ארבעה עשורים ואף יותר מכך נמשכה הקריירה של ניצב בדימוס עוזי לוי במשטרת ישראל, מאז התגייסותו לימ"מ בדצמבר 1981 ועד פרישתו בספטמבר 2024. הוא מילא שורה ארוכה מאוד של תפקידים בימ"מ ובמג"ב, אבל כשמשוחחים איתו בימים אלה, אי אפשר לא לדבר על התחנה האחרונה שלו במדים – כהונתו כמפקד מחוז ש"י (שומרון ויהודה) במשטרה. בתקופה האחרונה עולה המחוז שוב ושוב לכותרות בהקשר של פשיעה לאומנית מצד יהודים: מהעבר האחד נטען שהמשטרה אינה עושה דייה למנוע אירועים כאלה, ואינה יודעת להגיע אל האחראים להם לאחר מעשה; מנגד יש מי שגורסים שהמשטרה נכנעת לקמפיין ועוצרת "חשודים מיידיים" רק מתוך לחץ תקשורתי, גם ללא ביסוס ראייתי. ובתווך, שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע השבוע שהאחריות לאכיפת החוק על יהודים ביו"ש תישאר נחלת המשטרה בלבד, וצה"ל לא יידרש לעסוק במשימות כאלה.
"מאה מתפרעים גורמים עוול עצום לכללהמתיישבים". שוטר ונערי גבעות במהלך עימותים בין ערבים ליהודים ליד יצהר | צילום: נאסר אישתאח, פלאש 90
אני שואל את לוי אם הוא סבור שהמצב בשטח אכן יצא משליטה. "אני לא יודע אם יצא משליטה, אבל אין ספק שיש עליית מדרגה", הוא משיב. "חשוב לי להגיד שהמתיישבים הם המגן של המדינה. אמרתי את זה בעבר, ואני אומר זאת גם היום. אין קו הגנה ממשי במחסום בכביש חוצה שומרון או באזור ראש העין; ההתיישבות היא זו שמשמשת מגן. אבל יש קומץ קטן שמסב נזק אדיר.
"מי שעובר על החוק – צריך לטפל בו בכל הכוח. בתקופתי התווכחנו עם הצבא וגורמי הביטחון לגבי היקף התופעה. להערכתי מדובר בכמאה נערים, שרובם כלל לא מגיעים מיהודה ושומרון אלא מבחוץ, והם גורמים נזק כבד לתדמית של כולם. בתקשורת מדברים על 'המתנחלים' בהכללה, אך התושבים ביו"ש הם אוכלוסייה מדהימה ורובם פועלים בהתאם לחוק ולהחלטות הממשלה. המתיישבים גם שילמו מחיר כבד במלחמה. ניהלתי רשימה של הלוחמים והקצינים מאיוֹ"ש שנפלו, והמספר שלהם ביחס לגודל האוכלוסייה הוא חסר תקדים. האנשים האלה הם מלח הארץ, ואותם מאה מתפרעים גורמים עוול עצום לכלל הציבור הזה".
לוי מדגיש כי אינו יכול להתייחס לפרשיות שעודן נחקרות, אך ככלל, אפשר לבצע היטב את משימותיו המגוונות של המחוז גם תוך שמירה על יחסים טובים עם ההתיישבות. "העשייה שלנו במחוז ש"י הייתה רחוקה מהתקשורת, אבל הגענו להישגים. ראשית, הורדנו את הפשיעה הלאומנית בארבעים אחוז – הכול מתועד במסמכים ומבוסס על מספרים. היה לי קשר מצוין עם החוות וההתיישבות, הייתי מבקר בשטח, מקיים שיח פתוח ומנחה את הכוחות בהתאם. פעלתי תמיד בתבונה ובשיקול דעת, ולא נכנסתי עם הראש בקיר.
