רוב האנשים מכנים את השבת שבה התרחש טבח 7 באוקטובר "השבת השחורה". אבל אצל תשורה לוי היה לה כינוי אחר - שבת כלה. ביום שישי שאחריה הייתה אמורה להינשא לבחיר ליבה, יאיר בן־מנחם, שכמו רבים אחרים הוקפץ למילואים. החתונה נדחתה והתרחשה כחודש וחצי אחר כך, לקראת סוף הפסקת האש הראשונה: חתונה מאולתרת שאורגנה בתוך יומיים וכללה חמישים שריונרים וארבעים בני משפחה. ״היחידה הוציאה טישרט לחתונה״, מספרת תשורה, ״עם ציור של טנק שעליו תלויה שרשרת Just Married״. יומיים אחר כך נכנס יאיר לחאן־יונס לחודש שלם, חתן מחופתו.
שנה וקצת אחר כך החלה תשורה לעבור על פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״יאיר היה אז בעוד סבב, לא זוכרת איזה״, ״שלישי״, הוא עוזר. ״אני זוכרת שמאוד ניסיתי ללכת למקומות ה׳בצלאליים׳: להביא משהו חזק, צועק, מתוחכם, ציני, עם אמירה מאוד בולטת. הנטייה הראשונה שלי הייתה לחפש באזורים האלה. אבל הבנתי מהר שבכל כיוון שאני פותחת, בסוף אני חוזרת למה שקורה לי, למה שקורה לנו. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בבצלאל היה שאת יוצרת הכי טוב מהמקום שבו את נמצאת״.
כך נולד הספר "אנו שנינו אשר בינינו", ששמו נלקח משורה בשיר של לאה גולדברג. הספר מחולק לשני ספרונים קצרים שכרוכים גב אל גב: "אני" ו"אתה". "אני" הוא רומן גרפי שכתבה ואיירה תשורה, המתאר מנקודת המבט שלה את חוויית הנתק והבית שנאבק להירקם תוך כדי המילואים והמרחק. "אתה" הוא מעין מונולוג־וידוי שכתב יאיר, המתאר את המסע הבלתי אפשרי בין כאן לשם, התנועה המתמדת בין הבית לעזה, בין המשימה להרוג ובין הניסיון לבנות חיים. גם החלק הזה מעומד ומעוצב בידיה של תשורה. הקריאה בשניהם היא חוויה מטלטלת של קריעה ואיחוי בעת ובעונה אחת. אחרי התגובות החמות שקיבלו על היצירה המשותפת בתערוכת הגמר, החליטו השניים להוציא את הספר גם לקהל הרחב, וכעת הם נמצאים בימיו האחרונים של קמפיין מימון המונים להדפסתו.
תשורה ויאיר בני 27, וקשה לדווח היכן הם גרים כי הם לא ממש גרים כרגע: לפני כמה חודשים ארזו את חפציהם, אחסנו אותם וטסו לטיול זוגי ארוך. ״טיול שלקחנו כדי להתאוורר, לשקם את הביחד שלנו״, יאיר אומר, ותשורה מוסיפה: ״למצוא אותו מחדש״. הוא בדיוק סיים תואר ראשון במדעי המחשב וספרות, והיא, כאמור, את לימודיה בבצלאל. בזמן שיחתנו בני הזוג שוהים בפרו, מצטופפים להיכנס יחד בפריים של הפגישה המקוונת, תלתלים שחורים נצמדים לרעמה ג׳ינג'ית. בישראל זו שעת ערב, ואצלם צהריים. הוא במקור מאלון־שבות, היא ממצפה־יריחו, ולפני כמה שנים הכירו דרך חברות מהשבט שלו שלמדו איתה במדרשת שובה.
״היינו אמורים להתחתן ב־13 באוקטובר", יאיר מספר, ״ובשבת היינו כל אחד אצל ההורים שלו - שבת חתן ושבת כלה. כשהוקפצנו הייתי בהכחשה מוחלטת של הקטע הזוגי. ביום שישי שהיינו אמורים להתחתן בו שלחתי לך פרחים כי גרוס אמר לי: ׳אחי, אתם אמורים להתחתן, שלח לה פרחים אחי׳״.
