"לא פעולה צבאית ולא מבצע הצלה": התפקיד האמיתי של חנה סנש וחבריה

היא עומדת בחושך בלב יער. האדמה רטובה, הלילה לא משמיע קול. היא יודעת שאחרי שתמשיך מכאן הלאה, היא לא תחזור עוד. לצידה עומד אחד משותפיה למשימה. הוא צעד איתה קילומטרים רבים, אך כעת ייפרדו דרכיהם. היא מושיטה לו את ידה ללחיצה, וכעבור רגע הוא מרגיש משהו בתוך כף ידו: פתק מקופל. הוא מתעצבן. הפרדה התיאטרלית הזאת נדמית בעיניו כדרמה לא לו. הוא זורק את הפתק לתוך השיחים ומסתלק. שעה עוברת. הוא חוזר, מחפש את פיסת הנייר בחושך, ומוצא. הפתק הזה שמסרה לו חנה סנש מוצג היום בבית לוחמי הגטאות. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", אומרת הראשונה מארבע השורות הכתובות בו, והשורה האחרונה עונה אחריה כהד.

בבית קפה ירושלמי, 82 שנים אחרי אותו הלילה ביער בגבול יוגוסלביה־הונגריה, יושב העיתונאי והסופר מתי פרידמן ומספר לי את סיפורם של הצנחנים היהודים במלחמת העולם השנייה. לאחרונה ראה אור ספרו החמישי, "לחפש בן אדם" (הוצאת דביר), תוצר של מחקר מקיף בארכיונים, בממוארים נשכחים ובמסמכים שלא נפתחו עד כה, על כשלושים גברים ונשים מהיישוב העברי שצנחו לתוככי אירופה הכבושה. פרידמן מעלה שאלה שנדמית פשוטה, אך כלל אינה כזאת: מה בדיוק הם עשו שם?

״הסיפור הזה נמצא פה בכל מקום", מסביר פרידמן. "לאן שלא נלך, הצנחנים האלה יקיפו אותנו מכל עבר. יש עשרות רחובות על שם חנה סנש. קיבוץ נצר־סרני נקרא על שם אנצו סרני. קיבוץ להבות־חביבה נקרא על שם חביבה רייק. עוד ועוד רחובות, יישובים, בתי ספר - וכל זה על שם כמה אנשים שיצאו למשימה לפני שמונה עשורים, ורבים מהם לא חזרו".

"הקצין הבריטי שהוציא את המבצע לפועל, טוני סימונדס, היה פרו־ציוני, סימפטי ליהודים, אבל הממונים עליו לא היו כאלה. הבריטים לא רצו חטיבות של יהודים נושאי נשק כי הם הבינו שבתום מלחמת העולם, הרובים האלה יופנו נגדם"

המחקר שלו יצא לדרך בעקבות שיחה עם העיתונאי ישראל רוזנר, חברו הטוב. רוזנר, שקרא אז ביוגרפיה על אנצו סרני, אמר לפרידמן שכדאי לבדוק את הסיפור הזה, יש פה מיתוס לא ברור. פרידמן התחיל לברר, והופתע מהממצאים. "גיליתי שיש המון חומרים על הצנחנים. אלפי מסמכים בארכיון ההגנה בתל־אביב שמתארים את המבצע יום אחר יום. ממוארים שנכתבו בשנות החמישים והשישים, ולא חדרו לתודעה הציבורית. ככל שבדקתי לעומק, הסיפור נעשה מוזר יותר. בשורה התחתונה היה פה כישלון, אף אחד מהם לא באמת הצליח במשימתו - אז איך הם הפכו למיתולוגיים כל כך? אולי פשוט לא הבנו מה הייתה המשימה?"