"כששב"כ פנה אלינו בדרישות לבצע מעצרים – למשל, לעלות על ישיבה ביצהר כדי לעצור אדם שמחזיק ברשותו כמה כדורים – סירבתי למהלכים מוגזמים. שאלתי אותם: 'למה? זו פצצה מתקתקת? אם תעלה עכשיו על ישיבה, תיצור חיכוך עם 300 איש. בשביל מה? נחכה שהבחור ייסע לביתו או למקום אחר, ונעצור אותו בדרך'. אם מדובר על סיכול פיגוע שעומד לצאת באופן מיידי, אין שאלה. אבל סתם לייצר בלגן? אין בזה היגיון".
בתקופה ההיא, מספר לוי, הופעלו לחצים כבדים משלל כיוונים - "גם מצד ממשל ביידן, וגם מתוך המערכת הפוליטית בישראל. אבל זו לא סיבה לנהוג בחוסר היגיון. קיימתי שיח רציף עם אנשי החוות, עם הרב של יצהר, הרב של אלון־מורה ורבנים נוספים. היה לי איש קשר בחוות שהיה מדבר איתי לפני כל פינוי. הוא היה אומר לי: 'עוזי, לא צריך להתנפל מיד ולהרוס הכול. אם בעל החווה מבקש רבע שעה לפנות את חפציו, מה הבעיה?'. שמעתי את הדברים האלו והסכמתי - 'קחו עשרים דקות, ותוציאו את מה שחשוב לכם להוציא'. המטרה הייתה לעשות את הדברים בהיגיון ובשכל, לא בהתנפלות".
בהקשר הזה התלהט לאחרונה הוויכוח סביב סוגיית המעצרים המנהליים. "זו סוגיה מורכבת", אומר לוי. "מצד אחד, מעצר מנהלי הוא כלי שהוכיח את עצמו בסיכול. אם אנשים יראו שהכלי הזה בוטל, זה עשוי לתרום לעליית מדרגה באירועים. מצד שני, שלילת זכויות ומניעת מפגש עם עורך דין הן פעולות קשות מבחינה ערכית. אבל גם בלי מעצרים מנהליים, חייבים לטפל בנושא הזה בחומרה. ישראל צריכה לשמור על יתרון מוסרי. גם כשנכנסים לבית של משפחה פלסטינית במהלך פעילות, צריך לנהוג בממלכתיות. אם עומד מולנו מחבל או שנשקפת סכנת חיים – ההוראה שלי לכוחות הייתה לירות על מנת להרוג, ללא היסוס. אך כל עוד אין סכנה, אסור בשום אופן לפגוע בסביבה או ברכוש".
מארב בתוך הבוידעם
עוזי לוי (67), נשוי לדליה ואב לשניים, מילא תפקידים בכירים במערכת הביטחון ואף כיהן כאמור כניצב במשטרה, אבל נותר כמעט בלתי מוכר לרוב הציבור הישראלי. הספר החדש "לצוד אותם", שכתב פייר לביא, משיל מעליו לראשונה את מעטה האלמוניות. "במשך שלושים שנה היה אסור לצלם אותי או לפרסם את השם שלי", אומר לוי. "גם אם נכתב עליי משהו בתקשורת, הייתי ע'. התרגלתי לזה, היה לי נוח ככה, ולכן גם כאשר כבר התקדמתי לתפקידים בכירים יותר, השתדלתי תמיד להישאר בצל, לעשות את העבודה שלי ולא להופיע יותר מדי בתקשורת. אני מעדיף את העשייה על פני עיסוק באני ואני".
כאשר הוא נשאל אם מתוך התקופה הארוכה הזאת יש אירוע שנחרת בזיכרונו יותר מכול, חוזר לוי 34 שנים לאחור, ל־10 בדצמבר 1992. כמפקד בימ"מ הוא הוביל באותו היום מבצע ללכידת מחבל בכיר בכפר ענזה שבצפון השומרון. "למדתי שם לקח שהלך איתי אחר כך עוד שנים רבות: מבצע לא נגמר גם אם נדמה לרגע שהוא כבר נגמר. אתה לעולם לא יודע איך דברים יכולים להתגלגל".