״פרחים הכי מכוערים בארץ״, תשורה מחייכת. ״אצלי הייתה ישר חרדה. היו לי בראש כל סיפורי האהבה האלה, אם הכול הולך טוב והכול מסתדר, איפה הקאץ׳ בסיפור? אה, הוא ילך למלחמה וימות, הנה הקאץ׳. הכול היה כל כך כאוטי, ומהר מאוד הלכתי להתעסק בפרקטיקה. שיחות עם ספקים, ביטולים. האלטרנטיבה הייתה לחיות בתוך הסרטים בראש של עצמי, והעדפתי שלא״.
כמה שבועות אחר כך, בהפסקת האש, עלתה האפשרות לחתונה חפוזה. ״היה שבוע ריק, לא היו חלקי חילוף לעבוד על הטנקים. ישבנו אצל חברים בדרום באיזה בוקר והם אמרו לי ׳אחי, תתחתן פה, אחלה חצר׳״, הקול של יאיר צונח בכמה אוקטבות בכל פעם שהוא מצטט חבר מהמילואים. ״בתוך יומיים עשינו את זה״, תשורה מספרת. ״התקשר אליי חבר של יאיר מהפלוגה, אמר לי ׳מה הולך, את פנויה ברביעי?׳ אמרתי: ׳אממ, כן׳. אז התחתנו ביום רביעי בצהריים״.
יאיר: ״קצת לפני סוף החתונה ראיתי את המפקדים יוצאים. ידעתי שהם הולכים לאישור תוכניות ומאז כבר לא הייתי מרוכז. יומיים אחרי החתונה נכנסנו לחאן־יונס״.
כך התחילה תקופה מורכבת להפליא: נישואים טריים, חיים על פלנטה אחרת. היא בירושלים, בלימודים ובעבודה, עם המחשבות והחרדה והפחד. הוא בעזה, משימות מבצעיות, פיקוד, רגשות שנעים בין קצוות. ״החודשים הראשונים שלנו אחרי החתונה התקיימו בתוך פער שהלך והעמיק״, מספרת תשורה. ״החזרה הראשונה הביתה כבר לוותה בצו הבא, בשתיקות ארוכות ובריבים מרים, כשאנחנו מנסים לגשש בעדינות את הדרך חזרה למי שהיינו, רק כדי לגלות שהאנשים האלה כבר לא קיימים. לפעמים דווקא החזרות הביתה הביאו המון כעס. החוויה הכי חזקה שזכורה לי״, היא פונה אליו, ״היית חוזר הביתה ופתאום מהאישה הכי חזקה ועצמאית הייתי הופכת לתולעת רכרוכית, לא יכולה להחזיק את החיים שלי. זה השאיר אותי בחוויית חוסר אונים, לא הצלחתי להסביר את זה בכלל. לא ידעתי לומר: אל תשבור לי את כל מה שבניתי כדי לשרוד את זה כשאתה כבר שוב לא תהיה כאן״.
הנה קטע מתוך "אני", חלקה של תשורה בספר: "חזרת הביתה אתמול. 'אני כאן לשבוע', אתה אומר ומגיש לי טופס חתום על כל הסעיפים הנכונים: גבירתי יכולה להפסיק לפחד, גבירתי מורשה לחזור לנשום נשימות שלא נתקעות בגרון, גבירתי מתבקשת לחדול לישון באלכסון המחפיר הזה, מדובר בהסגת גבול חמורה... כל השבוע אתה ישן. אתה או ישן או גולל או יושב עם חברים. אתה לא בבית כמעט. לכולם אני אומרת שזאת כזאת הקלה שאתה בבית, שזה גם נכון אבל גם שקר מוחלט. פשוט כי כל דבר שאתה עושה מעצבן אותי. מכעיס אותי, אני כועסת. יוצא מהמקלחת ומשאיר שלוליות ברחבי הבית – כועסת. מנסה לגעת בי – כועסת. אני שדה מוקשים פרוץ לכול ואתה לא יודע מה לעשות איתי. לך מפה, אני לא יכולה שתתקרב אליי".
