מה מרגיש שופט בישראל אחרי ששלח נאשם למאסר עולם

אחד הרגעים שנתפסו בעדשת המצלמה של הסדרה התיעודית "השופטים", נראה נשיא בתי משפט השלום במחוז ירושלים פונה בערבית לערבייה מבוגרת ומסביר לה מה מועד הדיון שנקבע לה. את היכולת לנהל שיחה בערבית לא הביא השופט שמואל הרבסט מבית הוריו, כפי שנקל לנחש משמו. ההחלטה ללמוד את השפה הייתה מבחינתו חלק מתפיסת תפקידו של שופט במדינת ישראל.

"אני וחבריי השופטים, אלו שאני מכיר ואלו שלא, עובדים עם כל קשת האוכלוסייה הקיימת", אומר לנו השופט הרבסט. "קל מאוד לתייג אוכלוסיות, אנשים עושים את זה כל הזמן, אבל אנחנו לא שם ואיש מאיתנו לא עושה חשבון בנושאים האלה. כשהגעתי לתפקיד של שופט בירושלים, הבנתי שבלי לדעת ערבית זה לא ילך. שליש מתושבי עיר הבירה של מדינת ישראל הם דוברי ערבית - 340 אלף מתוך מיליון – ואנחנו צריכים לתת את השירות הטוב ביותר לכל אחד מהם. לכן לקחתי מורה פרטי ולמדתי קרוא וכתוב בערבית. היום אני מפטפט לא רע בשפה הזאת, וכשצריך אני מדבר בערבית ככל יכולתי.

"אם רוצים לתייג, אותי יתייגו כ'מתנחל', עם כל התדמית שזה כביכול יוצר לי", מוסיף הרבסט, תושב דולב במערב חבל בנימין. "אחד מעורכי הדין אמר לי פעם 'אני לא יכול להאמין שאתה מתנחל', ומבחינתי זו הייתה מחמאה. הוא הבין שבאתי לפה כדי לתת שירות, ושאני עיוור לשאלה מה המוצא של האדם שנמצא מולי".

"אני רק חייבת לספר שאני יודעת יותר מילים ביידיש מאשר בערבית", אומרת לי בחיוך השופטת יפעת שטרית מבית המשפט המחוזי נוף הגליל־נצרת. "התהפכו לך קצת היוצרות בריאיון הזה".

שטרית והרבסט הם שניים מששת השופטים שמככבים בסדרה התיעודית, שעלתה לשידור בשבוע שעבר בערוץ כאן 11. המצלמה מלווה אותם בשגרת יומם הן באולם המשפט והן בנעלי בית, והשופטים הנכבדים נחשפים בחיק המשפחה, בזמן עיסוק בתחביבים, בתפילת שחרית ואפילו בהכנת ספינג' לבן החייל.

נראה כאילו הליהוק לסדרה נעשה בשיטת "בית האח הגדול". שופט שהוא בוגר ישיבה ומתנחל, שופטת מזרחית מהפריפריה, שופטת ערבייה מנצרת וכן הלאה.

שטרית: "אני מבינה מאיפה השאלה מגיעה. בסדרה אני מביאה קול מסוים, אבל כשופטת אני עושה את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יודעת. שופט שיושב על המדוכה עושה את זה כבן־אדם, כמשפטן וכמקצוען. ועם זאת, כששוחחתי עם יוצר הסדרה אייל בלחסן לפני הצילומים ובמהלכם, המוצא שלי אכן היה נוכח שם. בעשייה המקצועית שלי ובחיי היומיום אני לא מרגישה את הטיקט של אישה מזרחית דתייה, לא חשה שאני נציגה של משהו או של מישהו. אבל אני כן זוכרת מאיפה באתי, מה הרקע המשפחתי שלי ולאן אני הולכת, ואני גאה בכך מאוד.