לצוד אותם | צילום:
היעד במבצע ההוא היה ראש הג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין וצפון השומרון. "על הנייר זו הייתה פעילות שגרתית. הגענו למקום, סגרנו על הבית, ונראה שהכול בשליטה. אולם תוך כדי הסגירה יצאה מהבית בחורה והחלה לצעוק 'ג'יש! ג'יש!' - צבא! צבא! - וכך מי שהיה בפנים קיבל התרעה שאנחנו מגיעים. בתוך הבית שהה באותה עת גם מקור של שב"כ, שסיפק לנו אינדיקציה שהמבוקש אכן נמצא שם. המחבל הבכיר הבין מה קורה, והבין גם מי הפיל אותו. הוא תפס את המקור שלנו כמעין בן ערובה, והחל לרוץ איתו בין החדרים.
"נקלענו לדילמה פיקודית ומבצעית. מבחינתי כמפקד בשטח, ברגע שנפתחת אש, כל מי שנמצא בתוך הבית נחשב איום. אבל הדרגים הבכירים בשב"כ ומפקד הימ"מ החליטו שחובה להציל את המקור ולהוציאו מהבית בשל חשיבותו. אף על פי שפקפקתי בכך וחששתי מהסכנה ללוחמים, קיבלתי את ההנחיה והתחלנו להיכנס פנימה. עם הכניסה לבית נפתח ירי לכיווננו. המבוקש נע במהירות בתוך הבית, רדף אחרי המקור וירה אלינו. במהלך חילופי האש אחד הלוחמים נפגע מכדור בראשו".
במשך כשעתיים התנהל קרב בתוך הבית. "בסוף המקור הצליח לחלץ את עצמו ולצאת. החבלן שלנו, ששון מורדוך, זחל פנימה במקביל וחילץ באומץ לב את הלוחם הפצוע. מאחר שלא היה לנו יתרון יחסי בתוך הבית, הוחלט להעביר את האחריות לצבא. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעל ביו"ש הנוהל שנקרא מאז 'סיר לחץ'. כוחות צבא החלו בירי טילים ממוקד לעבר הבית. המבנה עלה באש, בלוני גז התפוצצו בפנים, והלהבות השתוללו במשך שעות. רק לאחר זמן רב הוזמנו מכבי אש מג'נין".
לוי סבר שמבחינת הימ"מ הטיפול באירוע הסתיים, אלא שמהר מאוד העניינים שבו והסתבכו. "בזמן שהתארגנו בכיכר הכפר והמתנו לאיסוף, הודיעו לנו שמפקד פיקוד המרכז, אלוף דני יתום, הגיע למקום והוא מבקש להיכנס לתוך הבית כדי לראות את גופת המחבל". האלוף, מלווה באנשיו ובלוחמי ימ"מ, נכנס לחדר הראשון. הם ראו לפניהם ערמה של בגדים שרופים, וחשבו בתחילה שמדובר בגופה. כשהבינו את טעותם, ביקשו להמשיך ולהעמיק לתוך הבית, אך אז הגיע לוי למקום ועצר את הסיור. "האינטואיציה שלי אמרה שמשהו לא בסדר. אמרתי להם: 'חבר'ה, בואו נעצור ונבצע סריקה מסודרת'. הסיכוי שמישהו שרד את הטילים, השרפות והפיצוצים שאף לאפס, אבל הרגשתי שאסור לקחת סיכון. התארגנו לכניסה למסדרון לפי התרגולת: חבלן לבדיקת מטענים, כלבן עם כלב, ואז מפקד ולוחמים. הכול היה חשוך, שרוף ומלא פיח. וברגע שנכנסנו למסדרון, חטפנו צרור מטווח קצר".
