"הפמיניסטיות הכי אכזבו אותי, דרעי הפתיע לטובה"

רגע לפני שהטנדר של החמאס חצה את הגבול בחזרה לעזה, נדרשה ירדן רומן־גת להחלטה שתשנה את מהלך חייה. לצידה ישב בן זוגה אלון, קשור בידיו וברגליו, וביניהם בתם בת השלוש, גפן. כשהרכב האט בפתאומיות והמחבלים יצאו החוצה לרגע, ירדן ואלון החליפו מבט קצר בהסכמה ללא מילים וברחו משני צידי הרכב והתחילו לרוץ לעבר השדות. מה שקרה בשניות הבאות היה אקט של גבורה והקרבה שמעטים היו מסוגלים לו: "ירדן נדרשה לקבל החלטה קשה", מספרת ד"ר מאיה רומן, בת דודתה של ירדן, בקול שקט. "היא הבינה שעומדים לתפוס אותה ובחרה להפקיד בידי אלון את גפן, משום שידעה שיהיה לו קל יותר לברוח. אחר כך היא נשכבה בעפר והעמידה פני מתה".

אלון נמלט עם בתם, התחבא בתעלה בצד הכביש ושרד שם שמונה שעות עד שהצליח לחזור לבארי והצבא מצא אותו. ירדן נחטפה לעזה. המחבלים האחרים שחדרו לבית משפחת גת רצחו את כנרת, אם המשפחה, והצליחו לחטוף גם את כרמל, אחותו של אלון. מאותו רגע עצרה ד"ר מאיה רומן את מהלך חייה ונרתמה למאמץ להשיב את קרובות משפחתה הביתה. היא הפכה בן־לילה לשגרירה ללא תואר רשמי, משוטטת בין מסדרונות הכוח העולמיים. ירדן שוחררה כעבור 53 ימים בעסקה הראשונה, אך כרמל נרצחה בשבי. גופתה אותרה במנהרה עם גופותיהם של חמישה חטופים נוספים, ב־31 באוגוסט 2024. שנה וחצי אחרי הטבח שקרע את משפחתה והפך אותה לדיפלומטית בעל כורחה, אנחנו נפגשות בדירה תל־אביבית מוצפת אור ועציצים מטפסים. רק עכשיו היא מתפנה לדבר על הטלטלה הנפשית שעברה המשפחה בחודשי המאבק.

"אני לא מאמינה שהחתונה שלי בעוד חודש ואני בקושי מצליחה לארגן משהו", היא מתוודה, "יש עניין שהרבה מהמשפחות מתמודדות איתו, וזו האשמה. אני מודה על כך שירדן פה, ומצד שני מרגישה אשמה על כך שכרמל נרצחה. לא שאני יודעת מה היינו יכולים לעשות אחרת, אבל אני מרגישה מאוד קשה עם הכישלון. בכל רגע שאני עושה משהו שקשור לחיים עצמם, כמו להתעסק בפילוסופיה או לתכנן את החתונה שלי, אני מרגישה נורא עם זה שהמשכתי בחיים. אני נמצאת בכיכר ורואה אחות של חטוף מדברת, ומבינה שהיא עדיין שם בהתמודדות, ומרגישה כאילו הפקרתי אותה מאחור".

///

רומן תמיד הייתה אקטיביסטית, אבל היא לא האמינה שתמצא את עצמה בלב זירת הגלדיאטורים של הפוליטיקה העולמית, מנהלת שיחות עם ראשי מדינות ונושאת נאומים מול קהל של אלפים. היא בת 38, ילידת גבעתיים, בת להורים עם עסק של הוצאה לאור. בוגרת תואר ראשון בפיזיקה ולטינית ("לא ברור למה, אבל זה נראָה לי מעניין"), ובעלת תואר שני ושלישי בפילוסופיה של המדע. חוץ מהקריירה האקדמית היא המייסדת של האתר הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת" וכיום פעילה בוועד המנהל שלו. בעוד חודש היא עתידה להתחתן עם תומר, דוקטורנט להנדסת חשמל.

במשך חודשים ארוכים הסתובבה בפגישות בבית הלבן, בקונגרס, בעצרת מול שער ברנדנבורג שבברלין מול 35 אלף איש. היא ניסתה להשפיע דרך פמיניסטיות, רפובליקנים, דמוקרטים ואנשי הקהילה היהודית – וגילתה שכמעט לכל הארגונים האלה יש אינטרסים משלהם.

