שעת בוקר מאוחרת בנחלאות. הסמטאות נבלעות זו בזו והבתים נשענים זה על זה. בכל פינה יש דלת שהייתי רוצה לדעת מה קורה מאחוריה. חוטי הכביסה מחברים בין חלון למשנהו, חתולה צנומה מציצה מזווית רחוב ולא מציעה דבר. אסיה ספקטור פוסעת כאן כמי שהרחובות מכירים את משקל צעדיה. עוצרת, מאזינה, ואנשים ברחוב חולפים על פניה ואומרים לה שלום.
אנחנו מחפשות ספסל מוצל. החמה כבר לא מתנצלת על נוכחותה, והגינה הקטנה שכרסמה לה מקום בלב השכונה מציעה את עצמה. שני זקנים שישבו על הספסל המוצל כמו קמים לכבודנו.
"את רואה?" היא אומרת, "זימנו את הספסל הזה".
זה נאמר בלי ניצוץ של ציניות, כמו תיאור של מזג האוויר. ספקטור, שמגדירה את עצמה חילונית גמורה, באמת מאמינה שזימנו את הספסל הזה. זה, במשפט אחד, מה שירושלים עושה לאנשים החיים בה.
"אני גרה פה 13 שנים", היא מספרת. "עם הזמן אני מבינה שאי אפשר לגור פה ולהישאר אדישה לזה. העיר הזו כל הזמן מזמינה אותך לשאול שאלות שאין עליהן תשובה אחת, ומתוך זה מתחיל משהו לקרות לך".
מה שקרה הוא שהלחשים תפסו אותה. היא הלכה לחקור פולקלור ירושלמי ומצאה את עצמה לומדת נוסחאות לגירוש שדים מבורות מים. בתחילת כל סיור היא מחלקת צמידים אדומים לכל משתתף – "כדי שהשדים לא יתקרבו", היא אומרת ומחכה לתגובות.
"ככל שהסיור מתקדם גם האנשים הציניים ביותר, שחושבים ששדים ורוחות שייכים רק לאנשים פרימיטיביים, הולכים ונחשפים עם תכני השדים והרוחות שלהם", היא מעידה, "עם דרכי ההתמודדות מול הדברים הלא ידועים של החיים".
לצורך ההמחשה היא מספרת על סיור סליחות שהדריכה בעיר העתיקה. "הקבוצה הייתה מעורבת: חצייה נשים ירושלמיות שלחלקן היו שורשים עמוקים בשכונה, חצייה נשים תל־אביביות. בנקודה מסוימת סיפרתי שאחת הסיבות לכך שיהודים התקשו לצאת מחומות העיר העתיקה הייתה הפחד מהשדים שבחוץ. הנשים מצפון תל־אביב התחילו לצחוק. "איזה שדים? הן אמרו. ופתאום קמה מישהי מהצד הירושלמי ואמרה בקול נעלב: 'אתן לא מבינות שום דבר. גדלתי בנחלאות, אימא שלי גדלה בנחלאות, סבתא שלי גדלה בנחלאות, כל המשפחה שלי מנחלאות. והדוד שלי מת בגלל השד בבור המים שהיה להם בחצר הבית. כשאתן צוחקות על זה אתן בעצם צוחקות על המוות של הדוד שלי'".
שתי הקבוצות האלה, אומרת ספקטור, מייצגות שתי תפיסות עולם שמתקיימות במקביל. "הבנתי שהפחד משדים לא היה פנטזיה של אנשים עם דמיון פרוע, אלא צורת הסבר לדברים שאי אפשר להסביר אחרת. בירושלים שלפני 150 שנה בורות המים היו ציר החיים. זו הייתה עיר בלי מי תהום ובלי צינורות - רק מה שנאסף מגשמי החורף. בורות המים היו נפוצים והיו אמונות ששוכנים בהם שדים. יש כל מיני שדים במסורת היהודית שמיוחסים למים (נהרות, בריכות, שלוליות וכו'). שברירי היה אחד מהם והוא נקשר לשתיית מים בלילה או בחושך מפני שהשותה מהם עלול ללקות בעיוורון. חז"ל גם כתבו לחש להגנה מפניו: 'איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי'. הם האמינו שהלחש מקטין אותו עד שהוא נעלם.
