קשה לחשוב על בחירה פחות מפתיעה לנושא חודש הארגון של בני עקיבא השנה, "ראשינו בעמקי תורתה". מילות ההמנון מוכרות, החיבור לתורה מובן מאליו, וגם הקריאה להעמיק היא חלק מהדי־אן־איי של תנועת הנוער הדתית. ואולם מזכ"ל הארגון, יגאל קליין, מוצא בבחירה הזו מסר עכשווי ואקטואלי. "חשבנו שאחרי שלוש שנים של המון עיסוק בחמ"לים ובמלחמה, יש מקום לעצור ולחזור לבסיס, למעיין, לנקודת המוצא. לנוער יש מרחב עומק גדול יותר ממה שאנחנו מכירים", אומר יגאל, ומתאר מעגלי לימוד ובירור ובתי מדרש סניפיים. הוא מציע קריאה נוספת בנושא השנתי: "ראשינו בעמקי תורתם", כלומר תורת הבוגרים שנפלו והותירו אחריהם "רוח וקריאות כיוון עמוקות, כמו סימני דרך שמראים לנו איך אנחנו צומחים מפה".
קליין, 48, מכהן זו השנה החמישית כמזכ"ל בני עקיבא, ומשמש גם יו"ר מועצת תנועות הנוער. הוא נולד בפריז, גדל בירושלים, התגורר שנים במעלה־חבר, ובשנים האחרונות חי בתל־אביב עם אשתו וילדיו. לרגל שבת הארגון של בני עקיבא כינסנו שיחה משולשת עימו ועם שתיים ממקבילותיו בתנועות הנוער החילוניות: ניצן רוזנווקס־זיו, בת 41 מראשון־לציון, נשואה ואם לשלושה, הפותחת שנה שלישית כמזכ"לית־שותפה של הנוער העובד והלומד (יחד עם אופיר חלבי); ורוני גבעוני־לזר, 37, בת קיבוץ להבות־חביבה וכיום חברת הקיבוץ העירוני רות בנהריה, נשואה ואם לבת ומזכ"לית השומר הצעיר זו השנה השנייה. שלושתם גדלו בתנועות שהם מובילים היום.
המפגש הזה, המתקיים בבית הנוער העובד והלומד בתל־אביב, איננו עניין חריג עבור שלושת המרואיינים; במסגרת תפקידם הם מצויים בקשר תמידי. ביקשנו לשוחח עימם על מצב הנוער שגדל כאן בזמן מלחמה ומבקש לנסח מחדש את הקשר שלו לסיפור היהודי ולגורל העם, וגם על המחלוקות סביב אופיו ופירושו של החיפוש הזה. עצם הגדרת הנושא מעוררת דיון: האם הביטויים האמוניים והסממנים הדתיים המתרבים במרחב הציבורי מעידים על אמונה שהעמיקה, או שמא על צורך להיאחז במשהו בעת מצוקה? ומה תפקיד המחנכים כלפי הילדים שמאמצים אותם?
הכי מעניין
שלושת המרואיינים אינם מציעים תשובה אחת לשאלות הללו, אבל כולם מתארים שינוי ביחסו של הנוער לסיפור שבתוכו הוא גדל, ולחלק שהוא מבקש למלא בו. שלושתם מדברים על מרחק שנפער בין שפת ההנהגה לחיי החניכים. הם פוגשים נערים שההתבגרות שלהם עוברת בין זמני שגרה שנקטעים, וחווים את עצמם כמבוגרים שלא תמיד מצליחים לספק להם המשכיות.
ניצן רוזנווקס־זיו מדברת על ארבעה אירועים בהקשר הזה: השיבוש המתמשך מאז הקורונה, הקיטוב החברתי, משבר האמון שחוללו הטבח והמלחמה, והטכנולוגיה שמחליפה את המפגש הישיר. "התפקיד שלנו הוא להגן על הילדים, שילד ירגיש שהוא הולך לישון מוגן, ושהוא יוכל לקום בבוקר ולהמשיך בחייו. זה לא המצב אחרי שבעה באוקטובר, וזה יוצר משבר בין בני הנוער למבוגרים".
