בתחילת השבוע חזרנו מחופשה זוגית היישר אל ערמת הכביסה המתפקעת שהמתינה לנו בסבלנות מעוררת השתאות. מאיפה אורך הרוח הזה של הכביסה, ולמה הרובוטיקה עוד לא הגיעה לתחום עבודות הבית? לא, אל תדברו איתי על איי־רובוט שואב־שוטף. זה לא נחשב, וחוץ מזה עוד לא קניתי אותו. ובכן, אחרי שהמכונה הראשונה הסתיימה והשנייה כבר נכנסה, פניתי אל מתקן תליית הכביסה רק כדי לגלות שערמת בגדים קשים למחצה, רטובים לשליש ומסוידים על מלא מונחת עליהם. הפכתי בהם, נאנחתי, הפטרתי "כפרת עוונות" וקיוויתי רק שהבת שלי בחרה בבגדים שגם ככה התכוונה לא ללבוש יותר לעולם. שוין, עכשיו כבר מאוחר מדי.

כן כן, חודש ארגון כאן, למי שלא שם לב. והשבוע הבא עלינו לטובה יהיה השבוע האחרון של החודש ההוא, שאין כינוי שהולם אותו פחות מ"ארגון". הוא הרי כל כך מבולגן, ויש בו גם חזרות והתנדבות ופעולות שזזות כל הזמן ביום ובשעה וצריך להחזיק ראש, ובכלל בתקופה הזו כדאי לשמור את הסלולרי ערני, מוטען וקרוב־קרוב, כי בכל רגע יכולה לקפוץ רשימת השתבצות להבאת מצרכים לסניף – ואם פספסת עוד תצטרכי לעבור במכולת כדי שחניך הבית לא יהיה מבואס. וכמובן הצביעוֹת, בעיקר של פרצופים ובגדים ושיער, ובקצה גם מעט קירות, ורעש לשכנים – טוב, זה באמת לא מצחיק, כדאי לפזר את החגיגה בשעה נורמלית.

אנחנו הורי בני עקיבא ותיקים. החניך הראשון שלנו הוא כבר אבא בעצמו, אבל לא אשכח את ההלם כשהוא יצא בפעם הראשונה לסניף בכיתה ד', בלי כחול־לבן ובלי עניבה (אפילו לי זה נשמע מצחיק עכשיו). וכשאחותו הצטרפה לתנועה ויצאה מהבית עם מיטב שמלותיה ורק לא בבגדי התנועה, לא הבנו מה קרה לבני עקיבא "שלנו". מה, אי אפשר לדרוש מהילדים דרישות מינימליות? עד כדי כך נחלש החינוך? ומה עם גאוות היחידה שהייתה לנו? ואחר כך הגיע חודש ארגון, ואיתו הבישולים האינסופיים – פתיתים שרופים, נקניקיות, פויקה ופונדו. ואנחנו ההורים תופסים את הראש כי לאן שלחנו אותם, לתנועת נוער או למאסטר שף? הרי גם זה לא היה בתקופתנו.

והאמת הלא נעימה היא שלא ממש מעניין מה היה בתקופתנו. אפשר לספר עליה כנוסטלגיה, במקרה הטוב כהשראה, אבל לא בהתנשאות. עכשיו תורו של הנוער הזה, עם החניכים והמדריכים וצוותי נחשון וארגון, עם הקומונרית שמנצחת על כולם לפי כוחה ועם רכזים מלווים. כל אלה מכוונים את הסניף באופן שמתאים לחבורה, כלומר לילדים שלנו, שגדלים היום. חוץ מזה, כל סניף הוא תבנית נוף השכונה, היישוב או העיר, והוא מורכב משפחות משפחות, והסגנון והחינוך שלהן - כלומר שלנו ההורים - הוא שיוצר את הסניפים.