"היום אנחנו יודעים להסביר לעצמנו מדעית למה אנשים חלו ומגפות פרצו בגלל הבורות. היו שם מים עומדים והכול התנקז פנימה - צואת יונים, חרקים ומזיקים. בורות המים היו מצד אחד מקור חיים ומצד שני המקור הכי מסוכן לחיים, כי הם הפיצו מגפות ומחלות. ואם את לא יכולה להסביר לעצמך למה ילדך חלה אחרי ששתה מהבור, את צריכה תשובה. השד הוא התשובה".
ספקטור, בת 37, מגדירה את עצמה "מורת דרך, חוקרת תרבות ופולקלור ומשוטטת". היא ירושלמית "מבחירה", כדבריה, שגרה בבית הכרם עם בן זוגה ובנם רותם. כבר 13 שנים היא מסתובבת ברחובותיה הצרים של העיר, מכירה כל חנווני ובסטיונר, ומה שהיא מוצאת לא כתוב בספרי ההיסטוריה. "השוטטות היא לא עניין של להגיע לאנשהו. היא עניין של לאפשר לדברים לבוא אלייך".
היא גדלה בבני־עי"ש, בת לעולים מברית המועצות. שמה ניתן לה על שם סבה יעקב, שכונה במשפחה "יאשה" ("אסיה הוא השם הכי קרוב שההורים שלי מצאו, כל הילדות התמודדתי עם שאלות על השם, ואז מאיה ורטהיימר קראה ככה לבת שלה והצילה אותי").
אחרי הצבא סיימה קורס מורי דרך, והיא בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה ולימודי ארץ ישראל ותואר שני בתרבות. שם היא נחשפה לתלמוד ולמגדר, ולנשים שחיו בירושלים במאה ה־19 ולא כתבו עליהן. "נכנסתי לחור שחור", היא מספרת, ומהחור השחור הזה נולדו הסיורים המיוחדים שלה, שלא מפסיקים להתרבות. "ירושלים של מטה – שדים ורוחות"; "היא־סטוריה ומגדר בירושלים" – מסע מנקודת מבט מגדרית שחושף את הדמויות הנשיות שפעלו בלב העיר; "סיור בין רוח לרווח" על יזמות חברתית שמעצבת מחדש את העיר; וסיור אמנות רחוב. כולם חולקים עיקרון אחד שספקטור לא מתפשרת עליו: הם נולדים מתוך השטח, מתוך השיחות האגביות שמגיעות לאוזניה ואז מסתנכרנות לקו מחשבה שמחבר ביניהן. בימים אלה ספקטור לומדת לתואר שני נוסף, בפולקלור.
אסיה ספקטור | צילום: נעמה שטרן
אנחנו עוצרות ליד בניין ישן בשוק שנראה גבוה מהסביבה שלו. פעם קראו לו בית עיני, היום הוא מוכר יותר כבניין שנמצאת בו חנות מוצרי הטבע "הבחירה הטבעית". "ממש לידו נמצאת ישיבה קבלית מוכרת של הרב מרדכי שרעבי", מספרת ספקטור. "השמועות מספרות שהוא היה תלמיד חכם ומורה חשוב. בכל יום קם מוקדם כדי להתפלל וללמד, אבל רגעי החסד שלו התרחשו בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיה מתעורר ושותה קפה ומביט בשמש הזורחת. זה היה האושר הקטן שלו בתחילת היום. כשהתחילו לבנות את המבנה הזה, ככל שהוא טיפס וצמח, השמש הנעימה של הבוקר הלכה ונחסמה ממנו.