החבלן מורדוך נפגע, ורץ אינסטינקטיבית קדימה לתוך אחד החדרים. שאר הכוח נסוג אחורה לעבר פתח המסדרון. "תקשרנו משם עם החבלן שהיה תקוע בפנים, במרחק כעשרה מטרים מאיתנו. הוא דיווח שהוא חי אך פצוע ברגליים. שלחנו את הכלב כמה פעמים כדי לבדוק מהיכן יורים עלינו. בגלל זווית הירי חשבנו בהתחלה שהמחבל נמצא בקומה השנייה, אבל הכלבן נכנס עם הכלב ויצא שוב ושוב בלי לעלות במדרגות, ולא הבנו מה באמת קורה. במקביל, מפקד האוגדה ומפקד היחידה הגיעו לחלק האחורי של הבית כדי לסייע. כשניסו לחלץ את מורדוך דרך פתחים אחרים התפתח קרב יריות קשה, ולוחמים נוספים נפצעו.
"הבנו שאין ברירה אלא להיכנס שוב ולסרוק את המסדרון ביסודיות. רק כשהיינו בפנים, התבררה התמונה: בסוף המסדרון היה בוידעם עם חרך ירי. המחבל טיפס על המקרר, ונכנס לתוך הבוידעם הזה שהיה מצויד בתחמושת רבה. בתוך המחבוא הוא שרד את הטילים והשרפה, ומשם הוא שלט באופן מוחלט על כל המסדרון והגישות לבית. רק כשהגענו ממש מתחת למיקומו, הבנו בדיוק איפה הוא מסתתר. חיסלנו אותו מתוך המסדרון, אבל זה היה שניות ספורות לאחר שהספיק לירות שוב לעבר מורדוך ולהרוג אותו". לאחר מותו קיבל החבלן את עיטור האומץ של משטרת ישראל, בשל פעולתו הנועזת להצלת חייו של הלוחם הפצוע, ובשל ההסתערות הנוספת לתוך קו האש.
כשלוי משחזר את הקרב בענזה, קולו מסגיר את תחושותיו. "האירוע הזה מלווה אותי מאז, והמשפט 'זה לא נגמר עד שזה לא נגמר' הפך עבורי לכלל ברזל. גם כשהאירוע הסתיים לכאורה, וכבר העברת אחריות לגורם אחר, וגם אחרי שנורו טילים והבית נשרף – כל עוד לא חזרת לבסיס והאירוע תוחקר עד תום, הוא פשוט לא נגמר".
נעליים אדומות במקום כדורגל
לוי הוא בן למשפחת חקלאים שעלתה ארצה מכורדיסטן והגיעה למושב פרזון שבחבל התענכים. כשהיה בן 13 אביו נפטר, ומאז האווירה בבית הפכה כבדה וכאובה. "אמא שלי והאחיות הגדולות לבשו תמיד שחור. הן כנראה הבינו שהדבר הנכון יהיה להתרחק קצת מהבית, גם אם זה לא נאמר במפורש. כך נשלחתי לבית הספר בנהלל, שהיה מוסד עם פנימייה. יצאנו משם הביתה פעם בשבועיים".
את השנים בנהלל הוא זוכר לטובה. "הפנימייה אפשרה לי להתרחק מאווירת השכול שהייתה בבית. זה היה בית ספר חקלאי - חצי יום לימודים וחצי יום עיסוק בחקלאות. מהבחינה הזאת היה לי קל, כי את עבודת הרפת כבר הכרתי.
"הפנימייה גם הכינה אותי לשירות בצה"ל ולימדה אותי להסתדר בעצמי. בצבא, כאשר היו בוחרים 'מספרי מוות' - חיילים שלא יצאו הביתה לשבת - היו כאלה שממש בכו כאשר התברר שהם צריכים להישאר בבסיס. גם אני כמובן רציתי לצאת הביתה, אבל החוויה של לעבור את השבת רחוק מהבית לא הייתה זרה לי".
כדי לשרת במסלול קרבי בצה"ל הוא ויתר על קריירת כדורגל שהייתה בחיתוליה. "הייתי שחקן כדורגל בקבוצות נוער - במושב, בחיפה ובעכו, ואמרו שיש לי פוטנציאל. אבל אז הגיע הרגע לבחור אם אני הולך על קריירה בכדורגל, או שאני מתגייס עכשיו לצבא ושם הכול בצד. החלטתי שאני עוזב את הכדורגל והולך לצנחנים. לא היו לי תוכניות מעבר לזה".