"קולות בממשלה התחילו לטעון שאנחנו צריכים להראות לחמאס שדווקא 'לא נשלם כל מחיר עבור החטופים'", היא טוענת, "פקפקנו בעמדה הזאת. אנחנו לא מנהלים משא ומתן על שרשרת בשוק. אם נתעקש שערכּם של החטופים לא באמת גבוה, אנחנו עלולים לאבד אותם, כמו שאכן קרה. בחודש מאי ג'ון ורייצ'ל, ההורים של הירש, העלו הצעה רדיקלית – תנו לנו לנהל את המשא ומתן עם חמאס. התגובות נעו בין התעלמות לגיחוך. אמרו לנו: הם הורים של חטוף, ברור שהם לא אובייקטיביים, מגוחך להעלות על הדעת שהם ינהלו את המשא ומתן. אבל למה לא, בעצם? המשפחות הן הארגון הפוליטי היחיד שהצליח להשיג משהו בהקשר של החטופים".

את המחשבות והתובנות שאספה לאורך הדרך תחלוק רומן בהרצאה מיוחדת, "שיעורים בהצלת חטופים", שתישא בכנס השנתי של קרן ברל כצנלסון ב־29.5 במתחם אקספו בתל־אביב. "מה שאנסה לעשות בכנס הוא לזקק את ההבנה של המשפחה - וכשאני אומרת משפחה אני מתכוונת גם לחברים, לכל מי שהפכו את עצמם לחלק מהמשפחה שלנו במובן של מחויבות ועשייה משותפת שכן הניבה תוצאות", היא מסבירה, "האם אנחנו יכולים לאמץ את המבנה הזה גם בתוך עשייה מפלגתית או ארגונית?"

הסיפור של רומן מתחיל בשמיני באוקטובר, כשהטלפון צלצל והחיים שלה השתנו בבת־אחת. "בשבע בערב, התקשר אליי ג'וני, אבא של ירדן, ואמר - אנחנו צריכים חמ"ל, אנחנו צריכים שתבואי. מהרגע הזה לא כל כך עצרתי לחשוב. היינו נון־סטופ כל יום מהבוקר עד הלילה. לקח זמן עד שהבנו שהן חטופות, כי היה הרבה בלגן. רק בשמיני בבוקר אלון, בעלה של ירדן, התקשר לספר לנו מה בעצם קרה". כבר בימים הראשונים התגבשה ההבנה שנדרשות פעולות מסודרות. "קיימנו ישיבת אסטרטגיה משפחתית. גילי, אח של ירדן, פרשׂ מפה גדולה על השולחן מנייר, כאילו אנחנו צופיפינקים, והתחלנו לצייר עיגולים של מנופי השפעה – ישראל, חמאס, גרמניה, קטאר, מצרים. ואני שואלת את עצמי מה קורה פה? ממתי אני מתעסקת בקטאר? אחרי זה היו עוד מלא רגעים קטנים כאלה, שאת פתאום עוצרת ולא מבינה איך הגעת לשער ברנדנברג ויש פה 35 אלף איש ששרים לירדן יום הולדת שמח".

המשפחה החליטה למקד את מאמציה בזירה הבינלאומית. "ההבנה שלנו הייתה שיש הרבה משפחות באירוע, ואנחנו יכולים להיעזר יותר בגרמניה מאחר שיש לנו אזרחות, וגם בארצות הברית, כי היו לנו כל מיני קשרים וההורים שלי עבדו עם הארגונים היהודיים משם".

אבל הדיסוננסים בין תחושת החירום של המשפחות לבין הקצב האיטי של הדיפלומטיה היו קשים לעיכול. "אני לא חושבת שאני בן אדם נאיבי, אבל אני כן בן אדם שאוהב להאמין באנשים. ואני לא יוצאת מנקודת הנחה שאנשים מחרטטים אותי", היא אומרת, "כל מיני מבנים קיימים שחשבתי שיעזרו – התגלו כפחות יעילים. האמריקנים לא רגילים לקבוע פגישה מהיום ליום. אני זוכרת שהיינו בפגישה עם הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, דיברנו איתו בינואר 24' על עסקה, והוא אמר שהוא חושב שהעיתוי הכי טוב יהיה ביוני. המשפחות השתגעו. מה פתאום יוני? התחושה הזאת שמישהו יושב מולך ואומר לך בואי נקבע עוד חודש, דברי איתי אחרי הבחירות, ואת אומרת - מה זה אחרי הבחירות? בת דודה שלי עכשיו בשבי. מחר יכולים לירות לה כדור בראש".