"הרב שרעבי הוא ניגש אל הקבלנים ואמר להם: לקחתם לי את זה, את הרגע הקטן שלי. בבקשה תעלו עד כאן ולא יותר. הם כמובן סירבו, והבניין עלה לגובה. באותו רגע קילל הרב את המקום ולבניין הזה לא היה שום סיכוי להצליח. עד שהגיעה הבחירה הטבעית ועשתה מה שעושים בירושלים כשרוצים להתחיל מחדש: הם הביאו רב שיתיר את הקללה בטקס מיוחד".
לימים התפרסם שכל הסיפור הוא שקר. "עיתונאי שהפיץ את השמועה הודה שהרב שרעבי מעולם לא קילל את הבניין, אבל זה לא ממש משנה, כי הסיפור התיישב על העובדה הקיימת שהמקום הזה הפר את צורת החיים של השכונה, את הקהילתיות, את זה שהתושבים פה מכירים את המוכרים ואת הקונים. הוא הפר את הבנייה הנמוכה. את קו השמיים. זה סיפור רגשי: לקחו מהם את המקום הבטוח שלהם, אז במקום להגיד 'אני פוחד' אומרים שהבניין הזה מקולל". היא עוצרת ובוחנת את הבניין. "העניין שלי הוא לא לשפוט אם זה קרה או לא, אלא לנסות להבין על מה הסיפורים האורבניים האלה מתיישבים, על איזה צורך ואיזה כאב".
מעבר לכביש שוכנת חנות התבלינים "ראס אל חנות". כשאנחנו נכנסות לתוכה, ריחות של כורכום ועמבה וציפורן שוטפים את האף. אסיה הולכת למדף אחורי נסתר בחנות ושולפת ממנו שקית שקופה עם מטילים כסופים. "אלו מטילי עופרת", היא אומרת בזמן שידיה ממששות את התכולה, "הם נמצאים בכל חנות תבלינים בשוק מחנה יהודה, במקומות נסתרים יותר ופחות, ועד היום יש אנשים שקונים מהם".
איך זה קשור לתבלינים?
"זה לא קשור. זה בעצם חומר גלם לטקס נגד עין הרע. אם משהו קורה בחייו של אדם שהוא לא מצליח להסביר והוא צריך שמישהו יעזור לו, מתיכים את העופרת במחבת עד שהיא הופכת לנוזל, ועושים את זה מעל הראש שלו, תוך כדי שנאמרים לחשים וברכות. ואז לוקחים מים צוננים ושופכים את העופרת לתוכם. הצורה שנוצרת מצביעה מה יש לו, מי שם לו עין. אחר כך מתיכים אותה שוב ושוב עד שהקללה מתנקה".
היא שולפת גם קופסה עם תערובת כהה וריחנית - שרפים, עשבים, פרחים ובשמים. "זו תערובת בכור", היא מספרת. "בימי שישי, עם הניקיון של הבית, שורפים אותה על מחתה ועוברים בכל פינות הבית ומטהרים אותו מכל הרוחות הרעות. המסורת אומרת שאותה התערובת שימשה לטיהור בבית המקדש ומשמשת אותנו עד היום. העובדה שזה היה קיים לפני אלפיים שנה ועדיין קיים היום אומרת שאולי הרבה דברים השתנו בעולם, אבל הצורך לשלוט במציאות ובדברים הלא מוסברים עדיין קיים".
היא מחזירה את הקופסה למקומה. "נשמע כמו הזיה? אני אומרת לך שבסיורים שלי גם אנשים ציניים נזכרים שזה קרה במשפחה שלהם: 'אשתי עשתה לי את זה', 'הלכתי לדודה שלה שתעשה לי', 'עשיתי את זה לפני החתונה'. זה נמצא בכל מקום".