יגאל קליין חוזר לחודש הארגון הראשון במלחמה, שהתקיים זמן קצר יחסית לאחר פריצתה. ההחלטה לקיימו עוררה התנגדות חריפה, גם בקרב קומונריות. "הכול היה מלא כאב וסימני שאלה. ואז גילינו שהנוער במקום אחר – חיילים ציירו את סמל התנועה על קירות בעזה, ובסניפים הנציחו בוגרים שנפלו. כלומר זה לא רק חודש ארגון של צבע גואש, בלגן ושטויות עם החבר'ה. זה התגלה כחודש של תקווה ושל עומק".
עוד כתבות בנושא
רוני גבעוני־לזר מתארת שינוי מקביל אצל חניכי השומר הצעיר, שרבים מהם באים מהציבור הליברלי. "הרבה שנים הסיפור שאנחנו מספרים בתנועה, של נוער שלוקח אחריות ובונה מדינה, פוגש אינדיווידואליזם מערבי, שמאוד הקשה להגיע עד הסוף לליבו של הנוער. מול החינוך לחלוציות היה סיפור אחר של 'אני חלק מהעולם הגדול, צריך לעבוד כדי להצליח, החיים הם ג'ונגל וכל אחד צריך לדאוג לעצמו'. 7 באוקטובר שמט את הקרקע מתחת לתזה האינדיווידואלית, מתוך הבנה הכי פשוטה שלבד אף אחד פה לא שורד – לא מול חמאס, לא מול חיזבאללה ולא מול איראן. באופן הכי מוחשי, הצרה של העם ושל החברה הישראלית היא הצרה שלי".
היא מסתייגת מהכללות כלפי דור שלם, אבל מזהה גם היא פתיחות אחרת. "אם לפני עשר שנים, שיח על זהות יהודית־ציונית של להיות חלק משרשרת הדורות נחווה כדבר ארכאי, 'חלאס עם החלוצים האלה ועם חצר כנרת וטוריות', בבת אחת חזרנו לאותה נקודת זמן חלוצית".
יגאל מחזק את הדברים: "סיפורים על הל"ה, על הרב קוק – פתאום מקבלים משמעות חיה, קיומית. אלה המסרים שהילד כותב על שומר המסך של הטלפון הסלולרי שלו".
מי שואל אותך
אם מדברים על חוליה בשרשרת הדורות, אני מציינת שהחוליה הראשונה בשרשרת הזו היא מסורת ישראל, ותוהה האם היחס אליה השתנה בתנועות הנוער החילוניות. מחקרים וסקרים שנערכו מאז תחילת המלחמה מצביעים על מגמה של התחזקות אמונית והתקרבות למסורת ולרוחניות בקרב חלקים ניכרים מבני הנוער והצעירים בישראל.
רוני מזכירה בהקשר הזה את המושג "יהדות שומרית", שעוגן בהחלטת ועידת התנועה ב־2007. באותה החלטה נאמר כי המשבר הזהותי הפוקד את החברה והנוער בישראל "מצריך דרך חדשה, דרך מאחדת שתהווה ציר עומק בזהות הישראלית על יסוד מסורת ישראל והמוסר האנושי", ונקבע כי "אנו, חוליה חדשה בשרשרת הדורות וחלק מההיסטוריה ארוכת השנים של עם ישראל, בוחרים לראות במסורת ישראל מקור יניקה לעיצוב חיינו. נהיה מחויבים להכיר וללמוד אותה ומתוך כך לדרוש בה ולהתמודד על אופיה".
"אנחנו רואים ביהדות שומרית זרם ביהדות, המסורת שלנו היא מסורת יהודית", אומרת רוני. קיום מעגלי לימוד, קבלות שבת וחגים ברוח ישראלית, והאזנה למוסר הנביאים הם מבחינתה חלק מהזרם הזה.
אחרי שבעה באוקטובר, מעידה מזכ"לית השומר הצעיר, הקשב התרחב: "אם בעבר היה אצל הנוער הליברלי שפגשתי הרבה ניכור ליהדות, והובעה התנגדות ליהדות אפילו כתרבות וכעולם ערכים, היום יש הרבה יותר רצון להתחבר ולאמץ את זה כחלק מהזהות האישית". היא מספרת על חניכים שמופיעים עם ציצית בבתי ספר שהתנועה פועלת בהם, אם כי מסייגת ומבהירה שמדובר במיעוט. השינוי מתבטא גם בביקוש לסיורי הסליחות שהתקיימו השנה, ושבעבר נדרשה עבודה רבה כדי לשכנע חניכים לצאת אליהם. "זה מתחבר לחיפוש הזהות של מי אני, חלק ממה אני, ואיך הגעתי לנקודה הזאת שאני בממ"ד ויורים עליי טילים".