"כשאייל הפנה פרוז'קטור לשאלות הללו, הוא גרם לי לחשוב עליהן יותר. הוא שאל למשל, 'איך זה לשבור תקרת זכוכית?'. אני מודה שלא חשבתי כך על עצמי עד אז. עניתי לו 'וואלה, אולי שברתי אחת בלי לשים לב, על הדרך'. היום אני בהחלט חושבת שאני דוגמה לאנשים שרוצים ויכולים לשבור תקרת זכוכית. צריך גם לומר שאני לא הראשונה במשפחה שעושה זאת: ההורים שלי שברו תקרות זכוכית עוד לפניי. אבא שלי למשל היה מפקח במשרד החינוך. דור הסבים והסבתות, אלה שהגיעו בעליות ממרוקו, עברו את תקופת המעברות וחוו קשיים רבים, אבל דור ההורים התחיל לסדוק את תקרת הזכוכית, ואני כנראה נתתי את הזבנג האחרון".

השופטת שטרית: "אני זוכרת מאיפה באתי, מה הרקע המשפחתי שלי ולאן אני הולכת. כשהבמאי אייל בלחסן הפנה פרוז'קטור לשאלות הללו, הוא גרם לי לחשוב עליהן יותר. הוא שאל למשל, 'איך זה לשבור תקרת זכוכית?'. עניתי לו 'וואלה, אולי שברתי אחת בלי לשים לב, על הדרך'"

בשמה המלא היא יפעת שטרית־חדד, אבל כששאלתי אותה בתחילת השיחה איך להציג אותה בכתבה, היא השיבה "יפעת שטרית". "זה שם המשפחה של הוריי, ובחרתי לשמור עליו כי כל מה ששלי - שלהם הוא", היא מסבירה כעת. "אני גאה להיות בת למשפחת שטרית, בתו של נסים שטרית ז"ל. הוא איתי בכל מקום, ויהיה איתי גם בכל מקום שאגיע אליו, בעזרת השם. אגב, במשך חלק גדול מחייו הוא היה שליח ציבור בבית כנסת אשכנזי דווקא, כך שבמשפחה שלנו היה גם משהו קצת פולני".

הרבסט: "אני דתי ומתנחל, זה נוכח בסדרה ובחיים האישיים שלי, ואני מניח שזה נתפס כרמז לדעות שאני כביכול אמור להחזיק בהן – אבל בכל שנותיי בפרקליטות המדינה ובשיפוט, אף אחד 'מהמערכת' לא דיבר איתי מילה אחת על השאלה מאיפה אני בא, או על התאמת הדעות שלי לדעות שאני אמור להתאים אליהן. ממש לא. זה לא היה על השולחן מעולם. תמיד השתדלתי לעשות את המיטב. כשהיה צריך, קודמתי. כשלא היה צריך - לא קודמתי. אין לי שום טענה לאף אחד בעניין".

בדומה לשופטת שטרית, גם הוא מספר שהמציאות לא עונה במדויק לסטריאוטיפים שאולי כרוכים בשם משפחתו. "אני אומנם הרבסט, אבל אמי לא אשכנזייה - היא ממוצא יווני־בלקני, משפחה סמ"ך־טי"תית מפוארת, דוברי לאדינו. גדלתי בפתח־תקווה, אבל אמי בכלל קיבוצניקית במקור, מקיבוץ חולתה. גם אבא שלי לא מגיע מבני עקיבא. הוא ומשפחתו, יוצאי גליציה, עלו ארצה כניצולי שואה וגרו במעברה בגבעת־אולגה. אבא הוא חשמלאי, איש עבודת כפיים, שעבד בחברת החשמל הרבה מאוד שנים.