לא אחת היא נאלצה להתמודד עם מצבים של אטימות רגשית מוחלטת. "יום אחד דיברנו באוניברסיטת קולומביה. כשיצאתי ראיתי דוכן של שתי פעילות פרו־פלסטיניות. אמרתי להן 'תשמעו, אני מבינה שאתן בעד שחרור פלסטין, אבל אני רוצה לספר לכן שבת דודה שלי נחטפה בצורה מאוד מזעזעת, האם יש מצב שתכללו את זה במסרים שלכן?' ואחת פשוט הסתכלה עליי ואמרה – 'סורי, אני חושבת שהמצב של החטופים הוא פרופגנדה ישראלית'. הייתי המומה. אני עומדת מולך ואת אומרת לי שהסיפור האישי שלי הוא פרופוגנדה? איפה האמפתיה?"

גם מול התקשורת נאלצו המשפחות ללמוד את כללי המשחק. "בהתחלה היינו מצרך תקשורתי מאוד לוהט. כולם רצו לראיין את אלון, שלא התראיין בהתחלה, ואת אשל, אבא של כרמל, ואת רוני ולירי האחים של ירדן, ואותי ואת גילי. כל היום רק רצו לדבר על חטופים. אחד הדברים שהבנו זה שיש מצב שהדבר הזה יימשך הרבה זמן, ולכן אנחנו צריכים להתנהל טקטית ברמת התחמושת התקשורתית. הייתה הבנה שלא ניתן לאלון להתראיין על ההתחלה, כי יכול להיות שבהמשך כבר לא ירצו לראיין את האחים של ירדן, ואז נצטרך שאלון יתראיין. מזל שעשינו את זה, כי באמת עבר חודש ופתאום דברים התחילו להשתנות. המצב התחיל להתנרמל".

מה הרגשת שקורה?

״באיזשהו שלב המפיקים חזרו לחיים היומיומיים והתחילו לדבר איתי כמו יחצנית שצריכה לייצר להם רייטינג. הם אומרים 'זה לא מרגש מספיק. את האח הזה כבר ראיינו, תביאי את האח השני, תביאי את אלון, תביאי את האחים כשהם שומעים את השיר האהוב על ירדן'. כל הזמן ניסו לגרור אותנו לסיטואציה יותר רגשית ויותר קשה, כזו שתגרום לנו לבכות. בכל ריאיון מצאתי את עצמי מתחברת מחדש לכמה נורא שירדן לא כאן, נותנת לרגש שוב להופיע, והדבר הזה לא בריא פסיכולוגית. זה אומר שאת מייצרת לעצמך כל הזמן את הטראומה, ובתקשורת זה מה שרוצים לראות. אחרי שכרמל נרצחה התארחנו באיזה פודקאסט, אני וגיל דיקמן, בן דוד של כרמל, והמראיין שאל אותנו אם אנחנו חושבים שבגלל שעשינו כל כך הרבה רעש והשם של כרמל היה כל כך מוכר, סינוואר רצה אותה לידו ובעצם זה מה שהוביל לזה שהיא נרצחה. זו שאלה מזעזעת בעיניי".

ובתוך כל החוויה הזאת, היו אנשים שכן הפתיעו אותך לטובה?

"ישנה מנהלת החטופים וגם קצינת הקישור שדווקא עזרה לנו גם בדברים לא שגרתיים שביקשנו", מציינת רומן, "בשלב מסוים הבנו שבעולם לא מבינים מה זה חמאס, שאנשים לא מכירים את השם סינוואר. כל הזמן רק שאלו אותנו על ביבי. הבנו שהם צריכים פרצוף, אז התחלנו להזכיר את השם סינוואר. יצרנו קשר עם קצינת הקישור וביקשנו גישה לתיקי החקירות שלו. נתנו לנו לצלם לא מעט מהשיחות איתו והעברנו את זה לעיתונאים מחו"ל, והם באמת יצרו סיפור הרבה יותר נרחב".

הייתה דילמה האם להיות ממלכתיים או ביקורתיים כלפי הממשלה?