עוד כתבות בנושא
באותה החלטה מ־2007 כרכה תנועת השומר הצעיר את לימוד מסורת ישראל בהכרעה חילונית עצמאית על עיצוב החיים. גם החזרה למקורות שהיא מתארת כעת אינה אימוץ הסמכות ההלכתית. היא מבקשת לשוב ולהתווכח בתוך הבית היהודי, אחרי תקופה שבה חלק מהצעירים לא רצו להיכנס אליו כלל.
הפתיחות ליהדות אינה פוטרת בעיניה את המחנך מהכרעה על תוכנה. "אנחנו רואים חיבור של הזהות היהודית גם לתפיסות גזעניות בעינינו – אנחנו העם הנבחר ומגיע לנו יותר מעמים אחרים. ההתמודדות שלנו היא על הפרשנות, מה המשמעות של להיות העם הנבחר – שאנחנו יותר טובים או שיש מאיתנו יותר ציפייה?" בפרשנות שלה, מושג העם הנבחר מבטא שאיפה לכונן חברת מופת הדואגת לגר, ליתום ולאלמנה, ושואפת לשלום גם בזמנים קשים.
ניצן, גם אצלכם מזהים תהליך של התחזקות?
מזכ"לית הנוער העובד והלומד מסתייגת מהניסוח. "אני מרגישה שהשאלה הזו היא החמצה. היא מבקשת לכפות על הנוער את אופני החשיבה שלנו, המבוגרים, ולא לראות במה הוא באמת מונח, מה מטריד אותו". בזמן שאנחנו סופרים צפיות של בני נוער בחשבון הטיקטוק של הרב יגאל כהן, היא אומרת, מתרחשת מהפכה אחרת שמביאה אותם לפנות אל הצ'ט כדי להתלבט בדילמות אישיות וליצור עימו מערכת יחסים אינטימית. "קורים פה תהליכים שמשנים את בני האדם, וכולם עסוקים במשהו שהוא לא הדבר העמוק שעובר על בני הנוער", היא גורסת.
אנחנו מדברות על שאלות מהותיות באמונה. למה רוצים לתקוף אותי כי אני יהודי, מה יהודי בי.
"הדבר העמוק שאנחנו מזהים התמודדות איתו הוא תהליכי חשיבה של מה אני יכול לעשות כדי שהמקום הזה יהיה טוב יותר. הם לא גדלו בתודעה שאמרו להם 'בלעדיך האירוע פה קורס'. הדבר העמוק שהם מחפשים זה את האמירה 'צריך אתכם'".
בפעילות שהתקיימה לקראת הבחירות, היא מספרת, ביקשו חניכי הנוער העובד והלומד לקרוא לאותה תוכנית "מי שואל אותך". "הם מרגישים שלא מדברים איתם, ובחרו לעסוק בסוגיית החינוך הציבורי. בני נוער אומרים שמשחררים אותם מבית הספר באמצע היום כי אין להם מורים. אני שואלת אותם: אתם רוצים להיות מורים? וזה פותח שיח אחר לגמרי".

"חזרנו לנקודת הזמן החלוצית". חניכים של תנועת הנוער השומר הצעיר | צילום: השומר הצעיר
הקשר בין אחריות לבירור־זהות עלה גם מעצרת שקיימו חניכי קן פתח־תקווה של הנוער העובד והלומד עם משפחתו של ימנו זלקה ז"ל, שנרצח בידי קבוצת נערים. "שאלנו את המשפחה איזה משפט הם רוצים שיוטבע על הסטיקרים שיצרנו", מספרת ניצן. "אחותו בחרה במשפט 'דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. היא הסבירה שמי שיודע מי הוא ומה הוא, זה ישנה את ההתנהגות שלו. זו גם הגישה החינוכית שלי – ככל שהם יעמיקו בזהות שלהם ויבינו מי הם ומה הם, העשייה והאחריות שלהם ילכו ויגדלו. לשם אנחנו מכוונים".
