כשאני שואלת את כרם חמד וילדר מה הזיכרון הראשון שלו מהאינתיפאדה, הוא מגיב בשאלה - "הראשונה או השנייה?". די בתגובה הזאת להעיד עד כמה המצב הביטחוני הסוער בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים הפך לסעיף אישי בביוגרפיה הפרטית שלו כבר בגיל מוקדם מאוד. "נסענו מדי פעם לשבתות הסברה ברחבי הארץ, יחד עם עוד כמה משפחות מקריית־ארבע ומחברון", הוא משחזר. "היינו מתפזרים בין קהילות ומספרים על חברון. במוצאי אחת השבתות הללו, כשהייתי בן שבע או שמונה, חזרנו הביתה דרך יריחו. כשהתקרבנו לעיר, הגברים באוטובוס התחילו להתלחשש. ואז פתאום נשמע 'בום'. אחת השמשות התנפצה. אני זוכר אש, בהלה באוטובוס וחושך מוחלט. אבל האוטובוס פשוט המשיך לנסוע עד קריית־ארבע, וזהו. לא דיברנו על זה".
"הבנתי שהדור השני רוצה לדבר". מתוך הסרט | צילום: דוד וילדר
עוד נסיעה שזכורה לו היטב: "היינו בדרך לנתב"ג כדי להביא משם את סבא וסבתא שלי. נסענו בכביש 35, שהיה ידוע שזורקים בו בלוקים על מכוניות. ואכן חטפנו 'בום', והמשכנו בנסיעה. רק כשהתבגרתי הבנתי כמה זה היה מסוכן. כשדבר כזה קרה לי כאדם בוגר, זה היה מפחיד בטירוף. פתאום קלטתי שזאת סכנת חיים ממשית".
זיכרונות מעין אלה הם התשתית העוטפת את הסרט התיעודי "ילדי חברון" (יאללה פילמס וכאן 11), בבימויו של אלעד גולדברג. הסרט עוקב אחרי שש דמויות שבגרו ביישוב היהודי בחברון בשנים הסוערות ההן, ושואל מה קורה לילדים שחיים בתוך מציאות מלחמתית, איך היא משפיעה עליהם, ומה אפשר ללמוד מהסיפור של המרואיינים על הכאן והעכשיו הישראלי. וילדר (40), תחקירן ובמאי־משנה בסרט, הוא גם אחד מששת בוגרי חברון המככבים בו.
אנחנו נפגשים בבית קפה בבנימינה. וילדר, נשוי ואב לשניים, מתגורר היום בטירת־הכרמל. הוא נולד בקריית־ארבע, אחד משבעה ילדים במשפחתו. אמו עבדה כקלינאית תקשורת ואביו היה דובר היישוב היהודי בחברון. לשיחה איתו אני מביאה את הרשמים שלי מהצפייה בסרט - לופת, מטלטל, סודק – וגם היכרות מוקדמת עם חברון: גם אני נולדתי בקריית־ארבע, גדלתי בה לתקופה קצרה, וכעבור כמה שנים חזרתי לאזור בשירות הלאומי. הדרכתי סיורים בחברון, ליוויתי קבוצות מבקרים בשכונות היהודיות ובמערת המכפלה, והסתובבתי בעיר בתקופה של רגיעה יחסית, בשנה שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה.
אבל בתוך זמן קצר השתנתה המציאות הנינוחה בחברון. את השנים הסוערות שבאו לאחר מכן, וילדר חווה מקרוב כנער מתבגר. "בסוף שנות התשעים אחת המשפחות שם עזבה, וההורים כינסו אותנו ושאלו אם אנחנו בעניין של מגורים בחברון. חלק מהילדים התלבטו, חלק היו בעד. שבוע אחר כך הרב שלמה רענן נרצח בביתו בתל־רומידה. ההורים שאלו שוב מה דעתנו, והפעם היססתי. זה היה מפחיד. ולמרות הכול, שבוע אחר כך כבר גרנו בחברון. התפיסה הייתה 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'".
