"אני גאה על הדרך שבה התנהלתי בשבי: להישאר בן אדם, להישאר ערכי, להישאר יהודי"

באחד הימים המשפילים והכואבים ביותר שחווה אלי שרעבי בשבי חמאס, הוא נזכר פתאום באירועי 6 באוקטובר 2023. ביום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, הוא עוד ישב עם החבורה שלו בקיבוץ, שנהגה להתכנס אחת לחודשיים ל"על האש" ובירות קרות, לרכל על הקיבוץ, לצחוק על הכול, לדון על מה שמעניין. הפעם התכנסה החבורה הגברית בביתו של אלי. היו שם אחיו יוסי, חברו הטוב אבידע בכר וחברים נוספים. אחרי שהתפזרו התיישב אלי עם רעייתו ליאן והבנות לקידוש ולסעודת ליל שבת.

בלב המצוקה והשבי ניסה אלי להיאחז בזיכרונות, לשחזר על מה דיברו ומה הצחיק אותם – ללא הצלחה. "אולי כי זה היה רגיל כל כך, פשוט כל כך", הוא אומר. זו הייתה הפעם האחרונה שמשהו היה רגיל בבית היפה ההוא שנותר מאחור.

"כשהתחלתי להבין את סדר הגודל של המתקפה שיערתי שכיתת הכוננות כבר לא קיימת", משחזר אלי. הוא היה משוכנע שאבידע בכר, "חבר ילדות שלי, שגר מולי", עדיין חבר בכיתת הכוננות, והעריך שהוא לא שרד. "אמרתי עליו קדיש כמה פעמים בשבי", אומר אלי וקולו נשנק. כאשר חזר ופגש את בכר, היה אלי מופתע מאוד. "לא ידעתי שהוא סיים עם כיתת הכוננות".

תהליך הפוך קרה לאלי עם ליאן רעייתו ושתי בנותיו, נויה (16) ויהל (13). על הירצחן עוד באותה שבת גילה רק כאשר עבר מידי הצלב האדום לידי כוחות הביטחון והרווחה הישראליים. מניין לו החוסן הכל־כך מיוחד הזה, שאִפשר לו לצאת לעיני המצלמות שעה קלה אחרי, עטוף בדגל המדינה, כחוש אך מלא תודה לצוות שקיבל את פניו? הוא מבחינתו לא יודע שיש לו חוסן מיוחד. הוא גם לא ממש מבין את גילויי ההערצה שהוא זוכה להם מאז שובו משבי חמאס לפני כארבעה חודשים.

"אני כן יודע שאני לא מוצא שום משמעות ושום כוח בלהישאב לעצב, בלשקוע באבל ולתת לו לעטוף אותי ולכבות את העולם", הוא אומר. "זה לא אני, זה פשוט לא אני. יש לי מעגלים של אהבה, של משפחה, של חברים. ואני פשוט בוחר, באמת בוחר בחיים. בוחר לאהוב, להתקדם. אני יכול לכעוס על כל העולם, אבל אני בוחר שלא לכעוס".

גם לא על השובים שלך?

"אני לא מתעסק בזה, אני לא מתעסק בלכעוס. לא על השובים שלי, לא על צה״ל. לא מתעסק בשאלה איפה הוא היה ב־7 באוקטובר, ולא חושב על פוליטיקאים שמדברים שטויות. אני בוחר לא לכעוס עליהם אלא להתעסק במה שנותן לי כוח, במה שנותן לי משמעות. וכרגע, המאבק המשמעותי שלי הוא להחזיר את 58 החטופים שעדיין שבויים בעזה. היינו שם בתנאים מאוד מאוד קשים. מאוד. ברוך השם, זה מאחוריי. אני חופשי. אבל יש עדיין אנשים צעירים חטופים שם, שסובלים יום־יום. צריך לזכור את זה".

אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו "חטוף", בהוצאת סלע מאיר ובעריכת צבי בן־מאיר, שבילה עימו שעות ארוכות כדי לדייק את הסיפור המפעים, הקשה והמטלטל של 491 ימים בשבי, בגוף ראשון. "המסמך התיעודי הזה הוא חשוב מבחינתי, והוא עוד נדבך בהסברה למען החטופים", אומר אלי. "עד שהם לא יחזרו, לדעתי המדינה הזאת לא תוכל להחלים מהטראומה שהיא נמצאת בה".