"גם לי, ממש כמו לשופטת שטרית, חשוב לשמור על שם המשפחה שירשתי ממנו. פירוש המילה הגרמנית הרבסט הוא 'סתיו', ואני בכוונת מכוון לא מעברת. ילדיי יעשו מה שהם חושבים לנכון – אבל אני לא מעברת את השם. אני יודע שזה חשוב לאבא שלי, שמרבית בני משפחתו נספו בשואה, ורק מעטים שרדו. החיבור בין משפחה מגליציה ומשפחה ספרדית, קיבוץ הגלויות שקרה פה במדינת ישראל, הוא נס שאנחנו חיים בתוכו. אנחנו מדברים סמוך ליום העצמאות, ואלו ימים שבהם אנחנו קוראים בדברי הנביאים ורואים אותם מתגשמים פה ממש מול עינינו.

"מלבד שבירה של תקרות זכוכית, אולי הגיעה העת לשבור גם את התיוגים, שהם כל כך לא נכונים. אני חושב שאייל הבמאי עשה פה משהו יפה, גם אם הוא לא באמת תכנן כך מראש את הדברים. נוצר בסדרה הזאת מקבץ של שופטים שאפשר להסתכל עליו באופן מתייג ולהכניס כל אחד למשבצת ברורה, אבל כשמביטים קצת יותר לעומק מבינים עד כמה התיוג הזה שטחי, ושכולנו חלק מהמרקם המיוחד שיש במדינת ישראל. יש מי שלא אוהבים את השימוש במילה 'מרקם', אבל אני חושב שהיא משקפת את המורכבות. בני אדם הם דבר מורכב, ציבור הוא דבר מורכב עוד יותר, וכל אחד מאיתנו השופטים נותן את הזווית שלו".

מסיבת עיתונאים בדרך הביתה

שופטים פועלים אומנם בזירה הציבורית, אבל בניגוד לפוליטיקאים הם לא נמצאים כמעט בעין התקשורת, ודאי לא שופטי שלום ומחוזי. כשאני שואל את שני המרואיינים אילו תחושות עוררה בהם החשיפה האינטנסיבית למצלמות, שניהם מודים שההחלטה להשתתף בסדרה לא הייתה קלה.

"היו לי הרבה התלבטויות", אומרת שטרית. "השאלה הזאת עלתה לדיון גם בשולחן השבת בבית, והאמת היא שרוב הדעות היו נגד. בסופו של דבר החלטתי בכל זאת להיענות לאתגר, מסיבה כפולה. ראשית, הרגשתי שסוער מאוד בחוץ, בכיכר העיר, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להראות לציבור את המערכת מזווית שונה מעט, ולתרום משהו בהנגשה של האדם שמאחורי השופט, ושל העשייה המשפטית. להראות אנשים טובים וישרי דרך שקמים בבוקר ועושים את המיטב למען הציבור, בענווה, בצניעות, ביושרה ובמקצועיות. זה היה שיקול מכריע ראשון בהחלטה להרים את הכפפה.

"הנימוק השני היה הפן האישי. באחד הפרקים צילמו אותי למשל מקבלת את פניו של בני כשהוא חוזר מהצבא. הוא היה אז מפקד בשריון אחרי שעשה מסלול של ישיבת הסדר. רואים אותי באה לאסוף אותו מהרכבת, והוא מגיע עם 'החזות' ועם כל מה שזה אומר. אז כן, היה לי חשוב להראות שילוב של אמונה, עשייה ומקצועיות. בדיעבד אני חושבת שהצלחנו להנגיש את המסרים, ואני חייבת להגיד שזו הייתה גם חוויה נהדרת. בכל התהליך הזה, שנמשך תקופה לא קצרה, היה משהו מעצים".

הרבסט: "לא הייתי בין השופטים הראשונים שנבחרו לסדרה. מה שקרה הוא שהבמאי נכנס לפה מדי פעם לשתות קפה או לבקש אישור לצלם באולם כלשהו, ובשלב מסוים הוא אמר שהוא רוצה לצלם גם אותי. עניתי לו: 'מה תצלם פה? את מה שקורה בלשכה שלי, כנשיא בתי משפט, אסור לצלם'. הוא אמר: 'לא, אתה יושב גם כשופט בדיונים, אני רוצה לצלם אותך שם'. ככה זה התחיל, ומשם מערכת היחסים נבנתה. אבל לא אשקר, ההחלטה להשתתף לוותה בהרבה כאבי בטן. שיהיה ברור, חשיפה מהסוג הזה היא לא כוס התה שלנו".