"תמיד קיימת השאלה של המשפחות ביחד והמשפחות לחוד. האם זה באינטרס שלנו להיות יותר ממלכתיים או יותר ביקורתיים, ותמיד יש קבוצות יותר ביקורתיות ופחות. אני חושבת שהעמדה הממלכתית לא קידמה אותנו. יש עכשיו ניסיון להגיד שהשמאל אימץ את המשפחות ושכל מיני גורמים מטעמו פועלים דרכן", היא מסבירה, "זה לא מה שקרה. מה שקרה זה שניסינו ללכת עם מי שיזרום איתנו, ואנחנו עדיין מנסים, אבל הממלכתיות לא משרתת אותנו. יש הרבה משפחות שהיו קרובות יותר לימין, יש משפחות מהדרום שהמליצו להן בהתחלה לא לדבר יותר מדי ועכשיו את רואה אותן מתחילות פתאום לדבר, כי הן מבינות שזה שהן לא דיברו לא עזר להן".

רומן טוענת שהמשפחות עמדו גם בפני איומים מרומזים. "האם מישהו ינקום במתן צנגאוקר כי אמא שלו דומיננטית במאבק? אני רוצה להאמין שלא, אבל את שומעת דברים מאנשים ואת אף פעם לא יודעת. אם מישהו אומר לך, 'אולי עדיף שלא תצעקי נגד הממשלה כי אז חמאס ידעו שעדיף להם לשמור את מתן', אז זה לא שהם אומרים 'אנחנו הממשלה נשאיר שם את מתן'. הם אומרים לך - תשימי לב שכשאת נותנת ביקורת זה עלול להשאיר שם את מתן. ויש איזה מין תו כזה מאחור, שהוא קצת מאיים".

לקחתם את רונן צור בהתחלה, וקשה שלא לצבוע את רונן צור פוליטית. את חושבת שזאת הייתה החלטה נכונה?

"אני חושבת שהמטה היה נצבע פוליטית בכל מקרה. זה אינטרס של הממשלה לצבוע את המטה פוליטית. כשנפגשתי עם גורמים פרוגרסיביים בארצות הברית שאלו אותי 'למה אתם לא אומרים שצריך לסיים את המלחמה?'. מצאתי את עצמי מסבירה למה המלחמה כן עוזרת לשחרר את החטופים ולמה הלחץ הצבאי הוא קריטי. בשנה הראשונה זה מה שעשינו בכל מקום ובכל ריאיון. נפגשתי עם ברני סנדרס, נפגשתי עם הפוליטיקאים הכי פרוגרסיביים שיש, האנשים הכי אנטי ישראל ואמרתי להם תשמעו, אין לנו ברירה. אבל בשלב מסוים את מבינה שהמלחמה נמשכת ונמשכת וחטופים מתים בגללה. ואת מתחילה לשאול את עצמך שאלות מחדש. הבחירה ברונן צור הייתה כי הוא אדם מקצוען. בדיעבד יכול להיות שהיינו צריכים להביא איזה מקורב לנתניהו. היום, כשאני יותר מבינה איך העולם הזה עובד, אני מבינה שייתכן שאם נתניהו היה חושב שזה יביא לו הון פוליטי ענק לשחרר את החטופים, זה היה עובד יותר טוב. השאלות בדיעבד הן אינסופיות, יש הרבה 'אולי'. אולי אם היינו אומרים ישר אחרי העסקה הראשונה שהמלחמה צריכה להיפסק זה גם היה עוזר יותר."

///

רגע מכריע במסע של רומן היה ההשתתפות בוועידה הדמוקרטית בארה"ב, כשראתה מקרוב כיצד מתנהל המשחק הפוליטי־תקשורתי. "זה קרה לפני הבחירות, בסוף יולי", היא משחזרת, "הוועידה הזאת היא אירוע שמזכיר יותר משחק כדורסל מאשר אירוע פוליטי, הגענו לשם בשביל לדבר עם כמה שיותר חברי קונגרס, ובאמת נתנו להורים של הירש לדבר וזה היה מאוד מרגש. כשהתחילה הוועידה הייתה ישיבה של המשפחות עם חברת ייעוץ, ובלינקן בדיוק היה בפגישה עם ביבי. הוא עדכן את אחת המשפחות שביבי הסכים לעסקה שהונחה אז על השולחן. היועצים שלנו אמרו טוב, אם ביבי הסכים, אולי אסטרטגית אנחנו צריכים להימנע מלבקר אותו בוועידה. כל המשפחות שהיו שם אמרו שעד שזה לא חתום ממש לא כדאי להגיד שביבי הסכים כי הוא עשוי לחזור בו. ואז אנחנו יוצאים מהפגישה ושומעים שבלינקן הודיע פומבית שביבי הסכים לעסקה. במשך כל הוועידה הדמוקרטית, בכל פעם שניסינו להגיד משהו על זה שצריך גם לחץ על ישראל כולם אמרו לנו 'מה אתם רוצים? ביבי הסכים לעסקה'. קצת אחרי ההודעה של בלינקן ביבי פתאום מוציא הבהרה שלא באמת, ומה עם ציר פילדלפי, ולא באמת הסכמתי לסיים את המלחמה".