"אני רוצה לספר הכול"

הספר, ראשון מסוגו כעדות מקיפה מפי חטוף שחזר משבי חמאס, מתחיל בבוקר המתקפה, כשהטלפון של ליאן התריע על ירי טילים מעזה. לאורך 237 עמודים מגולל אלי בדייקנות ובאופן כן וקולח את אירועי אותו היום וימי השבי שבאו בעקבותיו. הקורא צולל איתו למנהרות חמאס, מושפל ורעב איתו; מתאהב ומתגעגע לשבויים האחרים, מתחבר עם שובה אחד ושונא שובה אחר. אלי איננו מייפה את האירועים וגם לא את הרגשות. הוא לא מסתיר ויכוחים בין החטופים וגם לא רגעי משבר וכאב.

"להישאר יהודי בשבילי, זה גם כשאתה מאוד מאוד רעב, ומציעים לך עוד רבע פיתה רק תקרא כמה פסוקים מהקוראן ואתה מוותר. הניצחונות הקטנים האלה נותנים לך המון כוח לשרוד ולהישאר אנושי"

"אני רוצה לספר הכול, אני יכול לדבר על הכול", הוא מבהיר גם בשיחתנו, ומושך לעברו חבילת טישו, ליתר ביטחון. "גם לפני 7 באוקטובר דיברתי על הכול, ואני אותו אלי גם עכשיו. ידעתי שיש פה אירוע טראומטי, שאנשים יפחדו ללכת לידי, לנשום לידי. והיה לי חשוב מאוד להעביר לכולם – בעיקר למשפחה, לחברים שלי – שאני בסדר, שאני אותו אלי. אפשר לשאול הכול. אני לא מסתיר, אני יודע מה עברתי, ואני אדבר על מה שעברתי. אני לא מתבייש בכלום. אני לא מתבייש על ההשפלות שעברתי ועל האלימות שעברתי. להפך, אני מאוד מאוד גאה על הדרך שבה התנהלתי בשבי".

מה הייתה הדרך?

"הדרך של להישאר בן אדם, להישאר ערכי, להישאר יהודי".

מה זה אומר?

"להישאר יהודי בשבילי זה גם כשאתה מאוד מאוד מאוד רעב – תדמייני רעב, ותכפילי את הדמיון הזה במאה – ומציעים לך עוד רבע פיתה, עוד קלמנטינה, עוד פופקורן, לא משנה מה הם הכינו שם ליד המטבח בשתיים בלילה; והם מוכנים לתת לך את זה, רק תקרא כמה פסוקים מהקוראן. אז אני מעדיף לא לעשות את זה, ומוותר על המנה הקטנה הזו שהיא כרגע הכול, ולא קורא פסוקים מהקוראן. הניצחונות הקטנים האלה נותנים לך המון כוח לשרוד, להישאר אנושי, להישאר יהודי עם הזהות שלך. אז כשאתה שורד, אתה שורד בכמה רבדים. אני גאה בזה מאוד, ולכן אין לי שום בעיה לדבר על כל דבר".

רגע עוצמתי אחר שמתואר בספר מלמד על החלטה דומה, שלא לקבל מהשובים תוספת אוכל קטנה אם היא מיועדת רק לחטוף אחד ולא לכל החבורה שהייתה עם אלי רוב השבי – אלון אהל, אור לוי ואלי־ה כהן. "היו ויכוחים מה נכון לעשות – לפחות שאחד יקבל או לא להסכים לקבל, מתוך תקווה שלהבא זה יגרום להם לתת תוספת לכולנו", מספר אלי. "יום אחד אלון הלך לשירותים והציעו לו בדרך תמר. שמענו אותו אומר לשובים בערבית 'שוקראן, אבל אם זה לא לכולם, אז לא תודה'. השובה שלנו אמר לו 'כל הכבוד'. שמענו את זה, הסתכלנו אחד על השני, ומאז לא היו יותר ויכוחים. כולנו אימצנו את הבחירה הזו".

זו לא תסמונת שטוקהולם

אלי גדל במשפחה מסורתית במרכז הארץ, שתי אחיות ושלושה אחים. בגיל 15 החליט להיות ילד חוץ בקיבוץ בארי, ושם בנה את ביתו עם ליאן – מתנדבת מאנגליה שנשארה בקיבוץ "בזכות התימני", כפי שתועדה באחד האירועים בקיבוץ. בבארי נולדו נויה ויהל, ולשם הגיע גם האח יוסי ובנה את ביתו לא רחוק מאחיו. 36 שנים גר אלי בקיבוץ ושימש במגוון תפקידים, בהם גזבר הקיבוץ המשגשג, עד לאותו בוקר שעקר אותו מחייו הקודמים.