שטרית: "כאב הבטן הגדול יתחיל כשאפגוש בבית הכנסת את השכנים אחרי שראו את זה".

הרבסט: "זה נכון. שנינו משתייכים לאותו המגזר, ואם נרצה או לא, אנחנו הופכים לדוברי המערכת. כשאתה יוצא מבית הכנסת אחרי תפילת שבת, נוצרת מיד מעין מסיבת עיתונאים מאולתרת. מקיפים אותך, מתקיפים אותך, כולם שואלים שאלות ואתה צריך לענות להם. ואתה לא יכול להסתפק בהצהרה וללכת: מלווים אותך עד הבית עם שאלות ועוד שאלות. יפעת יודעת בדיוק על מה אני מדבר. לכן ההחלטה להיחשף הייתה קשה. אגיד בצורה הכי ברורה – לא הייתי עושה את זה בשביל עצמי. אני אישית מאמין ש'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין' זו לא סתם סיסמה, זה באמת כך, במיוחד בעניינים האישיים.

השופט הרבסט: "יח"צ הוא ביטוי שלילי, כי המשמעות שלו היא 'ניקח משהו, נטשטש חלקים ממנו, נבליט היבטים אחרים, והתמונה שתצטייר לא תשקף אותו כפי שהוא באמת, אלא כפי שהיינו רוצים שיתפסו אותו'. אני רוצה להגיד לכל מי שיצפה בסדרה הזאת: מה שאתם רואים זה מה שיש. זו המערכת"

"לכך צריך להוסיף עוד עובדה, וסליחה שאני אומר את זה דווקא לך, אבל זו המציאות: המפגש בין משפט לתקשורת תמיד בעייתי. אין מה לעשות, התקשורת שטחית, מהירה, נוגעת הרבה פעמים רק ב'למעלה' של הדברים, ואילו המשפט עמוק יותר מטיבו. לכן המפגשים הרי אסון, במירכאות או שלא במירכאות. לפעמים אני קורא בתקשורת על תיקים שדנתי בהם, ואני אומר לעצמי: 'על מה מדובר פה? זה לא התיק שאני מכיר'. אבל מערכת המשפט מבינה שהיום אנחנו חיים בדור אחר. אי אפשר להשאיר את העשייה המשפטית סמויה מן העין, להסתפק במנטרה ש'השופט מדבר בפסקי הדין' וזהו. השופט מדבר לא רק בפסקי הדין: הוא מדבר גם בסדרות הללו, והוא מדבר כשהוא מראה את הבית שלו ואת המשפחה שלו.

"חשוב שהציבור יראה את האנשים שמגיעים לעבודה, אנשים טובים ואידאליסטים שיכלו להרוויח פי ארבעה ופי חמישה בחוץ, אבל הם באים לפה. זו עבודה קשה, קבלת קהל בכמויות. רבים פה על התור. באחד הפרקים רואים אותי אומר לעורכי הדין ולכל הנוכחים: 'חברים, אם זה יימשך ככה ולא תסתדרו ביניכם, אני אצא ואחזור בעוד חצי שעה'. זה קורה, זה טבעי, זה אנושי, ואלו החיים. לא סתם אנחנו אוהבים את התחום הפלילי – אלו הדרמות של החיים, אנשים מניחים את עצמם על השולחן כפי שהם.