״יש אבסורד בחוויה שאנחנו מתעסקים בה״, אומר יאיר. ״אני מגיע הביתה, חוזר לקצת זמן, פתאום אנחנו שוב יחד באותו החלל, וצריכים למצוא שפה משותפת. צריכים לעבד יחד את החוויה שהיא החוויה של שנינו, אבל כל אחד עבר בה משהו אחר. כל אחד רוצה שהשני יכיר במה שהוא עבר. זו ההבנה שהיה לי הכי קשה להתגבר עליה. זה גם מה שהוביל לחלוקה של הספר. איך שהוא עומד: שני חלקים נפרדים, כריכה גב לגב. רק להבין את זה שעברת משהו כל כך אחר״, הוא פונה לאשתו, והיא מוסיפה: ״הייתי רוצה שהספר הזה יהיה משהו לתת לבן הזוג ולומר: בוא נדבר על זה. אל תפתור לי, רק תראה מה היה לי. תראה אותי״.
״הרבה מהשיח אצל החבר׳ה במילואים על החזרה הביתה היה סביב הילדים״, הוא ממשיך. ״אדם חוזר הביתה ואומר: בואי אני אפצה אותך, היית לבד עם הילדים, עכשיו אני אהיה איתם. אבל יש שלב עוד לפני הפיצוי, יותר בסיסי. לראות לראות אחד את השניה, זו את זה׳, אפשר ׳זה את זו וזו את זה. לעבור מהמצב התודעתי הצבאי למצב התודעתי הזוגי. מלישון בלילה דרוך – עוד לפני להילחם, פצועים, הרוגים, אירוע. הכי פשוט. רק הדריכות של השינה שם לעומת השינה בבית״.
איך היה תהליך העבודה על הספר?
"בהתחלה לא ידעתי אם יאיר ירצה להשתתף בזה", תשורה מספרת. ״זה דורש להסכים לכתוב על זה, להיכנס לבפנים של הקושי, להוציא החוצה. אז ניסיתי לספר רק אותי, רק ממני, וזה נראה לא שלם, חסר, צורם. באחת היציאות של יאיר שאלתי אותו אם ירצה להשתתף. הוא היה קצת חשדן, לא לגמרי הבין מה הכוונה. אמרתי: אם יתאים לך, פשוט תכתוב לי משהו. הוא יצא לכתוב באיזה לילה אחד ופשוט קיבלתי קובץ וורד למייל: 'זה שלך, תעשי עם זה מה שאת רוצה. תאיירי, תסדרי, מה שבא לך'. פתחתי את הקובץ בלי לחשוב על זה יותר מדי. אני גרה איתו, כמה זה כבר יפתיע אותי. קראתי הכול בשלוק אחד, ואני זוכרת איך הצער והכאב פשוט דרסו אותי. ממש לא הייתי מוכנה לזה. וזהו, לא נגעתי בטקסט. הדבר היחיד שעשיתי היה לסדר מרווחי נשימה״.
״היית תקועה עם החלק שלך״, הוא פונה אליה, ״אמרתי, אני אביא לך את הטקסט, ותוכלי להתחיל לעבוד משם. ישבתי בבית קפה וכתבתי כמה שעות, הקלדתי בלי הפסקה. שפכתי מונולוג שהתבשל לי בראש הרבה זמן. זו הייתה חוויה מטהרת. בהתחלה כל כך כעסתי. היו בי הרבה מטענים: כעסתי על הטקסט. על המלחמה. על המדינה. על עצמי. ועלייך. ואז, אני זוכר, תוך כדי הכתיבה, הכעס נרגע. פתאום התחלתי לאהוב אותך נורא. זה לא היה תמיד פשוט במלחמה. מרחוק מאוד אהבתי, התגעגעתי, וכשהייתי חוזר הביתה כל הקושי היה צף, ואז פתאום רגע, אולי אני אחזור לשם כדי לאהוב אותך. הכתיבה אפשרה לי את התנועה הזו. לחזור לשם במילים.