למה לצנחנים דווקא?
"כילדי מושב, האווירה אצלנו הייתה שהשירות בצנחנים הוא הנחשב ביותר. בתקופות של הגיוס היינו מחכים לסוף השבוע, לראות עם אילו נעליים יחזרו הטירונים - אדומות או שחורות. הנעליים האדומות היו השאיפה של החבר'ה, וגם שלי. כשהתגייסתי ביקשתי גיבוש צנחנים, עברתי אותו, וחזרתי הביתה לשבת בנעליים אדומות. זה היה הישג".
לימ"מ הוא הגיע כמעט במקרה, כשסיים את השירות הסדיר וחיפש עבודה לתקופה לא ארוכה מדי. "ראיתי מודעה שאומרת שדרושים לוחמים ליחידה, הלכתי למיונים והתקבלתי. הייתי בטוח שאני בא לשנתיים־שלוש, לא יותר, ואז חוזר לרפת בפרזון. זה מה שאמרתי למפקדים שלי, וזו הייתה גם הסיבה לכך שבמשך תקופה ארוכה סירבתי לצאת לקורס קצינים.
"לא חלמתי מילדות על קריירה ביטחונית, וגם כשכבר הייתי בימ"מ לא ראיתי את העתיד שלי כלוחם. רק בגיל 32, אחרי כמעט עשר שנות שירות בימ"מ, כשאני כבר נשוי ואב לשני ילדים קטנים, הצליחו לשכנע אותי לצאת לקורס בבה"ד 1. משם הקריירה הלכה והתפתחה".
אתה חושב לפעמים על החיים שיכלו להיות לך אילו היית חוזר לחקלאות, כפי שתכננת?
"עשיתי דברים שתרמו למדינה לא פחות ממה שהייתי תורם כחקלאי, ואני חש סיפוק מהעשייה שלי. אבל לא התנתקתי מהחקלאות. במשך הרבה שנים הייתי מגיע בסופי שבוע לעזור ברפת. החליבה הייתה מעין תרפיה עבורי, הזדמנות לצאת מהטירוף שהייתי בתוכו כל השבוע".
כקצין בימ"מ התקדם לוי מתפקיד לתפקיד, עד שמונה לסגן מפקד היחידה. לאחר מכן קיבל את הפיקוד על יחידת המסתערבים של משמר הגבול ביהודה ושומרון (ימ"ס איו"ש). חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד הזה פרצה האינתיפאדה השנייה, שטרפה את כל הקלפים והכניסה את היחידה לתקופה של פעילות מבצעית בלתי פוסקת. הקדנציה של לוי הייתה חריגה באורכה, קרוב לשבע שנים, ובמהלך התקופה הזאת הוענקה לו דרגת ניצב־משנה אישית. ימ"ס איו"ש הייתה באותן שנים ליחידה המעוטרת ביותר במשטרת ישראל.
מהתקופה ההיא בוחר לוי לספר על שני אירועים בולטים במיוחד - חיסול רוצחו של דב דריבן, וחיסול חמישה מחבלים בג'נין. "דב דריבן ז"ל היה ממקימי חוות מעון. באחד הבקרים הוא וחבריו שמעו רעשים, והתברר שפלסטינים פלשו לשטח שלהם. דב רץ למקום, התעמת איתם, והם ירו בו למוות. חברו יהושפט תור רץ בעקבותיו, ונדקר ונורה גם הוא. המחבלים, בני משפחת דבאבסה מח'רבת כרמל, גנבו את האקדח של אחד מהם ונמלטו מהמקום.
"החיפושים אחר הרוצח נמשכו שנים ארוכות. כמה יחידות ניסו להגיע אליו, אך ללא הצלחה. הוא נמלט והסתתר באזור חברון ויטא, והגיע לביתו בח'רבת כרמל רק לעיתים רחוקות מאוד".