הוא היה בן 12 כשמשפחתו הצטרפה ליישוב היהודי בחברון. שנה לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה, וכך נפתחה תקופה ארוכה של פיגועי ירי, התרעות על חדירת מחבלים, וגם לוויות של קורבנות הטרור. בכיתה ט' עבר וילדר ללמוד בישיבה התיכונית בדימונה, "וזה היה יקום כמעט מקביל. בחברון יש עמדות של חיילים בתוך הבתים, ובדימונה לא הייתה אינתיפאדה. אבל באותן שנים היו פיגועים בכל הארץ, ואנחנו כילדים בכיתה ט' היינו נוסעים בטרמפים להלוויות של אנשים שבכלל לא הכרנו. אני זוכר את עצמי פוחד מאוד, כי לא ידעתי מה קורה סביב הבית שלי".
בהמשך עבר לישיבה במעלה־חבר, סמוך לחברון. "שם היו הרבה התרעות על חדירות מחבלים. היינו ישנים במרוכז על מזרנים במבנה הקבע בישיבה, במקום בחדרים שלנו קרוואנים".
באיזה שלב הבנת שהילדות שלך שונה מזו של רוב ילדי ישראל?
"כבר מגיל צעיר. כתושב חברון אתה גר באזור ייחודי, והסביבה כל הזמן מפדבקת לך את זה. מבקרים מחו"ל תורמים כסף, ובתור ילד אתה זוכה לפינוקים מיוחדים כמו קייטנות קיץ מושקעות. יש הרבה טיולים, הרבה תקשורת, והתרחשויות ענק כמו שבת חיי שרה. היינו מארחים אנשים שלא הכרנו, הדלתות היו תמיד פתוחות. כשמשפחה חרדית רצתה לחגוג בר־מצווה בחברון, אמא שלי אמרה מיד - בואו.
"הכול היה מעורבב מאוד. מצד אחד גן עדן בדמות מניין קרליבך במערת המכפלה, שזו חגיגה מטורפת. אנשים מכל הארץ ומכל העולם מסתכלים עליך בעיניים בורקות ואומרים לך 'וואו, אתה גר פה'. מצד שני יש סיטואציות של פיצוצים, ירי ומעצרים. באמצע סעודת שבת יכלו לדפוק אצלנו בדלת ולומר 'יש בלגן בכיכר גרוס', ואנחנו היינו עוזבים את הצ'ולנט, רצים לכיכר, וכעבור שלוש שעות חוזרים להמשיך את הארוחה".
אחרי שסיים את לימודיו במעלה־חבר עבר וילדר לישיבת רמת־גן. האינתיפאדה השנייה כבר החלה לדעוך אז. "העיר הגדולה הייתה עולם אחר. שם נפתחתי קצת, התרככתי, נסדקתי. הבנתי שאפשר לנשום, שהעולם מסקרן יותר ולא חד־ממדי".
"רק כשהתבגרתי הבנתי כמה זה היה מסוכן". פיגוע הירי ליד חברון שבו נרצחו איציק וטליה איימס, אבישי שינדלר וכוכי אבן חיים | צילום: מרים צחי
בהמשך הוא התגייס לנח"ל החרדי, ושנה לאחר השחרור החל ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב. זו הייתה החלטה לא פשוטה: "הגעתי מרקע אידאולוגי ומוכוון מטרה, אבל כבר לא רציתי ללכת בתלם, אלא לחיות את החיים שלי. היה לי ברור שאני רוצה ללמוד משחק, אבל אפילו להגיד את המילים האלה היה לי קשה. לאורך כל שנות הילדות והתיכון הייתי באינטנסיביות של אידאולוגיה ולימודי קודש, באווירה שאומרת שאסור לבטל תורה. לעבור פתאום לעסוק בעצמי ובמה שאני אוהב - זה לא דבר מובן מאליו. הייתי צריך לשבור שיניים כדי להגיד את זה".
איך הגיבו ההורים?
"כאידאליסטים זה היה קשה להם, אבל הם פרגנו".
באותה תקופה, הוא מספר, לא הייתה מסגרת דתית "רצינית", ללימודי משחק, "וגם לא רציתי שתהיה. התפללתי שלא, כי אם תקום אחת כזאת, לכאורה אני אהיה חייב ללכת אליה. ואני רציתי להתאוורר, לצאת מהחממה". לניסן נתיב הוא הגיע עטור זקן, פאות ושיער ארוך. "הייתה לי נוכחות חיצונית דומיננטית, והייתי צריך ללמוד שפה חדשה. אבל תמיד הסתדרתי עם אנשים, בכל צורה ובכל מקום".