"אני לא מכיר את נקודת הזמן 6:29", הוא אומר, "אני התעוררתי מההתראה באפליקציה של ליאן, שאני לא כל כך אהבתי אבל היא רצתה להתקין. עברנו מיד לממ"ד, שהוא החדר של יהל, והתחלנו להבין שיש כאן אירוע אחר לחלוטין ולא עוד סבב של טילים. אבל אפילו כשהגיעה הודעה שיש חשש לחדירת מחבלים, אנחנו עוד לא נבהלים. רק אחרי שעתיים, כשקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ מתחילות להשתולל עם הודעות שלא ייאמנו, רק אז זה מחלחל. הודעות כמו 'ירו באבא', 'ירו באימא', 'זרקו לנו בקבוק תבערה לתוך הבית', 'מנסים לקדוח לנו לתוך הממ״ד', 'מנסים לפתוח לנו את החלון של הממ״ד'. אנחנו גם מבינים שהמחבלים עושים את כל זה באין מפריע. זה הרגע שבו אני מניח שכיתת הכוננות חוסלה כולה".

בשכונת הכרם, שבה התגוררה משפחת שרעבי, החשמל המשיך לעבוד לפחות עד לשעת חטיפתו של אלי ב־11:00 בבוקר. אלי היה חשוף להתרחשויות, ובניגוד למקומות אחרים שבהם התושבים היו מנותקים מחשמל, הוא הבין היטב שלא מדובר במתקפה על קיבוץ בארי לבדו אלא באירוע גדול בהרבה. "ראינו את הטויוטות בשדרות ובאופקים. ראיתי סרטון של צעירים רצים בשדות, בורחים ממסיבה בחניון רעים. הבנתי שקורה אסון אבל לא הבנתי את גודל האסון. גם לא את גודל האסון בבארי".

ההודעות בקבוצות הקיבוץ הבהירו לבני המשפחה שהמחבלים בדרך אליהם. אלי נעל את הבית ושב לממ"ד. ניסיון פריצה ראשון מצד המחבלים נכשל, ולרגע נדמה להם שוויתרו עליהם, אבל עם התרחבות התיאורים האיומים בקבוצות, הם הבינו שהמחבלים תכף מגיעים אליהם. יחד הם קיבלו החלטה דרמטית: לא נלחמים, "כדי שהמחבלים לא ישתגעו ויירו לכל עבר. אנחנו מניחים שאני איחטף לעזה, זה ברור לי לגמרי, אבל ההנחה היא שליאן והילדות בטוחות כי יש להן דרכונים בריטיים שיגנו עליהן. לכן אנחנו לא ממש נפרדים, שזה משהו שאני מאוד מאוד מצטער עליו. ברגע שגוררים אותי מהבית אני צועק לעברן: 'אני אחזור, אני אחזור'. וחזרתי, חזרתי", הוא נאנח.

אבל לא למציאות שחשבת שאתה חוזר אליה.

"לא, לא ידעתי שליאן והבנות נרצחו, וטוב שלא ידעתי".

אחד המחבלים פרץ לחלון הזכוכית של חדר המדרגות – החלון היחיד בבית שאין לו תריסים – ופתח את הדלת ל־15 מחבלים נוספים שירו לתוך הממ"ד. את המבט של בנותיו המבועתות, אלי לא יכול לשכוח. זה המבט שליווה אותו במשך 491 ימי השבי.

את הדרך לעזה, שלוותה במכות קשות ובלינץ' שניצל ממנו בקושי, עשה אלי ברגליים יחפות ותוך אטימות גמורה לגודל הכאב. "מאותו רגע אני עסוק בדבר אחד: לשרוד. לקיים את ההבטחה שלי לחזור לליאן ולבנות".

"יום אחד אלון הלך לשירותים והציעו לו תמר. שמענו אותו אומר לשובים 'שוקראן, אבל אם זה לא לכולם, אז לא תודה'. השובה אמר לו 'כל הכבוד'. שמענו את זה, ומאז לא היו ויכוחים. כולנו אימצנו את הבחירה הזו"

בספרו הוא מתאר שלב אחרי שלב את מקומות השבי ואת אישיותם השונה של השובים. יש בכלל אמפתיה מהשובים, אני שואלת. "בטח", הוא עונה. "אנחנו רוצים לחשוב אחרת, זה עוזר לנו שהכול יהיה בינארי, שחור לבן, טוב או רע. אבל יש נקודות של אמפתיה ממש. כן, גם אצל הערבים, גם אצל חמאס. היו שם אנשים אכזריים מאוד, שמבחינתם תמות בכל רגע, אבל היה גם אחד שבאופן עקבי הציל אותנו פעם אחרי פעם. יותר מאחד, אבל הוא באופן מיוחד הציל אותנו. כמו שהייתי מוכן ללחוץ על הכפתור שיפגע שם באנשים מסוימים, אז במקרה שלו, לוּ הייתי פוגש אותו היום הייתי אומר לו תודה, כמו שאמרתי לו גם שם. כי הוא באמת הציל אותנו".