בשלב מסוים נודע לשב"כ שמשפחתו של המחבל הזמינה טרקטור לחפירת בור ביוב ליד הבית, וההערכה הייתה שהוא ירצה להגיע בעצמו ולהשגיח על העבודות. "הקמנו חפ"ק עם נציגי שב"כ ועם מפקד חטיבת יהודה דאז, אל"מ דרור וינברג ז"ל, שהיה חבר קרוב שלי. הכנו כוח מסוערב ומיומן, וכאשר התקבלה אינדיקציה מודיעינית לכך שהמחבל יצא מחברון לכיוון הבית, שיגרנו את הכוח לשטח. בכפר נראתה התקהלות סביב הטרקטור שחפר את הבור – אירוע חריג למדי. הלוחמים שלנו הגיעו לקרבת מקום, ירדו מהרכב וצעדו ברגל לעבר ההתקהלות. הם הבחינו באדם לבוש גלבייה שעמד מול הבור, אך בתחילה לא היו בטוחים בזהותו. אחרי עוד עיקוף קל כדי להתקרב, הם זיהו אותו בוודאות.
"באותו רגע גם המחבל הבחין בהם ושלף לעברם אקדח – אותו כלי נשק שנגנב בפיגוע בחוות מעון. הכוח הגיב במהירות הבזק, פתח באש מדויקת, והמחבל נפגע ונפל לתוך בור הביוב, שעומקו כבר היה שישה מטרים. הלוחמים ירדו מיד לבור, הוציאו את הגופה והעמיסו אותה על הטנדר. במקביל הוכנסו ג'יפים וכלי רכב נוספים כדי להתמודד עם הפרות סדר שעשויות להתפתח ולספק אבטחה ליציאה מהירה מהכפר. הכוח חזר לחפ"ק, שם בוצע זיהוי סופי ומוחלט – זה אכן היה המחבל. בכך נסגר המעגל, בתום שנים של מצוד. באותו ערב קיבלתי טלפון מאריק שרון, שהיה אז ראש הממשלה, והיה מיודד מאוד עם אביו של דב דריבן עוד מימי הקמת היישובים באזור. הוא התקשר כדי להגיד לי כל הכבוד".
גם האירוע השני שלוי נזכר בו הסתיים בשיחת טלפון משרון. "בהשקה של הספר סיפרתי שמאז האירוע ההוא, התחלתי לקחת כדורים נגד לחץ דם. זה התחיל כמבצע מסוערב. אני יושב מול המסך בחפ"ק, ורואה שני רכבים שלנו בהיתקלות עם שני רכבים של מחבלים בשכונה המזרחית של ג'נין. יש ירי משני הצדדים, אתה רואה את הכול באמצעי חוזי, אבל מרגע שמתחילה ההיתקלות אף אחד לא יכול לדבר איתך ולהגיד לך מה קורה. כך עברו דקה או שתיים שנמשכו כמו נצח, ואז עולים מולי ואומרים 'הכול בסדר, הרגנו את כל החמישה. אנחנו לוקחים את כלי הנשק ותכף יוצאים'.
"באותה תקופה מי שלקח אחריות על כל גזרת ג'נין היה מח"ט גולני ארז צוקרמן, וניהלנו יחד את החפ"ק במבצע הזה. בסיום הפעולה התקשר אלינו יואב גלנט, שהיה המזכיר הצבאי של אריק שרון, והייתה לו היכרות עם ארז. הוא העביר את הטלפון לראש הממשלה. אריק אמר לי שהוא רוצה לבוא לבקר ביחידה אבל המאבטחים שלו לא מאפשרים לו, והוא מבקש שאעביר את השבחים לחבר'ה שלנו. בספר יש גם מכתב ממנו, שמשבח במילים חמות את פעילות הימ"ס. באמת פעלנו אז באטרף, משימה אחרי משימה".