הדרישה הזו מיושמת גם באופי הפעילות של התנועה. "אנחנו בעיצומה של השקת שינוי שכולל עבודה על תוכנית ההדרכה ומודל הפעילות של הקן. הגברנו את האחריות האישית של השכבה הבוגרת, ויצרנו עוד תפקידים ומצבים שבהם בני הנוער נדרשים לקחת יותר אחריות", היא מסבירה.
איפה היה האדם
יגאל קליין מסכים שאי אפשר למצות את השינוי שעובר על הנוער בהסתכלות על סממנים חיצוניים בלבד. "בחירת הנושא של 'ראשינו בעמקי תורתה' היא הזמנה לגלות את העומק שבעולם התורה. נשב במעגל, נלמד, נברר ונעמיק, אבל זה לא הכי פשוט".
כשנה לאחר פרוץ המלחמה הגיע יגאל לישיבה תיכונית, בבוקר שבו נודע על בוגר שנפל. אחד מאנשי החינוך במוסד אמר לו שהוא מזהה אצל התלמידים משבר אמוני: איפה ה' היה בשמחת תורה, מה עושים עם שאלת צדיק ורע לו. "היו רגעים של קושי, ויש רגעים של שאלות אמוניות שצריך לתת להם מענה. מצד שני, כשמדברים על עולם התפילה כעולם רוחני – אנחנו פוגשים אותו ברמות שאני לא זוכר".
יגאל מוסיף ומספר על מפגש מכאיב אחר. רכז מחוז ירושלים של התנועה, שנפצע קשה במלחמה, הגיע ללימוד הורים וילדים שהתקיים באחד הסניפים. כאשר גילה ילד שאין לו עם מי ללמוד, הציע לשבת איתו. הילד שאל על הפציעה וסיפר שגם אביו פצוע, אבל פצעיו אינם נראים: הוא פוסט־טראומטי. "הילד שאל אותו: תגיד, אתה כועס על אלוקים? הוא ענה שבהתחלה היה לו מורכב, אבל עם הזמן האמונה שלו דווקא התחזקה. והילד מתאר שהוא עבר את אותו דבר. אמונה היא עניין פנימי ואישי, אבל חשוב להבחין בעצם הדבר ששיח מורכב על אמונה יכול להתנהל בין רכז מחוז מבוגר לילד צעיר".
בסקר של המכון למדיניות העם היהודי מהקיץ האחרון, עלה שבני הנוער מדווחים על התקרבות למסורת אצל חבריהם יותר מאשר אצל עצמם. האם זו אכן התקרבות למסורת, או רק שינוי בנראות כי זה נהיה מגניב?
ניצן: "זו בדיוק ההחמצה שאני מדברת עליה. הם אומרים 'אני רואה את זה אצל חברים שלי, אבל אני לא כזה'. יש פה דווקא משבר אמונה. למי שמאמין, מאוד קשה לחיות בשנים האחרונות. אני מדברת על אמונה בערכים, אמונה באלוקים, אמונה שיהיה טוב. אחד החברים שלי למד להדריך בפולין, ובאחד הקורסים הוא היה עם בחור חרדי. הוא אמר לו 'אתם לא שואלים איפה היה אלוקים בשואה?', והבחור ענה לו 'ואיפה היה האדם'".

חברים בתנועות הנוער השונות בישראל במעגלי שיח בכיכר רבין. | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
השירים שזכו לפופולריות במלחמה הפכו לאחד מסממני התקופה, אך ניצן רוזנווקס־זיו מזהירה מפני פרשנות חפוזה והסקת מסקנות מהירה מדי. כאשר השיר "תמיד אוהב אותי" צבר תאוצה והושמע בכל מקום, היא שוחחה על כך עם החניכים. "הם הסבירו לי 'חרב עלינו עולמנו, ויש שיר שאומר שלא משנה מה נעשה, יהיה עוד יותר טוב'". לעומת זאת, בשירים עכשוויים היא מזהה שינוי שמלמד על נכונות להכיר בכאב, "שימו לב איך שהלהיט התחלף היום ל'הלוואי' של חנן בן־ארי ופאר טסי. הנוער שר היום מילים אחרות ולא אומר לך באוטומט 'יהיה עוד יותר טוב'. בעיניי התשובה לא קשורה בהתחזקות אלא בהתרסקות של העולם שלהם ולצורך למצוא נתיב חזרה לתקווה. אתה בונה אותה מחדש צעד אחרי צעד, רוכש מחדש את האמונה שלך בעצמך, בחברה הישראלית, בערכים שלך".