לא, לא מדובר בתסמונת שטוקהולם, כפי שאלי מבהיר בספרו, תוך שהוא מתאר רגע סוריאליסטי שבו הוא עומד עם אחד החוטפים מול חלון פתוח ושניהם נהנים יחד מהבריזה שבאה מהים. אלי מתאר כיצד החשש והריחוק הולכים ומתפוגגים עם הזמן, ומגיעים עד לכדי יחסי קִרבה ואמון. "יש משהו בלתי נמנע בקשרים האלה. מבחוץ אולי קשה להבין את זה, במיוחד אחרי מה שקרה, ובמיוחד בצל הזוועות החייתיות שבוצעו על ידם או על ידי חבריהם בשם הארגון הנורא שאליו הם משתייכים ובו הם תומכים בכל לב", הוא כותב. "אך למרבה הקלישאה, אלו בני אדם... במפגש הזה יש פחד וכעס ואימה וחשד הדדי, אך יש גם צחוק וכאב ועומק והיכרות והרבה מן המשותף. זו לא תסמונת שטוקהולם, אין לי הזדהות איתם ואין לי רחמים ואין בי טיפת בלבול כלפי השאלה מי הם ומה הם באמת רוצים. לו הייתי חושב שאם אגנוב מהם את הנשק ואהרוג אותם אצליח לחזור הביתה, הייתי עושה זאת בלי להסס".

50 מטר מתחת לאדמה

במהלך חטיפתו ברכב פתוח ראה אלי את הקיבוץ האהוב שלו עולה באש, עד שהשליכו עליו עובד תאילנדי שנשאר עליו לאורך הנסיעה כולה. אלי מבין ערבית ואנגלית, אולם התאילנדי לא ידע לדבר באף אחת מהשפות. הוא בכה הרבה, נשבר תכופות, ואלי מצא עצמו כבר אז במשימה: לחזק את הבחור, קון שמו. בחמישים ימי השבי הראשונים הוחזקו השניים יחד בבית משפחה אמידה, כאשר לקון אין דרך לתקשר עם סביבתו ולהבין את הסיטואציה. באחד הלילות בסוף אוקטובר התעוררו השניים מפיצוץ אדיר. רגע לפני שהבית שהם שכנו בו קרס, הם עברו למקום אחר.

"לא הייתי חשוף לתקשורת בכלל כל השבי", מספר אלי, "אבל אחרי ארבעים יום בשבי שמעתי מהטלוויזיה של המשפחה סרטון של אימא וילד צועקים לביבי שיפסיק עם ההפצצות וישחרר אותם. רק אז אני מבין שיש נשים וילדים חטופים, וזו הפעם הראשונה שאני בוכה בעוצמה. אני מבין שיש מצב שליאן והבנות נחטפו, והם חוו את כל ההפצצות האלה כמוני. זה נראה לי הזוי לחלוטין".

השובים ניסו לשכנע את אלי שליאן והבנות לא נחטפו והן בחיים. הוא מבין שהם לא באמת יודעים בשלב זה על גורל משפחתו, אבל הוא בוחר להאמין לדברים. כשקון משתחרר הוא מבקש ממנו לשנן את השם אלי שרעבי ולהודיע לליאן שהוא בחיים. לכל אורך השבי הוא מתעקש לדבוק בסברה שהן בחיים, אף שהוא מבין שייתכן גם אחרת. רק כשהועבר מהצלב האדום לידי הכוחות הישראליים, הבין שאימו ואחותו אסנת ממתינות לו בנקודת החבירה. כשביקש שיביאו לו את ליאן והבנות, נאמר לו: "אימא שלך ואסנת כבר יספרו לך". "וכמובן כבר לא היה צריך לספר", משלים אלי בדמעות.

ביום ה־52 בשבי התממש הסיוט הגדול ביותר שלו: הירידה למנהרות חמאס, שבהן שהה עד שחרורו שנה וחודשיים מאוחר יותר. "פותחים פיר של מנהרה בתוך מסגד ואומרים לי 'תרד בסולם'. זה נראה כמו הקבר המושלם. בהתחלה אני מסרב לרדת, מכוונים אליי נשק דרוך, ואני זוכר את ההבטחה שלי לבנות שלי שאני חוזר, אז אני שוב בוחר בחיים ויורד. מה שיהיה יהיה. ירדנו כ־25 מטר בסולם שנראה שאין לו סוף, ואז שני גרמי מדרגות. הייתי בטוח שלא אשרוד את הלילה הראשון. איך נושמים חמישים מטר מתחת לאדמה? אבל עובר עוד יום ועוד יום, ואני שורד. בסופו של דבר זה מה שהגן עלינו מההפצצות".