בעל החנות, ששומע אותנו, מתערב בשיחה: "מי שיש לו עין טובה, עין הרע לא שולטת בו. ומי שיש לו עין רעה, גם טקס לא יעזור לו. פעם באה לפה אישה שקנתה מטילים, בדרך החוצה היא גנבה לי שני שוקולדים. אמרתי לה עזבי אותך, תחזירי את המטילים, גם טקס לא יעזור לך. היא העין הרעה של עצמה".
מי שחי כאן תבלינים מדי יום מבין את הפולקלור הירושלמי הכי טוב שאפשר. ומתחת למרזב עומד שד, זה ידוע; ואסיה ספקטור מזהירה את התיירות לא לעמוד מתחתיו בכל סיור. רק אחר כך היא מספרת להן למה. "יש סיפור שאני אוהבת, על שני סבלים שסחבו חבית יין כבדה מאוד", היא מספרת לי. "היה להם חם, הם רצו רגע להצטנן ונצמדו לבניין בזווית. כשהניחו את חבית היין פתאום נשמעה צעקה והחבית התפוצצה. התברר שהם הניחו את החבית על האוזן של השד שישב שם. הוא פוצץ להם את החבית. שני הסבלים החליטו לקחת את השד לבית המשפט, שיכריע מי אשם בתקרית. השד אמר: 'מה זאת אומרת - הם פלשו לשטח שלי, התיישבו על האוזן שלי ואני צריך לשלם להם?'. בסופו של דבר בית המשפט גזר שהוא חייב והם זכאים".
נו באמת...
"הסיפור הזה מופיע במסכת חולין. הוא מלמד אותנו שמבחינת היהדות השדים הם חלק מהעולם. זה סיפור ציורי, אבל הוא בא להמחיש שיש צדק ויש משילות, שאפשר להיות רגועים גם כשלא הכול מובן".
במעלה הרחוב המקביל לשוק, על קיר של בניין ישן, תלוי שלט רשמי: סמל רקוע, חתימה וצורה גיאומטרית. "קמע לשמירה מפני דו"חות", נחקק עליו. על החתום: "רשות הקמעות".
לא ידעתי שיש רשות קמעות.
"לא רק את. הרבה אנשים לא ידעו. בסיורים שלי אנשים עומדים פה ואומרים: 'מה זאת אומרת רשות הקמעות? אנחנו לא משלמים מספיק לרשויות?' וזה כי באמת אין רשות כזאת. זאת יצירת אמנות של האמן הירושלמי איתם טובול, שעיריית ירושלים הזמינה אותו לייצר יצירה במרחב הציבורי. הוא בחר במשהו שמגדיר לדעתו את ירושלים: הצורך האנושי לנסות לשלוט במה שאי אפשר לשלוט בו. לשים על הקיר את מה שאי אפשר לפתור. הוא לקח את השכבה של התמודדויות המודרניות והדביק עליה את הרעיון המיסטי של קמע".
למה קמע נגד דו"חות?
"כי לפני שנים זה היה אזור רווי דו"חות. אנשים חטפו פה קנסות כל הזמן. לא היו אז מכונות תשלום מוסדרות או פנגו. בהמשך הרחוב יש גם קמע של זירוז תורים. אפשר להמציא עוד קמע לקונפליקטים מודרניים, נניח קמע לאיזון טמפרטורת המזגן במשרד. היום גם הייתי מייצרת קמע נגד שיימינג".
הסיורים של ספקטור נוצרו מתוך השיטוטים שלה. "במשך תקופות ארוכות הייתי הולכת בלי מטרה, בלי שהיה לי לאן להגיע", היא מספרת. "כדי לחוות, כדי לאפשר שיחה אקראית עם אדם, כדי להיכנס לסמטה ופתאום לגלות שם עולם שלם. אני מסתכלת על ירושלים לא מהזווית של הקדושה ולא מהזווית ההיסטורית, אלא מהזווית של מה שהקדושה וההיסטוריה עושים לאנשים שחיים בצילן ביומיום. 'אין מגיעים לירושלים של מעלה בלי לעבור בירושלים של מטה', אז אני מביאה את ירושלים תחתית".
