רגע אחרי שהסתיימה הצגת מעלי המשואות לתקשורת, העיתונאים מיהרו להתגודד סביב הצעיר שבהם, ארי שפיץ בן ה־23. הוא חייך במבוכה נוכח המהומה. מאז פציעתו האנושה לפני שנתיים במהלך הלחימה ברצועת עזה הפך שפיץ - קטוע בשתי רגליים ובידו הימנית - לאחד מסמלי התקומה. "זה מיוחד להגיע לרגע כזה, שבו כולם רוצים לשמוע אותך", הוא משתף בכנות באוהל מאחורי הבמה אחרי שרוב העיתונאים עוזבים. "אני יודע שזו גם אחריות גדולה. אני צריך לחשוב על מה שאני אומר, להגיד את הדבר הנכון ולשמור לעצמי את הדבר הלא נכון".
הוא לא נבהל מתשומת הלב התקשורתית. כשהתקשרו לבשר לו על בחירתו לאחר ממעלי המשואות הוא היה בספרייה הלאומית, באמצע הכנת עבודה ללימודים. "זה פורסם עוד בזמן השיחה, אז לא הספקתי באמת לספר לאף אחד", הוא אומר. "כשכותבים עליי או שומעים את מה שאני אומר, זה מרגש וגם כיף. אני כבר מתרגל לזה יותר, לומד לשים גבולות, להבין מה מתאים לי יותר ומה פחות, מבחינת חשיפה ושיח. זה בא עם הזמן".
מכנים אותך "גיבור" ו"הפצוע הקשה ביותר מתחילת המלחמה". מן הסתם זה לא תמיד נוח.
"אני שמח שאמרת את זה, כי זו הזדמנות לספר סוף־סוף שהתואר 'הפצוע הקשה ביותר מתחילת המלחמה' הוא פשוט לא נכון. עובדה שגויה. וזה גם הזמן לדבר על כל הפצועים שהעתיד שלהם לא זוהר. פציעות ראש, או פציעה בנפש. פוסט־טראומה. לי ברוך השם אין פוסט־טראומה, אני יכול רק לדמיין את התחושה. לחוות רגעים קשים וכואבים כל הזמן - זה כאב שאף אחד לא צריך לחוות, ואני מקווה שמי שחווה אותו יצליח להתרפא מזה. יש פצועים שפחות מצטלמים טוב, ושעוברים תהליכים מורכבים וקשים יותר ממני. לא הייתי הפצוע הכי קשה, וחשוב להתייחס גם למי שפחות חשוף לתקשורת או עובר מצלמה".
הכתבים צמאים למילותיו, שנאמרות בצניעות. אחת העיתונאיות שואלת איך הוא מסביר שדווקא בו כל כך מתעניינים, למרות שלצידו יעלו את המשואה פרופסורים, אנשי תרבות ואף נשיא ארגנטינה. "כנראה עשיתי משהו נכון", הוא מושך בכתפיו. אחד מהמעשים הנכונים הללו הוא סיפור סיפורו שלו ושל אלו שנלחמו לצידו. "אני הפנים של משהו הרבה יותר גדול ממני, שקורה פה בשנתיים וחצי האחרונות", הוא אומר. "אני הקול של הלוחמים, והפצועים, והחברים שלי שנפלו בקרב. בדרך כלל אני משתדל לדבר בשם עצמי, אבל זה יוצא ככה. אני מקווה שאנשים מצליחים להתחבר למסר ולמה שאני מייצג, ולא מתייחסים לזה כאילו אני מדבר בשם מישהו אחר. אני מקווה שנתחיל להקשיב יותר לאנשים שמקדמים את היחד, ומתמקדים בהקשבה זה לזה ופחות בהתססה ובפילוג. אנחנו צריכים להבין שיש כאן עם שלם וגדול שכולנו רוצים לקדם בדרך הכי טובה".
בשגרת המלחמה, ידיעות על פצועים שמפונים מהחזית יכולות לפעמים לטבוע בשטף החדשות. אבל שפיץ אומר שבכל פעם שנתקל בשם של פצוע חדש, הידיעה מכה בו. "אחרי הפציעה שלי, באמת הבנתי את המשמעות של כל ידיעה על חייל שנפצע קשה", הוא אומר. "אני מיד חושב מה השלבים שעומדים לפניו, לפני המשפחה שלו והסביבה שלו. אני יודע כמה החיים שלו עומדים להשתנות".