הימים ימי המנדט, והיהודים בארץ ישראל הם נתיני בריטניה הגדולה, ללא מדינה משלהם, ללא צבא, וכמובן ללא חיל אוויר. בינתיים באירופה, מיליוני יהודים נטבחים בדרכים בלתי נתפסות. הבריטים אומנם לא ממש אוהבים את יהודי ארץ ישראל, אך מבינים שאפשר להפיק תועלת משיתוף פעולה איתם. "בצבא הבריטי של אז היה גוף ששמו MI9, מודיעין צבאי תשע, והוא מתמחה בחילוץ טייסים שמטוסיהם הופלו מעבר לקווי האויב", מספר פרידמן. "למשימות שלו הוא נזקק לשליחים דוברי גרמנית, הונגרית וסרבו־קרואטית - אנשים שיוכלו להתמזג עם האוכלוסייה המקומית באירופה הכבושה, להגיע לפרטיזנים ולחבר בין כוחות מחתרת לכוחות הבריטיים. ואז הבריטים הבינו שכאן בארץ יש להם אנשים כאלה בדיוק, יהודים בעלי זהות כפולה. למשל, חבר קיבוץ בנגב יכול להיות לוחם סרבי, כי הוא הגיע מהאזור הזה ומכיר את השפה. מבחינתם זה היה אדם שימושי. לכן הם גם הקימו 'מחלקה גרמנית' בפלמ"ח - יהודים יקים שמשימתם הייתה להסתוות כגרמנים, כמו המסתערבים של היום.

"הקצין הבריטי מ־MI9 שהוציא את המבצע לפועל נקרא טוני סימונדס. הוא היה פרו־ציוני, סימפטי ליהודים, אבל הממונים עליו לא ממש היו כאלה. באופן טבעי, הבריטים חששו לחמש את היהודים. הם לא רצו חטיבות של יהודים נושאי נשק ויודעי לחימה כי הם הבינו שבתום מלחמת העולם, הרובים האלה יופנו נגדם".

ומה היה האינטרס של היהודים לשתף פעולה עם הצבא הבריטי?

"מבחינתם זאת הייתה הזדמנות להגיע לאחיהם לאירופה. הצנחנים עצמם דיברו על המשימה הבריטית כ'כרטיס טיסה', זה המונח שהשתמשו בו".

ומה בדיוק הם היו אמורים לעשות שם?

"לפני צאתם לדרך, הצנחנים קיימו פגישה עם ההנהגה הציונית – בן־גוריון, שרת, גולדה ואחרים. כל אחד מאלה הסביר לצנחנים מה המשימה האמיתית שלהם, וכל אחד אמר דבר אחר לגמרי. הראשון הסביר שצריך לארגן את היהודים למרד חמוש. השני אמר שהמשימה היא לארגן אותם להישרדות. בן־גוריון אמר שצריך לארגן אותם לכך שמיד אחרי המלחמה, כולם יעלו לארץ. אלה משימות שונות לגמרי, ואף לא אחת מהן ניתנת ליישום. אתה צנחן שנמצא ביערות יוגוסלביה, איך בדיוק תציל יהודים?"

את טענתו החתרנית פרידמן שוזר לאורך ספרו. "לדעתי, המשימה האמיתית של הצנחנים לא הייתה פעולה צבאית ולא מבצע הצלה", הוא מסביר. "היא הייתה נרטיבית. הציונות לא יכולה לחיות עם השואה, כי השואה היא אירוע אנטי־ציוני. אירוע של קורבנות ופסיביות מבחינתה. כמובן, זה לא באמת ככה, ויש הרבה סיפורי גבורה בשואה, אבל בארץ ראו בה אירוע שלא מתאים לאתוס. מנהיגי היישוב היהודי הבינו שהציונים חייבים סיפור אחר".

והם החליטו לבנות אחד כזה?

"בסופו של דבר הציונות היא סיפור. הרצל, שהוא גם מחזאי ועיתונאי, ישב בפריז וכתב סיפור על היהודים - ואנחנו חיים בתוך הסיפור הזה. גם חנה סנש הגיעה מרקע דומה, אבא שלה היה מחזאי ועיתונאי וסופר. זאת תנועה שעבדה חזק מאוד עם סיפורים. ראשי הציונות הבינו שסיפורים הם כלי לשינוי גורלם של עמים, ולכן הם טיפחו למשל את סיפור תל־חי. אלו סיפורים שלא נועדו לתאר במדויק אירוע היסטורי, אלא לגדל דור שנלחם ולא נכנע, שלא מסתפק בתפילות, שלא בורח, שלא מנסה לסגור עסקאות עם השלטונות".