חיים על פלנטה אחרת. יאיר ותשורה | צילום:
״היה לי כיף להקיא את זה, זו הייתה ממש פעולת הקאה. היה בזה משהו נעים: בשיחה תמיד צריך גם להקשיב לצד השני, אבל שם פשוט ישבתי וכתבתי, רק את עצמי, ברצף, פתאום עלו לי דברים. והיה לי כיף להעביר לך את הכול בסוף. להגיד: קחי, עכשיו זו הבעיה שלך. אני סומך עלייך, על הבחירות האמנותיות שלך. ואני סומך עלייך שתוכלי להסתכל עליי בעין חומלת, גם אם קשה לי להיות בעין כזו כלפי עצמי. היה לי נעים לכתוב את זה ואז להביא את זה אלייך. ואז בכית, וקצת נבהלתי״.
יאיר מפנה אליי מבט, נזכר שאני שם, ואז מתוודה כמתנצל: ״בעצם אף פעם עוד לא ממש דיברנו על זה בינינו״.
תשורה, למה לא הוספת איורים גם בצד של יאיר?
״בהתחלה היו, הם כבר היו מוכנים. אבל בסוף החלטנו שיהיה נכון להוריד אותם. זה מייצר יותר הבחנה בין החלקים שלנו: האיור הוא הכלי שלי בחיים, השתמשתי בו הרבה כדי לעבד את הכאבים שלי, זה היה לי טבעי. השפה של יאיר יותר מילולית. האיורים היחידים שנשארו בחלק שלו הם ריבועים קטנים של מפות. הם מייצגים בשבילי גם את המרחק וגם את הדרך״.
לא חסרים בעולם ספרים שעוסקים באהבה, אבל רובם המוחץ עוסק בקצותיה: בתחילת האהבה, ברגעי ההיכרות וההתרגשות הראשונית, או בסוף האהבה, כשיש בעיות שמובילות לפיצוץ ושינוי. יש להעריך במיוחד יצירות אמנות שמצליחות לדבר על האהבה שבאמצע: בתוך חיי נישואים, עם הכאבים שיכולים לעלות בתוכם, מתוך בחירה להישאר. הספר עושה זאת בצורה יפהפייה, ואולי לא מפתיע שהזוג שעומד מאחוריו מפגין קרבה שמצליחה להגיע גם מעבר למסך ולאוקיינוס: הם מקשיבים זה לזה בעיניים פתוחות, היא מניחה יד על כתפו כשהוא מתקשה להתנסח, הוא ממלמל מילות חיבה כשהיא דומעת.
הנה קטע מתוך "אתה", חלקו הגברי של הספר: "אני מפחד שאני לא אהיה מספיק מקצועי. אני מפחד שאיתי או מתניה ימותו בגלל טעות שאני אעשה ואני לא אדע מה להגיד לאלמנות שלהם ולילדים. אני מפחד לפרוס את הזחל של הטנק בחושך ואני מפחד בטעות לפגוע בחייל של כוחותינו ואני מפחד שעשר שנים אחרי שאני אחזור מהמלחמה הזאת פתאום יצאו לי מהנפש כל השדים ואת לא תכירי אותי ואני לא אכיר את עצמי... פעם בכמה ימים אני יוצא לגבול הרצועה לחמש דקות לטפל בטנק. אני מתקשר אלייך ואומר שהכול בסדר, והדמעות שלך ואנחת הרווחה שיוצאת לי ביחד עם שלך מספרות לי כמה אני מחזיק בריאות שלי ובכתפיים גם את כל המתח שלך. לעזאזל, גם את כל המתח שלך".
