למרות שהיא אחת המדינות החילוניות ביותר בעולם, בשוודיה נהוג שנערים ונערות עוברים טקס כניסה לנצרות בבית הספר בגיל 15. קונפירמיישן, כך נקרא הטקס, שנחשב לחלק מהחיים החברתיים במדינה. נת (נתנאל) יעקבסון היה היחיד מ־700 תלמידי התיכון שלו בעיר מאלמו שסירב להשתתף באירוע. "אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעשות משהו שאני לא מאמין בו", הוא מספר לי כשאנו יושבים בבית קפה במודיעין. איש סביבנו לא יכול לדמיין שהאדם הזה – חובש כיפה, דובר עברית רהוטה, ישראלי טיפוסי - נולד כנוצרי שוודי. איש גם לא ישער שהוא היה אחד מבכירי פייסבוק בשנותיה הראשונות, ושהכיר אישית את מארק צוקרברג ואף חגג איתו את חציית הרף של 100 מיליון משתמשים ברשת החברתית הגדולה.
הוא בן 56, נשוי ואב לחמישה, מתגורר במודיעין. השם שניתן לו בלידתו היה מגנוס הלסטרנד. ליהדות הוא הגיע דרך בוב מארלי. "תמיד הייתה לי תחושה שיש משהו גדול ממני, ובגיל 17 עזבתי את הבית והתחלתי לשוטט במטרה למצוא מה הוא", מספר יעקבסון. "הייתה לי אפילו תקופה של ראסטות ארוכות - נסעתי לג'מייקה, הקמתי להקת רגאיי וכתבתי שירים. המוזיקה של מארלי גרמה לי להתחבר לתנ"ך. התחלתי לקרוא את החומש ואת הברית החדשה, והבנתי מהר מאוד שהשניים לא מתחברים. הרגשתי אמת הרבה יותר גדולה בתורה.
"ב־1989 נסעתי עם חברים לטייל בישראל. שהיתי פה חצי שנה, עבדתי בכל מיני עבודות. זה היה כבר ממש סוף העידן של המתנדבים השוודים בקיבוצים. עבדתי כמלצר במלון המלך שלמה באילת, וכשראיתי בליל הסדר את האורחים קוראים בהגדה, ביקשתי מרב־המלצרים לקחת הגדה אחת. קראתי אותה בחדר והתחברתי מאוד. כשחזרתי לשוודיה התחלתי ללמוד דתות. למדתי קצת בודהיזם, אבל רציתי להגיע לשורש, לקוד המקור, ולכן התחלתי ללמוד יהדות באוניברסיטת לונד ליד מאלמו. מהר מאוד החלטתי שאני רוצה להתגייר. כידוע, כשמישהו מבקש להתגייר, צריך לסרב לו שלוש פעמים. לי סירבו תשע פעמים, כי הרבנים שעברתי אצלם את התהליך התחלפו שוב ושוב. היה לי חשוב שהגיור יהיה מושלם, כדי שאף אחד לא ישאל שאלות כשאגיע לארץ. וכך אכן היה. יומיים לפני פסח, לפני 26 שנה, התגיירתי".
איך מלימודי דתות הגעת לעולם ההיי־טק?
"למדתי לתואר שני בפסיכולוגיה, ולקראת סוף הלימודים עבדתי במרכז המחקר של סוני אריקסון. זו הייתה תחילתו של העידן הסלולרי, ופיתחתי טכנולוגיות חדשות כמו בלוטות'. אחרי שנה פרשתי כי הנושא לא עניין אותי יותר, ונסעתי ללונדון. למדתי בישיבה ובמקביל עבדתי בסטארט־אפ בתחום הסטרימינג בסלולר. גרתי שם אצל רב, וכשהוא נסע לישראל בפסח, טסתי איתו. כך הכרתי את אשתי, קרובת משפחה של אותו הרב. התחתנו שנה לאחר מכן וגרנו במרכז תל־אביב. למדתי עברית מהר מאוד, כי חמותי דיברה רק עברית, ואין מצב לא להבין מה שחמותך אומרת לך".
