"הייתי משאירה הכול בחוץ ונכנסת לסטודיו": יעל סרלין יוצרת למרות ומתוך השבר

קשה להוריד את העיניים מ"המדונה (שם זמני)", עבודת הווידאו המוצגת במרכז תערוכתה החדשה של יעל סרלין. בהשראת "המדונה של הרחמים", ציורו של אנגרן קוורטון מ־1452, נראית בה סרלין עצמה העומדת מעל ועוטפת את בניה בבד אדום בוהק, כך שרק ראשיהם מציצים תחת דמותה הגדולה. היא, וגם הם, מתבוננים אל המצלמה, והצופה מנסה לפענח את המבטים ולזהות האם יש בהם כאב, נחישות, איפוק, או הכול יחד.

העבודה הזו מבטאת הרבה מהכוח והיופי של "ד' אמות", תערוכתה של סרלין המוצגת בימים אלו בסדנת האמנים בשכונת תלפיות בירושלים. נראית בה דמותה של יעל, שפניה החשופות מבטאות את הממד האישי של התערוכה; יש בה ביטוי חזותי של האימהוּת, תוך ניסיון לגונן על מה שלא תמיד ניתן לגונן עליו; האסתטיקה המרהיבה מתכתבת עם תולדות האמנות שהיוצרת שואבת מהן; יש בה ביטוי לדתיות שלה ושל הבנים, הניכרת גם בכיפות שעל ראשם; ועבודת הווידאו מעניקה תחושה של תמונה שיש בה חיים ותנועה. מעבר לכל אלה, היצירה מבטאת גם החסר, את נוכחותו הנפקדת של הבן שאיננו.

סרלין (43), ילידת קיבוץ יראון, היא אמנית רב־תחומית, היוצרת ברישום, בהדפס, בקולאז' ובווידאו. מאחוריה כמעט שני עשורים של יצירה הכוללים תערוכות יחיד, חממות אמנות ופרסים רבים, בהם פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות והספורט שניתן לה ב־2019, ופרס קרן רבינוביץ' לאמנויות שהוענק לה בשנה שעברה. היא מתגוררת בירושלים, בקיבוץ העירוני בגילה, יחד עם בעלה רן, יליד קיבוץ סאסא. השניים הכירו בצבא, חזרו בתשובה יחד והקימו את ביתם בקהילת בית ישראל, שמהווה עבורם מקור כוח רוחני וקהילתי.

"אני חושבת שתמיד הייתי דתייה", מעידה סרלין על עצמה בחיוך, "גם אימא שלי אומרת את זה. תמיד האמנתי, תמיד התפללתי, שמרתי כשרות והדלקתי נרות שבת. אחרי החזרה בתשובה חשבתי שיהדות ואמנות לא יכולות ללכת יחד. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו משמעותי, לתקן עולם, וזה לא קשור לאמנות. באותה תקופה לא הכרתי מודל של אמנית דתייה, והיה לי ברור שאני מניחה את האמנות בצד. גם הילדים כבר נולדו, וללמוד בבצלאל, למשל, בטח עבור אימא שמאמינה בעקרון הרצף, לא היה רלוונטי. הלימודים שם דורשים טוטאליות שלא הולכת עם אימהות".

אבל האמנות הוסיפה לדגדג לה, והתחושות החזקות שהתעוררו בה כשצפתה ביצירות שונות לא הניחו. יעל הלכה להתייעץ עם הרב שלה ושל רן, הרב ישראל פרידמן, מייסד קהילת בית ישראל (שהלך לעולמו ב־2017), והוא כיוון אותה לשוב אל התחום ואף ללמוד אותו ברצינות.

את תלכי בשדה

את התואר הראשון שלה למדה סרלין במכללת אמונה. "שילבו שם גם שיעורי הלכה ויהדות, ואני זוכרת את עצמי קשובה ונרגשת בשיעור על הלכות שבת, בזמן שכל שאר הבנות, שהיו דתיות מבית, נרדמו סביבי. אותי זה עניין והסעיר. באותן שנים למדתי גם איך לנצל את הזמן נכון, ואת היכולת לעבוד וליצור גם בתוך עומס החיים והילדים. רוב הבנות לא היו עם ילדים, ובכל זאת הייתי מסיימת את המשימות שם ראשונה.