״לקח לנו המון זמן ללמוד מחדש את הזמן בבית״, הוא מספר. ״אני חוזר הביתה, ומה אז? מתרגלים זה לזה, חצי יום חסד, ואז תשורה מתחילה להיות רחוקה. היא שומרת על עצמה, היא יודעת שאני עומד ללכת. ולא הבנתי שזה מה שקורה, זה היה מאוד מעליב בהתחלה – אני עוד רגע הולך, מה את מתרחקת? לעבור לשפה של תקשורת זוגית, להכיל את הרעיון הזה של מרחק כדי להישמר, איזה דבר לא צבאי זה. זו תנועה מאוד לא גברית. הצבא מוציא ממך תנועות של לחימה, משימתיות. לעבור מזה למקום של קשב, של לראות אותה, היה קשה״.
״החלק שלך עובר בין כמה שלבים, ויש בו גם אהבה״, תשורה פונה אל בן זוגה. ״החלק שלי עובר דרך פחד גולמי ולא מצליח לגמרי לנחות. היה לי איזה חשש, רגע, אולי הם יחשבו שאני לא אוהבת אותו״.
החלק שלה בספר עבר כמה גלגולים: סדרת קומיקסים שיצרה שהייתה ההשראה הראשונית, התנסות במגוון חומרים וטכניקות, ולבסוף נחתה בכתיבה לצד האיור. ״בהתחלה נזהרתי מאוד על עצמי. כתבתי ממקום מגונן, אני חושבת שחששתי לפגוש בעוצמה לא מבוקרת את הפחדים שלי, את הבדידות. אחרי שקראתי את יאיר, פתאום יכולתי להרגיש את עצמי.
״היה לי קשה... איך אני אגיד את זה? לא לקרוא את זה בעיניים שמנסות לייפות. לא להגיד לעצמי: תוסיפי עוד קצת לאהוב אותו, לא לנסות להיות יותר נחמדה ופחות מפלצת. לכתוב את מה שיש. ללכת עם זה עד הסוף״.
"לא היה פשוט לקרוא את החלק שלך", מודה יאיר. "לקח לי זמן להסכים לקרוא בלי להיות פגוע. לא התקלחתי כבר חודש, ועכשיו כשאני בבית את מרגישה לבד? אני סוף־סוף פה, ואת לא מתקרבת כי את צריכה לשמור על עצמך? הרבה נשים שקראו הזדהו עם החלק הזה, שהוא לא חלק מאתוס הלביאה שבבית. החלק שאומר: אתה לא מבין כמה זמן לקח לי ללמוד להסתדר בלעדיך, זה כל כך מסוכן בשבילי לשכוח את זה ולתת לעצמי להתרגל אליך שוב. זה דבר שקשה להבין. אני חוזר מהלחימה ואומר: וואו, אני תותח, אני בחיים, אני יודע מה אני עושה, אני חלק מפלוגה סופר־רצינית, האנשים איתי הכי מקצועיים בעולם, ועכשיו אני חוזר הביתה ואת לא סומכת עליי? נראה לך? את מקבלת על זה שבת״.
אבל הוא לא התכוון לוותר על המאבק להבנה הדדית. ״יש לג׳ונתן ספרן פויר ספר, 'הנני', על זוג שמתגרש. הוא כותב שהפיצול קורה כשיש רגע בציר הזמן של הזוג, הרבה לפני שהפרידה הממשית קורית, שבו יש ייאוש מלהבין אחד את השנייה. יש הסכמה להתקיים זה לצד זה, בלי להבין. להגיד: 'היא אשתי, אבל אני לא קולט אותה'. במלחמה היה בזה משהו מפתה. כמה קשה להילחם על ההבנה כל הזמן. הרבה יותר קל לפנק, לפצות. אני חושב שהמשברים הזוגיים שקורים במלחמה הזאת לא קורים סתם. המלחמה על ההבנה הזוגית יכולה להיות בלתי נסבלת. הספר מאוד עזר לנו בזה, וזה גם עלה לנו במחיר יקר״.