הוויכוח הבלתי נגמר, שלא לומר מתיש, על בנות שרוקדות בחושך עם כפפות / גרביים זוהרות / סטיקלייטים / מסכות לבנות מפחידות, וכל מה שהדעת יכולה להעלות וגם לא, הוא דיון שמתנהל כל שנה, בעיקר בין מבוגרים. החבר'ה עצמם לא כל כך רוצים לשמוע. וכמה שהייתי רוצה לצלם את הבת שלי רוקדת ולא לצלם בערך את האזור שבו היא אמורה להיות לפי תיאורים כלליים וניחושים לא כל כך טובים – זה מה יש. גם אני ניסיתי לדבר אי־אז על ליבם של מדריכי הבית עד שהם הסתכלו עליי ואמרו: אמא, המדריכות בצוות לא מוכנות לשמוע על דרכים אחרות להופיע. הן מחכות לאולטרא־סגול הזה כל השנה. זו הדרך היצירתית שלהן להביע את עצמן. הרמתי גבה ואחר כך עוד אחת, התבאסתי מעט וזהו. זה לא שלי, זה שלהן.

זה לא שילדים מסיימים להתחנך בכיתה י' או י"א, זה לא שאין לנו מה להוסיף להם. יש לנו ועוד איך, ולהם יש במה להשתפר ולאן לשאוף. חשוב לחתור קדימה. הילדים־מדריכים שלנו מתנסים בתפקיד חינוכי, וזה לא פשוט. הם לא תמיד יודעים להגיב נכון מול דילמה חינוכית כזו או אחרת, הפעולות צריכות לפעמים לקבל כיול נוסף. אפשר לכוון, לפעמים אפילו ממש צריך. אבל השאלה היא מה היא נקודת המוצא, מאיפה אנחנו מתחילים להסתכל על הסניף. האם ממקום של כבוד לחבורה שעומדת מולנו, או ממקום מתנשא, מטיף, יודע כול. האם ממקום מקשיב לעומק, או כזה שיודע את כל התורה כולה כי מה שהיה נכון פעם, נכון גם לעכשיו.

רק מי שעושה טועה

הייתי חניכה, מדריכה וקומונרית. המון שגיאות נעשו סביבי, וכמה שהשתדלתי בתורי לעשות את המיטב, גם אני שגיתי לא מעט. רק העושים גם טועים. אל התנועה של הילדים שלנו צריך לגשת בהרבה אהדה והערכה. ואם נדבר רגע על מה שהיה פעם, כדאי לציין שאצלנו לא היו שבטי יובל וגם לא שבטי אופק שמלמדים את החניכים של היום מהי קבלה של ילדים עם צרכים מיוחדים. בתקופה שקוראים לה "פעם" גם לא היה צוות נחשון שמוסיף נופך של עשייה והגשמה. התנועה כולה מתקדמת, ואיתה הילדים שלנו והחברה כולה.

בכל פעם שאני משוחחת עם ילדיי ועם חבריהם אני מגלה עוד עומק, עוד מחשבה חדשה, עוד נקודת מבט שלא הכרתי. אלה החבר'ה שאנחנו קוראים להם "דור הניצחון", ומי שנמנע מהכרזות כאלה, פשוט מביט בדממה מתפעלת מהכוחות שלהם הן בשדה הקרב, הן בהתנדבויות בתוך הקהילות והן בחקלאות, בשיקום, בבניין הארץ, בכל מקום שהם נקראים אליו. אי אפשר לומר בהתפעלות "איזה דור זה, וואלה חשבנו הם טיקטוק, תראו מה צמח פה", וממש במקביל לא לכבד את הדרך שלהם לעשות דברים.

המדהים הוא שבתוך חודש הבלגן המסחרר הזה מתרחשים תהליכים חינוכיים חשובים. יחד עם הפעולות השגרתיות לאורך כל השנה, בני הנוער גם מבררים לעצמם את הדרך ובונים עוד קומה חברתית, יהודית וערכית. על הפלא הזה, שמתרחש גם היום, למרות עידן הטלפונים וה־הכל בהקלדה מיידית ומרחוק, אני פשוט אומרת תודה.

Ofralax@gmail.com