הרעיון לסרט שעוסק בחברון נולד כבר אז, לפני 13 שנה. "אמרתי לעצמי – יש לך חומרים פסיכיים. הכול כבר כתוב, לא צריך להמציא כלום, רק לעשות סדר". באותה עת הוא חלק דירת שותפים עם אלעד גולדברג, שהיה אז סטודנט בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. "הייתי מדבר על חברון, ואלעד ידע לזהות בתוך זה את הסיפור, מה גם שהמציאות הזאת לא הייתה זרה לו. הוא גדל באפרת, וזכר שבמשך כמה חודשים הם לא נסעו לירושלים בגלל המצב בכבישים. אלעד הבין באמת את הסוגיה, את הנפשות ואת הרגישות".
סמן שמאלי עם פאות
הפתיח של הסרט מציג מיד את הקונפליקט. קולו של ילד מצטט את המדרש מפרקי דרבי אליעזר, שמתאר כיצד אברהם אבינו רץ אחרי עגל שבורח ממנו, מגיע למערת המכפלה ומגלה שזהו פתח גן עדן. על רקע הסיפור הקסום מוקרנות תמונות שמציגות מציאות הפוכה: כאוס, ירי, אימוני חמאס. הקונפליקט הכללי ממשיך בקונפליקט אישי של וילדר מול אשתו, שמסרבת לאפשר לילדיהם לנסוע אפילו לחתונה בגוש עציון, בגלל החשש הביטחוני.
במרכז הסרט עומדים כאמור ראיונות עם שישה "בוגרי חברון". "רציתי את בני גילי פלוס־מינוס, חבר'ה שחוו את החוויות שלי, בדגש על שנות האינתיפאדה השנייה. אלה הדברים שאני מכיר, ואותם רציתי לספר", אומר וילדר. "כשהתחלתי לפנות לאנשים, גיליתי שזה מציף אותי. אנחנו מדברים, ואני מרגיש שזה כמו בלון לפני פיצוץ, כי אף פעם לא ישבנו לשוחח על השנים האלה בינינו. הבנתי שהדור השני רוצה לדבר".
המוכנות הזאת לפתוח ולשתף אינה מתקיימת בחלל ריק. בשנים האחרונות מתחילים בוגרי שנות האינתיפאדה ביו"ש לדבר גם על ההיבטים הטראומטיים של ילדותם. הדברים צפים ברשתות החברתיות, בקבוצות שנועדו לשיתוף זיכרונות וחוויות שלא דוברו כמעט בפומבי. גם המבוגרים יותר בכמה שנים מתחילים לגעת בפצעי העבר. רק לפני שבועות אחדים סופר במוסף זה על סרטה התיעודי של עתיה זר, בתם של מרים ומשה לוינגר, שחוזרת אל ילדותה בבית הדסה בחברון. הנגיעה בפצעים, מדגישים רבים מבני הדור ההוא, אינה כרוכה בהכרח בהתנערות מהאידאולוגיה החלוצית. האמונה בצדקת הדרך נותרה בעינה, אך לצידה, ואולי בהשפעת אדוות המלחמה הנוכחית, יש הכרה בצורך לדבר על המחירים שגבתה.
"מה שמדינת ישראל חווה עכשיו, אנחנו חווינו כבר". כרם חמד עם הוריו במהלך הצילומים | צילום: טל בכר
ועם זאת, חלק מהמרואיינים של וילדר היססו לפני שהסכימו להשתתף. בסרט נשמע גם קולה של אישה שמצהירה כי לא תיקח חלק בפרויקט כזה. "לכל מי שגדל בחברון יש טראומה מהתקשורת", אומר וילדר. "צילמו אותנו והוציאו אותנו ממש רע. אבא שלי, כאיש תקשורת, ספג הרבה רפש. הכרנו את זה ונכווינו מזה, ולכן אדם מבחוץ לא היה יכול לעשות סרט כזה. זה חייב לבוא מבפנים, ועדיין היינו צריכים לרכוש את האמון של האנשים.
