"איראן מתמודדת עם קריסה כלכלית": כך מתנהלת המלחמה דרך הכיס

"המצור שצבא ארה"ב מפעיל עכשיו נגד איראן במצרי הורמוז עשוי לחולל השפעות דרמטיות אפילו יותר מפעולות צבאיות, שיש להן מגבלות", אומר חוקר הגיאו־פוליטיקה והיועץ האסטרטגי איל השקס. "לא תמיד אפשר להגיע למקומות חבויים ולהוציא חומר כמו אורניום מועשר, ולפעולות צבאיות יש מחירים גבוהים. נכון, המצור לא ישיג הרבה אם הוא יתקיים רק ימים בודדים, אבל לאורך זמן הוא יכול להשיג תוצאות", הוא מסביר.

השקס, בוגר תוכנית חבצלות של אמ"ן, שירת בחטיבת המחקר כמפקד וכקצין מודיעין בכיר. בימים אלה, שבהם חשיבותו של הנשק הכלכלי בולטת מאי־פעם, מתפרסם ספרו "חרבות הכלכלה" (הוצאת מטר), המוקדש ל"שדה הקרב הסמוי שמעצב את עולמנו", כלשון כותרת המשנה.

למעשה, אמרתי להשקס בפתח שיחתנו, המאבק הכלכלי מול איראן הוא ותיק מאוד, וראשיתו בסנקציות שהוטלו עליה כבר עם כינון המשטר האסלאמי, והלכו והתעצמו עם השנים. כעת נראה שהמאבק הצבאי הסתיים, וממנו עברנו למאבק כלכלי. עד כמה כלים כאלה עשויים לעבוד מול משטר דתי קנאי?

"זה אפקטיבי במניעת יכולות", משיב השקס. "לאיראן יש תמ"ג של 400־500 מיליארד דולר, ובלי הלחץ הכלכלי היה יכול להיות לה כפליים ויותר. במקרה כזה היו לה הרבה יותר יכולות תעשייתיות, הרבה יותר יכולת לייצר טכנולוגיה מתקדמת, הגנה אווירית טובה יותר וטילים עוצמתיים, וכמובן פרויקט הגרעין. ברור שהלחץ הכלכלי על איראן פגע ביכולות שלה. קשה לראות את זה, כי מן הסתם קשה יותר לראות צמיחה כלכלית שלא קרתה. היום איראן חלשה כלכלית מישראל".

באיראן, השרידות של המשטר האסלאמי עומדת לפני הכול. איך אפשר לנצח משטר כזה? אילו מנועי לחץ אפשר להפעיל עליו?

"הכלי הכלכלי הוא כמובן מוגבל, וצריך גם כלים אחרים, במיוחד נגד שחקנים כמו איראן, ובמיוחד מול יכולות שעלולות להפוך אותה למעצמה צבאית, כמו גרעין וטילים בליסטיים. האסטרטגיה כלפי איראן צריכה לערב איום צבאי אמין, וגם שימוש בו. עד עם כלביא נעשה שימוש רק בכלי הדיפלומטיה ובכלים כלכליים, וזה לא הספיק. איראן התעצמה בטילים בליסטיים, מימנה את כל מערכת הפרוקסיז והגיעה קרוב מאוד לגרעין. עכשיו נעשה שימוש גם בכלים צבאיים וגם בכלים כלכליים".

המצור יכול להביא לקריסה כלכלית באיראן?

"בשנה האחרונה ראינו באיראן הרבה היבטים של קריסה כלכלית – פיחות משמעותי של הריאל, קריסה של תשתיות החשמל, משבר המים הגדול. באיראן מכריזים על נזק בשווי של 270 מיליארד דולר רק מהמלחמה הזאת, והכלכלה האיראנית גם ככה בצרות. המשטר עדיין יכול להמשיך לשרוד, פשוט חלש יותר. כמו צפון קוריאה".

אין איזו נקודת שבירה כלכלית שתביא לנפילת המשטר?