רומן משוכנעת שבקיץ 2024 הייתה אפשרות אמיתית להשיג עסקה שתציל את כרמל. "ביולי היינו כפסע מעסקה. שמענו את זה מכל כיוון. אנחנו גם יודעים את זה בדיעבד מכל מי שהיו מעורבים במשא ומתן. בתחילת יולי, כשביבי טס לארה״ב, הוא הציע לאלון לטוס איתו. מאוד התלבטנו סביב הסוגיה הזאת. אמרנו שאולי עדיף לתמוך בו ולעודד אותו, אולי הוא רוצה לבוא לארה״ב ולהכריז שהוא חתם על עסקה. אלון החליט בסוף לא לנסוע איתו, כי הוא אמר, ובצדק, שאם יקרה משהו לכרמל בזמן שאנחנו שם והוא עמד ליד הבן אדם שיכל לחתום על עסקה ולא חתם עליה, הוא לא יסלח לעצמו".

בצד האחורי של הסולידריות הציבורית, כך היא טוענת, נחשפו פערים מטרידים בתמיכה שקיבלו המשפחות. "קל להציע עזרה של רווחה. בואו נביא לכם פסיכולוג, ניתן לכם כסף, ואפילו זה מאוד מוגבל. קרובי משפחה מדרגה רחוקה לא מקבלים פיצויים, והרבה פעמים בגלל שהמשפחה הקרובה לא מתפקדת, בני הדודים לקחו את התפקיד ההסברתי, לפעמים גם פסקו מעבודתם בשביל זה, ואף אחד לא פיצה אותם. אותי אף אחד לא פיצה על התקופה שבה לא עבדתי והסתובבתי בעולם. גם גיל כל הזמן סבל ממכונת הרעל כששאלו אותו מי מממן אותך. אף אחד לא מימן אותו, הוא חי מהחסכונות שלו. אבל בגדול, הרבה יותר פשוט לתמוך רווחתית מאשר פוליטית. ושם אין שום סיוע. אין מישהו שאומר לך 'בואי נערב אותך'".

ואת מרגישה שלא עירבו אתכם מספיק?

"הממשלה הגרמנית יצרה איתנו פגישות עדכון עם האחראי על ביטחון החטופים מטעמם, לא משנה שלא היה להם מה לעדכן, ועדיין הם קיימו פגישה. אין כזה דבר עם הממשלה הנוכחית. ובמובן הזה זה נורא מתסכל. פוליטיקאים נורא נעלבים אם את אומרת להם שהם לא תומכים בחטופים. גם אנשים כמו סמוטריץ', שמצהירים באופן גלוי שמטרת המלחמה היא כיבוש עזה ושהשבת החטופים היא מטרה משנית. הם עדיין מצפים שאגיד להם טוב, אבל אתם תומכים בחטופים, כי 'ליבכם עם המשפחות'. זה הזוי בעיניי. אם אתה אומר שאתה עם משפחות החטופים אתה אמור להיות בעד להחזיר את החטופים, גם במחיר סיום המלחמה. זה מה שזה אומר".

כואב לך לראות שאנשים עם עמדות כאלה עונדים גם סיכת צהובה?

"כן, כי זה מעקר את הכול מתוכן. האווירה שנוצרה היא של בואו נשים סיכה ונרגיש טוב עם עצמנו בלי לשלם מחיר. אנשים אומרים לי 'ברור, אני בעד החטופים, אבל מה אפשר לעשות?' בטח שאפשר לעשות! אפשר לעשות מלא דברים".

מי הכי אכזב אותך?

