"המערב הפרוע של היישובים": מה קורה בזולות של הנוער?

גילה (שם בדוי) עוד זוכרת את הפנים של בנה באותו לילה שבו חזר הביתה מהזולה שהוא וחבריו הקימו בקצה היישוב. לחייו היו אדומות וגופו רעד קלות. משום מה, הפעם הוא בחר לספר. הגיע איזה "ערס" מחוץ ליישוב, הוא שיתף. לא אחד שהם מכירים. שמע על הזולה ובא לדגום אותה עם החברים שלו. כשהנער ביקש ממנו לעזוב הוא הקיף אותו במעגל עם חבריו ושלף סכין. כל זה קרה בשטח צדדי נטוש, לצד מכולות שמסתירות את האירוע מעיני הסיור היישובי. "התנצלתי כמו תינוק, רק כדי שהוא לא יעשה לי משהו", סיפר בנה המבוהל.

בתוך הפריפריה הישראלית, בנחלות ובמושבים, בי"וש, בנגב ובגליל, מתקיים בשעות האפלות עולם מקביל שאף פנקס יישובי אינו מתעד. הוא בנוי מקרשים שונים, מפנלים שבורים, מחלונות שפורקו מבית ישן, ממנורות שמישהו השליך. מרוחק מן הבתים, מן הרחוב הראשי, מן המדרכה שעליה הולכים עוברים ושבים. הוא עובר בירושה ממחזור למחזור, מוקם ומפורק מחדש. אין לו שם רשמי, אבל יש לו כינוי שכולם מכירים: הזולה.

בשעות שבהן ההורים מכניסים את הקטנים לישון, הנוער כבר יוצא לשוטט. הוא עוזב את הסלון ומתכנס שם. מישהו מביא גחלים. אחר מביא בקבוק. השמיכות ישנות, הספות שבורות, ריח של עץ ועשן מתערבב עם קור הלילה. זו הטריטוריה שלהם. שם הם לא צריכים לבקש אישור מאף אחד. "המערב הפרוע של היישובים", כך מכנה אותו כל מי שנוגע בנושא.

שלום יניב, מנהל תחום נוער במועצה האזורית שומרון ואביהם של יגל והלל שנרצחו לפני שלוש שנים בפיגוע בחווארה, עוסק בסוגיה הזו זה שנים. "זו בעצם תופעה שבה קמה חבורת נערים ומקימה לעצמה איזושהי שוחה, שבדרך כלל עשויה מקרשים מרוטשים ומשאריות של בנייה, והופכים אותה למחנה שבו הם מתכנסים מדי פעם".

אבל "שוחה" ו"קרשים מרוטשים" הם הסיפור הבסיסי. יש זולות שהן משהו אחר לגמרי. עדי בורכוביץ', תושבת היישוב רתמים בדרום, היא אימא לשני בנים בוני זולות, ואפילו עשתה על הנושא עבודה אקדמית וצילמה אותן במסגרת לימודיה. הבן הבכור שלה, שמעיה, בנה במשך שנות נעוריו לא פחות משלוש זולות.

אלה דרי: "בשבוע הראשון למלחמה לא אפשרו פעילות נוער במועדון. רצינו לפתוח ולא נתנו לנו. מה אתם חושבים שיקרה? יש ואקום, החבר'ה מתארגנים עצמאית. אז יושבים במנגל אחד ליד הבתים, ואז בונים זולה, ואז מסתובבים. האווירה פה כרגע היא כמו ביולי אוגוסט״

"הן היו מאוד מושקעות מבחינת ההתגייסות והאסתטיקה", היא מספרת, "גם מבחינת כלי העבודה שהוא השתמש בהם. הם הצליחו לשכנע את אחד השכנים להגיע עם בטון מיותר שהיה לו, ויצרו באמצעותו בריכת דגים ובנו גם קומה שנייה, ברמה שמבוגר יכול לעלות ולהתיישב שם בנוחות".

גם יניב, שראה בחייו זולות רבות, נתקל בזולה שהשאירה אותו עומד פעור פה. "נער מאוד חרוץ, שניכר עליו שהוא מוכשר בבנייה ובניקיון, ביקש לבנות לעצמו זולה. כל מקום שהוא ביקש - ענו לו לא. עד שמצא מקום שבוודאי אף אחד לא ירצה אותו: ליד מתקן טיהור השפכים, איפה שיש 'סירחון שאי אפשר לנשום בו'. הנער שלח ליניב תמונה וכתב: "פה בטוח לא יבנו שום דבר, אני יכול לבנות?"