מעל הרחוב המרכזי של נחלת שבעה תלויות מטריות צבעוניות, בין בניין למשנהו, כמו גגון מאולתר. האור עובר דרכן ונופל על האבנים בכתמים רכים, ממיס מעט את קשיות האבן הירושלמית. אסיה הולכת תחתיהן ומספרת על שבעת המופלאים שהקימו את השכונה: יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהודה ברוורמן, מיכאל הכהן, אריה לייב הורוביץ, בנימין סלנט וגרשון ורטהיים, שיצאו ב־1869 מחומות העיר העתיקה והחליטו שאפשר לבנות חיים גם בחוץ.
"שבעה גברים", היא אומרת, "ואיפה הנשים? מה הן עשו כשהגברים שלהן באו והקימו את המקום, ואז הלכו להקים את השכונה הבאה? מי שמר עליהן כשהן גרו במקום הפרוץ והמסוכן הזה? אחת הנשים בשכונה אפילו נרצחה פעם בידי שודד".
כשהחליטו לבנות את השכונה הזו לא היו כאן עוד שכונות, "רק כמה כפרים ערביים וירושלים העתיקה. להיות כאן זה להיות חשופים לכל דבר. עד כדי כך שחלק מהנשים של נחלת שבעה ביקשו גט לפני שעברו לפה, כי הגברים המשיכו לשכונות אחרות, והן חששו שיטרפו אותם חיות רעות והן יישארו עגונות. הסיפור שלהן לא נכתב. הייתי צריכה לפשפש בין קטעי מידע כדי להבין מה חוו הנשים האלה".
יש גם כמה גיבורות מקומיות שנשכחו. למשל חמדה בן־יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית, אחותה של דבורה, אשתו הראשונה. היא גידלה את אחייניה, תמכה בפרויקט החייאת העברית וגם כתבה בעיתון של אליעזר בן־יהודה. שם נוצר, כמעט בשוגג, מדור האופנה הראשון בארץ ישראל.
"זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האָפְנָה בשערי העיתונות העברית. בפחד ובחרדה אמיתית אני כותבת שורות אלה. מי לא ילגלג? מי לא יצחק לי? מי לא ידינני לחובה? ומי יודע אם לא יחרימוני?", מהרהרת בן־יהודה בטקסט שכתבה בעיתון, ואז ממשיכה: "כל תקוותי אל הקוראות הנחמדות שידעתי כמספרן בארץ ישראל. לא מעט הן כבינוניות, כי קוראות מבקשות ללבוש בטעם. אין כלל לחשוש שפרסום האופנה יביא לפזרנות או למותרות - הנשים והבנות בארץ ישראל נבונות, ויותר מבקשות ללבוש דברים המתאימים לאקלים שלהן".
מתוך הסיור עם אסיה ספקטור | צילום: נעמה שטרן
"חמדה היא הראשונה שהעירה את תשומת ליבן של הנשים לכך שהלבוש האירופי שלהן מכביד ולא מותאם למזג האוויר פה", אומרת ספקטור, "אבל היא גם השתמשה בבמה הזו כדי להעביר מסרים של שוויון ודיברה על הזכות של נשים לקחת בעלות על החיים שלהן".
ויש עוד נשים שנמחו מדפי ההיסטוריה הירושלמית. "בשנת 1919 הוקמה התאחדות הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל", אסיה קוראת מהקלסר שהכינה. "צריך להבין את ירושלים של אז. הקהילה היהודית שחיה כאן הייתה היישוב הישן, שניהל עולם ערכי דתי וסגפני. מולם הגיעו אנשי היישוב החדש - אירופים, עם המחשבה והאמונה שאחרי הצהרת בלפור תכף תקום מדינת ישראל. נוצרת התנגשות, ודווקא מנקודת החיכוך הזאת נולדת המודעות הפמיניסטית.