בגיל 32 נכנס לעולם הסטארט־אפים בישראל. "הגעתי ל־ICQ אחרי שנרכשה בידי AOL, ועבדתי שם כאחראי על פיתוח עסקים בינלאומיים. כעבור שנתיים בערך התחברתי עם מישהו שהיה המשקיע הראשון של סקייפ. הוא סיפר לי שגילה בסין חברה קטנה שמייצרת דפדפן טוב אבל לא מבינה בעסקים, והציע לי שאוביל את החברה. טסתי אחת לשבועיים למזרח, והעבודה שם הייתה הצלחה גדולה. עזרנו לסינים לעקוף את חומת האש של הממשל הסיני ובשלב מסוים אפילו גוגל השקיעו בחברה, אבל אחרי שלוש שנים וחצי של נסיעות החלטתי לעזוב.
נת יעקובסון | צילום: אריק סולטן
"באותם הימים קיבלתי פנייה מאחד היזמים של יאהו, ונפגשתי איתו. במקביל ישבתי לקפה עם חבר שעבד בפייסבוק, והוא אמר לי - מה אתה הולך ליאהו, זה דינוזאור שעומד למות. החבר הפגיש אותי עם בכירי פייסבוק, כולל מארק צוקרברג. הם אמרו לי: מה שעשית לדפדפן הסיני, אנחנו רוצים שתעשה לנו. זה קרה ב־2007, פייסבוק הייתה בת שלוש שנים בסך הכול וכבר היו לה 15 מיליון משתמשים רק בארצות הברית ובקנדה, אבל לא הייתה לה אסטרטגיה בינלאומית, ורצו שאני אפתח ואנהל אותה. ביום שהתחלתי לעבוד שם קיבלתי אחריות גם על עסקי הסלולר של פייסבוק, משהו שאסור היה לדבר עליו בחברה, כי צוקרברג לא האמין בזה בכלל. אשתי ואני עברנו לעמק הסיליקון עם שלושה ילדים קטנים, וחיינו שם ארבע שנים".
בשלוש מארבע השנים הללו הוא עבד בפייסבוק. "זו הייתה תקופת הפריצה של החברה, וכל שנה הרגישה כמו שש. טסתי בלי סוף בכל העולם. באופן בלתי רשמי הייתי הדיפלומט של פייסבוק. פנו אלינו כל מיני ארגונים, ממשלות ופוליטיקאים שלא היו להם מספיק חברי פייסבוק, ושאלו אם אנחנו יכולים לעזור. גם מישראל היו פניות, לא אגיד מי. נשארתי אחר כך בעמק הסיליקון עוד שנה וחצי והקמתי עם שותפים שלושה סטארט־אפים בתחום הגיימינג, אבל התחלתי להרגיש שזה לא עושה טוב למשפחה. מבחינה מקצועית היה מצוין, אבל הישראליות חסרה לי מאוד".
למה בעצם עזבת את פייסבוק?
"מכמה סיבות. העבודה הייתה אינטנסיבית, הייתה סוגיית הטיפול באנטישמיות שעוד נגיע אליה, והיה גם העניין הסיני: הייתי איש הקשר של פייסבוק לסין, והכול שם נעשה מתחת לשולחן בגלל יחס השלטונות למערב. בשלב מסוים אמרתי לצוקרברג – גם אם בת הזוג שלך סינית, אתה לא מכיר אותם. המשטר לא יאפשר לאמריקנים לשלוט להם על השיח. יש הרבה עמים בסין, ומה שמחזיק אותם יחד הוא המשטר הנוקשה. הדבר הכי רגיש מבחינתם הוא הפגנות, הם לא רוצים לאבד שליטה, והשימוש בפייסבוק כבר גרם להפגנות בעולם, שחלקן הובילו להפלת משטרים.
"ראיתי מול עיניי מה קורה כשמופיע תוכן אסור, לשיטת השלטונות, באתר כלשהו בסין. מתקבלת התראה, ואם בתוך רבע שעה התוכן לא נמחק, יש דפיקות של נציגי השלטון בדלת, ובמקרה הטוב סוגרים את החברה. היום הם קשוחים עוד יותר משהיו אז".