כאשר המסגד שממנו ירדו הופצץ, הוא הוברח למנהרה אחרת. "הם חפרו את כל עזה, קילומטרים על קילומטרים של מנהרות. כל השהות שם היא צומת ועוד צומת של בחירה בין חיים למוות, ואתה בוחר בחיים כל הזמן. אין רגע אחד כזה שאתה מוותר, לעולם. קיבלתי החלטה שאני חוזר. עם ידיים, בלי ידיים, עם רגליים, בלי רגליים – לא עניין אותי בכלל. אני חוזר לראות את הבנות שלי שוב. וכשאני חוזר והן לא כאן, אני נאחז בכל דבר שנותן לי משמעות. משמעות בשבילי זה להיות שם בשביל אחרים. אני מבין את זה תוך כדי השבי וזה נותן לי המון כוח, המון משמעות. היום זה ממומש גם בחוץ".

במנהרות פגש אלי את אלמוג סרוסי, אלון אהל, הרש פולין־גולדברג, אור לוי ואלי־ה כהן – כולם צעירים שנחטפו במנוסתם ממסיבת הנובה בחניון רעים. אלי מתאר באופן מרתק את השיחות בין הצעירים, שלושה ימים שבהם ניסו להשלים את תמונת האירועים של 7 באוקטובר. הוא שמע על ענר שפירא, על בנות הזוג שנשארו מאחור במיגונית, וגם על ממדי אסון בארי. "אני עובר שינוי ואומר 'הלוואי שליאן והבנות חטופות'. את מבינה? אני מאחל לעצמי שהן חטופות ואז ישתחררו, כי האלטרנטיבה מחרידה".

כעבור שלושה ימים אלמוג, הרש ואורי נלקחו משם, בטענה שהן משתחררים. "אני מבוגר מהם, אבל הם היו פצועים אז היה נראה לי הגיוני שהם שוחררו בעסקה לפניי, כי אולי שוחררו כבר כל הנשים והילדים", הוא אומר. "נפרדנו תוך הבטחה שהם יספרו למשפחות שאנחנו בסדר, משוכנעים שבקרוב ניפגש בארץ". ואולם השלושה נלקחו למנהרה אחרת, וכעבור תשעה חודשים נרצחו במנהרות חמאס, יחד עם כרמל גת, עדן ירושלמי ואלכס לובנוב.

כל מילה מתוכננת

במהלך ארבעה עשר החודשים במנהרות למד אלי להכיר היטב את שלושת הצעירים שנשארו עימו, ורקם מערכת יחסים מעצימה וקרובה במיוחד עם אלון – נגן פסנתר רגיש ועדין נפש. בחושיו החדים הבין שאלון יישאר אחרון בשבי, וביקש להקנות לו כלים להתמודד עם האתגר הנורא. במהלך הזמן הם הדביקו כינויים לשובים שלהם, כך שיוכלו לדבר עליהם מבלי שיבינו. מאחורי השיחות הספונטניות עם השובים הסתתרה מחשבה מעמיקה וריכוז גבוה.

"על כל דבר דיברנו וניתחנו כדי לפעול הכי מדויק שיש – מה אפשר לבקש, מה אין סיכוי, מה יכול להרגיז אותם ואסור לומר", הוא מתאר. "למשל, לא לומר שאין מספיק אוכל, שלא יתעצבנו וייקחו גם את זה. התנהלנו עם אפס אגו, מושפלים כל הזמן ומתחננים למה שצריך רק כדי להתקיים. לכל אחד מאיתנו היה השובה שנוצר איתו קשר יותר טוב מאחרים, ידענו לזהות למי מהם יש חולשה למי מאיתנו. הכול מתוכנן כל הזמן. מי מדבר ומי אומר מה. כך שבחרנו לפי זהות השומר הנוכחי מי מאיתנו יהיה זה שיבקש משהו".

אלי נזכר בהתרגשות כיצד באחת השבתות, כששר "אשת חיל" לנשים בחייו – אימו חנה, אחיותיו, ליאן והבנות, לפתע עפה עליהם חתיכת פיתה מהשובה שחיבב אותו. "אלה רגעים של ניסים. של ניצחון האמונה, ניצחון הרוח. ניצחונות קטנים בדרך להישרדות". ניצחון אחר היה בגילוי איפוק באכילת רבע פיתה לאט־לאט, פירור אחרי פירור ולא בביס אחד. "הרגע הקשה ביותר הוא כשזה הביס האחרון לעוד 24 שעות", מסביר אלי.