"באותן שנים לא הייתה הכרה בכלל בקיומן של אמניות דתיות. רוב הבוגרות לא מצאו את עצמן בשדה האמנותי הישראלי ולא קיבלו הכרה. הייתי מהראשונות שהגיעו לקבלת פרס חשוב ולתערוכות משמעותיות, ואני חושבת שהייתי מאלה ששברו איזו תקרה בעניין הזה. היום זה עדיין מורכב אבל אפשרי יותר, ויש גם למי לשאת עיניים".

לאחר שסיימה את התואר הראשון בהצטיינות יתרה, המשיכה סרלין לתואר שני בבית ברל. היום היא מלמדת בעצמה, בין השאר במכללת הרצוג, בתוכנית לטיפול באמנות. עד לפני שנה עמדה בראש המחלקה לאמנות במכללת אמונה.

על התערוכה הנוכחית החלה סרלין לעבוד בחורף 2024, וייעדה אותה לפסטיבל מנופים, אירוע אמנותי המתקיים בירושלים במשך חמישה ימים. במרץ 2024, במהלך אימון, נהרג בנה הבכור, יוסף חיים צבי, שהתגייס ליחידת המודיעין 504. סרלין חשה שאיננה מסוגלת להמשיך לעבוד כדי להספיק להציג את היצירה בפסטיבל שתוכנן לקיץ.

גם לעבודה אחרת, שהייתה אמורה להיות מוצגת באפריל של אותה שנה, התקשתה סרלין לחזור. "שלושים יום בדיוק לפני שיוסף נהרג", היא מספרת, "צילמתי את 'שיר ערש', עבודת וידאו גדולה שצולמה בשדה בעמק יזרעאל. בעבודה נראות 26 נשים פוסעות בשדה בשתיקה. הן לבושות בגוונים בהירים, הולכות עם בדי תכריכים גדולים, ולאט לאט פורשות אותם על השדה, כאילו מכסות את השדה בבדים לבנים של קבורה. יום הצילום היה מאוד אינטנסיבי ורגשי, גם עבורי וגם עבור הנשים. בשלב מסוים הייתה לי צמרמורת ואמרתי לצלם הרחפן שאני מרגישה שהבדים שפרושים כך בשדה מזכירים את חלקה 18 בהר הרצל, חלקה שהכרתי מהלוויות של בנים של חברות. לימים היא הפכה לחלקה של יוסף בני".

כאשר סרלין שבה אל הסטודיו לאחר האסון, היא חשה לפתע שהוא הופך להיות המקלט שלה. המקום שבו היא יכולה להתאבל עד הסוף, פטורה מהצורך להיות חזקה, מתפקדת ואימהית. "בהתחלה היה לי קשה להיכנס לסטודיו", היא משתפת, "אבל בגלל שעשיתי את זה יחסית מהר ולא חיכיתי חודשים, זה נהיה חלק מהשגרה, לפני שנוצר מחסום. הייתי משאירה הכול בחוץ, כולל את התינוק שנולד אחרי שיוסף נהרג, ונכנסת פנימה. לא תמיד כדי ליצור, לפעמים כדי לשבת על הספה ולבכות. בסופו של דבר זה גם חלק מתהליך היצירה. אנשים שאלו אותי איך היה לך כוח לחזור ליצור. השאלה היא הפוכה, ליצור דווקא היה המפלט, המקום שהוא שלי. השאלה האמיתית היא איך היה לי כוח לחזור לחיות".

מתוך הסטודיו חזרה יעל ליצירה, והחלה לרשום באופן גולמי. בתחילה היא השתמשה עם מה שכבר היה בסטודיו, בלי לצאת אל העולם ובלי לייבא פנימה חומרים חדשים. אט־אט שבה לעבוד על "שיר ערש", אותה עבודת וידאו של הנשים בשדה, ובהמשך חזרה לעבוד גם על התערוכה הנוכחית.