לא האמין בסלולר. צוקרברג | צילום: AFP
אלגוריתם לא מוסרי
יעקבסון שב ארצה והקים קרן השקעות בינלאומית עם שלושה שותפים, שישבו בסיאול, בסן־פרנסיסקו ובלונדון. "השקענו בסטארט־אפים בכל העולם, אבל התמקדנו בדרום־קוריאה", הוא מספר. "היינו קרן משמעותית מאוד שם. במשך שש־שבע שנים נסעתי הרבה לסיאול, ושוב הרגשתי שזה יותר מדי עבורי. החלטתי לפרוש, להפוך למשקיע פרטי ולעבוד עם כמה חברות. זה מה שאני עושה עד היום".
הקוריאנים, הוא מספר, הפגינו יחס מיוחד כלפיו, כישראלי וכיהודי. "בכל פעם שהייתי שם, דיברו איתי על הגניוס היהודי. אנשים רצו להצטלם איתי ברחוב רק כי הייתה לי כיפה – 'ג'ואיש תלמודיסט' הם קראו לי, הייתי סוג של סלבריטי. הקוריאנים רוצים לדעת מה הסוד של אומת הסטארט־אפ, בעיקר משום שיש מכנה משותף רחב בינם ובין ישראל. שתי המדינות נוסדו ב־1948, לשתיהן יש שכנים בעייתיים, אצלם קיים מושג 'האמא הקוריאנית' הקשוחה ואצלנו זו ה'יידישע מאמע'. בבתי הספר שלהם לומדים תלמוד - לא באמת לימודי גמרא, אלא בעיקר אגדות מהתלמוד. לפעמים הם סיפרו לי אגדות שלא הכרתי. הם לא אנטישמים כמובן, אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שהערצת יהודים יכולה להפוך לאנטישמיות משום שאתה מגדיר את היהודים כשונים ומיוחדים.
"בסין זה אחרת: הם חושבים שאנחנו חכמים מאוד, ושאנחנו משתמשים בחוכמה שלנו בעיקר כדי לעשות כסף. יש הרבה ספרים בסינית שנושאים כותרות בסגנון 'איך לעשות כסף כמו יהודי', או 'המוח היהודי'. היום יש שם אובססיה לכסף, הם למדו את זה מהר מאוד מהאמריקנים".
היכן אתה כן רואה אנטישמיות?
"אצל האירופים יש שורש אנטישמי נוצרי עמוק מאוד, והוא קיים גם אצל מי שאינם דתיים כלל. אני זוכר ששמעתי בבית הספר אמירות בסגנון 'אם מישהו קמצן, כנראה הוא ממוצא יהודי'".
כמי שלא תמיד היה יהודי, אתה רואה בצורה אחרת את התופעה?
"אני מבין את המקורות ואת התרבות של הצד ההוא, ואני יודע לדבר בגובה העיניים עם העולם הנוצרי. אבל ברוב המקרים אני לא מדבר על הסוגיות האלה. אני לא רוצה ולא אוהב להיות הנושא, וכשאני בא לפגישת עסקים, אני רוצה להתמקד רק בעסקים. מצד אחד ברור שמדגדג לי בלשון לענות, מצד שני זה גולש מהר מאוד לפוליטיקה, ובאמת לא יוצא מזה שום דבר טוב".
על התבטאויות אנטישמיות שנגעו לסביבתו הקרובה הוא לא היה מוכן להבליג. ביוני 2009 פורסמו בבלוג ההיי־טק האמריקני "טק־ראנץ'", שהיה אז הדבר החם ביותר בתחום, תכתובות פנימיות של עובדי פייסבוק בנושא גבולות חופש הביטוי. אחד הבכירים צוטט שם כמבקר חריף של מדיניות החברה, שמאפשרת שיח של שנאה יוקדת נגד יהודים. זה היה נת יעקבסון, שכבר עמד אז לעזוב את פייסבוק. אני שואל אותו על מה שקרה אז בפייסבוק ועל המצב היום שם וברשתות החברתיות האחרות.