ובשנת 1944, כשהשואה בשיאה, הצורך בסיפור גבורה חדש היה עצום. "אני לא יודע עד כמה זה היה מכוון", אומר פרידמן בזהירות, "אבל אני מאמין שבתת־מודע, זאת הייתה המשימה. ומדהים לגלות שהדמויות עצמן, לפחות חלקן, הבינו את זה".

בקשה אחרונה חסרת סיכוי

את הפתק הבלתי נשכח ההוא מסרה חנה סנש לצנחן ראובן דפני ביוני 1944, רגע לפני שחצתה את הגבול מיוגוסלביה להונגריה. בבודפשט ישבה אמה קטרינה, שחנה לא ראתה כבר חמש שנים. גם אדולף אייכמן היה בבודפשט; השמדת יהודי הונגריה הייתה בעיצומה. עד סוף הקיץ יישלחו לאושוויץ כ־400 אלף מהם. "הצנחנים האחרים ניסו לשכנע את סנש לא להמשיך להונגריה. הם הבינו שהיא כנראה לא תחזור. אגב, הם לא אהבו אותה במיוחד", מספר פרידמן. "היא הייתה אישה קשוחה, דעתנית, לא קיבלה את מרותם, וגם עניינים מגדריים לא הקלו. היא הייתה רק בת 22, אבל היו לה עמדות מבוססות מאוד".

למרות התנגדות חבריה, סנש התעקשה לעבור לשטח הונגריה. "ראובן דפני נפרד ממנה ביער", ממשיך פרידמן לתאר. "בהתחלה הוא התעצבן על הסצנה - הגיבורה צועדת אל תוך החושך ומשאירה אחריה מסר לדורות. הוא לא רצה לשתף פעולה עם זה. אבל אחרי שעה הוא חזר ומצא את 'אשרי הגפרור'. ומה בעצם השיר הזה אומר? חנה מספרת לנו מהי המשימה, לפי הבנתה. היא הולכת להישרף ולהצית להבות. היא לא עומדת לנצח את הוורמאכט, היא לא זו שתציל את יהודי הונגריה. היא בת של מחזאי, היא הלכה לפרמיירות של אבא, והיא יודעת היטב מהו תפקיד הגיבורה. אם הרגעים האלה נראים כסצנה ממחזה, זה לא במקרה. חנה מביימת את הסיפור של עצמה. היא מסבירה לנו, במילים שבחרה בקפידה, מה המשימה: להפוך למיתוס גיבורה.

"ראובן דפני נפרד מחנה ביער. בהתחלה הוא התעצבן על הסצנה - הגיבורה צועדת אל החושך ומשאירה מסר לדורות. אבל אחרי שעה הוא חזר ומצא את 'אשרי הגפרור'. חנה סיפרה לנו שהיא הולכת להישרף ולהצית להבות. לציונות היה צורך לעורר את היהודים לפעולה, ולשם כך חייבים סיפורים"

"קצת קשה לנו היום להבין את המהפכה שהם עשו, כי אנחנו ילדי המהפכה. אבל ב־1944 הציונות נדרשה להעביר את היהודים מפסיביות דתית לפעולה ציונית, ולשם כך חייבים סיפורים מעצבים".

יותר ממאתיים צעירים וצעירות מהיישוב העברי ביקשו להצטרף ליחידת הצנחנים שהקימו הבריטים. כמחציתם עברו סינון ראשוני, ונשלחו לאימוני לחימה וצניחה – תחילה בארץ ואחר כך במצרים. 26 יצאו לבסוף בכמה קבוצות למשימות סיוע לפרטיזנים ולטייסים של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב. הגרמנים ועוזריהם שבו וחקרו 12 צנחנים יהודים, ושבעה מהם הוצאו להורג. חנה סנש אינה הגיבורה היחידה בספר "למצוא בן אדם". פרידמן, שנוהג לבחור בכל אחד מספריו ארבע דמויות ולהתמקד בהן ("זה המרב שאנשים יכולים להבין ולהזדהות איתו"), עשה כך גם הפעם: מלבד סיפורה של סנש הוא מגולל את קורותיהם של הצנחנים חביבה רייק, אנצו סרני וחיים חרמש.