"פמיניסטיות. כשאת רואה נשים מחו"ל מתחילות להגיד שלא ידוע מה בדיוק קרה ב־7 באוקטובר ואם באמת היו תקיפות מיניות זה מאוד מתסכל. שנים אני עושה אקטיביזם פמיניסטי, גם כשהיו עדויות על התעללויות בשדה־תימן האמנתי להן. אלו הערכים שלנו, אנחנו לא מפקפקות בעדויות של אנשים ונשים. אז אני מצפה שיאמינו לי, וזה קשה. הרי אנחנו יודעות כמה קשה להתלונן, אנחנו יודעות כמה משתיקים התעללות מינית, ואנחנו לא מתחילות לפקפק. נשים שהערצתי כמו ג'ודית באטלר לא רק שלא גינו, אלא גם אמרו דברים נעדרי אמפתיה. הן בחיים לא היו אומרות את זה בשום סיטואציה אחרת. היו לי הרבה פגישות עם פעילות פמיניסטיות. הן אמרו לי תראי, אנחנו לא יכולות לכתוב על מה שהיה בישראל, אולי רק לכתוב שהיו 'פשעי מלחמה' באופן כללי".

אכזבה נוספת הגיעה מהדמוקרטים האמריקנים. "כולם מאוד נחמדים, אבל הם היו לא מועילים. ממשל ביידן היה מחויב והביא את העסקה הראשונה, אבל בדיעבד הייתה תקופה מאוד ארוכה שהם היו בעיקר מוטרדים מהבחירות בארצות הברית. ואמריקנים, את יודעת, הם נותנים לך את התחושה הכי טובה. את מרגישה שאת הבן אדם היחיד בעולם, ולוחצים לך את היד ונותנים לך תחושה שאת יכולה ללכת הביתה לנוח. ואז את תבקשי מהם לעשות משהו מינימלי, נניח לפרסם איזה פוסט, והם ימסמסו אותך".

בתוך המציאות האטומה והכאוטית שפגשה היו גם מי שלטענתה הבינו את מצב החירום המתמשך שבו נמצאות המשפחות. "אדווה דדון עשתה כתבה עלינו והייתה איתנו בקשר כל הזמן. הרגשנו שבאמת אכפת לה. גם אודי סגל היה מאוד מחויב. גם ויטקוף התגלה כבן אדם. אין משפחה של חטוף שאין לה את המספר האישי שלו. הוא הבהיר למשפחות שמבחינתו זו משימת חייו ושהוא לא יעשה משהו חשוב יותר בכל החיים שלו. את רואה מולך בן אדם שמבין את גודל המאורע. אני לא מכירה הרבה פוליטיקאים שישבו במשך שעות עם אמא של חטוף ויעצרו את כל עיסוקיהם כדי לקבל את פניו כשהוא חוזר, כמו שוויטקוף עשה עם משפחתו של עידן אלכסנדר. ואני חושבת שחלק ממה שכל כך קשה למשפחות זה שמבחינתן, למרות שעברה שנה וחצי, הן עדיין באירוע של חיים ומוות. כל יום האהובים שלהם יכולים למות, ואז את באינטראקציה עם אנשים שהם לא במצב חירום. הדיסוננס הזה הוא בלתי נסבל".

מי הכי הפתיע אותך לטובה?

"דרעי. יש לי איזו הערכה לש"ס. אני חושבת שהיא קודם כול מפלגה סוציאליסטית. החלוקה של ימין ושמאל בארץ לא מספיק לוקחת בחשבון את העניין הכלכלי, ויש לא מעט אנשים בימין שהם יותר שמאל כלכלי. דרעי היה מחויב אלינו מהרגע הראשון. אני באמת מאמינה שהוא עשה מה שהוא יכול. גילי סיפר לי שלפני העסקה הראשונה הוא שאל את ראש הממשלה - אם תהיה עסקה איך נדע שתעבירו אותה? ודרעי פשוט קם ואמר, 'אני אומר לך, אני מבטיח לך, שאם תהיה עסקה על השולחן אני מוודא שהיא עוברת'. הרגשנו שלו באמת אכפת, שלאשתו באמת אכפת, שהוא גם מבין שזו מצווה".