"גם האמון שלי לא היה אוטומטי. רעדתי מפחד לאורך כל הדרך, שאלתי את עצמי איך זה יצא, ואם אני לא עושה בעצמי את מה שעשו לנו. סמכתי לגמרי על אלעד כבמאי, אבל בעשיית סרט מעורבים הרבה אנשי מקצוע, ולא כולם רואים את הדברים באותו אופן. עד ההקרנה לא נרגעתי. הרגשתי שרק כשהסרט יוצג מול קהל, אבין מה בעצם עשיתי".
הרקע האישי של וילדר העניק לו גם גישה לחומרי ארכיון היישוב היהודי בחברון, שרבים מהם צולמו בידי אביו. בחלוקת העבודה בין יוצרי הסרט, וילדר היה זה שמביא את האנשים ואת החומרים, וגולדברג הופקד על גיבושם לסיפור קולנועי. "הוא היה צריך לפצח את הנרטיב, כי אפשר לספר עשרות סיפורים שונים. אלעד הבין את הפצע, והתעסק עם החומרים בחרדת קודש".
בשיחות עם ששת גיבורי הסרט עולות עדויות על תחושת השליחות המתמדת, על החשיפה לאלימות ולשכול, על המחיר הנפשי שנגבה מילדים שנדרשים להתמודד עם מציאות כזאת, וגם על היחסים עם השכנים הערבים. הצופה הישראלי הממוצע יופתע אולי מתיאור הנינוחות היחסית שאפיינה בעבר את חיי היהודים בתוך הסביבה הערבית, כולל קניות בשוק של חברון ואף ביקורי בית אצל פלסטינים - דברים שנעלמו לחלוטין אחרי הסכמי אוסלו. אלישיב כהן משחזר למשל סצנה שנראית היום דמיונית: כילד פעוט הוא לקח פעם כד מטבעות מביתו, והלך לשוק לקנות לעצמו אופניים. כעבור זמן מה הוא נרדם בחנות, והמוכר הערבי נשא אותו חזרה אל בית משפחתו. מרואיינת נוספת, שולמית ארנון, מספרת שהלכה לראות סרט בביתן של שתי חברות, ילדות ערביות.
"אני איש של אנשים, בני אדם מסקרנים אותי", אומר וילדר. "גם אם אתה לא יכול להיות חבר של הערבים בחברון, נוצרים קשרים קטנים דרך אמירת שלום או קניות בשוק, וזה אף שגדלנו על האיסור 'לא תחנם'. אני זוכר את עצמי בגיל מבוגר יותר מסתכל מהחלון על השלאלה, השוק הערבי, ומת ללכת לשם, לקנות מכנסיים, לפטפט עם המוכר - אבל אני לא יכול. הקסבה נמצאת ממש מתחת לבית, ואי אפשר להיכנס אליה.
"בשנים שאחרי אוסלו יכולת ללכת ברחוב בחברון, ופתאום תתפתח קטטה עם ילדים ערבים. זה היה האויב, לא חבר שלך מהכיתה. לא רצית להסתבך, אבל גם לא יכולת להבליג אם פגעו בך. צריך להודות שבסופו של דבר זו הייתה התקשורת שלנו כילדים מול ילדים. רבנו כי לא יכולנו לדבר, לא יכולנו לשחק יחד כדורגל. בבית הספר הייתי ילד טוב ורגיש שלא מסתבך במריבות, וברחוב יכולתי למצוא את עצמי בקטטה. הפער הזה היה אדיר".
המפגש הקרוב עם ערבים הוליד אצל וילדר דווקא רגישות מוגברת. בשירותו הצבאי מצא עצמו לא פעם מנסה לרסן את חבריו לנשק. "אני, מתנחל עם כיפה גדולה ופאות, הפכתי לסמן השמאלי כשהיינו יוצאים למשל למעצרים. אנחנו נכנסים באמצע הלילה לבית של אדם שיש מידע שהוא מחזיק נשק. הוא כבר ברח משם עם הנשק, אבל אנחנו מחויבים לערוך חיפוש. אשתו וילדיו בבית, רועדים מפחד, ואני יודע שהאבא הוא זה שהכניס אותם למצב הזה, אבל אני מרגיש צורך לשמור עליהם, שלא ייפגעו יותר ממה שכבר קורה. מסביב אני שומע דברים מתנפצים, חיילים מפרקים את הבית. ואז מישהו עושה משהו לא מקצועי, ואני מתעצבן, ושואלים אותי 'מה יש לך?'. גם במעצרים עצמם, כשהיינו תופסים חשוד ומכסים לו את העיניים בפלנלית, הייתי מוצא את עצמי צועק על החבר'ה שיפסיקו לכפכף אותו. פתאום אני, הילד מחברון, זה שצריך להגן עליו. ואני לא חושב שהחברים שלי מחברון היו נוהגים אחרת".