כשהרעב היה בלתי נסבל, אלי פצע עצמו בגבה עד זוב דם וביים התעלפות. הצעירים שאיתו פעלו לפי התוכנית והתנהגו כאילו חששו באמת ובתמים לחייו. ההצגה הקטנה והכואבת הזו העניקה להם עוד מעט פיתה ביום, אולם שבוע אחרי, כשהתחזק מעט, התוספת הוסרה. זמן קצר אחר כך, אחד השובים, שהם כינו אותו "המוח", שמע שהבית שלו נהרס. הוא תפס את אלי והכה אותו מכות איומות. ההתאוששות מהן ארכה חודש שלם, ללא משככי כאבים. "הסכימו לתת לי כדור בלילה הראשון, ואלון הגניב לי כדור ששמר בצד ושעזר לי לעבור את הלילה השני, וזהו".

כמה דקות אחרי ההכאה שמע אלי את אחד השובים גוער במכֶה וטוען שזו לא דרך הקוראן וזה לא מקובל. "אם זה לא מקובל, אז מה כן מקובל", שואל אלי בספרו. "לרצוח נשים וילדים זה מקובל? לירות בצעירות וצעירות בתוך מיגונית חנוקה, זה מקובל? לחטוף אזרחים באכזריות... להרעיב, להשפיל, לבודד, זה מקובל? יש לכם גבולות בכלל? יש לרשעות שלכם חוקים?"

לא חוזר לבארי

אלי ושלושת הצעירים למדו להכיר זה את קורות חייו של זה עד לפרטים הקטנים, כולל ימי ההולדת של בני המשפחה. אחת הדרכים להתחזק יחד הייתה שמירה על המסורת – בעריכת קידוש והבדלה ובתפילות יומיות. אלי מצהיר שאיננו דתי, אבל המסורת נתנה לו משמעות. הוא נאחז במשפט שלמד מהרש פולין־גולדברג: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'". איך לשרוד עם מקלחת מדלי פעם בחודש. איך לישון עם אזיקים פוצעים ברגליים, ועם הרעב הקשה שמתעלה על כל כאבי הגוף.

בתחילת פברואר האחרון גילו הארבעה שהם עומדים להשתחרר בשלבים, ואלון האחרון שבהם. "אני אומר להם כל הזמן 'אין לנו עסק עם נורווגים, הכול יכול להתהפך'. אבל השחרור מגיע", מתאר אלי, ומודה שלא היה מסוגל לשמוח יותר מדי על שחרורו, נוכח פניו המבועתות של אלון שנותר מאחור. "אלון הוא נדבך מאוד חשוב בשבי שלי, בתקופה הנוראית הזאת. היינו שם אחד בשביל השני שנה וחודשיים. נפגשנו אחרי 52 ימי שבי, ותוך שעתיים נוצר חיבור משמעותי, ומאז אנחנו לא עוזבים אחד את השני. אימצתי אותו כמו בן בגלל פער הגילאים שלנו, אבל הרבה מאוד מהזמן היינו כמו חברים. אלון נכנס ללב שלי, בחור מאוד ערכי, ממשפחה מדהימה. אני בקשר איתם באופן רציף, לא הופתעתי לגלות שהם בדיוק כמו שסיפר עליהם. אלון הוא ילד מקסים, באמת ערכי, נפש של אמן. מדבר בשקט, מאוד תמים. היה לי חשוב לאמץ אותו, לנער אותו קצת, שישרוד יותר טוב. זה נתן לי המון משמעות, נתן לי המון כוח. הוא עזר לי לשרוד".

קרוב לשחרור הופתע אלי לפגוש את חברו לקיבוץ ולעבודה, אוהד בן־עמי. השניים התחבקו בהתרגשות, אולם מראהו הכחוש של אוהד המחיש לאלי את מצבו שלו. "אוהד ירד שלושים קילו. ראיתי אותו והבנתי איך אני נראה". על מותו של יוסי אחיו גילה יומיים לפני השחרור, כשמנהל החוליה ששמר עליהם הגיע בשחצנות עם תמונה של יוסי ושאל אם הוא יודע מי זה. "אמרתי 'זה אחי', הוא אומר לי בהתרסה כזו: 'הוא היה חטוף וצה"ל הרג אותו, צה"ל רוצה להרוג גם אתכם'".

יוסי ואלי היו אחים ושכנים קרובים בקיבוץ. "אני מתגעגע לכל רגע איתו", נאנח אלי. "היו לנו רגעים נפלאים בקיבוץ. היו לנו יחסים מאוד קרובים. הוא מאוד חסר. כל הסיפורים עליו זה בדיוק יוסי – יוסי שנותן לאחרים ממנת האוכל שלו, שמתחשב בכולם. הלוואי שהיו לנו עוד כמה רגעים ביחד".

ידעת שהוא חטוף? שאחיכם שרון מתראיין בכל כלי התקשורת למענכם?