מספריים על הקבר

כמו בתערוכות קודמות שלה, גם ב"ד' אמות" עוסקת סרלין בדימויים חזותיים, לרוב מעולמות היודאיקה, המייצגים תיעוד לחיים שלמים ותוססים של קבוצות או קהילות יהודיות שאבדו מהעולם. מהדימויים הללו היא יוצרת קולאז'ים ועבודות וידאו שונות. היא מנפישה אותם, מעניקה להם חיים, נותנת להם פרשנויות ומציעה התבוננות מחודשת בהם.

כך למשל, בתוך "ספרייה", עבודת וידאו גדולה ומרהיבה, משתמשת סרלין, בין השאר, בתמונות של חפצים שנלקטו ברוסיה על ידי הסופר ש. אנסקי, מחבר המחזה "הדיבוק". בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוביל אנסקי משלחת שהסתובבה בעיירות יהודיות בתחום המושב ועסקה באיסוף של ניגונים, סיפורים, מסורות ואף חפצים פיזיים. על רקע עולם משתנה שעבר תהליכי מודרנה, חילון ועיור, ביקש אנסקי לשמר את אוצרות התרבות היהודיים לפני שחלקים גדולים מהם ייעלמו. מהאוסף שהצטבר הוא הקים מוזיאון ובו חפצי קודש, כלי כסף, פרוכות, כתובות, הקלטות של ניגונים עממיים וחסידיים, אגדות וסיפורי עם, ומאות תצלומים ורישומים של בתי כנסת מעץ ומצבות בבתי עלמין. המוזיאון נסגר על ידי השלטונות, והאוסף המרשים שאנסקי ועמיתיו ליקטו בעמל הוחרם והתפזר למקומות שונים.

המשיכה של סרלין לדימויים הללו החלה ממקום משפחתי ואישי: "סבתא שלי נולדה בעיר אדירנה שבטורקיה, על גבול יוון, ומשם עלתה ארצה. בימיה האחרונים החלטתי שאני נוסעת לשם כדי לאסוף את הזיכרונות שלה, כחלק מהליך הפרידה ממנה. ב־2018 הגעתי לשם והתחלתי לחפש דברים שקשורים לזיכרונות שלה. לא היה שם זכר לחיים יהודיים, אבל אחרי חיפוש ארוך מצאתי את בית העלמין היהודי. כשהגעתי אליו התחלתי לנכש עשבים מהמצבות ולנקות אותן. זיהיתי על המצבות כל מיני ציורים מיוחדים וצילמתי אותם.

"על אחד הקברים זיהיתי פתאום ציור של מספריים. מפתיע מאוד לראות דבר כזה על קבר יהודי, וזה ריגש אותי כי סבתא שלי הייתה רוקמת, וחשבתי שאולי מי שקבור שם היה קשור למלאכת רקמה או יצירה. הנחתי דף על הציור הזה ורשמתי אותו. אחרי שחזרתי לארץ יצרתי כל מיני עבודות סביב הדברים שצילמתי ורשמתי. כך התחיל העניין שלי באלמנטים חזותיים שבעצם משמשים עדויות לדבר שכבר לא נמצא. מעניין אותי לחפש עקבות של חיים שאינם, של חיים יהודיים, של קהילה שלא נשאר ממנה כלום. אני חוקרת את זה מנקודת מבט של אמנית, לא של היסטוריונית".

בהמשך גילתה סרלין שאותם מספריים אינם מסמלים מלאכת יד אלא את גזירתו של חוט החיים בגיל צעיר, ממש כמו במיתולוגיות יווניות שנפוצו במשך אלפי שנים לא רחוק מהאזור שבו גדלה סבתה.

מאחורי הברושים

בכניסה לתערוכה מונחת תמונה של דגל שחור קטן, ועליו הפסוק המופיע בחתימת מגילת קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ־לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". מקורו של הדגל הזה בקהילה יהודית בכורדיסטן; כאשר מישהו מת באותה קהילה, היו שולחים ילד לנופף בדגל ברחוב כדי להפיץ את הידיעה. הבחירה להניח את הדגל בפתח התערוכה משמשת אולי מעין אזהרה או בשורה מקדימה לְמה שהמבקר יפגוש בפנים. ואולם מבחינת סרלין, זו איננה תערוכה על שכול.