אתה רק בורג
כמה מהרגעים המעניינים בסרט מתרחשים כשהילדים שכבר הפכו למבוגרים מתיישבים מול הוריהם וחוזרים איתם אל שנות האינתיפאדה. הדור שבחר להתגורר בחברון והדור שגדל בתוך הבחירה הזאת מנסים מול המצלמות להבין זה את זה, אולי לראשונה.
"אחת הסצנות שמרגשות אותי במיוחד היא הדיאלוג בין שולמית ארנון לאביה", אומר וילדר. "נעם ארנון הוא דמות מוכרת, איש תקשורת, ופתאום יש פרספקטיבה של יחסי אב ובת. הוא מכיר את בתו ויודע את הכאבים שלה, היא מכירה את אביה ויודעת את האידאולוגיה שלו. למרות הפערים, יש שם הרבה חמלה ואנושיות. בכלל, כל הדיאלוגים עם ההורים היו מעניינים".
היום, כהורה בעצמך, איך אתה רואה את ההחלטה לגדל ילדים בחברון?
"קודם כול, אין בי כעס על ההורים שלי, יש לי בעיקר חמלה. הם ידעו איפה הם בוחרים לגור, אבל גם הם לא ידעו לאן זה יכול להתגלגל. כשאתה כבר בתוך שדה קרב, אתה לא יכול לנטוש. אתה חלק מקולקטיב, ולעזוב קומונה זה אירוע. אף אחד שם לא עשה את זה. הייתה משפחה אחת ויחידה שעזבה אחרי שהחלה האינתיפאדה, וגם היא עברה ליישוב אחר ביו"ש.
"היה צריך לפצח את הנרטיב, כי אפשר לספר עשרות סיפורים שונים". וילדר | צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
"זה לא שההורים שלי זרקו אותנו לשדה הקרב והסתכלו מבחוץ; הם היו יחד איתנו באותה סירה מטורפת ומיטלטלת. בתוך האירוע הזה היית צריך מידה מסוימת של ניתוק, של הכחשה, כי בלעדיה תהיה חייב לברוח. לא ממש דיברתי איתם על זה אי פעם, כי חששתי, לא ידעתי איפה זה יפגוש אותם. בתוך הסרט כן דיברנו על זה. יש סצנה שבה אמא שלי אומרת שהיא לא פחדה בכלל, ורגע אחר כך היא שואלת את עצמה איך היא לא פחדה".
בשביל לחיות היום במדינת ישראל כולה, לא רק בחברון, צריך מידה מסוימת של ניתוק.
"אין ברירה. נולד לי ילד בתחילת המלחמה, וכשאני מבין שהוא יתגייס לצבא, זה מפחיד. כל המדינה חוותה את איום הטילים, ובחודשים הראשונים למלחמה בכל פעם ששמעת רכב נעצר בחריקה, היית בטוח שזה טנדר טויוטה מלא במחבלים. כשאתה בוחר לגדל את הילדים שלך במדינת ישראל, אתה בוחר לגדל אותם באזור סכנה. גם ברגע זה יכולה להיות אזעקה, זה לא מופרך. אבל בחברון זו הייתה למשך תקופה ארוכה מציאות יומיומית, ואני שואל על העמדה ההורית - איך אתה יכול לתת לילד שלך לצאת לגן המשחקים כשמישהו יורה שם בחוץ? איך אתה נותן לו ללכת למערת המכפלה, לסניף, לבית הספר? אני לא מבין את זה. לא בקטע כועס. בקטע תוהה".
במבט לאחור אתה חושב שזה בנה בך יותר חוסן, או להפך, הגביר חרדות?