חייו של שפיץ השתנו מאוד. הוא סיים את שירותו הסדיר בתור לוחם בגבעתי זמן קצר לפני טבח 7 באוקטובר, ואת שמחת תורה תשפ"ד בילה עם חבריו מישיבת ההסדר חיספין. במהלך החג הוקפץ ללחימה, ומאז חזר לבית הוריו בירושלים מעט מאוד במשך חודשים ארוכים. ב־27 בפברואר 2024 היה בשכונת זייתון בדרום העיר עזה, במבצע שנקרא על שם רס"ן אייל שומינוב שנפל בקרב בזייתון ימים ספורים לפני כן. הלוחמים נכנסו לשכונה במטרה לחפש כלי נשק ופירי מנהרות בבתים לפני שייהרסו בידי חיל ההנדסה. בהובלת הקצינים סרן איתי סייף ורס"ן יפתח שחר, החלו החיילים לטהר את הקומה הראשונה של אחד הבתים, שהייתה בנויה למחצה, בלי לדעת שהבניין ממולכד במטענים רבים. בקומה השנייה מצאו המפקדים פיר. סייף שלף רימון, והזהיר את הלוחמים להתרחק לפני שיפיל אותו אל תוך הפיר. בטרם הספיק לעשות זאת התפוצץ המבנה כולו ועלה באש. שני הקצינים נהרגו במקום. עשרה לוחמים, כולם מישיבת חיספין, נפצעו קשה. אחד מהם היה שפיץ.
שפיץ הובהל במסוק לחדר הטראומה של המרכז הרפואי סורוקה, במצב קשה מאוד. אחרי שטיפלו בו הרופאים, הוא היה מורדם ומונשם במשך 41 יום. במהלך התקופה ניסו אנשי הצוות הרפואי להעיר אותו כמה פעמים, אך גופו הגיב בצורה שלילית לניסיונות והרופאים חיכו להזדמנות הבאה. כשהתעורר לבסוף הוא גילה כי איבד את ידו הימנית ואת שתי רגליו.
להקשיב לקול היחד. שפיץ במסיבת העיתונאים | צילום: נעמה שטרן
"את הרגעים הראשונים אחרי שהתעוררתי מהפציעה אני זוכר במעורפל", הוא משחזר, "כי לא מתעוררים בבת אחת וגם הייתי די מסומם. זה תהליך ארוך של כמה ימים. אני זוכר רגעים פה ושם, אבל לא הייתי מחובר מספיק כדי לחשוב ולעבד עד הסוף את מה שקרה לי ואת הנזק שהותירה הפציעה. כשהרופאה התחילה להסביר לי איפה נפצעתי ומה בדיוק קרה, ביקשתי ממנה שתגיד לי כבר מה קרה. הפחד העיקרי היה שאני סובל מפציעת ראש, כי הייתי מבולבל מאוד. כשהיא אמרה לי שקטעו לי את היד והרגליים, שאלתי: זה הכול?"
זה לא הפחיד אותך?
"קיבלתי את זה כעובדה קיימת. ידעתי שלא הייתה לו שום בחירה, הם היו חייבים לעשות את זה. אז הבנתי שזה פשוט המצב, ומפה ניסיתי להתקדם, קצת בכל יום".
במשך יותר מ־200 ימים עבר שיקום קשוח בבית החולים תל השומר. מדי יום הוא נלחם על כל צעד וכל תנועה, אפילו הקטנה ביותר. היום, כשהוא הולך בביטחון על שתי פרוטזות ומצליח לטפס בגרמי מדרגות, הוא מרשה לעצמו להסתכל לאחור ולהתגאות בדרך שעבר. ועדיין, בעיניו יש עוד פסגות לכבוש. "אין משהו ספציפי שאני יכול להגדיר אותו בתור היעד של השיקום", הוא אומר. "צריך בכל פעם לנסות למתוח את הגבול עוד קצת. בהתחלה הרגשתי מאוד את ההתקדמות. כל דבר קטן שאתה מצליח לעשות הוא ניצחון, סיבה לחגוג. אבל מתישהו מגיע מצב שזה פחות מלהיב, וההתקדמות לא גדולה כל כך. תמיד אני מרגיש איזושהי התקדמות - למשל כשאני הולך יותר טוב, כשאני יותר בכושר, עם סיבולת גבוהה. כשאני מצליח לעלות יותר מדרגות, ללכת מרחקים יותר ארוכים, והדופק שלי לא מתגבר יותר מדי. זה תהליך שלא בטוח שייגמר, אז הדרך היא להתמקד באמת בדברים הקטנים".