יגאל קליין מתעקש שאי אפשר להתעלם מהנדבך האמוני אצל הנוער, ואף טוען כי אין משבר אמוני. "בני הנוער עוברים תהליך. אם כבר מזכירים את חנן בן־ארי, יש סרטון מהופעה שלו ובו רואים קהל מגוון ששר את השיר 'השיבנו' דקה לפני יום הכיפורים. יש היום מוכנות לעמוד באקספו תל־אביב ולשיר 'השיבנו ה' אליך ונשובה'. מתוך סערת מלחמה יש חיפוש עמוק, מכל מיני סיבות. החיפוש הזה מביא אותי לשאול מי אני, מה העם שלי, מה הסיפור פה. למה כשלוחמים הגיעו לקיבוצים לחלץ את התושבים והם לא רצו לפתוח את הדלתות מחשש לחייהם, מה שגרם להם לפתוח זה שאמרו להם 'שמע ישראל'".
ניצן: "אני מוטרדת מזה שאתה נותן דוגמה מהופעה באקספו. השאלה שמטרידה אותי היא האם יש פה תזוזה לקראת תשובה ותיקון חברתי בישראל".
מבחינת יגאל אלה לא שתי שאלות נפרדות, ההתחזקות באמונה והתיקון החברתי.
"אני שמה על זה סימן שאלה, זה ייבחן עוד כמה שנים. אני מכוונת שנראה את זה במעשים – בהתיישבות, בחקלאות, בחינוך – שדות שהגברנו את העשייה שלנו בהם. הדור הזה חי בגבורה שלא חלמנו עליה. השאלה היא האם אנחנו המבוגרים נצליח להצמיח ממנה מעשים של הגשמה. היום ברור לבני הנוער שמדינת ישראל היא הבית היחיד לעם היהודי, זה לא היה ברור להם קודם. יש כאן שאלה אמונית, בוודאי, איזה ישראלי לא עבר שאלה כזו עם עצמו אחרי 7 באוקטובר? אבל הסוגיה המהותית היא הקשר בין גורלי לגורל עמי. כמו שזלדה אומרת, שלומי קשור בחוט לשלומך".
כשאימא ואבא רבים
רוני גבעוני־לזר מזכירה את המונח "אנומיה", שמשמעו התערערות הנורמות והסדר שאמורים לארגן את החיים. בעיני החניכים, היא אומרת, עולם המבוגרים אינו מתפקד. בתי הספר עברו התפרקות, ועד היום מתקשים לייצר יציבות. "הערעור הזה של דברים שהיינו בטוחים בהם הוא גם הזמנה, הוא דלת. בדלת הזו יכולים להיכנס אמונה, זהות וסולידריות, אבל גם אלימות וגזענות. יש כאן שאלה מה תפקידנו כתנועות חינוכיות".
לדברי ניצן רוזנווקס־זיו, הבעיה האקוטית ביותר אצל בני הנוער היום היא הקיטוב בחברה הישראלית. היא מתארת אותו באמצעות דימוי משפחתי: בני הנוער מרגישים שברמת המדינה, ההורים התגרשו. "אמא ואבא רבים, והם לא יודעים על מי להסתכל. בשביל ילדים זו חוויה שוברת". במציאות כזו, המפגש בין התנועות נדרש להציע יותר מתצלום של חולצות שונות.
יש פעילויות משותפות?
"לא מספיק", מודה יגאל. הקשר מתקיים בעיקר בהנהגות ובדרגי השטח הבוגרים. לצד הקשיים המעשיים, קליין מצביע גם על שאלה חינוכית של עיתוי. "יש תמיד דילמה באיזה גיל נכון לעשות פעילויות משותפות, מתי נכון לעשות את הבירור העצמי והשבטי של כל תנועה בעצמה, ומתי נכון לפתוח את המעגל".