"היה לי קשה כשאמרו שהתערוכה עוסקת בשכול. מבחינתי היא עוסקת באהבה, בפרידה, בצער, בכאב. היא גם מתאבלת, אבל היא לא עוסקת בשכול, בטח לא כאיזה משהו חיצוני. היא נוגעת בדברים שאני עסוקה בהם כיום, שזה גם האובדן, אבל יש בה חלקים רחבים נוספים. לא הייתי רוצה שיתבוננו בה או בי מהפריזמה של אמנית ששכלה את בנה, כמו שלא הייתי רוצה שיתבוננו בעבודות שלי מהפריזמה של אמנית דתייה. עם זאת אני מבינה שזה חלק מהחיים ושאנחנו סך כל חלקינו, וזה חלק ממני".

התערוכה מורכבת ממיצגי וידאו ומאלמנטים פיסוליים, כאשר כל העבודות קשורות ברהיטי בית פשוטים ובדימויים שלהם: מדף, שולחן, שטיח, חלון, ספרייה. הרהיטים המונחים בתוך החלל חתוכים: חצי שולחן, חצי כיסא, חצי דלת. סרלין מעידה שכמו דברים רבים שהיא יוצרת, ההתחלה הייתה אינטואיטיבית מאוד. במקרה הזה, חיתוך הרהיטים נבע בכלל מאילוץ.

"בתוך חלל הגלריה יש עמוד, והייתי קצת תקועה איתו. ככה הגיע הרעיון של להציב בצמוד אליו שולחן חתוך, ואז, בשאר התערוכה, רהיטים חתוכים נוספים. הרהיטים לא מונחים במרכז החלל; הם נשענים על הקיר או על העמוד וכאילו נעלמים לתוכו. יש בהם אלמנט של משהו קטוע, שבור, אבל גם משהו שמזמין למעֵבר, כי אולי יש להם המשך איפה שהוא. כאילו הם לא באמת קטועים, הם פשוט נמצאים קצת פה וקצת במקום אחר. החיתוך הזה מתחבר גם למלאכת הקולאז'. אצלי הכול מתחיל בגזירות ובקולאז', ומשם אני ממשיכה לווידאו".

על הקיר הפנימי של החלל מוצגת עבודת וידאו גדולה. כמו "ספרייה", גם זוהי עבודה ארוכה הדורשת התבוננות סבלנית. בתוך ציור שנראה כמו עמוד שער קלאסי של ספר קודש, מצולמות שתי נשים. בדומה לנשים מ"שיר ערש" הן עובדות, כל אחת בצד אחד של העמוד, על תכריכים. הן חותכות, מנקות ומודדות, ואז ניגשות למרכז העמוד. יעל שוכבת שם על מיטה, והן מכסות אותה בתכריכים, מטפלות בה ודואגות לה.

"אחד הרישומים הגולמיים שיצרתי מיד אחרי שיוסף נהרג היה רישום שלי שוכבת ומעליי הרבה אימהות שסובבות אותי ועוזרות לי", מספרת יעל. "בסוף זה התגשם בתוך היצירה הזו. הנשים בעבודה הן אימא שלי ואימא של רן בעלי. בשלב מסוים עבודת העריכה מכפילה אותן והן נעשות ארבע אמהות ואז שמונה ואז יותר. כאילו הרגשתי אינטואיטיבית שאני זקוקה להרבה אימהות שינחמו אותי".

את שוכבת שם על מיטה, והן מכסות אותך בתכריכים הלבנים. זה דימוי של מוות?

"זו מיטה של מוות וגם של שינה. מאז שיוסף נהרג היו רגעים שהרגשתי שבא לי למות. דרך העבודה הזו יכולתי למות קצת. העבודה הזו שואלת גם מי מת בעצם, ומה המקום הזה של האימהות. אני לא ממש מתה, הרי הן מטפלות בי, מנסות להקל על הכאב שלי, אבל הן גם כואבות. אז מי מנחם את מי".