חלק מההתקדמות שלו הוא לימודי המשפטים, ויציאתו מהבית לדירת שותפים בגבעת־שמואל. בעיני כל צעיר אחר בגילו אלה מהלכים טבעיים, אבל בשבילו "זה היה עוד צעד חשוב מאוד - להפסיק להיות תלותי במאה אחוז ולצאת מהבית של ההורים. העצמאות הזו חשובה לי מאוד".
הוריו, לאה וגבי שפיץ, נאלצו לספר בעצמם במשך שבועות על עוצמתו של בנם, בעודו שוכב מורדם בבית החולים. "אני אתרגש לראות אותם יושבים במעמד העלאת המשואות, אבל לדעתי הם מתרגשים יותר ממני", אומר שפיץ ימים ספורים לפני הטקס. "הם מחכים לראות אותי שם. אני מכיר להם תודה על הליווי שלהם והתמיכה בי במהלך הפציעה שלי ובכל מה שעברתי אחריה, לאורך כל הדרך".
הנוכחות שלך בטקס המשואות היא סימן דרך בתהליך הזה?
"לגמרי. זאת נקודת ציון, הזדמנות נדירה להביט לאחור ולראות מה עברתי בשנתיים וחצי האחרונות. היו הרבה רגעים של קושי, עליות וירידות חדות, וסוף־סוף אני יכול לעמוד, להביט לאחור ולעשות עם עצמי חשבון נפש - איפה הייתי, לאן הגעתי ובעיקר לאן אני עוד רוצה להגיע בדרך שלי".
לוח הזמנים של מעלי המשואות בימים שלקראת הטקס צפוף מאוד: רק שבו מביקור חגיגי אצל ראש הממשלה, ותכף יצאו להתאמן על נאומיהם בחזרה הגנרלית. שפיץ אומנם מנוסה בימים עמוסים ומעייפים, אבל לחוויה הזו הוא עוד נדרש להתרגל. "אני באמת נמצא כאן בימים ארוכים של חזרות והכנות, כמו שאפשר להבין", הוא צוחק. "אבל זו זכות גדולה מאוד, ואני יודע שאין ברירה ויש מאמץ שצריך לעשות כדי להיות במקום הזה ולספר את הסיפור שלי ושל הלוחמים במדינה. כל מה שאנחנו עושים בימים האלה הוא חשוב".
גם בגילו הצעיר, שפיץ מתחבר בקלות לשאר מעלי המשואות ובהם המפיק משה אדרי, השף אסף גרניט, הרב אברהם זרביב וגל הירש, המבוגרים ממנו באופן ניכר. "זה לא עניין של גיל", הוא מסביר. "כל מי שנמצא כאן עשה המון, ומיוחד מאוד להיות חלק מהקבוצה הזו וכיף לדבר עם כולם. לא היה לנו יותר מדי זמן להכיר, החזרות נמשכות משעות הבוקר המוקדמות עד ל־11 בלילה, אבל כבר דיברנו על מפגש גם מעבר לחזרות".
חודשים בשדה הקרב. שכונת זייתון בעזה | צילום: דובר צה"ל
מאחורי הקלעים של בימת הטקס, בימים שלקראתו, האוויר מלא התרגשות: אמנים ואנשי תקשורת, אנשי הפקה ורקדנים סובבים במתחם, מדברים, מתאמנים, אוכלים ושותים. כמה מאות מטרים משם נמצא בית העלמין הצבאי, שבו קבורים גם חלק מהאנשים שלחמו לצידו של שפיץ, כתף אל כתף. "ההר הזה מייצג דורות של לוחמים שהקריבו את החיים שלהם", אומר שפיץ. "זה תמיד מלווה אותנו. תמיד מדברים על המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ואין ספק שהאחד מתקיים בזכות האחר. השמחה והחגיגות של יום העצמאות יכולות להתקיים רק בזכות מי שנתנו את חייהם בשביל המדינה והתושבים בישראל".
מיד אחרי הדלקת המשואות מתכנן שפיץ להמריא לארצות הברית, לטיפול בפרוטזות שהפכו לחלק מחייו. אבל לצד שיקום גופו, הוא מתכנן חיים מלאי עשייה - גם אם הוא, כמו כל צעיר בן 23, עדיין לא יודע מה זה בדיוק אומר: "אני מקווה להגיע הכי רחוק שאוכל".