"אחת הסיבות לכך שעזבתי את פייסבוק הייתה שכבר לא אהבתי את המקום ואת מה שנעשה שם", מספר יעקבסון. "היו לנו הרבה ויכוחים פנימיים על אנטישמיות ואנטי־ישראליות. היו עשרים אנשים בלבד שתפקידם לדאוג לתוכן - וזה שום דבר, כי המפלצת גדלה כל הזמן. זה בכלל לא היה התפקיד שלי, וכשהתערבתי בדברים האלה קיבלתי על הראש, כולל מהאנשים הכי בכירים בפייסבוק כמו הסמנכ"לית החזקה שריל סנדברג. מכיוון שהייתי בכיר הקשיבו לי, אבל אחר כך אנשים התלוננו שלא בפניי. היה לנו פייסבוק פנימי שהיה לוהט מאוד, כתבתי שם לא מעט וגם חטפתי.
"הייתי הישראלי הראשון בפייסבוק, היהודי הראשון שהולך עם כיפה במשרדי החברה, והייתי חשוף מאוד. לא היה נעים להם לשמוע שאני נפגש עם בכירים אחרים בחברה ומדבר על הנושאים האלה. התחילו להזמין אותי פחות לפגישות, והייתה תחושה של הדרה. הרבה יהודים עובדים בפייסבוק, ולא הבנתי איך יש ברשת הזאת כל כך הרבה ביטויים מחרידים נגד ישראל ונגד יהודים, והם לא אומרים כלום. הבנתי שמבחינתם חופש הביטוי הוא הדבר הכי קדוש. הייתי היחיד שאמר - אנחנו לא גוף ממשלתי, אנחנו חברה פרטית שיכולה להחליט מה מותר ומה אסור, מהו תוכן ראוי ומה לא".
נזיפה מהסמנכ"לית. שריל סנדברג | צילום: Getty Images
אבל שוב ושוב רמזו לו לא להתערב בנושאים האלה. "אחרי ההדלפה לטק־ראנץ' אנשים בעמק הסיליקון פשוט הפסיקו לדבר איתי. האנשים האלה הם אמריקנים שלא מכירים את אירופה ואת מה שמתרחש שם מבחינת אנטישמיות. אני משער שהיום הם חווים יותר אנטישמיות בעצמם, אבל אז זה פחות היה קיים בארה"ב. כמי שבא מאירופה, הייתי היחיד שהבין לאן השנאה הזאת יכולה להוביל".
מאז חל שיפור כלשהו ביחס של פייסבוק לנושא?
"מבחינת ניטור אנטישמיות, פייסבוק פועלת היום טוב מבעבר. אני לא יודע אם צוקרברג הבין לבסוף את מה שאמרתי לו לפני 15 שנה, ואני לא רוצה לקחת יותר מדי קרדיט על השינוי. קשה גם לדעת אם זה שינוי אמיתי, או שהוא נובע מסיבות אופורטוניסטיות. אני רוצה להאמין שזה אמיתי. בסופו של דבר צוקרברג הוא לא אדם רע, אלא פשוט גדל בבועה, כמו רבים מחבריו".
קיבל את תפקיד הדיפלומט של החברה. יעקבסון עם כרטיס הביקור של פייסבוק | צילום: באדיבות המצולם
יש בכלל מה לעשות ברשתות, מעבר לניסיון לנטר – שלרוב חסר תועלת, כי טבע הרשתות הוא לקטב?
"יהודים שגשגו בתקופות של שקט, ומהבחינה הזאת הרשתות הן בשורה לא טובה. אני רואה אותן כרעל. מצד שני, זה כלי שאפשר להשתמש בו גם לטוב. אי אפשר לצנזר את הרשתות, אבל בתוכן של שנאה חייבים להילחם, אין ברירה. אנשים ממש מתים בגלל זה.
"הבעיה עכשיו היא טיקטוק. אני אוסר על הילדים שלי להוריד טיקטוק לסלולרי שלהם - אין ברשת הזאת שום דבר טוב, האלגוריתם לא מוסרי בעליל. טיקטוק הוא סוס טרויאני שמטרתו לשנות את המחשבה של התרבות המערבית. אני צופה שהמצב עוד יחמיר, ורק כשהוא יהיה נורא, המערב יתעורר. עד שממשלה מערבית גדולה תיפול כתוצאה מסרטונים בטיקטוק, אני לא חושב שדברים ישתנו".