לספר כדי לזכור
לאחר הפיקוד על ימ"ס איו"ש המשיך לוי לשורת תפקידים במסגרת משמר הגבול, בהם מפקד מג"ב צפון, מפקד מג"ב איו"ש וסגן מפקד מג"ב. הוא אף שימש לתקופה קצרה כממלא מקום מפקד מג"ב, לאחר שמפקדו קובי שבתאי מונה למפכ"ל המשטרה.
צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90
בראשית שנת 2021 החליף לוי את צבע מדיו, כשמונה למפקד מחוז ש"י של המשטרה. כעבור שלוש שנים וחצי הציע לו השר איתמר בן־גביר להתמנות למפקד מחוז ירושלים או לסגן המפכ"ל - "אבל החלטתי שאם לא מציעים לי את תפקיד המפכ"ל או נציב שב"ס, אני מעדיף לפרוש".
בשנים האחרונות טענו שמשטרת ישראל הפכה ל"משטרת בן־גביר". מה דעתך?
"שירתּי 42 שנה במשטרה, והיא יקרה לי מאוד. אני מעדיף לא להתייחס לטענות כאלה".
לוחמי הימ"מ הם אנשי קבע, וכך גם שליש מלוחמי הימ"ס. כשצה"ל מתמודד עם מצוקת כוח אדם, היית שוקל להעתיק גם לצבא את המודל של הסתמכות נרחבת על אנשי קבע?
"צה"ל חייב לשקול מודל דומה. הניסיון של הלוחמים הללו מעניק ערך מוסף מטורף: זיכרון ארגוני, מקצועיות ושימור ידע. אילו זה היה תלוי בי, הייתי משאיר לפחות 30־50 אחוז מלוחמי צה"ל בקבע. בתפקידים שעשיתי התעקשתי שלפחות שליש מהלוחמים בצוותים יהיו אנשי קבע, וזה הוכיח את עצמו בשטח".
על הספר "לצוד אותם" חתום כאמור פייר לביא, שעוסק בכתיבת ספרי מורשת, גם בהוצאה לאור שהקים וגם כקצין מורשת במילואים. "אני באמת ותמים סבור שצריך לספר את הסיפור של עוזי לוי", אומר לנו לביא. "הוא מחזיר אותנו לימי האינתיפאדה השנייה, למאורעות שהסעירו את המדינה ומאז כבר נשכחו. אנשים מדברים על 7 באוקטובר, אבל הסיפור התחיל הרבה קודם לכן. צריך לספר גם את הסיפור של ה'למה' - למה אנשים כמו עוזי ופקודיו היו מוכנים להקריב את חייהם. אם לא נספר זאת, מי יעשה את השירות המשמעותי הבא? זהו בעיניי התפקיד של ספרים כאלו".
"צריך לספר גם את הסיפור של ה'למה' - למה אנשים כמו עוזי ופקודיו היו מוכנים להקריב את חייהם". לוי, בעת שירותו בתור מפקד מחוז ש"י, בזירת פיגוע ליד מעלה אדומים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
כשאני שואל את לוי מה גרם לו, אחרי שנים רבות כל כך של שתיקה, להסכים לכתיבת ספר שלם שמוקדש לסיפור חייו, הוא משיב: "האמת היא שבהתחלה לא רציתי, וגם אשתי לא אהבה את הרעיון. כבר כשסיימתי את התפקיד בימ"ס פנה אליי סופר שכותב על מורשת מערכת הביטחון, דיברנו, ובסוף החלטנו לרדת מהעניין. ואז לפני חמש שנים פנה אליי פייר. הוא כבר כתב בין השאר ספר על ימ"ס איו"ש, שגם אני מופיע בו. העניין הזה עלה שוב, גם הפעם אשתי התנגדה, אבל עם הזמן והפגישות ההתנגדות שלנו התרככה, עד שלבסוף נכנסנו לעניין הזה.
"קיימנו פגישות רבות על פני ארבע שנים, ובסוף יצא הספר. לפני שבועיים ערכנו השקה בהשתתפות בני משפחה, לוחמי ימ"מ, מסתערבים ואנשי שב"כ שעבדתי איתם. זה היה אירוע קטן, ויצאנו לדרך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