"ההעברה של זה לציבור תיצור קשר בינו ובין המערכת. אתה לא יכול באמת לאהוב, לשנוא או לבקר מערכת שאתה לא מכיר. אני חש שאנשים לא מכירים. החשיפה התקשורתית ניתנת לפלח מצומצם של תיקים, בדרך כלל כאלה שמגיעים לבית המשפט העליון, או שעולות בהם שאלות ערכיות. אבל העבודה היומיומית של המערכת מאפשרת לכולנו ללכת ברחוב בביטחון. כל 'זוג' של תובע ונתבע שמגיע לבית משפט בהליך אזרחי, זה פחות זוג שהולך מכות ברחוב. אלה אנשים שהחליטו להשתמש בכלי החשוב ביותר שהמדינה נותנת להם כדי לפתור מחלוקת. אז גם אם החשיפה הזאת לא נוחה לי אישית, יש לה חשיבות עליונה".

לא נערי פוסטר

הסדרה הופקה תוך שיתוף פעולה מלא עם הנהלת בתי המשפט, והיא לא מתעלמת מהמחלוקות הציבוריות סביב מערכת המשפט. כשהשתתפתם בה, הבנתם מן הסתם שאתם כלי בידי המערכת לצורכי יח"צ. זה לא עורר בכם קצת אי נוחות?

הרבסט: "יח"צ זה ביטוי שלילי, כי המשמעות שלו היא 'ניקח משהו, נטשטש חלקים ממנו, נבליט היבטים אחרים, וכך התמונה שתצטייר לא תשקף אותו כפי שהוא באמת, אלא כפי שהיינו רוצים שיתפסו אותו'. אני רוצה להגיד לכל מי שיצפה בסדרה הזאת: מה שאתם רואים זה מה שיש. זו המערכת. המונח 'מערכת' נשמע כמו משהו גדול, מנותק, מסורבל, אבל מה שמופיע על המסך - ככה נראית המערכת. אין שום דבר שאנחנו מסתירים.

"אנחנו מקיימים את השיחה בבית משפט השלום בירושלים, בניין ישן בן 150 שנה, שיש בו שלושים אולמות. בכל אחד משלושים האולמות האלה מתרחש ברגעים הללו ממש אירוע שאפשר היה לצלם ולהראות לכולם. אין לי ספק שזה היה עושה יחסי ציבור למערכת, במובן הטוב. זה היה מראה לאנשים ברחוב מה המערכת הזו עושה. וסליחה שאני קצת מדבר ציונות", מוסיף הרבסט והתרגשות ניכרת בקולו, "אחרי שנים רבות שלא הייתה לנו מדינה, יש לנו מדינה ויש לנו מערכת משפט. אפשר לבקר אותה, אפשר להגיד שהיא לא בסדר, שהיא טועה, שיש דברים שהיה נכון לעשות אחרת. אבל בשורה התחתונה, זו מערכת שנותנת שירות מצוין לציבור. את זה באנו להראות בסדרה הזאת, ולא עשינו 'כאילו'.

"כשאנחנו יושבים פה ביחד שעה וחצי, אני יכול לעשות יח"צ אם אני רוצה. כשמצלמים אותך כל כך הרבה שעות, בסוף רואים בדיוק מי אתה ואיך נראית המערכת. לכן גם הצילום בבית חשוב, כדי שאנשים יקבלו את התחושה שהשופט הוא אדם כמוהם. הרי אנשים מגיעים לפה בשעות הכי קשות שלהם, ואנחנו יושבים על הבמה בביגוד יפה ורשמי. הסדרה הזאת נועדה להראות שיש לנו משפחות ויש לנו ילדים ויש לנו רקע ויש בעיות אישיות, לפעמים בעיות בריאות. שופט הוא בן אדם, נקודה".