רייק, אומר פרידמן, מרתקת אותו במיוחד. "היא הייתה אישה מורכבת מאוד. היו לה חיי אהבה מסובכים, היא התגרשה, ניהלה רומנים, ולא קיבלה את החוקים שהחברה ציפתה ממנה לקבל". למשל, לאחר שאחד ממאהביה צנח באירופה, היא שיגרה מכתב לאשתו ההרה: "את אולי תתפלאי שאני פתאום כותבת לך. קיבלתי על אודותיו ידיעות טובות ומשמחות, ורוצה אני שתשמחי על זה ושהידיעה תגיע מהר אלייך. אל תדאגי, תשמרי על עצמך ואל תעבדי יותר מדי... אני מאחלת לך כל טוב ושתעברי בנקל את הרגעים שהנך מצפה להם. תהיי בריאה, שקטה וסבלנית". האישה אולי קיבלה את המכתב ברגשות מעורבים, אך שמרה אותו עד סוף ימיה.

"דיברתי עם רינה ברקת, הארכיונאית של קיבוץ מענית, שחביבה התגוררה בו", מספר פרידמן. "רינה, אישה בת 83, שוחחה עם אנשים שהכירו את חביבה אישית. היא אמרה לי משפט שחקוק אצלי: 'כולם פה עשו מה שצריך לעשות, וחביבה עשתה מה שהיא רצתה לעשות'. לכן לא אהבו אותה", הוא מחייך. "לדעתי זה מעלה אותה, לא מוריד. אם אנחנו מבינים את האנושיות של הדמויות האלה, עם הפגמים ועם המעלות שלהן, הסיפור מרגש הרבה יותר. גם חנה סנש לא הייתה פלקט. הן היו נשים אמיתיות, וכשתופסים את זה, מבינים שאלה היו אנשים כמונו שעשו דבר מטורף".

רייק, מוסיף פרידמן, הייתה אולי הצנחנית האפקטיבית מכולם. "היא הייתה ממנהיגות השומר הצעיר. זו אישה שהסתדרה עם המציאות, ולא חיכתה שהמציאות תסתדר איתה".

הבריטים שלחו את רייק למשימה בעיירת ילדותה, בנסקה־ביסטריצה בסלובקיה. יחד איתה פעלו עוד שלושה צנחנים מהיישוב העברי - חיים חרמש, צבי בן־יעקב ורפאל רייס. לדברי פרידמן, "חביבה הייתה המנהיגה של החבורה הזאת, גם בגלל הקשרים האישיים שלה וגם בגלל האופי".

הארבעה מצאו את עצמם במובלעת של מורדים סלובקים, והכוחות הפאשיסטיים סגרו על האזור. "כשהצנחנים הבינו שהמובלעת עומדת ליפול, הם יצאו מהעיירה ובנו כוח של יהודים מקומיים. חרמש כותב אחר כך שזאת הייתה היחידה הלוחמת היהודית הראשונה בפיקוד ארץ־ישראלי. בפועל היו שם ארבעה צנחנים עם בערך עשרים יהודים בז'קטים ובנעלי שבת", מחייך פרידמן. "הם יצאו ליער ובנו לעצמם מחנה. כעבור זמן קצר הגיע הוורמאכט וכיתר אותם. התחולל שם קרב, רייק ורייס נפלו בשבי, ולאחר מכן הוצאו להורג עם אסירים נוספים. בן־יעקב נשלח למחנה מאוטהאוזן באוסטריה, וגם הוא הוצא להורג. רק חרמש הצליח לברוח. הוא חפר לעצמו בור ביער והסתתר בו".

בן־יעקב ורייס הספיקו לשלוח מכתבים מן הכלא לפני הוצאתם להורג. כל אחד מהם הוחזק בתא נפרד, איש מהם לא ידע מה כתב חברו, ושניהם ביקשו לא להפוך לגיבורים לאומיים. "ברור שזה מה שגיבורים יכתבו. זה בדיוק מה שגיבורים צריכים לכתוב", אומר פרידמן. "אבל זה מרגש, כי אתה רואה שהם הבינו היטב לאיזו משבצת הם נכנסים ומה יעשו לסיפור שלהם אחרי שילכו. ואף שהם ביקשו לא להפוך למיתוס - הם הפכו. הסיפור עליהם חזק מכדי שאפשר יהיה לעמוד בפניו".