"זה יקרה אם המשאבים שנותרו בידי המשטר לא יספיקו כדי לתחזק את כוחות הדיכוי. באופן הכי בולט ראינו את זה בקריסה המהירה של צבא אסד בסוריה. המשבר הכלכלי היה כל כך חריף ומתמשך, שהמוטיבציה והמורל היו נמוכים מאוד. המשכורות שהחיילים קיבלו היו נמוכות, וברגע האמת הם פשוט לא רצו להילחם עבור המשטר, ואז ההתנגדות של ג'ולאני פוררה מהר מאוד את הצבא שנותר. תיאורטית, זה יכול לקרות גם באיראן. בינואר האחרון כוחות הדיכוי גילו מספיק נחישות והצליחו לבלום את המפגינים הרבים, אבל בתרחיש של קריסה כלכלית יכול להיות שהם לא יצליחו. זה דבר שקשה לחזות אותו, אבל ההיבט הכלכלי ודאי קשור".

"אחרי שאיראן שלפה את הקלף של חסימת הורמוז, סביר מאוד שבשנים הקרובות מדינות יפעלו להקים תשתיות שישלימו חלק משמעותי מהפער"

מתחת לרף המלחמה

לאורך מבצע שאגת הארי, ההודעות של צה"ל לתקשורת עסקו בהיקפי החימושים שהמטוסים הישראליים והאמריקניים הטילו על איראן, אבל נראה שמה שהכריע בסופו של דבר במלחמה הזו היה דווקא נשק מסוג אחר לגמרי: לוחמה כלכלית. איראן הפעילה איום שהיא נופפה בו במשך שנים רבות, וסגרה את מצרי הורמוז, נתיב המעבר העיקרי של נפט ודשנים ממדינות המפרץ. לא היה צורך אפילו למקש את המְצרים, די היה באיום כדי שחברות ספנות יסרבו לנסוע דרכם, וכדי שחברות ביטוח יסרבו לבטח אותן. ההשלכות לא איחרו לבוא, בדמות עלייה מיידית במחירי הנפט בכל העולם. הצעד הזה לבדו הביא כנראה את ארצות הברית להסכים להפסקת אש, ולהפעיל בעצמה כלי לוחמה כלכלי מסוג אחר: מצור ימי על איראן.

המצור הוא בעצם כלי נשק כלכלי?

"נכון, וככל שהוא יימשך הוא יכול להיות משמעותי יותר. למרות הסנקציות יש לאיראן מקור כלכלי שהוא ממש אוויר לנשימה עבורה, והוא מכירות הנפט לסין. זה מקור ההכנסה העיקרי של איראן כיום. מצור אמריקני חונק את היכולות של מכליות איראניות להגיע לסין, וחותך את הצינור הזה. אם זה יתמשך, איראן תהיה במקום אחר. הנזק הכלכלי ייערם. בארות שלא מפיקים מהן נפט יכולות להיסתם או להישחק, ובאיראן אין מקום לאחסן הרבה נפט. אם המצור יימשך כמה שבועות, זו תהיה בעיה עבורם. זה קשור כמובן בנחישות הפנימית של הממשל האמריקני, וגם בלחץ של מדינות אחרות עליו".

השימוש בנשק הכלכלי, מסביר השקס, נעשה לרוב כשמנהיגים אינם רוצים לשלם את מחיר המלחמה, אבל גם אינם מעוניינים להיתפס כחלשים. "הכלי הכלכלי נמצא מתחת לרף המלחמה. המצור האמריקני מתקיים גם בזמן הפסקת אש, כלומר הוא לא נתפס ככלי צבאי. איראן היא זו ששלפה את הנשק הכלכלי במלחמה הזו עם חסימת מצרי הורמוז, כי היא מבינה שהיכולות שלה לא סימטריות לאלה של ארה"ב וישראל. התמזל מזלם של האיראנים, וגם של החות'ים, לשבת על מיקום אסטרטגי של נתיבי סחר.

"זה היה אפקטיבי מאוד מבחינת הפעלת לחץ, אבל היו משברי נפט גדולים יותר בעולם. הנפט הגיע כעת ל־120 דולר לחבית. היו בשנים האחרונות וגם בהיסטוריה מקרים שמחירי הנפט עלו הרבה יותר, אבל זה כמובן לא נעים לראות מחיר של ארבעה דולרים לגלון בתחנות דלק בארה"ב. המצור של טראמפ נועד קודם כול ללחוץ על איראן לשחרר את החסימה של הורמוז, אבל אם המצור הזה יימשך לאורך זמן, הוא יפגע ביכולות האיראניות שנותרו. החסימה של מצרי הורמוז היא קלף שאיראן דיברה עליו הרבה שנים, ועכשיו מומש. זה גרם לעליית מחירי הנפט, אבל לא הגיע למחיר בלתי נסבל".