איך זה היה עבור שתי האימהות, שלך ושל רן, להשתתף בדבר הזה?

"לא היה להן קל בכלל. היה הרבה בכי בתוך היום הזה, אפשר לראות בצילום שהן בוכות לפעמים. צילמנו את זה בסאסא. אימא של רן עדיין גרה שם. בתחילת המלחמה היא פונתה, והיא חזרה לשם אחרי שיוסף נהרג ואחרי שגם בעלה נפטר. החזרה הזו הייתה לה קשה מאוד, לחזור לבית שהוא כבר לא הבית. היא הייתה קשורה ליוסף שלנו באופן מיוחד, והוא גם נקרא על שם אבא שלה שנפטר כשהיא הייתה בגיל צעיר. ברקע העבודה שומעים אותה שרה שיר ערש שנקרא 'הסוסים האבודים', שיר שגם אני מרדימה איתו את הילדים שלי. המילים שלו הם 'בשדה נם טלה, אמא על ידו שוכבת. ואתה במיטה, אמא אותך כל כך אוהבת. סוס אדום, סוס כתום, סוס שחור וקל רגליים'. אחרי זה היא גם שרה שיר ביידיש. שתי האימהות שיתפו פעולה עם העבודה, אבל קשה להן רגשית להסתכל עליה".

כאמור, האימהות המנחמות ודמותה של סרלין מוצבות כולן בתוך ציור שנראה כמו שער של ספר קודש או של תמונת "מזרח" בבית הכנסת. הציור מקבל חיים באמצעות הנפשת הווידאו, ובחלקו העליון נראית תמונה של ברושים ושמיים. "זו תמונה שצילמתי מהקבר של יוסף, אלה ברושים של הר הרצל. רק אחר כך הסבו את תשומת לבי לכך שברושים בתולדות האמנות מסמנים את מקום המקדש, את ירושלים. מבחינתי ברושים הם סמל של בית עלמין צבאי, אבל הנה יש להם רבדים נוספים שמתחברים לכאן".

שקיעתה של הזריחה

אנחנו נמצאים בתוך תערוכה שהיא בעצם דל"ת אמותייך ממש, ושהאבלות היא חלק משמעותי ממנה. אז אולי מוזר לשאול, אבל אני בכל זאת רוצה לשמוע איך מותו של יוסף השפיע על האמנות שלך.

"אחד הדברים שקרו לי זה שהרבה מעגלים נסגרו לי. הרבה דברים שעסקתי בהם לפני כן ולא ידעתי מה מושך אותי אליהם, קיבלו פתאום את המקום שלהם. פתאום הבנתי לְמה הם שייכים. דימויים שצילמתי, נושאים שהתעסקתי בהם, קיבלו איזו השלמה.

"למשל הצילום של השמש, שקראתי לה 'שמש שלא זורחת', שמוקרנת באחת מעבודות הווידאו פה. זה תבליט של שמש שצילמתי בבית עלמין יהודי עתיק. לא ידעתי מה המשמעות שלו, ושמרתי אותו. כמה שבועות לפני שיוסף נהרג הוא חלם חלום שהטריד אותו, שבו השמש לא זורחת. ליוסף, כמו לי, היה עניין עם חלומות, ושנינו אהבנו לחפש בסידור 'בית יעקב' של היעב"ץ את הפירוש לחלומות. יוסף שאל אותי אם אני יודעת איפה הסידור הזה, וסיפר לי על החלום. לא מצאנו את הסידור, ועשיתי לו מין הטבה כזו ובירכתי אותו שמה שחלם יהיה לטובה. אחרי שהוא נהרג נזכרתי בחלום הזה. חיפשתי ומצאתי את הסידור, וראיתי ששמש שלא זורחת זה סימן למוות. לאו דווקא מוות של מי שחלם, אבל מוות של מישהו קרוב. השמש הזו שצילמתי מעל אותו קבר היא מין שמש מתה, קצת שמש שלא זורחת.