אין גיבורים במפקדות

חרמש, החבר הרביעי בקבוצה, שהצליח לשוב ארצה בחיים, "היה אדם צנוע מהדור המשובח. הוא חזר לקיבוץ שלו, עבד בכל עבודה שצריך, לא רצה להיות גיבור. לאחד מבניו קרא רפי, על שם חברו רפאל רייס. ב־1971 הוא כתב ספר, 'מבצע אמסטרדם'. הספר הזה הוא פנינה היסטורית, וקשה מאוד למצוא אותו היום. הוא גדוש בפרטים ובסצנות שהיו הולכים לאיבוד לולא הוא. הספר הזה אִפשר לי ככותב להחיות אירועים שאין לנו עדות אחרת לגביהם".

אחד האירועים המתוארים בספר הוא פגישה של הצנחנים עם אגון רות, ממנהיגי השומר הצעיר בסלובקיה וחניך של חביבה רייק. "רות, יהודי מסורתי שהפך לסוציאליסט, ראה את הקהילה שלו נמחקת. כשהצנחנים הגיעו אליו הם ציפו לקבלת פנים של גיבורים. הם הרי חזרו לאירופה מארץ ישראל, עם ציוד בריטי. אבל רות הסתכל עליהם ואמר: 'למה באתם? זה בית קברות פה. קפצתם לתוך קבר פתוח. אתם מגיעים לפה מארץ ישראל כאילו אתם גזע עליון'. זה ביטוי כבד מאוד, שמרמז לתפיסות של הנאצים עצמם. רות הציב לצנחנים מראה: אין לכם כלום. אין מטוסים לחלץ בהם, אין כוח להציל. למה באתם?

"כשהצנחנים הגיעו לסלובקיה הם ציפו לקבלת פנים של גיבורים. אבל רות הסתכל עליהם ואמר: 'למה באתם? זה בית קברות פה. קפצתם לתוך קבר פתוח. אתם מגיעים לפה מארץ ישראל כאילו אתם גזע עליון'"

"הדבר המדהים הוא שחרמש הביא את הנאום של רות. הוא היה חתרני דיו לכלול בספר נאום שחותר לחלוטין תחת המיתוס שלו עצמו. מבחינתי זו ראיה לכך שהאנשים האלה לא היו פרימיטיבים ולא תמימים. הם היו חכמים ומודעים היטב לתפקידם".

אנצו סרני פיקד בפועל על מבצעי ההצנחה. הוא היה אז בן 39, אב לשלושה ילדים, והיה אמור לנהל את כל המבצע מהמפקדה. ההנהגה הציונית כולה ביקשה ממנו לא להצטרף בעצמו למבצעים ולא להעז לצנוח. הוא התעלם. "אנצו היה אדם שקורא ספרים, כותב ספרים, חי בתוך הספרות - והוא ידע שגיבור לא מוריד פקודות מהמפקדה, אלא נלחם בעצמו. זה לא עניין של גבריות, זה עניין עמוק יותר של הבנה מה הסיפור דורש ממנו. וכך באביב 1944 הוא עלה למטוס וצנח בצפון איטליה. בגלל טעות בניווט הוא הוצנח ישירות למחנה גרמני, ונעלם. מה שקרה אחר כך לא היה טוב", אומר פרידמן בקול שקט. "אנצו נשלח למחנה שבויים, אחר כך הועבר למחנה הריכוז דכאו, ושם הוא נרצח".