"ממש כלום. כנראה לא רציתי להניח שהוא נחטף. גם לא ידעתי על המאבק. להפך, השובים אמרו לנו שעם ישראל שכח מאיתנו, שלאף אחד לא אכפת".

האמנתם?

"ברור שלא, זה טרור פסיכולוגי שניסו להפעיל עלינו. הצעירים שאלו אותי בחשש אם זה נכון. אמרתי להם: נראה לכם הגיוני שהמשפחות שלכם יושבות בבית כאילו כלום ולא נלחמות עליכם?"

ביום השחרור נדרשו אוהד, אור, אלי־ה ואלי למלא תפקיד במערכה האחרונה בהצגה שהכתיב להם חמאס. אלי השלה את עצמו שפשוט יעברו מידי חמאס לצלב האדום, אולם הוא התבדה. אחרי צילומים מבויימים רבים לאורך השבי, הם נדרשו הפעם להתעורר לפנות בוקר ולערוך חזרות לקראת טקס השחרור. בתום הטקס בדיר אל־בלח הוכנסו אוהד והוא לרכבים של הצלב האדום, בעוד ההמונים צובאים סביבם וצועקים באקסטזה שהפתיעה אותו. נציגת הארגון ביקשה להרגיע אותם ואמרה: "אתם מוגנים כעת". אלי התפרק מבכי. אוהד פנה אליה ושאל: "איפה הייתם? איך לא באתם אלינו עד עכשיו? אנחנו חטופים שנה וארבעה חודשים". הנציגה שתקה. כשאוהד המשיך ללחוץ, ענתה: "לא נתנו לנו להתקרב".

כאמור, את דבר מותן של ליאן והבנות הבין מהעובדת הסוציאלית שהמתינה לו במתקן קבלת השבים – שם התגלח, עבר מקלחת חמה ראשונה זה זמן רב, ולבש בגדים שהוכנו לו. בחניון רעים חבר לאימו ולאחותו אסנת. תוך כדי חיבוק ראשון שאל היכן נקברו בנות משפחתו. אסנת ענתה: בכפר־הרי"ף. מקום מגוריה. "אמרתי לאסנת שזו החלטה מצוינת שלה. הם אהבו אותה מאוד ואהבו להיות אצלה", הוא אומר. "טוב לי שהן לא בבארי. כבר בשבי הבנתי שבארי שייך לעבר. לא הייתי מוכן לראות את הפחד בעיני הבנות עוד רגע אחד כמו שראיתי ב־7 באוקטובר. במציאות שנוצרה לי ב־8 בפברואר 2025, בטח ובטח שלא אשוב לשם. אני לא רוצה שמשהו יכבול אותי לאזור הזה".

מחניון רעים פונה לתל־השומר, שם התרגש לראות את הקהל הממתין עם דגלי ישראל ופגש את שאר בני משפחתו. עם רדת הלילה ביקש לבצע שתי שיחות טלפון: האחת, שיחה קשה ורגשית מאוד עם ההורים של ליאן, ושיחה נוספת עם משפחתו של אלון אהל, שהופתעו לגלות כמה טוב הוא מכיר את בנם ואפילו אותם. כשהתאושש מעט נסע עם אחותו אסנת וצוות רפואי לבית העלמין בכפר־הרי"ף. אלי התפרק מבכי במשך ארבעים דקות, אסף את עצמו, ולהפתעת מלוויו ביקש לצאת. "זוהי התחתית", הוא חותם את האירוע ואת ספרו. "ראיתי אותה, נגעתי בה. עכשיו החיים".

דרושה הנהגה מחברת

אלי לא שב לבקר בבארי מאז השחרור, זה עוד טעון מבחינתו. אני שואלת אם אפשר להראות לו תמונות מביתו, מתוך סיור שקיימתי שם לפני כשנה, והוא נענה בסקרנות. הוא מביט באחיו שרון ובגיסתו נירה, אשתו של יוסי, עומדים בכניסה לביתו ומספרים לנו עליו ועל משפחתו. כרזה גדולה שנושאת את תמונתו תלויה מעל המבואה, קוראת להשיב אותו הביתה עכשיו. "איזה דובון הייתי, אה?" הוא אומר בחיוך, "נכנסתי 70 קילו ויצאתי 44. עכשיו אני 60. אני בדרך להיות סופגנייה".

כאשר אריק הצלם המוכשר שלנו מכוון אליו מצלמה, אלי מבהיר: "אל תצפה שייצא לך פה בראד פיט, כן? בסוף מדובר בתימני חטוף".

אז מותר לצחוק על זה כבר?

"בטח. יש הומור, כל הזמן. הומור עם השבויים האחרים וגם עם השובים. ברור".

