עם הילדים בבית בריטריטים שאני עושה. להעביר סדנאות בכל הארץ על יוגה ועל הר הבית. לחבר אנשים לגוף שלהם ולאדמה שלהם. אני אגיע לאן שיזמינו אותי, כי יש אמת שצריכה להיאמר".