בספר הוא מספר גם על ממצאיו ומסקנותיו של ההיסטוריון הישראלי טוביה פרילינג, שפרסם בשנת 1998 את ספרו "חץ בערפל", על מה שעשתה ומה שניסתה לעשות התנועה הציונית כדי להציל יהודים מידי הנאצים. "פרילינג התחקה אחר סיפורו של המשרד הציוני באיסטנבול, שממנו נוהלה פעילות המודיעין של הסוכנות היהודית", אומר פרידמן. "טורקיה הייתה ניטרלית במלחמת העולם השנייה, והיה נוח לפעול ממנה. ומי ניהל את המשרד? אדם צעיר, חדור מוטיבציה אבל חובבן לחלוטין בענייני ריגול, ושמו טדי קולק. כן, זה שלימים יהפוך לראש עיריית ירושלים. לפתע הופיע במשרד איש עסקים צ'כי, והציע לו רשת ריגול. לדבריו, יש לו שליחים שיכולים לחדור לאירופה הכבושה ולהעביר מידע, מכתבים או כסף. גם המודיעין הצבאי האמריקני, OSS, נעזר באיש העסקים הזה ושילם לו. בדיעבד התברר שכל הסוכנים של הרשת עבדו בשביל הגרמנים. הכול שם היה שקוף למודיעין הגרמני. האם זו הסיבה לכך שחנה סנש נתפסה מיד לאחר שחצתה את הגבול? לא בטוח. ייתכן שהגרמנים לא ייחסו לה חשיבות רבה, אבל על המבצע באופן כללי הם ידעו".

"השליחים היו טובים מכדי להיות אמיתיים", כותב פרידמן בספרו. "כולם היו סוכנים כפולים. הרשת נוהלה בידי האַבּווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. פופסקו היה הסוכן הגרמני אריק ויינר. הסוכן טריליום עבד לא רק בשביל הנאצים אלא גם בשביל המשטרה החשאית ההונגרית, ונראה כי השליח האָמין שולץ היה לא אחר מלוטננט־קולונל רודולף שולץ, מפקד תחנת האבווהר בבודפשט. הקצין האמריקני הלהוט מדי שהיה ממונה על הפעילות באיסטנבול פוטר בבושת פנים.

"מה שהבין ההיסטוריון פרילינג ככל שהתעמק ברשימות... הוא כי רשת השליחים ששימשה את המרגלים היהודים באיסטנבול הייתה אותה רשת ששימשה את האמריקנים. שליחי היישוב חסרי הניסיון הפעילו את אותו 'איש עסקים' צ'כי והלכו שולל אחרי אותה תחבולה גרמנית. ביושבו בארכיון באוקספורד, סיפר לי פרילינג, הידיים שלו התחילו לרעוד. כמו כל הישראלים בגילו הוא גדל על סיפורם של הצנחנים והמשימה הסודית שלהם. אבל המשימה הזאת מעולם לא הייתה סודית".

ויש גם גילוי נוסף, מצמרר. "ב־1944 היה הרייך השלישי בצרות. היטלר ניהל מלחמה בשתי חזיתות, והיה עסוק למדי - ובכל זאת הוא שם עין על כמה צנחנים יהודים מארץ ישראל. אחרי שקצין אס־אס בהונגריה דיווח שתפסו כמה מהם, המידע עלה בשרשרת הפיקוד, הגיע למשרד החוץ בברלין, ושם מישהו הגיש את המסמך להיטלר ושואל מה לעשות באנשים האלה. היטלר כתב בכתב ידו: Sind zu erschießen - יש לירות בהם, עם סימן קריאה.

"רינה, אישה בת 83, שוחחה עם אנשים שהכירו אישית את חביבה רייק. היא אמרה לי משפט שחקוק אצלי: 'כולם פה עשו מה שצריך לעשות, וחביבה עשתה מה שהיא רצתה לעשות'. לכן לא אהבו אותה. לדעתי זה מעלה אותה, לא מוריד. גם חנה סנש לא הייתה פלקט. הן היו נשים אמיתיות"

"באופן מדהים, הגרמנים עקבו אחר הפעילות הזאת. הם ידעו שהיא זניחה ושהיא לא תשנה את תוצאות המלחמה, אבל אולי גם בעיניהם זה היה סמלי שיהודים ארצישראלים מגיעים מהשמיים, מצליחים לנוע בשטח שלהם, מנסים לשנות גורל. אולי זה ערער אצלם משהו".