יניב אמר לנער שהוא כנראה צודק, והוא ניגש למלאכה. "כשהגעתי למבנה הייתי בהלם. הילדים לקחו משטחים של רפסודות עץ, עקרו מהם את הקרשים, עשו מהם דק, הכינו פנלים, לקחו חלונות מבית שפירקו אותו, לקחו מנורות. בא אליי מנהל האגף ואמר לי 'תקשיב, זה לא ברמה של ילדים, לא ייאמן שאפשר להגיע לתוצרים כאלה'. הם גידלו שם תרנגולות מטילות וחמור. וכל פעם היו מתקשרים לשאול אם מותר".

"כשהיינו בזולה ההורים שלנו תמיד ניסו לגשש מה אנחנו עושים שם", מספר יוחאי (19), יושב זולה ותיק באחד מיישובי בנימין שלומד כיום במכינה קדם־צבאית. "מצחיק אותי שהם דאגו מזה ולא למשל ממה שקורה בישיבה שלנו. הייתי אומר ששם היו הרבה יותר מכות ואירועים בעייתיים מאשר בזולה. כן, אני מודה, עשינו קצת שטויות והתנסינו בעישון כשהם לא ידעו, ופעם מישהו הביא גם ויד וחילק לחבר'ה, לא אגיד שזה לא קרה. אבל רוב הזמן מה שעשינו שם זה לצלם סרטונים מטומטמים ולהעלות אותם ליוטיוב, או סתם לדבר על דברים שלא רצינו שישמעו. אני זוכר את התקופה הזאת כאחת התקופות היותר מעצבות שלי, וכמו שאת רואה, יצאתי משם בסדר גמור".

"ההורים שלנו בחרו לגדל אותנו ביישובים מבודדים וזה חלק מהתוצאה", אומר א', גם הוא בן 19, שבעברו חלק זולה בגוש עציון עם כמה חברים. "אתה מחפש מקום בילוי וכשאין לך אחד אתה יוצר אותו, כך שקשה לבוא אלינו בטענות שזה מה שאנחנו עושים. ועדיין אני חושב שאפשר להתייחס לתופעה כקיימת, וללמד ילדים איך להפוך את המקום הזה לבטוח בלי להרוס את הקסם שלו. אני יכול לספר לך שפעם עבר בינינו חתול שחור וחלק מהמחיר היה שהם הדירו אותי מהזולה למשך תקופה. זה פגע בי יותר מאשר כל השטויות עשינו שם. מישהו מהיישוב שלי שמע על זה והגיע לזולה ואמר לחבר'ה שאם אנחנו לא יודעים לנהל את המקום בהגינות ובכבוד ומדירים משם נערים הוא ידאג שיפרקו לנו אותו. זה איפס אותם. גם מקום לא מושגח צריך איזה אף מלמעלה שמרחרח".

"ביישובים אין לאן לצאת", מסבירה אלה דרי, שגדלה במושב בני־דרום והיום היא חברה בוועדת הנוער שלו. "אין לנוער הרבה מה לעשות. כמה שאנחנו מנסים ומשתדלים, בסוף יש הרבה אזורי זמן ריקים שבהם הם מחפשים לאן ללכת, בעיקר בחופשים".

שלום יניב: "נערים שעסוקים בבנייה מגדלים עצמאות ואחריות, אלו תכונות שבונות מנהיגות. דווקא החבר'ה שהיו בזולות, יותר הלכו לישיבות גבוהות ויחידות מובחרות"

המלחמה עם איראן החייתה מחדש את הפעילות בזולות בקצב אינטנסיבי. ככה זה כשהמדינה מתגוננת מטילים, כאשר המוסדות לא פעילים וגם מקומות הבילוי סגורים. "זה הגיל הכי מאתגר", אומרת דרי, "הם כבר לא ילדים שמסתפקים בחצר, וחלקם עדיין לא בעלי רישיון. אם הם היו גרים בעיר הם היו הולכים לאיזו פיצרייה בשכונה, מסתובבים בשדרה. ביישוב האפשרויות אחרות. יש טבע, יש שטחים פתוחים, ויש - ובזה טמון כל הסוד - כלי עבודה של ההורים במחסן".

