רועי אופנהיים, 49, נשוי ואב לשניים, גר בתל–אביב. מייסד, מנהל אמנותי ומנצח של תזמורת המהפכה שמעלה את המופע החדש ״העיקר זה המילים - מנגנים עם יוני רכטר״. ד"ר לפילוסופיה של החינוך, ראש מסלול קומפוזיציה בבית הספר רימון
זיכרון ילדות תרבותי. שלושה זיכרונות קצרים של מפגש בלתי מתוכנן עם מילים בעברית: לפגוש במקרה וללא הכנה את הפסקה הקצרה שעל העטיפה של הספר "צינורות" מאת אתגר קרת. לעמוד מול תחנת אוטובוס, מתחת לדיזנגוף סנטר, לפספס את האוטובוס, להישאר שם, ולקרוא את שירו של יהודה עמיחי "שיר אהבה". להיכנס לאוזן השלישית בשביל לקנות דיסק חדש של משינה ולצאת במקום עם ספרון קצר ולא מובן של לודוויג ויטגנשטיין שמסתיים במשפט אחד שריתק אותי ש"מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". כי בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל.
דמות שמעניקה לך השראה. במציאות: אבא שלי, שלמה אופנהיים. כי תמיד "הכול לטובה" ו"בלי חרטות". הוא מלמד אותי את הבחירה באופטימיות כדרך חיים, ולא אופטימיות שטחית, אלא אופטימיות כמנוע לעשייה. ולצידו, המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' עדנה אולמן מרגלית ז"ל. היא עבורי דוגמה אישית לסקרנות, ענווה וחוכמה. בזכותה גיליתי את השאיפה להיות איש רוח (ולא רק חוקר במדעי הרוח). את הקשר בין מחשבה, רוח וחברה. את חשיבותן של שאלות טובות, ופחות של תשובות. בבדיוני: מקגייוור, גיבור ילדותי שכולו יצירתיות.
הכי מעניין
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. יש רבים וטובים כאלה, אבל ספציפית לעכשיו – אריק איינשטיין. תמיד הערצתי אותו כאדם, אמן ויוצר, אבל בעקבות הפרויקט החדש שלנו בתזמורת המהפכה "אני ואתה – מנגנים עם אריק איינשטיין" הבנתי שיש לי המון שאלות אליו. הייתי רוצה לנסות להבין מקרוב למה כשאני שומע אותו שר ומדבר יש לי תחושה של בית, אופטימיות וניחוח של כנות וצניעות (הייתי קורא גם למוני מושונוב, שמופיע בפרויקט, להצטרף לקפה ולשבת איתנו בשלישייה).
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. ג'ורג' מרטין. בשביל האפשרות להיות יום אחד החיפושית החמישית ולשמוע את הביטלס מג'מג'מים... לשבת עם פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו באותו חדר, לשמוע יחד איתם בפעם הראשונה סקיצה לשיר חדש שאחד מהם מביא ואז גם אולי לתת איזו עצה משלי...
מי מצחיק אותך. אסי כהן (מג'ורג' ועד שאולי), אודי כגן, טייכר וזרחוביץ, קופה ראשית והיהודים באים.
שיר שנוגע בך במקום מיוחד. "שיר ללא שם" של שלום חנוך. כמה עמום, ככה מדויק. כותרת ללא כותרת. מילים שמסתירות וחושפות באותה נשימה את היחס המרתק בין אדם ליצירתו, ועם לחן מושלם. שיר שלצערי נוכס להקשר של שכול וימי זיכרון לאומיים וצומצם לפרשנות אחת ואיננו בהכרח כזה. ממליץ לשמוע גם את הביצוע של אביתר בנאי מהאלבום "עוגן במים".
מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך. "שאלה שהפכה מקום". אולי צריך לקרוא את השם שוב ולאט אז זה יובן. בדיחה פרטית על השאלה שהיא נקודת יציאה לכל שיחה ("מה קורה?") שהפכה משאלה למקום שגונב זמן, לא מאפשר שיח, והכי פחות סובלני.