בספר מתואר גם המפגש קורע הלב בין חנה סנש לאמה קטרינה, שנלקחה במפתיע מביתה לחקירה. במפקדה בשדרת הוֹרטי מיקלוש היא הובאה אל החוקר רוֹז'ה. "בסרט הוליוודי רוז'ה מוצג כסדיסט, סוטה נוטף זיעה – וזה מוגזם, גם אם הוא אכן השתמש בעינויים בחקירותיו", נכתב בספר. "בתיאור של קטרינה הוא מצטייר כאכזרי אך מרוסן. החוקר מתמקם מאחורי שולחן ולוטש בה עיניים. קטרינה עדיין לא מצליחה להעלות בדעתה מה הוא רוצה. היא מופתעת כשהוא שואל על חנה. למה, רוצה רוז'ה לדעת, הילדה עזבה את הבית? מה היא עשתה בשנים מאז הגירתה? באיזו תכיפות היא כותבת? קטרינה מספרת את האמת, או את מה שנדמה לה שהוא האמת: חנה עזבה לפני המלחמה וחיה עכשיו בקומונה חקלאית לחופי הים התיכון, בפלשתינה. היא לא ראתה את בתה כבר כמעט חמש שנים, והעובדה שחנה נמצאת בחוף מבטחים היא אחת הנחמות המעטות שנותרו לה... החוקר נראה מרוצה. הוא נותן לה לחתום על הצהרה מודפסת. 'בכל זאת', הוא אומר, על פי התיאור של קטרינה, 'מה את חושבת, איפה בתך כעת?'. היא חוזרת על אותה תשובה: פלשתינה.

"לא, אומר רוז'ה. מאחורי קטרינה הדלת נפתחת. היא מסתובבת. ארבעה גברים מוליכים פנימה אישה פרועת שיער, עם פנסים בעיניים. קטרינה לא מזהה אותה בהתחלה. על צווארה ועל לחייה של האסירה יש סימנים אדומים, ואחת השיניים הקדמיות שלה חסרה. קטרינה לופתת את שפת השולחן בשתי הידיים. נדמה שרצפת החדר נשמטת תחתיה. 'אמי', קוראת הזרה, 'סלחי נא לי!'"

"זו סצנה שכמו לקוחה משייקספיר", אומר פרידמן. "דופקים אצלה בדלת, שוטר הונגרי אומר לה לבוא איתו לתחנה, היא לא מבינה מה קורה, ואז פותחים את דלת המשרד ונכנסת אישה מוכה, מפורקת כל כך שאפילו אמה לא מזהה אותה. כשקטרינה שואלת את חנה מה קרה לשן שלה, הבת עונה שזה מתאונת צניחה. זו סצנה שאי אפשר להמציא. הן נלקחות לתאי מעצר נפרדים באותו הכלא, והאם צופה בבתה מרחוק ויודעת שהיא לא יכולה לשנות את גורלה".

בין מצדה להר נבו

פרידמן (48), כיום תושב ירושלים, נולד בקנדה. בגיל 17 עלה ארצה, שירת בנח"ל, וכעבור שנים אחדות החל לעבוד כעיתונאי. במשך תקופה ארוכה כתב עבור אסושיאייטד פרס, הניו־יורק טיימס, האטלנטיק ועיתונים ואתרים רבים. כיום הוא כותב בעיקר ל"פרי פרס", שהקימה העיתונאית בארי וייס. "אני קורא לעצמי עיתונאי וסופר, אף שהיום אני עוסק יותר בספרים מאשר בעיתונות יומית. אבל עיתונאי אני, ולא מתכוון לוותר על התואר".

אחד מספריו הקודמים, "מסתערבים - אגדה ישראלית", עסק ביהודים שעלו ארצה ממדינות ערב, ולימים נשלחו אליהן בחזרה בזהות ערבית. "תמיד עניין אותי הנושא של זהות כפולה, אנשים שיכולים להיות שני דברים בו־זמנית", הוא אומר.

כדי לכתוב על הצנחנים, פרידמן החליט שהוא חייב לצנוח בעצמו. "תוך כדי המחקר הבנתי שמעשה הגבורה שלהם, שמגדיר אותם בתודעה, הוא הצניחה. ב־1944 זוהי פעולה שהיא כמעט על־טבעית. זה לבוא מהשמיים, זה כמו לעוף, ואין מצנח רזרבי. לכן הם מזוהים כ'צנחנים', לא כלוחמים ולא כמרגלים. הצניחה היא הגבורה. איך אפשר לכתוב עליהם בלי לדעת מה ההרגשה?"