תסמונת שטוקהולם שלי
אני שואל את יעקבסון אם הוא עדיין מרגיש קשור לשוודיה. "בכל שנה אני מגיע לכנס הכלכלי העולמי בדאבוס, ויש שם קבוצה שנקראת 'ארוחת הצהריים השוודית', שמתקיימים בה דיונים עם יזמים ומנהיגים", הוא מספר. "אני חבר בקבוצה, וזה מזכיר לי פעם בשנה את השוודיות שלי. אני מסתכל על זה מבחוץ לפעמים וזה מצחיק אותי, אני נמצא שם בסוג של מסווה. אבל מאלמו מבחינתי נגמרה: אלה אותם מבנים מהילדות שלי והכול נראה אותו הדבר, אבל האווירה שונה לגמרי, שומעים ערבית בכל מקום".
השוודים הם אומה בדעיכה?
"כן, ואני לא חושב שהם יתאוששו. עכשיו יש חלקים שקצת מתחילים להתעורר, אבל לדעתי זה מאוחר מדי, אין להם סיכוי. משפחה שוודית ממוצעת מביאה לעולם ילד וחצי, המוסלמים מביאים הרבה יותר. באנגליה ובבלגיה - אותו הדבר. רוב מדינות אירופה ישתנו דרמטית בשני העשורים הבאים. המדינות היחידות שאיכשהו שומרות על עצמן נמצאות במזרח אירופה, כמו הונגריה ופולין, ומעניין שגם פינלנד שומרת על עצמה, בניגוד מוחלט לשוודיה. התרבות הפינית מוזרה מאוד, כמעט בלתי אפשרי ללמוד את השפה, וקיימת שם גם השפעה רוסית קודרת. מהגרים שמגיעים לפינלנד מתחננים לעבור למקומות אחרים. האתגר הפיני הוא מול הרוסים, שעדיין לוטשים עיניים ורוצים לכבוש את פינלנד מחדש".
"מה שעשית לדפדפן הסיני, אנחנו רוצים שתעשה לנו". צוקרברג ויעקבסון בימים אחרים | צילום: באדיבות המצולם
שוודיה של היום נתפסת עדיין אצל הישראלים כמעין גן עדן – שקטה, נטולת בעיות, רגועה ועשירה. יש רגעים שאתה קצת מתגעגע לשם? אולי בקיץ הישראלי הלוהט?
"נכון שלא קל לגור פה. ברוך השם אני מסודר כלכלית, בניתי את עצמי ודאגתי למשפחתי, אבל צריך לאהוב את הארץ הזאת מעומק הלב כדי להישאר. יש אלף סיבות לעזוב, ומי שלא מרגיש קשור לארץ, אני באמת מתקשה להבין איך הוא נשאר.
"מדי פעם אני יוצא לנשום בחוץ לארץ, וברור שבקיץ כיף יותר להיות בשוודיה או בפינלנד מאשר במזרח התיכון. מצד שני, אקלים הוא לא באמת הסיבה לגור במקום כלשהו. אנשים אוהבים את דובאי וחם שם מאוד. נכנסתי לתוך הישראליות, ואני לא יכול לצאת ממנה. אולי זו תסמונת שטוקהולם שלי – בכל זאת, אני שוודי. עם כל המצב הפוליטי כאן, ההתנהגות של אנשים, המחלוקת בחברה הישראלית - נס שאנחנו עדיין קיימים. איזו מדינה בעולם הייתה שורדת עם כל מה שקורה פה, גם חיצונית ובטח פנימית?"
ובכל זאת, אתה נשמע אופטימי.
"בלי ספק. כשאתה בודק גרף מסחר של חברה בבורסה, אפשר לבחור כמה טווחי זמן. ידוע שמשקיעים טובים לא מסתכלים על תקופה של כמה חודשים או אפילו שנה, אלא על הטווח הארוך. אנחנו בישראל חיים בטווחים של דקות, ויש כמובן רגעים של ירידות, אבל בזום־אאוט היסטורי - אנחנו במגמת עלייה ברורה. כך צריך להסתכל על המציאות. היו תקופות הרבה יותר גרועות, פשוט לא היו אז רשתות חברתיות שיראו את זה, ולא היו המוני אנשים שיתנו פרשנות בכל רגע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il