השלב הבא, מספרת תשורה, היה תהליך ההעמדה של המילים. ״ברגע שהיו טקסטים, הייתה מלאכת אוצרות. איך אני מתייחסת לשני החלקים, ביחד, כי הם עומדים באותו חלל, ואיך אני אוצרת כל אחד מהם בנפרד. עבדתי על הספר בשני כובעים. בשלב הראשון, לשים אותי על שולחן הניתוחים. ואז להצליח לגעת בחומרים האלה, לעבוד איתם ולייצר משהו נגיש וקריא״.
האיורים בספר מביאים אסתטיקה של אורבניות ויומיומיות: תקריבים על מכונת כביסה, עציצים מושקים, מדרכות וחלון. ״הבחירה בסגנון עברה כמה גלגולים. רציתי משהו עם המון צבע, שהרישומיות העפרונית מורגשת בו. מבחינתי האיור היה השלמה. איפה שרציתי לנוח מהטקסט ולאפשר רגש אחר, עברתי לצייר. נניח החלון שמשקיף החוצה מהבית שלנו: היו ימים שהייתי חוזרת, מסתכלת, מחכה. וכביסה, כמה כביסה עשיתי, בחיים לא חשבתי שאישען ככה על כביסה, זה הפך לריטואל קדוש. הדברים הקטנים של הבית שמרו עליי, ורציתי אותם בפנים״.
למה החלטתם להפוך את הפרויקט למשהו שיודפס גם לקהל הרחב?
"ראינו את התגובות שהיו לספר בתערוכה", פותחת תשורה. ״וזה היה הרבה יותר ממה שציפיתי. מבחינתי זאת הייתה הזדמנות, לא ציפיתי למה שהספר יביא, לא להיענות ולא לקריאה. אבל גם אחרי שהבנו שיש לזה ביקוש, התלבטנו אם אנחנו באמת רוצים להוציא את זה החוצה״.
״זה טקסט מאוד חשוף״, מצטרף יאיר. ״אינטימי, מאוד כואב וקשה ושלנו. זה לא ספר בדיוני, וזה לא ׳רומנטי׳ במובן הפשוט. זו החלטה קשה שקיבלנו בגלל הפידבקים שהיו עליו. אולי זה שאנחנו לא בארץ קצת מאפשר לעשות את המהלך הזה, כאילו כתבנו את זה והשארנו את זה מאחורינו. יש לנו עכשיו קצת חוויה של חבר׳ה בטיול גדול, של לברוח ולהתנתק. אבל הריפוי הוא החזרה לעצמנו״.
״הקידום של הספר דווקא מכאן מאפשר לנו לקחת מרחק מסוים ממנו״, תשורה מוסיפה. ״להגיד: זה נכון, זה שלנו, אנחנו כתבנו את הטקסט, אבל אנחנו לא הסיפור. זה עוזר להרגיש מספיק בטוחים לחלוק את זה עם אחרים״.
מהיום הראשון של תערוכת הגמר בבצלאל הם זיהו שהם לא הסיפור. ״המון זוגות הגיעו לקרוא את הספר יחד", אומרת תשורה. "אנשים שהגיעו בבודדים, קראו, וחזרו עם בן הזוג שיקרא גם. אנשים שבאו לקרוא אבל כל הספרים היו תפוסים, אז הלכו לחנות כי היה שם עותק וקראו שם. הייתה המון שיחה סביב זה. יש לי חברה טובה מבצלאל שבן הזוג שלה מילואימניק. היא לא רצתה בהתחלה לראות את הפרויקט, ובסוף, כשהיא קראה, היא פשוט פרצה בבכי. זה היה מבחינתי מעין רשות להגיד: אני רואה אותך, אני מרגישה אותך. רשות לתת לזה מקום״.
כתבתם בספר על דברים שלא פשוט לחלוק: גופניות, קשיים בזוגיות, כאבים. איך אתם מתמודדים עם החשיפה?
״סבתא שלי כתבה לי: יאיר היקר, אהבתי את כל הספר, והוסיפה בסוגריים: מלבד כמה מילים״, צוחק יאיר. ״אם סבא וסבתא שלי כבר קראו את זה, אין לי בעיה שכל העולם יקרא עכשיו״.