שטרית: "לא הרגשתי במהלך הצילומים כמו 'נערת פוסטר' של מערכת המשפט. יש פה חשיפה נדירה לחיים של שופט מכהן ולאולם של שופט מכהן. אני חושבת שצריך להנגיש את זה בצורה הכי בלתי אמצעית והכי אמיתית, כפי שאכן נעשה, כדי שהציבור יכיר וילמד איך באמת נראים אולמות משפט. זה לא כמו בסדרות האמריקניות שכולנו ראינו. יכול להיות שבהקשרים אחרים שאתה רומז עליהם, התיעוד הזה גם משרת את המערכת מבחינת יחסי ציבור, אבל זה לא מה שהרגשנו בצילומים. הרגשנו שזו הזדמנות ייחודית לתת הצצה נדירה למה שקורה באמת באולמות המשפט שלנו".

ועד כמה ההצצה הזאת אותנטית? הכנסת המצלמות לאולמות שלכם לא שינתה את הדינמיקה בתוכם? שאלות כאלה הרי עלו כבר סביב הסוגיה של שידור הדיונים.

שטרית: "בהתחלה יש תחושה שאיזה 'אח גדול' מביט עלינו מרחוק, אבל בתוך דקות ספורות נכנסים לעשייה. המשפט שואב אותך, בוודאי המשפט הפלילי. לא במקרה שמוליק ואני מאוהבים בו. אתה חייב להיות ממוקד, לקבל החלטות מיד, כאן ועכשיו. זה נכון במיוחד בתיק כמו זה שמתועד בסדרה - תיק רצח, שהדיון בו היה סוער מאוד. אין לך זמן להתעסק במה שמסביב, ורעשי הרקע נשכחים במהירות, כולל המצלמה שבאולם. ידענו גם שמאחורי המצלמות עומדים אנשים טובים ושהכול בסדר, אנחנו בידיים טובות ששומרות עלינו".

הרבסט: "אני חייב להגיד מילה טובה על העבודה שעשה הצוות של התאגיד. למעט השלב של חיבור ה'נק' (מיקרופון – ש"פ), לא ראיתי אותם ולא שמעתי אותם. הם ישבו בצד, לא הפריעו לאף אחד, והעסק פשוט רץ".

ומה לגבי שאר הנוכחים באולם - עורכי הדין, הנאשם, הקהל? זה לא השפיע עליהם?

שטרית: "לתחושתי זה לא שינה את ההתנהגות. אולי בדקות הראשונות הרגשנו שיש טיפה יותר זהירות, עורכי הדין זזים קצת בכיסא, מיישרים את העניבות ומסדרים יפה את הגלימות כדי לצאת יותר פוטוגניים. אבל אפשר לראות איך בתוך דקות הכול זורם ונכנס לאווירה הרגילה של בית משפט".

בישיבה של סבא

שטרית (57) נולדה בעפולה, גדלה בחיפה ומתגוררת כיום בחדרה. היא נשואה לשאול חדד, איש חינוך במקצועו, ואם לארבעה. לדבריה, מגיל צעיר היה ברור לה שתעסוק בתחום המשפט, אך כס השיפוט לא היה ברשימת המטרות. "עוד כילדה קטנה חלמתי להיות עורכת דין. למדתי באולפנה, עשיתי שירות לאומי כקומונרית בבני עקיבא ומיד התחלתי ללמוד. הייתי מהבנות הדתית שלא מבזבזות זמן על חיפוש עצמי וטיולים להודו. סיימתי תואר במשפטים, עשיתי את תקופת ההתמחות בפרקליטות ואז התחלתי לעבוד שם, אבל לא העליתי בדעתי שאלך לשיפוט.

"הרגע ששינה את המסלול הגיע אחרי שנולד אוריה, בני השלישי. כשחזרתי מחופשת הלידה, אחד השופטים בבית המשפט המחוזי קרא לי: 'גברת שטרית, ללשכה'. זה היה שופט שהערכתי, והרגליים שלי התחילו לרעוד. נכנסתי ללשכה שלו ושאלתי: 'מה עשיתי רע? רק עכשיו חזרתי, לא הספקתי לעשות שום דבר'. הוא ענה לי: 'גברת שטרית, הגיע הזמן לשיפוט. חזרת מחופשת לידה, השולחן שלך עוד ריק, ולפני שהוא יתמלא את מגישה את הטפסים'. מוניתי לשופטת בגיל צעיר מאוד, 34. את הילד הרביעי, אדיר, ילדתי כשכבר הייתי שופטת, שזה בכלל משהו מיוחד. עשיתי הכול מהר מאוד, ואני גאה במסלול שעברתי".