עצם השימוש בהורמוז כנשק נתן לאיראן עוצמה חדשה. תמיד זו הייתה אפשרות תיאורטית, והנה זה קורה.

"בטווח הקצר זה באמת נראה כמו כלי משמעותי של איראן, בטווח הבינוני תלוי איך המלחמה תיגמר. אם היא תיגמר כשהאיראנים שולטים במְצרים עצמם וגובים תשלום על השימוש בהם, זה סיפור אחד. אני חושב שטראמפ לא יאפשר לזה לקרות, וגם לא מדינות האזור. בטווח הארוך, ברגע שאיראן שלפה את הקלף הזה, כולם יודעים שאפשר להשתמש בו ומדינות יעשו כל מה שצריך כדי לייצר מעקפים. אם האיום לא היה ברור מספיק, עכשיו הוא הובהר.יש מעקפים שכבר קיימים, למשל צינור שחוצה את סעודיה וצינור בתוך איחוד האמירויות. הם כמובן לא מתקרבים להחליף את הורמוז, אבל סביר מאוד שבחודשים הבאים ובשנים הקרובות מדינות יפעלו להקים תשתיות שישלימו חלק משמעותי מהפער. אחת מהן זה ה־IMEC – ציר שעובר מהודו, דרך איחוד האמירויות, ירדן וישראל. ההשקעה הנדרשת בצד הישראלי היא קטנה, והתועלת גדולה. זה ממצב את ישראל כפתרון במובן החיובי, וזה שימוש קלאסי בכלים כלכליים. יש לזה גם יתרונות כלכליים, כי מה שיעבור דרכנו ישלם על עצמו, וזה ישפר את היעילות של הסחר הישראלי עם מדינות האזור. אולי כבר שכחנו, אבל רגע לפני המלחמה עם איראן היה פה ראש ממשלת הודו והוא גם הזכיר את הפרויקט הזה. זה אינטרס שלהם לא פחות, זו החלופה ההודית לדרך המשי הסינית".

עד כמה המלחמה עם איראן קשורה גם למאבק האמריקני מול סין?

"יש טענה שארצות הברית בוחנת עכשיו את היכולות הצבאיות שלה לקראת סבב פוטנציאלי מול סין. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברור שארצות הברית לומדת הרבה מהמלחמה הזאת".

חרב פיפיות

השקס, 34, הוא ירושלמי שגדל בבירה וגם באזור הצפון ובארצות הברית, נשוי לעמיה ואב לנוה. בעבר היה יועץ ומנהל פרויקטים בחברת הייעוץ מקינזי, וכיום הוא מנהל חברת ייעוץ אסטרטגי משל עצמו. לפני כחמש שנים פורסם ספרו הראשון, "גשרי הכלכלה", שעסק בכלכלה כדרך לבנות גשרים בין מדינות. הסכמי אברהם, שנחתמו באותה תקופה, סיפקו דוגמה קולעת לטיעון הזה. "הספר הקודם עסק בצד החיובי של הקשר בין כלכלה למדיניות גיאו־פוליטית. האשימו אותי שאני אופטימי מדי, כשטענתי שאפשר להשתמש בכלכלה כמנוע לתהליכים מדיניים חיוביים. אבל כמובן שכלכלה משמשת גם ככלי נשק, וראינו את זה הרבה בשנים האחרונות".

כדי לממש יעדים אסטרטגיים, מסביר השקס, מדינה עשויה להפעיל סוגים שונים של כלים: דיפלומטיה, השפעה, צבא וכלכלה. "קטאר למשל משתמשת מאוד בכלי השפעה, כשהיא קונה קבוצות ספורט, מקימה ערוצי תקשורת ומממנת תצוגות אופנה. בישראל אוהבים את הכלי הצבאי; אולי זה חלק מהאופי שלנו, אנחנו ישירים מאוד. מובן שאנחנו צריכים צבא חזק ומתוקצב, אבל יש פוטנציאל גדול גם בכלים אחרים. מדיניות מדויקת משתמשת בכלים שונים במינונים שונים. לכלי הצבאי יש תועלת שולית פוחתת".

בספר אתה נשמע מהוסס בנוגע לטענה שכלים כלכליים יכולים להוביל לשינוי מדיניות.