מי שאכזב אותה במיוחד היה השר סמוטריץ'. "לא שהיו לי הרבה ציפיות ממנו, אבל כן הערכתי אותו יותר מבן־גביר, שאותו אני רואה בעיקר כאופורטוניסט. סמוטריץ' כן פועל לפי ערכים ואני מעדיפה מישהו שאני יודעת שפועל לפי ערכים גם אם הם לא הערכים שלי. אכזב אותי לגלות שחשוב לו יותר הערך של כיבוש מהצלת חיים. אני מניחה שהוא יציג את זה בצורה אחרת, הערך של ארץ ישראל השלמה אולי, אבל הוא נפגש עם לא מעט משפחות וטען בפנינו הרבה מאוד זמן שהלחץ הצבאי נועד להחזרת חטופים. האמנתי לו שזה מה שהוא באמת חושב. אני כנראה קצת נאיבית, כי בדיעבד התברר שהוא מגדיר את השבת החטופים כמטרה משנית. לפחות עכשיו הוא אומר את זה בריש גלי. אני מעדיפה שיגידו לי את האמת בפנים ושאדע מול מי אני עומדת".

וראש הממשלה?

"אני לא יודעת להגיד אם הוא אכזב אותי או לא. אני כמובן לא מסכימה איתו בהרבה דברים, אבל כן חשבתי שהוא מוצלח ביכולות הפוליטיות שלו ומאכזב אותי לראות שהוא לא מסוגל לסגור את העסקה הזאת. הוא אמור היה להיות הגאון הפוליטי שמסוגל לסובב את כולם על האצבע הקטנה. יש פה עסקה, תוציא ממנה את מה שצריך להוציא. והוא לא הצליח".

גם ממפלגות השמאל היא די מאוכזבת. "חוץ מנעמה לזימי שבאמת הייתה מעורבת, האופוזיציה התנהלת בצורה מאוד רפה. השנה וחצי האחרונות לימדו אותי מה זה כוח פוליטי אמיתי. אני יכולה להיפגש עם סנאטורים ועם ביידן ונשיא גרמניה, ואני יכולה לנסות לחבר אותם רגשית, ובסוף הם יפעלו לפי אינטרס הפוליטי שלהם. ההישג הכי משמעותי של המשפחות, שהוא שלעצמו מאוד קשה, זה שהן הצליחו לשמור על הנושא שלא ירד מסדר היום. אבל בסוף, הדברים קורים כשזה מסתדר למישהו פוליטית. כמו לטראמפ, שהרגיש שהוא יגזור רווח פוליטי בהשבת החטופים. במובן הזה המאבק של המשפחות מאוד חשוב, אבל זה לא שיש לי איך לתמרן באמת את קטאר או את ארה״ב. את מבינה שמה שבאמת מכריע הוא כוח פוליטי אמיתי, שילוב אינטרסים שנוצר ולא תמיד אפשר לצפות אותו. את יכולה לחיות בסרט שהנה עוד שנייה יש עסקה, ואז פתאום מגיע חיסול שלא היה לך מושג שהוא בתכנון וטורף את הכול מחדש. ברור לי שלאופוזיציה אין כוח פוליטי כמו לקואליציה, אבל עדיין, יש להם יותר כוח ממה שלי יש. יש מהלכים שהם יכלו לעשות".

///

את ההודעה על רציחתה של כרמל גת קיבלה רומן בצורה שהמחישה את תפקוד המערכת. "הייתי בהפגנה. התחלנו לשמוע התלחשויות. אנשים פנו אליי ואמרו – שמעת את השמועות? עניתי להם 'איזה שמועות, מה אתם רוצים?' עיתונאית אחת כתבה לי בווטסאפ את השמועה, ככה גיליתי על כרמל. נכנסתי לטלגרם וראיתי שמדברים על שישה חטופים שנרצחו במנהרה. הלכתי למצוא את אשל ואלון וגיל, לא רציתי שמישהו אחר יגיד להם שיש שמועות. עברו המון שעות עד שהיה אישור ודאי. ישבנו בתוך בית אריאלה בחדר של המשפחות, הייתי יחד עם ירדן גונן ועמית אלגרט, וכולנו באיזו שותפות גורל שבה ברור לנו שאם זו לא כרמל זה בטח קרוב של מישהו אחר מכאן. עד שגיל התקשר ואמר שהגיעו מקצין העיר".