"החרדה קיימת עד היום. פחות פחדתי ממה שיקרה לי, הייתי עסוק במה יקרה למשפחה שלי. בדיעבד אני מבין שלכל החברים שלי רצו תסריטים מטורפים בראש: מי ימות? מתי? מה נעשה כשיתקפו אותנו? מי יישאר? כנער, הראש שלך כל הזמן בדבר הזה. היו באינתיפאדה אירועים של חדירה לבתים ורצח של משפחות, כמו משפחת שבו מאיתמר. ה'מה יכול לקרות' מהלך עליך אימים. אני חושב שזה הולך איתי עד היום".
הצורך להמשיך את שגרת החיים גם לנוכח אובדן ושכול היה חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה גדל וילדר. רק בבגרותו החל לתהות מה הסתתר מאחורי האיפוק הזה, ועד כמה היה בו צורך להרחיק את הכאב. בערב אחת השבתות, הוא מספר, פגש אדם שבנו נרצח כמה שעות לפני כן בפיגוע; אותו אב צעד לכיוון מערת המכפלה עם ילדיו, לבוש בגדי שבת. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עם הסיטואציה. זה אדם שעדיין לא קבר את בנו".
איך אתה מסביר את החוסן של אנשים אל מול מוות ואובדן? זה אופי? זו אמונה חזקה?
"כשאתה חי בתוך האירוע, אתה מרגיש שאתה רק בורג בסיפור הרבה יותר גדול. אני זוכר שכאשר הייתי מגיע לניחום אבלים אצל משפחות שלא היו חלק מהעולם האידאולוגי שלנו, היה לי מוזר לראות הורה שמתפרק. הייתי אומר לעצמי, איך אפשר להגיד 'החיים שלי נעצרו'? אנחנו הרי במלחמה, אף אחד מאיתנו הוא לא הסיפור, צריך להמשיך הלאה. הייתה בזה גם הכחשה, אין ספק. כילד אתה חוזר תמיד לנרטיב ההיסטורי: אנשים ידעו שהם עלולים למות ממלריה ובכל זאת באו לכאן וייבשו ביצות, ואנחנו הממשיכים שלהם. זה לא אומר שמי שחווה שכול בסביבתך הקרובה לא בוכה ולא מתפרק. אתה גם לא יודע מה קורה לו בלילה, בין קירות הבית. את זה אתה מבין רק כשאתה מתבגר.
"אישה שאחיה נרצח בפיגוע סיפרה לי שחודש אחר כך התברר שכל האחים והאחיות סבלו מלסתות נעולות ומשיניים שחוקות. בסוף, הדברים נכנסים לעצמות. המוות נורא, ואף אחד לא מקדש אותו, אבל אתה כמו חייל בשדה הקרב: כשמישהו נופל לידך זה נורא, אבל אתה מרגיש שאם תעצור עכשיו ותתעסק בזה, תחליש את עצמך ואת כל המחנה. אז אתה ממשיך הלאה".
באחד הדיאלוגים בסרט, יוסי ליבוביץ מודה באוזני בנו צביקה שההורים לא היו פנויים לעסוק ברווחה הנפשית של הילדים. "אם היינו עוצרים, אולי היינו מתחילים לפחד", הוא אומר. אתה חושב שהיום יש יותר אפשרות להביע חולשה?
"אני בטוח. מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה החלו לקום מרכזי חוסן ברחבי יו"ש, ואנשים התחילו להיות מטופלים. פתאום הבינו מה עברנו, והבינו שיש צורך במענה נפשי. אני זוכר את עצמי בגיל 16, בלוויה של אלעזר ליבוביץ שנרצח בפיגוע. זו הייתה אחת בשרשרת של הרבה לוויות, אבל שם, לראשונה מאז תחילת האינתיפאדה, געיתי בבכי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי רשות לבכות. עד אז לא הייתה. וכל הדמעות של המתח והאירועים יצאו ממני".
המטורפים צדקו
אחרי מתקפת הטרור של שבעה באוקטובר, וילדר היה בטוח שהסרט שלו ייזרק לפח, אף שכבר עבד עליו לאורך כמה שנים. "אמרתי לעצמי: מה אני אספר? שירו עליי? שראיתי גופות? כל מה שהיה בשבעה באוקטובר חריף הרבה יותר, ויש פה מדינה שלמה של גיבורי־על. חשבתי שהסרט כבר לא רלוונטי, אבל אז הבנתי שהוא רלוונטי מתמיד. גדלנו על הנרטיב שאומר שחברון היא מיקרוקוסמוס, ושאין הבדל בינה ובין תל־אביב, ודין חולון כדין חברון. ומתברר שההורים שלי צדקו".