רוני מזכירה כמה קשה להבטיח במציאות הביטחונית הנוכחית אפילו שטיול רגיל יֵצא לפועל. "אני מתפללת כל יום שיצאו לטיולי פתיחת שנה, שרק יצאו ויטיילו", היא אומרת בכאב, ותוהה מתי, בין הביטולים החוזרים, יספיקו החניכים ליישם את אהבת הארץ.
גם החשש מהמפגש בין החניכים אינו זהה. קליין מספר על קומונריות החוששות שיידרשו להצטדק ולהשיב על האשמות שונות כלפי הציבור שלהן, ולהתמודד עם סטיגמות כמו "משיחיים". ואולם לדבריו, במפגש עצמו החשש מתחלף בתחושה ש"הלוואי שהיו יותר מפגשים כאלה". ניצן מצטרפת: "כל מפגש כזה מסתיים ברצון לקיים עוד מפגשים כאלה".
רוני מבהירה שהמתח העיקרי אינו סביב הדת אלא בין ימין לשמאל, ואיננה נרתעת מוויכוחים. "לדבר רק על הדברים שאנחנו מסכימים עליהם, לא לדבר על מה שאנחנו לא מסכימים ולקרוא לזה אחדות – זה בעיניי לא בונה אמון".
ניצן מנסחת את השאלה החשובה בעיניה כתנאי למפגש, "אם הציבורים תופסים אחד את השני מלכתחילה או בדיעבד. השאלה היא האם כל ציבור בישראל עושה מאמץ לגרום לציבורים אחרים להרגיש שהם מלכתחילה. יש מעט מאוד מאמץ לגרום אחד לשני להרגיש ככה". היא רוצה לדעת שבתמונת הגאולה של קליין יש לה מקום כפי שהיא, "עם החולצה הכחולה והג'ינס". קליין מזכיר שמנגד, תפילת יום הכיפורים ברחובה של תל־אביב הפכה בעצמה לבעיה: "אני חשתי את זה על בשרי".
לקראת "האסיפה הישראלית", התכנסות תנועות הנוער לציון רצח רבין, התקשרה ניצן ליגאל קליין. "אמרתי לו 'הכול מוכן, תתפלל שיעבור בשלום'. הוא אמר לי 'תתפללי גם את, כשאנחנו מתפללים ביחד זה הכי חזק'. זאת התפיסה העמוקה שלנו. אני באה לפה ויודעת מי רוני, מי יגאל ומי אני, ושאנחנו חלוקים, אבל שיש לנו גם מרחב הסכמה רחב ואיתו אנחנו מנסים לקדם את המציאות".
קליין: "יש אמון בינינו שגם אם אנחנו חלוקים, הכוונות של כולנו טהורות. לא מספיק מאמינים לנו", הוא צוחק. כשפוליטיקאים מבטלים אפשרות כזו בטענה שכאן לא תנועת נוער, הוא מציע להם: "תהיו תנועות נוער".
ויש גם גבולות שהם מתקשים לפרוץ. קליין מספר שהחלטות של ועידות בני עקיבא על שיח עם הציבור החרדי לא הבשילו לקשר בעומק הרצוי, אף שמתקיימים מפגשים ומתנהלים קשרים עם גורמים חרדיים. רוני מוסיפה שגם החברה הערבית כמעט נעדרת מהמפגשים המשותפים של תנועות הנוער.
מה מצב האידאליזם בקרב הנוער?
"הם לא צריכים את תעודת ההכשר שלנו", משיב קליין, ומדבר על עלייה אדירה באחוזי הגיוס ועל עלייה בביקוש לתפקיד קומונרית בשירות הלאומי ולשנת שירות. "אולי הם לא משתמשים במילים שאנחנו השתמשנו בהן בפעולות של בני עקיבא, 'חסר גלגל – אני גלגל'. במקום זה, המילה 'הנני' מאוד נוכחת בשנים האחרונות".
ניצן מסתייגת מהכתרת הנערים בתואר "דור הניצחון". יגאל חולק: "הם אומרים את זה על עצמם. 'חשבתם עלינו שאנחנו דור הטיקטוק, סיפרנו לכם סיפור אחר'". אין כאן מחלוקת על עצם הגבורה, היא מבהירה; השאלה היא אם המבוגרים יצליחו להצמיח ממנה חיי הגשמה.