"מטרת ההתאחדות הייתה למגר את הפטריארכיה, לקדם את מעמד האישה, להילחם על זכותה לבחור ולהיבחר. הן נלחמו גם להעלאת גיל הנישואים. יש עדויות על תקנות משנת 1730 שהחליטו לאסור על חתונה של בנות מתחת לגיל 12. זה אומר שעד אז זה היה מקובל. הנשים הללו גם נלחמו על זכות האישה לרשת ועל זכותן של נשים להיות עורכות דין. כשהחליטו להקים את אספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל, היישוב הישן סירב לשלב שם נשים. הם פנו לרב קוק שאמר: 'חובת עבודת הציבור הקבועה מוטלת על גברים. האיש דרכו לכבוש ואין האישה דרכה לכבוש. תפקידים של משרה, של משפט ושל ועדות אינם שייכים לה. וכל כבודה בת מלך פנימה'. חיפשו ומצאו פשרה: כל אישה וכל גבר יכולים להצביע, אבל בבית שלא מעוניין - הגבר יקבל שני קולות. זה נשמע כמו עיוות, אבל כך נמצא הסדק שאפשר לבסוף, שש שנים אחר כך, את ההחלטה על מתן הזכות לבחור ולהיבחר גם לנשים".
המבנה החדש של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל שוכן בלב העיר, במקום שבו ירושלים מחליטה להיות מודרנית. הוא עשוי זכוכית ומנכיח מעין הצהרת כוונות: מי שבפנים רואה החוצה, ומי שבחוץ רואה פנימה. סטודנטים עובדים ליד חלונות גדולים בזמן שאנשים יוצאים ונכנסים ממגרש הרוסים. "זה לא מקרי", אומרת ספקטור. "הרעיון הוא שהמעצבים לא ישבו בבועה סגורה. שהם יישאו עיניים להתרחשויות ולצורכי הציבור, שהרחוב יהיה חלק מהסטודיו.
"כשאנשים מעצבים רכב, סולם, מסור, מברגה או טלפון - מי האדם שעומד מולם כשהם מתכננים? ככל שנכנסים לעומק מגלים שבדרך כלל זה הגבר הממוצע. הטלפון והמברגה אינם מתאימים למבנה היד של אישה ועוצבו באופן שכבד לה להחזיק אותו. בתאונות דרכים בינוניות נפגעות נשים יותר מגברים, בשיעור של 47 אחוז יותר. בתאונות קשות, 70 אחוז יותר. למה זה קורה? כי המכוניות נבנו לפי גוף של גבר. גם כשניסו לתקן את זה, יצרו בובת בדיקה שנראית כמו אישה אבל בגודל של גבר, כי אחרת זה היה מוריד את ציון הבטיחות. לעיצוב יש לעיתים השפעה של חיים ומוות".
גם אנשים ציניים נזכרים: "אשתי עשתה לי את זה". תערובת בכור | צילום: נעמה שטרן
ירושלים, אומרת אסיה, אינה ידידותית לנשים. "כשבודקים את חוויית ההליכה ברחוב, גם נשים וגם גברים יתארו פחד, אבל מסיבות שונות. גבר יגיד שהחשש הוא שמישהו ישדוד אותו או ידקור אותו, אבל הוא עדיין ילך ברחוב. אישה תגיד שהיא מפחדת להיאנס, ומכיוון שהיא מרגישה חסרת הגנה, היא עלולה להימנע מלצעוד בסמטאות הצרות בלילה.
"בנחלת שבעה תכננו רחובות צרים כדי לייצר תחושה מוגנת, אבל לימים הרחובות הצרים והחשוכים נעשו מאיימים. יש ערים בעולם, כמו וינה, שהחליטו להפוך לבטוחות לנשים. זה לא דורש לשנות הרבה - רק להאיר את הרחוב, לעודד הקמת בתי קפה במקומות צדדיים. אלא שמי שמתכננים את העיר הם בעיקר גברים, וברור שהם פחות יחשבו על הצרכים האלה".