בקטע שלא נכנס לסרט, צביקה ליבוביץ מספר שבמשך שנים הוא חשב שאבא שלו לא שפוי. "יוסי היה נוהג לסיים כל שיחה ב'ישועות, נחמות ונקמות'", אומר וילדר. "צביקה אמר לו, 'אתה מטורף, והסמוטריצ'ים מטורפים ומשיחיים, ויום אחד תיעלמו ונוכל לחיות חיים נורמליים'. ואז בשבעה באוקטובר מקפיצים את צביקה, הוא עולה על מדים, ובדרך מביתו ברמת הגולן לעזה הוא עוצר אצל אבא שלו ואומר לו: 'סליחה. אתה צדקת'. ומשם הוא נוסע למאות ימי מילואים.
אלעד גולדברג, במאי הסרט | צילום: באדיבות המצולם
"מה שמדינת ישראל חווה עכשיו, אנחנו חווינו כבר. אנחנו לא שכחנו את פרעות תרפ"ט. אנחנו מטולטלים בטירוף משבעה באוקטובר, אבל אנחנו לא מופתעים. כשמאורעות תרפ"ט ברקע, אנחנו יודעים מה האויב מסוגל ומה הוא רוצה. וברור לנו שאם הצבא הולך מפה, תוך עשר דקות אנחנו שחוטים ושרופים. אנחנו יודעים את זה מגיל אפס. כשרבין ופרס נתנו נשק למחבלים, אני כילד בכיתה ג' ידעתי מה הם יעשו עם הנשק הזה. איך כולם לא הבינו את זה? אני לא גאון ולא נביא, פשוט ידעתי שאם יש להם נשק ביד, הם הורגים אותי. לא היה לי ספק בעניין. כולנו ראינו את זה".
כל ששת גיבורי הסרט כבר לא גרים בחברון. חלקם המשיכו בדרך הוריהם, אחרים התרחקו ממנה, דתית או פוליטית. הסרט נוגע גם בחיים שאחרי חברון, מפרספקטיבות שונות. וילדר למשל שואל את עצמו אם למגורים בטירת־הכרמל יש ערך לאומי: "אני קצת שונא את עצמי על זה שאני גר פה", הוא אומר בסרט. "גדלנו על זה שאנחנו הולכים למקום הכי מסוכן כדי להילחם את המלחמה הצודקת שלנו, ואני פתאום מוצא את עצמי בטירת־הכרמל. לא ידעתי איפה המקום הזה". שולמית ארנון תוהה על סדרי עדיפויות של פרט מול כלל - "בעיניי השליחות הכי גדולה של אדם בעולם הזה היא שהילדים שלו יהיו שמחים", היא אומרת. וצביקה ליבוביץ, שמתגורר כאמור ברמת הגולן, מספר שהוא רק רצה לישון בלי נשק מתחת לכרית, אבל גם היום הוא מודע היטב לקרבה שלו לגבול, ולעובדה שהמלחמה לא נגמרה.
גם המרחק מחברון אינו משחרר את וילדר מן התביעה הפנימית המתמדת לחיים מוכווני מטרה. "כשהילדים שלי רואים טלוויזיה, סתם תוכניות של פעוטות, אני לפעמים מסתכל על זה ונלחץ - מה הם רואים? החיים שלהם ריקים, למה הם לא רואים משהו 'משמעותי'? החוויה של המשמעות התמידית ליוותה רבים מאיתנו. אחד החבר'ה סיפר שקשה לו אפילו לשבת ולקרוא סתם ספר מתח, כי מה הערך של זה. כשאתה בחברון, אתה בתוך משימה. אני תמיד הרגשתי בתוך משימה גם בגלל השם שלי, כרם חמד. גדלתי על הרעיון שאומר שעם ישראל נמשל לכרם: כשהוא הולך בדרך הישר הוא כרם חמד, וכשהוא לא - הוא כרם באושים. לפעמים אני מרגיש שאני סוחב עליי את ההיסטוריה היהודית. אני מתגעגע לחיים של משמעות בלי מלחמה בתוכם, אבל אני לא מכיר את זה". ההורים שלו, הוא מציין, גרים היום בקריית־ארבע - "במשך שנים אמא שלי חלמה על בית עם מרפסת ונוף, ופתאום יש לה".