היא מספרת על חניכים בסיירת התנדבות בשדרות שהתקינו גלאי עשן בבתים של פצועי צה"ל, ובסיום ביקשו להשתמש בגלאים שנשארו גם לבתיהם של הסבים והסבתות של חברי הקבוצה. בעיניה זוהי דוגמה לרוח של אחריות ומסירות, שאינה מסתיימת במילוי המשימה שהמבוגרים הגדירו. "אנחנו צריכים לתבוע מבני הנוער, והם שם עוד יותר, מזהים בעצמם את האנשים הבאים שזקוקים להם".
הציבור הדתי־לאומי נושא במחיר כבד של הלחימה, כפי שמשתקף גם בחלקו בנופלים. האם הנכונות הזו להקריב מתרחבת היום לכל חלקי הנוער הישראלי?
"יש עוד ציבור שחלקו בנופלים גדול ביחס לחלקו באוכלוסייה – יוצאי אתיופיה", מציינת ניצן. "זו קהילה שסוחבת הרבה כאב מקשיי הקליטה בישראל, וראינו שזה לא פגם במוכנות האדירה של הבנים והבנות לצאת ולחרף את נפשם מתוך אמונה עמוקה בשרשרת הדורות. יש ביניהם בוגרים של התנועה שלנו שנפלו וכתבו דברים שאולי לא היינו שומעים אלמלא נפלו, כמו 'אני פה בהמשך למסע של ההורים שלי', או 'אני לוקח בתרמיל שלי את המסע של הקהילה, ואני יודע ששלחו אותי לפה'".
כולם מעידים על שאיפה מבורכת לשירות משמעותי. "אתה רואה את ההליכה אחרי הנופלים, פוגש את הרצון", אומר יגאל. רוני מבקשת להוסיף לתמונה גם את הפחד. "הרבה מהיציאה לשנת שירות היא רצון להבשיל לפני שיוצאים לקרב". "לדעת את הלמה", מוסיף יגאל. "הציבור שלנו הולך גם לישיבות ההסדר ולמדרשות. בשנת שירות יש הרבה התמודדות עם ה'אני', עם החברה ועם כל מיני קצוות שלה. הדבר הזה מאפשר בירור יותר עמוק".
"אבל זו גם עוד שנה של הבשלה לפני שיוצאים למלחמה", שבה ומחדדת רוני. "צריך להגיד את זה, זו עוד שנה של נעורים. יש מגמת עלייה באחוזי הגיוס, יש הבנה של החשיבות ורצון לשירות משמעותי, ובאופן טבעי זה בא גם עם המון חששות. הסיפור של צבא העם חזר להיות מרכזי ובקונצנזוס. לפני שבעה באוקטובר נאבקנו בשומר הצעיר במגמה להקטין את הצבא ולהפוך אותו לצבא קטן ומקצועי. היום אין שאלה שהצבא הוא אחריות של כל חלקי החברה הישראלית. צריך לזכור שצה"ל מגן על כולם – יהודים, ערבים, דרוזים, נוצרים וצ׳רקסים".
לא לאבד את הצפון
ומה קורה אחרי השחרור, כשהחניכים יוצאים לחייהם הבוגרים? עד כמה התנועה נשארת רלוונטית להם?
ניצן: "יש לנו תנועת בוגרים שמגיעה היום עד גיל 55, של חבר'ה שחיים יחד ועוסקים במשימות בכל חלקי החברה הישראלית, בהתיישבות ובעיקר בחינוך. את הצעירים אנחנו מזמינים לתנועה של הגשמה. מי שמשתחרר היום יודע שגם מחכים לו מילואים. ואגב, אין לדור הצעיר שאלה אם ללכת".
גם בשומר הצעיר, מספרת רוני, פועלים קיבוצי מחנכים שחבריהם מקיימים חיי שיתוף ומשימה. המלחמה שינתה את המשימות. "הגשמה היא לשאול מה צו השעה ומה התפקיד שלנו כתנועה ביחס אליו. בעבר נהגנו להגיע בעיקר לפריפריה החברתית ולעסוק בחינוך. זה עדיין מרכזי, אבל בשבעה באוקטובר נפל דבר. אלה הקהילות שלנו שצריכות להרים את עצמן ממינוס, לא מאפס".