"לכל כלי יש חוזקות ומגבלות. מדברים על כך שככלל, בערך 30% מהסנקציות עובדות. יש מקרים של הצלחה מזהירה, יש מקרים של כישלון מוחלט, ויש הרבה באמצע. גם הכלי הצבאי יכול להצליח ויכול להיכשל. יחסים כלכליים בין מדינות לא בהכרח ימנעו עוינות ביניהן. לראיה, הסחר בגז שהיה בין רוסיה ואוקראינה עד פרוץ המלחמה ביניהן. הכספים שעברו לחמאס הם דוגמה נוספת. כלכלה היא לא מניע אבסולוטי, אם כי יש קורלציות, וגם סנקציות לא תמיד עובדות. טורקיה למשל ניסתה להטיל עלינו אמברגו, אבל זה לא היה אפקטיבי כי המוצרים שהיא מייצאת לישראל הם תחליפיים: חומרי גלם, מלט ומוצרי אלקטרוניקה בסיסיים. אבל לרוסיה, שמייצאת נפט וגז לאירופה, זה נתן הרבה כוח".

"יש גורמים שמזהים את הכלכלה כנקודת העוצמה של ישראל, ורוצים לפגוע בה. עד היום הלחץ הזה לא הצליח, אבל האיום הזה נוכח"

ישראל יכולה להשתמש בלוחמה כלכלית לקידום יעדים מדיניים?

"אני לא מציע להשתמש בכלי הכלכלי כדי לעשות חרמות על העולם, כל שימוש כזה יכול לפגוע גם בנו. אני חושב שישראל צריכה להפעיל יותר כלים של לוחמה כלכלית נגד ארגוני טרור, כדי למנוע מהם להתעצם. זה רכיב משלים לרכיב הצבאי. כמובן שצריך להבחין בין הגבלת כוונות להגבלת יכולות. זאת הייתה הטעות מול עזה. חשבנו שהכלי הכלכלי יהיה מספיק כדי להשפיע על הרצון של חמאס לתקוף. שחקנים אידיאולוגיים פחות מושפעים משיקולים כלכליים. האיראנים מוכנים להחריב את הכלכלה שלהם כדי להשיג מטרות שחשובות להם".

אחרי עידן המלחמה הקרה הפך העולם למערכת חד־קוטבית, עם כוח מוביל אחד: ארצות הברית. בתקופה הזו מיעטה ארה"ב במנופים כלכליים, מתוך אמונה שהעולם מתקדם לכיוון חופשי ודמוקרטי יותר. ממשל אובמה העדיף לבנות גשרים כלכליים כאמצעי להפעלת מדיניות, וסלד משימוש בכוחה הכלכלי של ארצות הברית בעולם. המדיניות הזאת התהפכה עם עלייתו של טראמפ לשלטון. בשלב הזה כבר היה ברור שהאמונה כי קשרים כלכליים יביאו לדמוקרטיזציה בסין התבדתה, והעולם חזר להשתמש בכלכלה כנשק, ובעיקר במכסים.

טראמפ משתמש הרבה במכסים בשנים האחרונות. יש הרבה ביקורת על המדיניות הזאת, שפוגעת גם בארצות הברית עצמה.

"הכלי הכלכלי הוא לעיתים קרובות חרב פיפיות. אמריקה לא איבדה הרבה בגלל הסנקציות שהיא הטילה על רוסיה, אבל אירופה הפסידה מאוד. לעומת זאת, הסחר בין סין לארצות הברית מגיע למאות מיליארדי דולרים, וכשארצות הברית מטילה מכס וסין מטילה מכס בתגובה – שתיהן נפגעות. היצוא האמריקני נפגע, והמכס מייקר מוצרים מיובאים ופוגע גם בצרכן האמריקני. טראמפ לא משתמש במכסים רק מתוך גישה פרוטקציוניסטית, הוא מנסה להשיג איתם יעדים".

אילו יעדים?

"קודם כול הוא מנסה ללחוץ על סין ומדינות אחרות לשפר את תנאי הסחר מול ארצות הברית, וכך לתמוך בכלכלה האמריקנית ולשפר את מאזן הסחר. הוא גם רוצה להשיג יעדים מדיניים שונים, חלקם קונקרטיים. מול ברזיל, למשל, הוא רצה לבטל את המשפט של בולסנארו. אבל יש גם מקומות שהוא לא מנסה להשיג משהו קונקרטי, ונוטה להפעיל מנופים כלכליים ולבדוק מה אפשר להשיג איתם".