"יש הרבה מרחבים פתוחים", אומרת בורכוביץ', "אין לנוער הרבה מה לעשות, הם גרים בבתי קרקע וכמעט לכל אבא יש במחסן כלי עבודה וזה נורא כיף. הילדים שלנו אוהבים להתנסות בזה. בתקופה שגרנו בקרוונים כל אחד היה מתקן דברים בבית והילדים עמדו לידו ולמדו".

דרי מוסיפה: "אני חושבת שרוב החוויות הכיפיות של הנוער הן מהמקומות האלה. לאו דווקא בחוג אחרי הצהריים, אלא יותר באמצע הלילה, כשיושבים סביב המדורה או נמצאים סביב הנרגילה. אלו חוויות ילדות, ובסך הכול אנחנו חושבים שזה מאוד בריא ומפתח".

כל זה נכון עד שמגיע ה"אבל", והאבל הוא גדול. "כביכול אנחנו אמורים לברך על זה", מסכים יניב, "בטח בעידן המסכים. ילדים הולכים, אוספים קרשים, מקימים לעצמם משהו, עושים איזשהו מפגש פנים מול פנים, לכאורה זה משהו שאנחנו אמורים לעודד. אבל העניין הוא שאנחנו גם מוטרדים מזה מאוד. ההורים שלי לא ידעו דבר וחצי דבר ממה שקרה לי כשהייתי נער במחנה קיץ, במסעות או באירועים כאלה. וזה עוד קרה כשהיינו מושגחים".

יניב מודה שבמשך שנים ניהל מלחמת חורמה נגד הזולות. "הייתי שולח טרקטורים לפרק אותן, זה נבע מתוך תפיסה חינוכית שהם בעצם משתלטים על איזושהי קרקע ציבורית שהם לא אמורים להיות בה. זה כמובן גם השפיע על הנראות של היישוב, ובעיקר היינו מאוד מוטרדים מכך שאנחנו לא יודעים מה קורה שם בפנים. אחד הדברים שתמיד סלדתי מהם הוא התקנונים. אני סבור שברגע שמנסחים מערכת כללים זה יוצר גם שטחים אפורים ופרצות. התקנון אמור לשדר יציבות, אבל איך הוא ישדר יציבות אם כל הזמן צריך לאכוף אותו? כללים נוקשים מדי יוצרים חורים שנוער מיומן תמיד ימצא איך לעקוף. עם הזמן למדתי שפירוק של הזולות לא פותר את הבעיה, הם פשוט מוצאים מקום אחר שעוד לא הכרנו, ומקימים שם".

אחת הזולות שניסה להרוס חזרה שוב ושוב. "הייתי מפנה אותם והם היו חוזרים. בשלב מסוים אחד ממנהיגי הנוער אמר לי 'תשמע, אתה מנהל מלחמת חורמה על משהו טוב. כשאתה בוחר לעשות את זה, תדע לך שאתה הורס את כל מה שיפה ביישובים. בחרתם לגדל אותנו במקום שכוח א־ל, ואחד הדברים היפים שיש לנו פה זו היכולת לנשום את החופש, לנשום את האוויר, לנשום את הנוף, לנשום את היוזמה. כל מה שאתה עושה, אתה רק חונק אותנו. את כל היצירתיות הזאת אתה הורס'".

יניב קיבל את זה. "הוא קצת טלטל אותי, ואז החלטתי לא ללחוץ על הבלמים אלא להרים רגל מהגז ולראות כיצד הדברים יתגלגלו. לא להרוס, אבל להיות מעורב. לגלות מה קורה שם, בטריטוריה שלהם, לפני שמחליטים עליה".

איך מייצרים מעורבות כזאת?

"שכנים היו מגיעים אליי ומספרים לי שאיזו זולה ביקשה מהם למשוך חשמל. הם אמרו לי 'תשמע, לנו אין בעיה, השאלה היא אם אתה מאשר'. אמרתי להם - 'אם הם שומרים על ככה וככה, אני מאשר'. ואז התחילו כל מיני משאים ומתנים, עד שהגענו להסכמה. השאלה אם נאשר זולה או לא גם תלויה מאוד בנוער עצמו, ואם אנחנו מזהים פה חבורה שאפשר לסמוך עליה, או שזו חבורה עם רקע מוכר של בעיות. יכול להיות מחזור אחד שנאשר לו ובשנה הבאה ירצה להיכנס לשם מחזור אחר והוא יסורב בגלל רקע של מהומות קודמות".