מה אתה יודע היום על חמאס שאנחנו לא יודעים?

"אני יכול להגיד שהם מאוד מבקשים עסקה, כל עסקה שתסיים את המלחמה הזאת עבורם. הם גמורים. שמענו אותם בוכים כל לילה לכריות שלהם. אחד השובים שלנו נשלח להילחם והוא התפרק מבכי ומפחד. כל אירוע מדיני מרים להם את מצב הרוח. לא צריך להתרשם מכל מיני מנטרות שלהם, שהם מוכנים להיות שאהידים. הכול למראית עין. הם היו שמחים שכל זה יסתיים".

במחלוקת איך נכון להחזיר את החטופים, בעסקה או בלחץ צבאי, לאלי אין ספק: "קודם כול להחזיר אותם, את כולם, היום. זה אפשרי. אני לא אתן עצות אבל זה אפשרי, ויודעים איך לעשות את זה. שום עסקה לא תסכן את ביטחון מדינת ישראל. גם אם היו עושים אותה לפני שנה, אבל בטח היום. היא לא תסכן את ביטחון מדינת ישראל, וצריך לעשות את זה. מה גם שלא משנה איזה הסכם יהיה, אם חמאס עדיין יהיה בתמונה – הוא יפר את ההסכם הזה. וכשאין לך חטופים בפנים, יותר פשוט להתמודד איתם. חמאס ייתנו לנו הזדמנויות, וגם אנחנו מספיק חכמים בשביל לייצר פרובוקציות מתוכננות כדי שהם יפרו את ההסכם".

פחות משלושה שבועות אחרי חזרתו מהשבי התייצב אלי מול מצלמות "עובדה", והעניק ריאיון עוצמתי לאילנה דיין. לקראת סוף הריאיון, כשהם עומדים באוויר הפתוח במרפסת, אמר אלי: "חזרתי למדינה בטראומה". דיין ענתה: "חזרת למדינה אחרת, ממש אחרת". "יותר טובה?" שאל אלי במבט כחוש אך מלא תקווה. אילנה שתקה. אני משתפת את אלי בביקורות החריפות שספגה נוכח המבט הספקני ששלחה אליו, שרמז לתשובה שלילית מאוד. ארבעה חודשים אחרי שובו, אני מבקשת לברר מה התשובה שלו לשאלתו מאז. "אני פוגש עם ישראל מאוד חזק, מאוד עוטף, מאוד אוהב, מאוד מגויס. ואני מודה לו, באמת, מאוד מאוד מודה על זה", עונה אלי. "אני חושב שהקולות המפלגים בעם שלנו אלה קולות של אינטרסים. הקולות האלה אולי משתלטים על השיח, אבל הם לא רוב השיח. בזה אני מתנחם, כי אני מאמין שכן חזרתי לעם יותר מאוחד, למרות מה שרוצים לחשוב. ואני אופטימי מאוד לגבי העתיד, לגבי העם הזה. אבל ברור שזה צריך להיות רק באחדות. אין דרך אחרת, אין. אסור לתת לקולות המפלגים מקום וכוח. אסור, פשוט אסור".

כשאני מגששת בזהירות אם הוא מתכוון לנצל את כישוריו ואת ההערצה כלפיו לטובת תפקיד מנהיגותי, הוא שולל זאת מכל וכול. "אני מקווה שיקום פה דור הנהגה חדש שמסוגל לאחד. אני מאחל לכל עם ישראל שזה יקרה. אנחנו צריכים הנהגה אחרת, אנחנו צריכים הנהגה שמחוברת לעם, אנחנו צריכים הנהגה מחברת. אבל זה לא אני, זה ממש לא אני. זה רחוק ממני, שנות דור. לפני 7 באוקטובר שמרתי על הפרטיות שלי, ומטבע הדברים והמאבק של שרון ושאר המשפחה, הפכנו מוכרים בכל בית בישראל. זה היה לטובה, אבל עכשיו צריך לעשות התפיידות".

מה אנחנו יכולים לעשות נכון יותר לטובת השבים?

"רק לשנות את השיח. אני ואת יכולים להחזיק בדעות שונות, ואין שום בעיה. אני יכול לשבת איתך על כוס קפה שעות ולדבר. ואני יכול לראות את טובת העם הזה יחד איתך עין בעין, למרות הדעות השונות שלנו. אז רק לשנות את השיח, זה הכול. השיח צריך להיות מכבד, לא מתלהם. לא להמשיך את השיח של 'אם אני לא חושב כמוך אז אני אויב העם', זה הכול".

אז אתה בטוח שאתה לא רוצה להנהיג?

"200 אחוז", הוא אומר, וחותם לי על ספרו בהקדשה שהפכה למנטרה שלו: "זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר!".