"הייתי שמחה לשבת על פחית דיאט קולה עם בנות צלפחד"

זיכרון ילדות תרבותי. אמא שלי עליה השלום הייתה מחזאית, מורה למוזיקה ודרמה בניו־יורק וגם כשעלינו לארץ לימדה בתיכון קנדי בעכו. אני זוכרת שלקחה אותי כילדה למחזמר של שלמה המלך ושלמי הסנדלר. המוזיקה, התפאורה והמשחק הותירו עליי רושם ועד היום אני זוכרת את המנגינות. מאז בכל שנה ביום ההולדת היא הייתה לוקחת כל אחד מאיתנו (ואנחנו תשעה!) מחיפה לתל־אביב העיר הגדולה, להצגה בהבימה או בקאמרי. ממנה קיבלתי את האהבה לעולם היצירה וזה השפיע עליי מאוד.

ספר שקראת פעמיים. את ״כעפעפי שחר״ של הרב חיים סבתו, הרבה יותר מפעמיים. מתואר בו הווי החיים המתוק של רחובות ירושלים ושכונת מחנה יהודה בפרט בשנות ה־50. יש שם דמויות מגוונות, אנשי עמל ואנשי תורה, אנשי חסד, חסידים ואנשי מעשה. עזרא סימן־טוב, הדמות המרכזית, הוא יהודי פשוט, כובס במקצועו. לא תלמיד חכם במובן הקלאסי, והשתיקה שלו מלאה בחוכמה ובנוכחות. יש בו פשטות כזאת שקונה אותי. יראת שמיים פשוטה, לב טוב וחוכמת חיים. אני אוהבת אנשים כאלה, לאו דווקא עם תארים מיוחדים ולא תמיד רואים עליהם כמה הם גדולים, אבל בפנים הם הרבה פעמים הכי מרגשים ומעניינים.

דמות שמעניקה לך השראה. מי שמעניקות לי בימים אלו הכי הרבה השראה אלו נשות המילואים הגיבורות והילדים המתוקים שלהן. יש להן באמת כוחות־על, הן לביאות וגיבורות, ומרגשות אותי במיוחד. הן מחזיקות את הבית ולא זוכות לתארים מיוחדים, הן אנונימיות. החוסן שלהן הוא מה שמחזיק את החיילים בחזית ובעצם את כולנו.

מקום המפלט שלך בימים קשים אלה. אני לא רוצה לברוח, מחפשת דווקא מקום של חוסן, והאמת היא שעשייה זה דבר שעושה לי טוב. ללמד תורה, בית המדרש, מקום של יצירה ולימוד - הם נותנים לי כוח. אבל בכל זאת אם אני צריכה לבחור מקום שהוא ה"happy place" שלי שנותן לי אנרגיה זה הים. המים, היופי, האינסוף של הגלים. בים אני נותנת רגע ל־being ולא ל־doing שלרוב מאפיין אותי, שם אני יכולה לנוח רגע ולשהות, ופשוט להיות. להודות על הרגע ועל החוויה. אלו רגעים שאני מרגישה שבשבילם שווה לחיות.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. האמת היא שאני לא שותה קפה, אז הייתי שמחה לשבת עם פחית דיאט קולה עם בנות צלופחד. אילו נשים אמיצות! הייתי שואלת אותן איך היה להן האומץ. איך העזו לבוא ולדרוש ולצאת כנגד מה שמקובל, ועוד לפני הקב״ה, לא רק לפני משה. הן מדהימות בעיניי, והקב״ה מקבל את דרישתן, שזה בפני עצמו לימוד גדול. הייתי רוצה לשמוע מהן על החוויה ועל התחושות לפני ואחרי.

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. הייתי רוצה להתחלף עם עצמי בגיל 18. כשהייתי בגיל הזה חיפשתי מקום שאוכל ללמוד בו תורה אחרי י"ב, ופשוט לא היה. זה כל כך תסכל אותי וגרם לי לייאוש. הלכתי לשירות לאומי, ומשם לאוניברסיטה, אבל בית מדרש כמו מתן היום, לא היה. אז הייתי ממש רוצה להתחלף איתה רגע ולהרגיע אותה. להגיד לה "אשרה, את לא תאמיני אבל עוד יהיו מלא מקומות שנשים ילמדו בהם תורה, יצמח דור של תלמידות חכמים, עולם התורה הנשי עוד ילך ויגדל, יהיה לך מקום". בדיוק קיימנו את שבת ״דורשות טוב״ שבה נשים בכל הארץ דרשו בבתי הכנסת, אני רוצה לספר לה על ההתפתחות המדהימה והמרגשת הזו.