אז מה באמת מתרחש בזולות הללו באישון לילה? מה מדיר שינה מעיני המבוגרים, ומדוע הם כל כך נקרעים בין הרצון לעודד את היזמות שמאחורי התופעה לבין הצורך לפקוח עין.

שרה גריג'יאק: "היה לנו תלמיד ששתה וקיבל הרעלת אלכוהול. החברים שלו לא הבינו שזו הרעלת אלכוהול, חשבו שהוא שיכור. וגם לא רצו לספר להורים כדי שלא יגלו איפה הזולה"

"יכולה להיות למשל מציאות של שידול קטינים", מסביר יניב, "שימוש בחומרים לא תקינים, עישון של חומרים לא תקינים, עידוד אנשים לקנות דברים שהם לא צריכים לקנות. במקום הזה עוברים כל מיני כספים. הרי מאיפה יש להם כסף לארוחות האלה ולחומרי הבנייה ולהכול? אני לא יודע - חלקם עובדים וחלקם לא. אם הם עושים למשל ארוחת ערב בזולה ואומרים שכל אחד צריך להביא למשל 100 שקלים, ונער יודע שאם הוא לא מביא את הכסף אז הוא מוציאים אותו מחוץ לחבורה, זו יכולה להיות בעיה. כשארוחה מתארגנת בתוך הבית יודעים מה קורה בתוכה, מה הם קונים, יש מי שמשגיח. בזולה אין השגחה".

יניב הופתע לגלות שהביקורים היזומים שהוא החל לבצע בזולות התקבלו בברכה. "אני חושב שהם צמאים שמבוגר יבוא לבקר שם. בערב הייתי מגיע והם היו מאוד שמחים ומציגים בפניי את המקום. יש כאן בעצם הזדמנות לפגוש אותם בטריטוריה שלהם, ושם הם מרגישים בנוח להיפתח. כשהלל ויגל היו נערים היינו מודעים לצורך שלהם בעצמאות. אמרנו להם 'אם אתם צריכים מקום לשבת, בואו, יש לנו מחסן. תשבו שם', וכך היה. המקום הקבוע שלהם היה במחסן אצלנו בבית. הם עברו שם הרבה חוויות, ואנחנו יכולנו להיות יותר מעורבים.

"היום, כשהחבר'ה האלה בני 21, ואני מסתכל עליהם, אני רואה שכולם יצאו מאוד רציניים. גם מאוד מגובשים, ברמה שמאוד אכפת להם אחד מהשני. והם גם חרוצים. נערים שעסוקים בבנייה מגדלים עצמאות ואחריות, אלו תכונות שבונות מנהיגות. דווקא החבר'ה שהיו בזולות הלכו יותר לישיבות גבוהות ויחידות מובחרות, ולכן אני נוטה לחשוב שמדובר בשלב התפתחותי שלא כדאי לחסום.

"מצד שני אני מרגיש צורך לציין שכמנהל תחום נוער, הייתי מעדיף שלא היו קיימות הזולות. זה גורם לי לעבודה מאוד קשה ואינטנסיבית והפיקוח על זה לא קל. בתור הורה מבוגר אני לא תומך בהקמת זולות, אבל אני מודע למציאות, ומעדיף לעבוד יחד איתה".

שמעיה, בנה של בורכוביץ', בנה את הזולות יחד עם חברו הטוב יהודה פרץ הי"ד. היא מדברת על השניים בקול מלא הערצה. "גם לאבא של יהודה וגם לאבא של שמעיה יש מחסן כלים מאוד עשיר. בתקופה שגרנו בקרוונים כל אחד היה מתקן, מוסיף פרגולה כזו או אחרת, והילדים עבדו לצדם. כשהם גדלו הם רצו כבר לעבוד על משהו לבד, וזה פיתח אצלם המון עצמאות".

יהודה פרץ נהרג לפני כחצי שנה בתאונת דרכים בדרכו מהצבא הביתה. הזולה שבנה יחד עם שמעיה עדיין עומדת על תילה.

בורכוביץ' מסבירה מה הפך את הזולות של השניים לתופעה חברתית ביישוב.