המערבולת הרגשית נמשכה גם בזמן שנערך משא ומתן על העסקה השנייה. "כשהעסקה השנייה עמדה לצאת לפועל הייתי עם ירדן גונן ועם שיר ואביבה סיגל בוועידה של הפדרציה היהודית באטלנטה. ניגש אלינו בכיר שאמר לכולנו ביחד שהעסקה קורית, ושזאת אותה עסקה שדיברו עליה קודם, במאי, חודשיים לפני שכרמל נרצחה. התחלתי לבכות מהייאוש, לא הצלחתי לעצור את עצמי. הייתי מאושרת בשביל אביבה וירדן שרומי וקית' משתחררים, והם מיד הבינו את זה וחיבקו אותי ובכו איתי".

מה התשובה שלך לטענה שהנכונות לשלם "כל מחיר" תוביל לחטיפות נוספות?

"התשובה שלי לזה היא בשאלה: אם היינו מוכנים לחזור אחורה בזמן, ושלא תהיה כל המלחמה הזו, ולא יהיו חטופים, אבל גם לא יהיו ההישגים שלה, האם היינו חוזרים? כלומר, האם היינו מוותרים על הישגי המלחמה תמורת החטופים וההרוגים של הטבח? אני מאמינה שרוב אזרחי ישראל היו מוכנים לוותר על זה ובלבד ש־7 באוקטובר לא יתרחש. לחיות בישראל זה לקחת סיכון. כשסבתא שלי באה לפה לפני השואה אנשים חשבו שהיא מטורללת. לא הבינו מה יש לה לחפש במקום המסוכן הזה. והיא באה בשביל להקים את המדינה שהיא האמינה בה עם הערכים שהיא מאמינה בהם. זו לדעתי התשובה. הערכים שלנו הם לחיות כאן ולדעת שאנחנו נלחמים על כל בן אדם שנמצא פה, שהוא ידע שאם הוא הולך לצבא או חוטפים אותו חלילה יש מי שנלחם עליו. אלה הערכים שמקיימים את המקום הזה. זו הסיבה שאנשים ממשיכים לגור פה אפילו שמפחיד. אז נכון, יש סיכון בלשחרר מחבלים תמורת חטופים. אבל אם כל מה שהיה אכפת ממנו זה לגור במקום בטוח, רובנו לא היינו פה".

יותר משנה וחצי של מפגשים ברחבי העולם הובילו את רומן למסקנה מפתיעה על מה שבאמת עובד בעולם הקר של הפוליטיקה הבינלאומית. אחרי שהופקרה ממסדרונות הכוח בוושינגטון עד שערי הממשלה בירושלים, היא מרגישה שהיא נקראת לשוב למודל בסיסי וראשוני שהפך למבוי האחרון שלא נסתם: המשפחה.

"המסקנה שלי בסופו של דבר הייתה שכל המסגרות הפוליטיות שחשבתי שיכולות לעזור - מפלגות, קואליציה, אופוזיציה, ארה"ב, גרמניה, פמיניסטיות, שמאלנים, ימנים - לא מספקות מענה אמיתי. דיברתי עם יהודים בבתי כנסת, עם אוונגליסטים בכנסיות, עם מי לא נפגשתי. בסוף את מבינה שלרוב הארגונים יש אינטרסים משלהם, והדבר היחיד שנשאר באמת זו ההתארגנות של המשפחה. מאז אני מנסה להבין מה במודל הזה של משפחה עובד, והאם אנחנו יכולים לבנות פוליטיקה שמאמצת אותו. בהקשר הזה אני חושבת שש"ס היא קצת השראה, כי שם עדיין יש שאריות של 'אנחנו דואגים למי שמשתייך למשפחה שלנו'. הקשרים של הפדרציות היהודיות מאוד עזרו לנו. כשהיינו בלוס־אנג'לס פגשנו את אחד מהרבנים של אגודה שם והוא סייע לנו מאוד. יש כל מיני מבנים של העם היהודי או התארגנויות פוליטיות שכן התגלו כיעילות בשעת הצורך, ויש מקום לחשוב לעומק האם אנחנו יכולים לייצר מסגרות כאלו להמשך הדרך. התקווה שלי היא שנוכל לטייב את המבנים האלה, שנוכל ללמוד מהם כדי שהמשפחות שנשארו - ואנחנו לא יודעים כמה זמן הן ייאלצו להישאר בתוך הסיטואציה הזאת - יהיה להן משהו שיעזור להן לתפקד בתוך המצב הזה".