יש מחלוקת פנים־אמריקנית, אפילו בתוך המפלגה הרפובליקנית, לגבי הנחיצות של המלחמה עם איראן לאינטרס האמריקני.

"האינטרס העיקרי של ארצות הברית פה הוא למנוע מאיראן יכולת גרעין. משטר אידיאולוגי דתי שמחזיק בנשק גרעיני זה משהו שמשפיע על הסדר העולמי. כמובן זה משפיע הכי הרבה על ישראל, אבל אסור לשכוח שארצות הברית היא השטן הגדול, ואיראן הראתה שהיא מרחיבה את טווח הטילים שלה. יש טראומה מצפון קוריאה שלא הצליחו למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני, ועכשיו אי אפשר לגעת בה. למשטר באיראן יש קנאות מסוג מיוחד, שמדברת בפירוש על התנגדות לארצות הברית ועל השמדת ישראל, ונשק גרעיני ייתן להם עוצמה לא סימטרית ותעודת ביטוח אולטימטיבית למשטר האסלאמי. לכן הם רוצים אותו, ומאותה סיבה ארצות הברית לא רוצה שיהיה להם. הם לא יצאו למלחמה הזאת בגללנו".

ובכל זאת יש בארה"ב מחלוקת על המלחמה הזו.

"תמיד היו בארצות הברית קולות בדלניים, גם בשתי מלחמות העולם. יש גם טראומות מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן. איראן גרעינית היא לא איום על ארצות הברית בטווח הקצר, כי אין לה כרגע טילים שיגיעו לשם, אבל זה איום גדול בטווח הארוך. קשה להסביר לאמריקני ברחוב למה איראן היא איום עליו עכשיו. כלים כלכליים קל יותר לבלוע בציבור, והמחירים נמוכים יותר".

השימוש במצור ובאיום הכלכלי מחליש את המשטר או דווקא מחזק את התמיכה בו?

"יש תופעה של התלכדות סביב הדגל במקרה של מתקפה חיצונית, אבל אני מאמין שבמקרה האיראני ההתלכדות מיצתה את עצמה. האזרח האיראני מבין לאן המשטר לוקח אותו. ההתקוממות של ינואר הייתה על רקע כלכלי, כמו גם תסכול מהכפייה האסלאמית".

מנפוליאון ועד קוקה־קולה

שימוש בכלכלה ככלי נשק במלחמות בין מדינות התקיים לכל אורך ההיסטוריה האנושית. השקס מביא בספרו את אחת הדוגמאות המובהקות לכך: לאחר סדרה של ניצחונות צבאיים שביססו את שליטתו של נפוליאון ביבשת אירופה, נותר מכשול אחד בדרכו: בריטניה. נוכח הקושי לכבוש את המעצמה שמעבר לתעלה, פנה הקיסר הצרפתי לאסטרטגיה שונה. בשלהי 1806 הוא הוציא צווים שאסרו על כל צרפתי ואף על בעלי בריתה של צרפת לסחור עם הבריטים. הבריטים הגיבו בצעד זהה, ויצרו מחסור חמור במוצר בסיסי בצרפת: סוכר. הסוכר שימש לא רק להמתקה אלא גם לשימור מזון, ונוצר צורך בתחליף. נפוליאון אימץ תגלית קודמת של ייצור סוכר מסלק והפך אותה לפרויקט לאומי, תוך תקצוב רחב של הייצור. בסופו של דבר מלחמתו הכלכלית של נפוליאון בבריטניה כשלה, אך על הדרך היא הפכה את הסוכר ממותרות של עשירים למוצר לציבור הרחב.

בשנות השישים סירבה חברת קוקה־קולה להיכנס לישראל בשל "החרם הערבי", ובתגובה החליטו יהודי ארה"ב להטיל חרם נגדי. חברות ענק בבעלות יהודית איימו כי יפסיקו למכור קוקה־קולה, והחברה נכנעה. לחץ כלכלי הביא לכך שאזרחי ישראל שותים קוקה־קולה מאז ועד היום. למעשה, החרם הכלכלי שהכריזו מדינות ערב על ישראל עם הקמתה היה מקרה הלוחמה הכלכלית הגדול בהיסטוריה, מבחינת היקף משתתפיו ואורך תחולתו. תעלת סואץ נחסמה אז בפני ספינות ישראליות, ואפילו בפני ספינות שנשאו סחורה לישראל. רשימות שחורות כללו חברות שסחרו עם ישראל, וגם הן הוחרמו. במשך עשורים עסקה ישראל בלוחמה כלכלית שנועדה להקל את השפעות החרם הערבי, ובמקרים מסוימים אף לעלות להתקפה.