השופטת שטרית: "בהתחלה יש תחושה שאיזה 'אח גדול' מביט עלינו מרחוק. יש טיפה יותר זהירות, עורכי הדין זזים קצת בכיסא, מיישרים את העניבות ומסדרים יפה את הגלימות כדי לצאת יותר פוטוגניים. אבל בתוך דקות נכנסים לעשייה. במשפט הפלילי אתה חייב להיות ממוקד, לקבל החלטות כאן ועכשיו"

שמואל הרבסט (53) נשוי לאביה, אשת חינוך, ויש להם חמישה ילדים ונכדה. הוא נולד וגדל בפתח־תקווה, והיום מתגורר בדולב. את הקריירה המשפטית שלו התחיל רק אחרי שבע שנים כמורה ומחנך בישיבה התיכונית חורב בירושלים. "למדתי תוך כדי העבודה בחינוך. נרשמתי להנדסת אלקטרוניקה, אבל הבנתי שזה לא יעבוד, ופניתי ללימודי משפטים. במהלך אספת הורים ניגשה אליי אמו של אחד התלמידים ואמרה לי: 'שמעתי שאתה לומד משפטים, אולי תבוא להתמחות אצלנו?'. שאלתי אותה מה זה 'אצלנו', והיא ענתה 'פרקליטות מחוז ירושלים פלילי'. אז התמחיתי אצלם, ואחר כך עבדתי שם 11 שנה, עד שחציתי את הכביש ועברתי לכאן, לשיפוט".

עברו הישיבתי מקבל ביטוי בסדרה כאשר במהלך דיון בעניינם של כמה פעילי ימין הנאשמים בעבירת הפרעה לשוטר, פונה הרבסט אל אחד מהם, נתנאל בלייכר שמו, ושואל: "איך אתה קשור לרב בלייכר?". הלה משיב לו: "אני הנכד, הבן של טוביה בלייכר". בעקבות זאת מכתיב השופט לפרוטוקול: "אני מודיע לצדדים כי בין השנים 1991 עד 1993 למדתי בישיבה בחברון, כאשר ראש הישיבה היה סבו של נאשם 3, הרב משה בלייכר". לאחר מכן הוא מבקש לקבל את עמדות הצדדים בשאלה אם עליו להימנע מלדון בתיק. התובע מבהיר כי אינו רואה בכך בעיה, ואילו סנגורו של בלייכר הנכד, עו"ד יצחק בם, מעיר בקורטוב הומור: "אני יודע שכבודו חוטא ב'ממלכתיות', ואין לי בעיה עם זה".

שני השופטים המרואיינים עוסקים בתחום הפלילי, ושטרית אף עומדת בראש הרכב פשיעה חמורה וערעורים פליליים. זמן קצר לפני שיחתנו, ההרכב בראשותה גזר מאסר עולם על אדם שהורשע ברצח בנסיבות מחמירות. כשאני שואל איך אפשר לצאת מאולם שבו נחשפים הצדדים המכוערים ביותר של הקיום האנושי ולחזור מיד לחיים נורמליים, היא משיבה: "עם הזמן לומדים להתמודד. זה לא שהחושים מתקהים, כי אוי ואבוי לנו אם ניעשה קהים לעוולות הנוראיות שאנחנו נחשפים אליהן - עבירות מין, גילוי עריות, מעשי רצח. גם לא יהיה נכון להגיד שזה לא משפיע עלינו כבני אדם. יש לנו רגשות, וכשאתה יוצא ללשכה אחרי ששמעת עדויות בתוך האולם, אתה חש לא פעם את כובד המשקל. היתרון הגדול במקרה שלי הוא שאני חלק מהרכב. כשאתה יושב בהרכב, יש לך שותפים לחוויה הזאת. לא על כך חשב המחוקק כאשר קבע שתיקי פשיעה חמורה יישמעו בפני שלושה שופטים, אבל זה יצא טוב גם מההיבט הזה. כשאנחנו יוצאים מהאולם ללשכה, אנחנו מרגישים את הדברים, ולפעמים מדברים עליהם, עושים סובלימציה. זה עוזר מאוד.