היא מספרת על כחמישים בוגרים שחיו בתל־אביב, הגיעו למלונות המפונים ובהמשך עברו לניר־עוז כדי לסייע להחזיק את החיים בקיבוץ עד שייבנה מחדש וקהילתו תוכל לשוב. "הם עשו בחירה שלפני שבעה באוקטובר הייתה דמיונית – לעצור את החיים, לקחת את בני ובנות הזוג ואת כל החלומות ולעבור לניר־עוז".
יגאל מצביע על כפרי הסטודנטים של בני עקיבא כמסגרת המאפשרת רצף של שייכות לתנועה, ועל זוגות המחפשים אפשרויות הגשמה. "יש לנו את האנרגיה ההתיישבותית – גרעינים, פריפריה, חוות. אצלנו גרעיני הנח"ל חזקים בגבול המזרחי וגם ביהודה ושומרון. איפה שאפשר לחזק".

רוני גבעוני־לזר, ניצן רוזנווקס־זיו ויגאל קליין | צילום: אריק סולטן
ניצן מחזירה את המבט צפונה. "מדינת ישראל עלולה לאבד את הצפון. אנחנו בפספוס ענק של הדבר הזה. הוספנו עשרות רבות של חבר'ה משנת שירות, נח"ל וגם אחרי הצבא בצפון, כי אנחנו מזהים אותו כיעד אסטרטגי לקיומה של מדינת ישראל". היא מבקשת "לחזור להתיישבות ובגדול", יעד הגשמה מחודש של הנוער העובד והלומד, ומדגישה שהחזון הזה משותף לשלוש התנועות. "אנחנו מבינים שהיום מדינת ישראל צריכה את הצעירים שיחזרו להתיישב". היא מצביעה על קריית־שמונה ועל הצפון בכלל כיעד אסטרטגי שאינו זוכה לתשומת הלב הראויה, ומספרת על תגבור גרעיני שנת שירות ונח"ל, ועל הזמנת קבוצות להתיישב גם אחרי השחרור – בצפון, על הגבול המזרחי ובנגב המערבי.
הגבול המזרחי גם בואכה יהודה ושומרון?
"אנחנו לא נתיישב ביהודה ושומרון, אבל בהחלט בבקעת הירדן".
"על ההתיישבות יש בינינו ויכוחים מטורפים", אומר יגאל. ובכל זאת הם מזהים משימה שאפשר לפעול בה יחד, גם אם המפות אינן חופפות.
כשאני מבקשת מכל אחד לבחור דבר שהיה רוצה ללמוד מהתנועות האחרות, יגאל מצביע דווקא על הקשר המתמשך שלהן לבוגריהן. "אני רואה בשתי התנועות גם רכזים וגם פעילים שהתנועה היא משימת החיים שלהם. תנועה לכל החיים זה ערך שהייתי רוצה לקחת מהשומר הצעיר ומהנוער העובד והלומד".
רוני בוחרת בשורשיות של בני עקיבא, במבט אלפי שנים אחורה וקדימה. "זו תפיסה שאני עובדת לטעת בחניכים ובחניכות – שאנחנו פה, שהשורשים שלנו בארץ עמוקים כעומקה של היהדות". מהנוער העובד והלומד היא מבקשת לקחת את שוויון ערך האדם והאישה ואת הפעולה האקטיבית להתחבר לחברה הישראלית, ומבקשת לפעול יחד לשיקום הצפון. ניצן בוחרת באהבת העם והארץ של שתי התנועות שהייתה רוצה לאמץ יותר בתנועתה, ובתרגומה למעשים משותפים. יגאל כבר מציע: "יאללה, בואו נקים את היישוב המשותף הראשון, באזור הבקעה".
"ראשינו בעמקי תורתה" עוד יושר בשבת הארגון, אבל באוויר נותרות גם כמה שאלות פחות נוחות: מה מלמדים ילד שכועס על אלוקים, האם בחלום הגאולה יש מקום למי שלא יחזור בתשובה, ומה נשאר מהשליחות כאשר שנות ההדרכה מסתיימות. התשובות שמציעים השלושה שונות, אבל אף אחת מהן אינה מאפשרת למבוגרים להסתפק בהתפעלות מן הנוער. כפי שאומרת ניצן: "אני אומרת להם, אתם צריכים לתת את השנים הכי יפות שלכם לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל. גם אני החלטתי לעשות את זה".
עוד כתבות בנושא