אני שואלת את וילדר מה היחס שלו לחברון כיום. "חברון בשבילי זה בית", הוא משיב, "אבל האם הייתי הולך לגור שם עכשיו? אני חושב שאני כבר לא מדבר את השפה שמדברים שם. ואני מודה, כבר אין לי כוח להיות 'מגויס'. אני לא יכול לחשוב על מגורים בחברון. ועם זאת, גם חברון עברה תהליכים, החיים שם שונים מבעבר. לילדים יש חיים נוחים הרבה יותר. הם לא חווים את אותה מגויסות ואינטנסיביות שאנחנו חיינו".
"אחד המרואיינים אמר לי בשלב התחקיר: 'נלחמנו בחברון את המלחמה של כל עם ישראל, אבל מי אמר שעם ישראל רוצה שנילחם את המלחמה הזאת? אם הם לא רוצים, למה אנחנו מתעקשים?'. זה לא נאמר בהתנשאות ולא בכוחנות, אלא ברכות. וזו הייתה אמירה שהפתיעה אותי מאוד".
הקרנת הבכורה של "ילדי חברון" התקיימה בפסטיבל הקולנוע בחיפה. ב־2 בנובמבר יוקרן הסרט בסינמטק ירושלים, ולמחרת בסינמטק חיפה. ב־7 בנובמבר, מוצאי שבת חיי שרה, הוא ישודר בכאן 11. וילדר מספר שהתגובות של חבריו בוגרי חברון שהגיעו לפסטיבל בחיפה היו מחבקות. "הם התרגשו מאוד, אמרו שהסרט הצליח לספר את הסיפור. הם פחדו ממנו, לא ידעו מה יצא מזה. גם ההורים שלי חששו מהסרט, כי אנחנו רגילים שמטנפים עלינו. בסוף ההקרנה ניגשה אליי אחת מנשות חברון ואמרה 'זה סרט נקי'. וזה הכי ריגש אותי".
עם מה היית רוצה שהצופים יצאו? על מה הם יגידו, "וואלה, לא ידענו, לא הכרנו"?
"מה שהניע אותי לסרט הזה, מול עצמי או ביני ובין החברים שלי, היה הרצון לעבד את החומרים האלה שהולכים איתנו, כי אף פעם לא דיברנו על זה. לפני כמה חודשים קיימנו 'ערב בוגרים' ראשון מסוגו בחברון, ערכו לנו שם סיור כי הרבה דברים התחדשו בעשורים האחרונים, הכינו תוכנית אמנותית ואז היו דיבורים. וכבר אז מישהו אמר, 'לא הכנסתם את הכאבים לערב הזה'.
"אני רציתי גם שיראו את פנינו האנושיות. במשך שנים סיפרו סיפורים עלינו ועל ההורים שלנו, ובסרט הזה פשוט רואים בני אדם, וזה הדבר הכי יפה בעולם. בסופו של דבר גם ההורים שלנו סוחבים כאבים. עברתי תהליך, שאלתי שאלות וגיליתי שאפשר לדבר עם ההורים שלי על הדברים האלה, שזו לא תיבת פנדורה. גדלתי גם ברמה האישית, ואני מרגיש שאני קצת יותר נושם לרווחה במקום שלי בעולם. זה בסדר שאני לא בחוד החנית. מותר לא להיות חייל".
כחלק מהעבודה על הסרט, המשתתפים עברו יום של קונסטלציה משפחתית - טיפול פסיכותרפי שבוחן את השפעתם של דורות קודמים על האדם שחי בהווה. "יצאתי מהיום הזה עם חוויה חזקה", אומר וילדר. "התחושה שלי תמיד הייתה שעם ישראל הוא משא כבד, שרשרת שמושכת אותי לאחור. ופתאום הרגשתי שהוא דווקא דוחף אותי קדימה. אני חלק מהשרשרת הזאת, חלק מהסיפור, גם כשאני בטירת־הכרמל ולא בחברון. ואני עדיין צריך להזכיר את זה לעצמי".
עוד כתבות בנושא