באחת מסמטאות השכונה, ליד בית הקפה "תמול שלשום", אנחנו מבחינות בפורטרט גרפיטי של המשוררת עדי קיסר. "יש לעדי שיר כזה, נפלא", אומרת ספקטור: "'אני אישה שהולכת בפחד בלילות, ברחובות חשוכים שנקראים על שם גברים'. רק 11 אחוז מהרחובות נקראו על שם נשים, וגם את הציור של קיסר לא שמו ברחוב המרכזי של נחלת שבעה, אלא בסמטה הצדדית של תמול שלשום, היכן שהיא ייסדה את ערבי השירה שלה, 'ערס־פואטיקה'".
בשובנו לנקודת המוצא שלנו, ליד בניין כלל, שתי נשים ערביות עוצרות ומציגות את עצמן כסטודנטיות בבצלאל. בעברית שבורה הן מבקשות לצלם את רגלינו קופצות על קלאס שציירו על המדרכה הרחבה, כחלק מפרויקט וידאו שלהן על המרחב הציבורי. "רק את הרגליים נצלם", הן מבטיחות, ומספרות כמה קשה להשיג שיתוף פעולה מעוברי האורח הירושלמים, בייחוד החרדים שבהם. אנחנו קופצות על הקלאס בשבילן ומעודדות אותן לא להישבר.
שם, בנקודת חיכוך שאיש אינו יכול לברוא מלבד המציאות, מסתיים גם היום שלנו. "ככל שמשקל הקדושה רב יותר, כך נפערים מתחתיו יותר סדקים", אומרת ספקטור. "לתוך הסדקים האלה נכנסים דברים. ירושלים היא מקום של אנשים עם אמונות ותפיסות רוחניות מאוד, שמתמודדים עם דברים מאוד ארציים. זה יוצר אצלם כמעט אבסורד. איך יכול להיות שאני גרה במסירות במקום הכי קדוש בעולם, חיה בעוני ובסגפנות, וכל ילד שלישי מת לי בלידה? צריך איכשהו לגשר על הפער הזה.
"תל־אביב היא עיר מוסברת יחסית. את הולכת בקווים ישרים. בירושלים אין קווים ישרים - היא נבנתה בשלבים, שכבות על שכבות. חלק מהשכבות גלויות, חלקן לא. כל שכבה כזאת משאירה עומק סיפורי כלשהו, רגשי או רוחני, וקולם של כל מי שרצו את ירושלים לאורך ההיסטוריה - היהודים, הצלבנים, העות'מאנים – הותיר כאן את רישומו. אם יש כל כך הרבה אור בירושלים, זה אומר שיש גם צל. והצל הוא חלק מהסיפור של העיר הזאת".
השיגעון הירושלמי עדיין קיים. בסיור הזה פקדו אותנו לפחות שלושה סהרוריים שהיינו צריכות להיחלץ מהם בנימוס. למה אנשים פה משתגעים יותר מבכל מקום אחר? אולי השהות הממושכת בנקודות מתח כאלה שוחקת את הנפש.
"הדבר שהכי חשוב לי בסיורים הוא להזמין את האנשים להרים את המבט. להסתכל על המבנים, לשאול עליהם שאלות. להתעניין בפרטים הקטנים - למה זה ככה, מי האנשים שבנו את זה. זה מה שהופך את ירושלים למעניינת כל כך בעיניי. זו עיר שממשיכה להיות חיה, היא לא אתר ארכיאולוגי מת כמו מאצ'ו פיצ'ו. זו עיר שממשיכה להתקיים בתוך השיגעון שלה".
היא פונה ומתחילה ללכת, והרחוב בולע אותה לאיטו, כמו שירושלים עושה לכל מי שהיא אוהבת.