"אני מרגישה גם שמאז מה שקרה יש לי יותר כבוד לתהליכים, לסקיצות, לדרך. אני לומדת לתת לזה יותר מקום, ומבינה עד כמה הטיוטות שאני יוצרת בדרך קשורות לתוצר, לעבודה שיוצאת בסוף. יש לי יותר סבלנות, יותר אורך רוח. אולי זה קשור לגיל, אבל אני חושבת שזה קשור גם לשכול. למדתי גם עד כמה הזמן שלי בסטודיו הוא נחוץ, כמה הוא נותן לי כוח. אפילו אם אני הולכת לשם לשעה או שעתיים, זה זמן להקשיב לעצמי וזה חיוני להישרדות שלי. זה משהו שלא תמיד היה לי. פעם הייתי יכולה לתהות אם זה לא סוג של מותרות, היום אני מרגישה שאני חייבת את זה".

ניגון של שבת חתן

יוסף חיים צבי סרלין נולד ב־2005. אחריו נולדו ליעל ורן שישה ילדים נוספים, בהם בנימין שנולד חודשיים אחרי נפילתו. יוסף חיים גדל ולמד בירושלים. אחרי שסיים תיכון בישיבת רגבים ברמת־הגולן, בחר לשוב הביתה וללמוד במכינת בית ישראל, בתוך הקהילה והמקום שבו צמחו הוריו.

"חברים שלו אמרו לו, 'מה פתאום אתה הולך למכינה מעורבת? מה פתאום ללמוד עם בנות? לך למקום רציני'. אבל הוא אמר 'אני הולך לשם כי אני רוצה ללכת למקום שבו ההורים שלי התחילו, אני רוצה להמשיך את הדרך של ההורים שלי'", מספרת יעל.

זו מחמאה גדולה בשבילכם כהורים.

"ממש. במכינה הוא הכיר את דפנה שנהייתה בת הזוג שלו, ואחרי שנה במכינה הוא התגייס".

התערוכה הזו אישית מאוד. קראת לה דל"ת אמות וזו באמת כניסה למרחב הביתי שלך. איך זה עבורך שאנשים נכנסים פנימה, משוטטים בפנים ומסתכלים?

"קראתי לאחרונה את הספר של רייצ'ל גולדברג־פולין, אימא של הירש ז"ל. היא כותבת שם שהרבה פעמים אנשים שואלים אותה 'מה שלומך', והספר הזה הוא התשובה – הנה, זה שלומי. אז כך אני מרגישה גם פה. יש בזה גם מוטיב של נדיבות, אני חושבת, להכניס לתוך העולם שלך, לתת למבקרים ולסובבים אותך את ההזדמנות להרגיש את הכאבים שלך. העבודות גם מאוד ברורות, מאוד בפרצוף. אתה מביט במשהו ומבין מה אתה רואה".

פס־הקול העשיר של העבודה "ספרייה" כולל ניגון חסידי שמלווים בו את החתן מביתו לבית הכנסת בשבת חתן. יעל מספרת שבקהילת בית ישראל מקפידים על המנהג הזה, ושתמיד דמיינה איך גם הם ילוו כך את יוסף.

המתבונן ב"ספרייה", שכוללת בתוכה עשרות פרטי יצירה ואף לא ספר אחד, נחשף דרכה למה שנדמה כמחזור חיים גדול ומפתיע. לצד מוצרי היודאיקה המונפשים, האלמנטים שנאספו מהקהילות האבודות ונרות ההבדלה הכבויים בגווני אפור, לבן ושחור – יש ביצירה גם תנועות חיים צבעוניות שכמו משתלטות על המרחב: פרחים בגוונים בוהקים, פרפרים, ציפורים שפורשות כנף וצמחים ששולחים זרועות ושרכים שמכסים כמעט את כל העבודה. הצפייה בכל זה מרתקת כמעט כמו סרט, ומספרת סיפור שיש בו קשת רחבה של רגשות ותחושות, מוות וחיים.

התערוכה "ד' אמות" מוצגת בסדנת האמנים ברחוב האומן 26 ירושלים, עד 8 באוקטובר