"הגרמנים עקבו אחר הפעילות הזאת. הם ידעו שהיא זניחה ושהיא לא תשנה את תוצאות המלחמה, אבל אולי גם בעיניהם זה היה סמלי שיהודים ארצישראלים מגיעים מהשמיים, מצליחים לנוע בשטח שלהם, מנסים לשנות גורל. אולי זה ערער אצלם משהו"

הוא בחר לצנוח באזור ים המלח. "מה שראיתי מהמטוס שינה לי במידה מסוימת את הבנת הסיפור. ראיתי מולי שני סיפורים יהודיים עמוקים וכבדים מאוד, שני קצוות של אותו הדבר. מצד אחד ראיתי את מצדה - סיפור על אנשים שהקריבו את עצמם ולא שינו כלום. הרומאים כבשו את הגבעה הזאת בבוקר שלמחרת, וזהו. הציונות קידשה בעבר את סיפור מצדה, עכשיו פחות, כי אין שם המשך, אין ניצחון. בצד השני ראיתי את הר נבו, הסיפור של משה: מנהיג שמוביל את עמו במדבר ארבעים שנה, עושה את כל הדרך ולא מגיע אל סופה, לא זוכה ליהנות מפירות המאמץ שלו. הוא רואה את העתיד, אבל לא ייגע בו. זה הזכיר לי מאוד את חנה סנש: גם היא עמדה על סף קום המדינה, ולא דרכה בה. אתה מבין שהצנחנים חיו בין הכישלון לבין הניצחון, וחלק מהם לא זכו לראות את הניצחון או ליהנות ממנו".

הוא התחיל את המחקר לכתיבת הספר כשנה לפני 7 באוקטובר, וכתב תוך כדי המלחמה. "אי אפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין הסיפור שלהם ובין מה שקורה עכשיו. אני חושב שאנחנו נמצאים היום במצב יהודי עדין מאוד. הפתרונות שנראו לנו איתנים מתגלים כשבירים. בתור יהודי־קנדי חשבתי שהדמוקרטיה הליברלית במערב פתרה את הבעיה היהודית, כי יהודים יכולים לחיות בשלום בארה"ב, בקנדה ובאנגליה. לצד זאת האמנתי שהציונות פתרה את הבעיה גם כאן, בהקמת מדינה יהודית חזקה. אחרי 7 באוקטובר קשה יותר להחזיק בשתי הוודאויות האלה. התמונות מישראל באותו היום הזכירו תמונות מ־1944. זה שינה את ההבנה שלי על סיפורם של צנחני היישוב".

"אני לא עוסק בניפוץ מיתוסים. בעיניי זה משעמם. זו ממש אופנה אקדמית וספרותית: יש מיתוס? בואו נחריב אותו. הפלמ"חניקים היו פושעי מלחמה, בן־גוריון היה ממוצע מינוס. אני לא מנסה לבוא אל הצנחנים עם פטיש. בעיניי אלה גיבורים אמיתיים, שהגבורה שלהם מתוחכמת משחשבתי"

יש איזה חשש שבעקבות הספר תצטייר כמנפץ מיתוסים?

"אני לא עוסק בניפוץ מיתוסים. בעיניי זה משעמם. זו אופנה אקדמית וספרותית של העשורים האחרונים: יש מיתוס? נחריב אותו. הפלמ"חניקים היו פושעי מלחמה, בן־גוריון היה ממוצע מינוס. את מכירה את הז'אנר. אני לא מנסה לבוא אל הצנחנים עם פטיש, אלא להבין את הגבורה האמיתית של האנשים האלה, ואיך הם ראו את המעשה שעשו. בעיניי אלה גיבורים אמיתיים, שהגבורה שלהם מתוחכמת יותר משחשבתי כשהתחלתי לחקור. הם ידעו שהם משחקים תפקיד, והם בחרו לשחק אותו.

"חנה סנש, בת 22, הבינה שהיא כותבת עמוד חדש בסיפור של העם היהודי. בכל יום שעובר ב־2026 אני מבין יותר כמה הדור ההוא היה גאוני. זה דור שזיהה חריץ קטנטן בהיסטוריה, תפס אותו והרחיב אותו כדי שנוכל לעבור. אנחנו חייבים להם הכול, למה שננפץ אותם?"