״לי לקח יותר זמן להצליח להסכים לחשיפה״, תשורה משתפת. ״להחליט להוציא את זה החוצה. להסכים לא להיות במלוא הדרי בלשון המעטה, ולתת לציבור חלק בזה. הספר הזה ילך לבד בעולם, ויכול להיות שהוא גם יפגוש עיניים לא חומלות, לקח לי זמן להיות בסדר עם העניין. להסכים ׳שיראו לי׳. אבל הסיפור הוא לא רק שלי. אז בעצם, רואים לכולם״.
יאיר: ״כמה שזה חשוף, ככה זה נפוץ. אנחנו לא כותבים על משהו חריג. אין כאן משהו מביך או מעורר בושה. כולם מרגישים ככה. זה כמו סוד גלוי, כמו מלך עירום. החברים הכי טובים שלי באותה הסירה. כשכותבים את זה, כשחולקים את זה, מרגישים הרבה פחות לבד. ואז זה קצת יותר קל״.
זה משהו שאתם מקווים שהספר יעשה בעולם?
״לגמרי״, תשורה עונה. ״שאנשים ירגישו פחות לבד. פחות להתבייש. שזוגות יצליחו לדבר על זה ביניהם. יצליחו לפנות מקום זה לזה, גם למקומות הפחות נקיים. אנחנו מרגישים שיש כאן איזו קפסולה שמעבירה לאנשים משהו. שהספר מאפשר קצת דרך, קצת איך, קצת מילים. גם למי שאולי זה לא המגרש הביתי שלו, להגיד את הכאבים בקול״.
״נראה לי שזה מה שמחזיק אותנו במאמץ על זה עכשיו״, הוא ממשיך. ״בדחיפת ההדסטארט, לשלוח הודעות לאנשים, להתראיין לעיתון. זה לא קל, אבל אנחנו רואים בזה שליחות מסוימת״. ואז הוא מחייך: ״זה הדבר הכי דוסי שאפשר להגיד״.
לפני שאנחנו נפרדים אני מאתגרת את השניים, שממילא כל הריאיון דיברו בעיקר ביניהם, לשאול זה את זו שאלה. תשורה פותחת ושואלת: ״אני לא חושבת ששאלתי אותך את זה קודם. איך היה לך לקרוא את החלק שלי במוצר המוגמר, כשכבר היה ספר מוכן?״
יאיר חושב ומשיב: ״לא היה לי קל. אפילו שידעתי מה יהיה שם, זה היה כואב. זה טקסט קשה, קרוב, חשוף מעצם המוכנות שלך לשים אותו מולי. והוא גם מכריח אותי נורא לצאת מעצמי. זו תנועה קשה שנמאס לי לעשות אותה. היה בא לי שתחבקי אותי אחרי שקראתי את זה״. היא רוכנת ומחבקת אותו.
בתורו של יאיר הוא שואל: ״יש מישהו שפחדת שיקרא את הספר, שחששת מהתגובה שלו?״
״וואי, שאלה טובה״, היא מתלבטת.
אחרי רגע הוא פורץ בצחוק ואז מסביר: ״לתשורה יש פרצוף של ׳יש לי תשובה אבל אני לא יודעת אם אני רוצה להגיד אותה׳״.
״זה נכון״, היא מודה. ״אני חושבת שהכי חששתי שההורים שלי יקראו את זה. מאוד לא רציתי שיכאב להם מה שכאב לי, לא ידעתי איך הם יאכלו את זה. הכי חששתי להביא להם את הספר, והם ממש הפתיעו אותי ביכולת שלהם להכיל. הם היו מאוד מתוקים״.
ולסיום: חלום לעתיד?
״רק שגרה״, תשורה מבקשת. ״לחזור לארץ, לגור במקום אחד, לנשום נורמלי. לא להיפרד כל הזמן. איזה מבאס, חלום כל כך בייסיק״.
״דווקא חלום יפה״, אומר יאיר, ״להיות שמחים״.