השופט הרבסט: "כשהייתי בפרקליטות עסקתי בין השאר בתיקי עבירות מין, ואני זוכר שכאשר הבת שלי הייתה יוצאת מהבית, הייתי חושב מה עלול לקרות לה. אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו אחרי הימים הקשים שאתה עובר. שיהיה ברור, עבריינים לא עוטים רטייה על העין ונראים כמו שודדי ים. אלו אנשים רגילים לגמרי, שסטו וחטאו"

"חלק מהתיקים, במיוחד הקשים שבהם, מלווים אותך גם כשאתה יוצא הביתה. אנחנו יודעים לפתח לעצמנו מנגנונים של הישרדות, כך אני קוראת לזה. עושים לעצמנו טיפול בשיטות שפיתחנו. בימים הקשים אני אוהבת לנסוע הביתה בשקט, להשמיע מוזיקה טובה, שלמה ארצי, חנן בן־ארי. להסתכל על הפריחה, על השדות של עמק יזרעאל. המשפחה והילדים עוזרים לשמור על חדוות החיים, ואני גם הולכת להצגות, קוראת ספרים, שומעת שיעורי תורה. ומעל כל זה, אני מזכירה לעצמי בכל בוקר שזו שליחות. אני עוסקת אומנם בקצה הפחות יפה של האנושות, אבל רוב בני האדם טובים ומוסריים. יש עוולות, ומישהו צריך לדעת לטפל בהן, אבל העוולות אינן חזות הכול".

הרבסט: "האתגר הגדול שניצב בפני השופטים בבית משפט השלום הוא העומס יותר מאשר חומרת הפשעים. יש ימי דיונים שאתה צריך לשמוע בהם שישים־שבעים תיקים. זה עומס מטורף, ולא כולם מצליחים לעמוד בו. יש כאלו שנשברים ופורשים, אבל לשמחתי הם לא רבים, כי מי שמגיע לכאן יודע עם מה הוא נדרש להתמודד. אם להתחבר למה שיפעת סיפרה - כשהייתי בפרקליטות עסקתי בין השאר בתיקי עבירות מין, ואני זוכר שכאשר הבת שלי הייתה יוצאת מהבית, הייתי חושב מה עלול לקרות לה. אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו אחרי הימים הקשים שאתה עובר. שיהיה ברור, עבריינים לא עוטים רטייה על העין ונראים כמו שודדי ים. אלו אנשים רגילים לגמרי, שסטו וחטאו.

"גם אותי מחזיקה תחושת השליחות. יש לנו תפקיד ציבורי חשוב במדינת ישראל. אולי אנחנו טועים לפעמים, אבל אנחנו עושים את התפקיד הזה בדרך הטובה והמסורה ביותר שאנחנו יודעים. שופט מחוזי שאני מעריך כתב לי דברי ברכה כשמוניתי לתפקיד הנוכחי, ובין השאר הוא ציין את הזכות המיוחדת להיות נשיא של בתי משפט בבירת ישראל. זה ריגש אותי מאוד. הרי אם סבא שלי, ניצול שואה, היה שומע דבר כזה, הוא היה אומר 'אתה הוזה, זה לא יכול להיות'. אני קם בבוקר עם התחושה הזאת, ומקבל ממנה את הכוחות להתמודד עם האתגר".