מאז התרופפותו של החרם הערבי החל משנות התשעים, בישראל לא נוטים להשתמש בכלים כלכליים להשגת יעדים מדיניים, ומסתמכים בעיקר על הכוח הצבאי. ואולם השקס סבור שישראל צריכה לחשוב גם בכיוונים כלכליים, ובעיקר להתגונן מפני איומים כאלה. "השגשוג הכלכלי של ישראל מאפשר את רווחת החיים שלנו, אבל גם את היכולת לקיים צבא חזק. יש גורמים שמתנגדים לקיום המדינה היהודית ומזהים את הכלכלה כנקודת העוצמה של ישראל, ולכן רוצים לפגוע בה. עד היום הלחץ הזה לא הצליח לפגוע בכלכלת ישראל, אבל האיום הזה נוכח וצריכים להיות מודעים לו ולהיערך לאפשרות הזאת. במקרה הטורקי ראינו את זה מתממש. בשלבים מסוימים היינו קרובים לאיום כלכלי מאירופה. ארגוני BDS מנסים לקדם את זה, והם מנסים להשפיע גם בארצות הברית".

גרסה מסוימת של האיום הזה התממשה בעת מלחמת חרבות ברזל, כאשר ממשל ביידן מנע העברת נשק וחימושים לישראל, מכשול שהקשה עליה את ניהול המלחמה במשך פרקי זמן ארוכים. ממשל ביידן הפעיל גם סנקציות אישיות נגד אזרחים ישראלים מסוימים, תקדים בעייתי מאוד שנשמר עד אז לתושבי מדינות שארה"ב לא חפצה ביקרן. כפי שמתאר השקס בספרו, לארה"ב יש כוח ייחודי בהקשר הזה מעצם היותה הכלכלה הגדולה בעולם, ומכוח שליטתה בדולר. מי שארה"ב מסמנת עליו פס כלכלי, גם אם אין לו כוונה לבקר בה, לא יצליח לקנות חלב במכולת כיוון שאף חברת אשראי לא תסכים לעבוד איתו, והוא לא יוכל למשוך מזומן מהבנק או להפקיד משכורת, כיוון שאף מוסד פיננסי לא יסתכן בסנקציות אמריקניות.

איך ישראל יכולה להיערך לאיומים מהסוג הזה?

"כדי להקטין את הסיכון צריך להפעיל את כל כלי ההשפעה – דיפלומטיה, תקשורת, צבא וכלכלה. אין ספק שיש לישראל בעיית תדמית בארצות הברית. המגמה הזו עברה נקודת היפוך מסוימת בציבור האמריקני, וצריך לטפל בזה. בתחום הצבאי ישראל הראתה שהיא נכס ושהיא בעלת ברית שימושית. צריך לרבד את הקשרים ולגבש כמה שיותר קשרים באירופה ובארצות הברית. לא רק עם הנשיא - גם עם הקונגרס, עם שתי המפלגות, עם הקהילה העסקית, עם הקהילות האקדמיות, עם צעירים.

"בתחום הכלכלי, צריך לחבר את הכלכלות כמה שיותר. לא רק סחר אלא גם השקעות הדדיות, לחבר את שרשראות האספקה. ישראל צריכה להכניס את עצמה לכל התחומים שבוערים עכשיו, להסיר חסמים. גם הסיוע הצבאי האמריקני, שנמצא במחלוקת בארצות הברית, יכול לעבור ממודל של סיוע למודל של שיתוף פעולה. ישראל יכולה לתרום במחקר ובפיתוח של טכנולוגיות ביטחוניות מתקדמות, וזה גם יעזור לכרוך את הכלכלות ביחד".

והוא מוסיף אזהרה חשובה לסיום: "היכולת להשתמש בכלכלה ככלי נשק תלויה בעוצמה כלכלית. לכן ישראל חייבת להיות חזקה כלכלית ולצמוח. היא צריכה לעשות פעולות לצמצום הגירעון שנגרם מהמלחמה, והיא זקוקה לרפורמות שיגדילו את הצמיחה שלה".