"היה בזה המון עניין חברתי. אז עוד היינו בשלב שהיה מעט נוער ביישוב והם משכו לשם את כל הנוער. היה במקום הזה צל, והם בנו שם מין מקרר חוץ, חפרו בור וציפו אותו בקלקר וזה קירר להם את בקבוקי הבירה שהביאו. היו ספות ופינות ישיבה ושטיחים, והיה נוח מאוד לרבוץ שם. זה באמת היה מבנה יציב ומסודר. הם היו מאוד שקולים ועשו את הכול בצורה אחראית. עד כדי כך שכשהיישוב החליט פעם לפרק את הזולות, הם החליטו להשאיר את הזולה שלהם. אולי כאב להם הלב להרוס אותה, ואולי הם לא זיהו שזה נבנה על ידי נערים.

יוחאי: כשהיינו בזולה ההורים שלנו תמיד ניסו לגשש מה אנחנו עושים שם. מצחיק אותי שהם דאגו מזה ולא למשל ממה שקורה בישיבה שלנו. הייתי אומר ששם היו הרבה יותר מכות ואירועים בעייתיים"

"במקומות רבים הנוער מתייחס לזולות שהוא בונה כנדל"ן לכל דבר. לפעמים אף ישכירו אותו תמורת תשלום לנוער צעיר יותר שמבקש שם זמני שהות. והמציאות הלא מושגחת שמתרחשת שם מזמנת גם אירועים יוצאי דופן.

"היה מקרה של ילד שהגיע בסוף למיון עם הרעלת אלכוהול. כל מקום שלא יכול להיות מושגח על ידי הורים טומן בתוכו סיכונים מהסוג הזה. מאז האירוע הזה היישוב החל בסיבובי שמירה ותורנות הורים. לא מזמן היה פה אירוע ממש קשה, התפתחה תגרה עם בדואים שהיו באזור והם זרקו על הנוער שלנו אבנים וחפץ חד. היה מעורב שם גם נשק והמצפה שישבו בו עלה באש. אחרי שלושה שבועות הם באו והקימו מחדש בידיים את המצפה החדש. סללו שביל ארוך, הקימו נקודת זיכרון ליהודה ולקחו את האירוע למקום של יצירה. המצפה שנשרף אומנם לא היה זולה, אבל אפשר ללמוד מזה כיצד ניתוב נכון של אנרגיית הבנייה של הנוער יכול להביא אותם למקום חיובי ומושגח. מכל מקום, הנושא הזה שרוי בקונפליקט גדול, אנחנו כהורים לא יודעים אם לתמוך בתופעה או לצאת נגדה".

הזולה היא מקום מסוכן יותר ממצב שבו הם משוטטים בעיר למשל?

"אני חוששת שכן. כי מדובר במרחב חסר השגחה לחלוטין, שבמקרים רבים המבוגרים אפילו אינם מודעים לקיומו, ומרחב כזה תמיד יכול לזמן התנהגויות ואירועים שלעולם לא נדע עליהם. אבל מרחבים כאלה קיימים גם בצורות אחרות, וכך הבעיה נשארת ללא היתרונות של הבנייה העצמאית שלהם. בנוסף, חוויית בניית הזולות עדיין קיימת. יש לי עוד בן שבונה, אני לא יודעת עדיין איפה, הוא עוד לא לקח אותי לשם. זה מאוד חשוב להם וממלא אצלם צורך אמיתי לדעתי – מתוך כמיהה לאחריות, יוזמה, יצירה, פרטיות וסממני בגרות אישיים".

"פעם לא היו זולות רשמיות כמו היום", אומרת דרי, "היינו זורקים איזה שטיח בפרדס ומתכנסים לעשות שם פויקה במוצאי שבת. הוועדה שלנו דנה בנושא שוב ושוב. באיזשהו שלב הגענו למסקנה שזו עובדה מוגמרת. החברה מקיימים זולות לפי חבורות, לפי שכבות. אנחנו גם חושבים שאין טעם להילחם בזה או להתחיל לפרק זולות. יש לכך גם היבטים חיוביים בסך הכול, כי בסוף זה מקום של גיבוש ומפגש, וכל דבר שמוציא את הילדים מהמסכים ומאפשר אינטראקציה חברתית הוא חיובי באיזשהו מובן. החבר'ה רוצים פרטיות, הם רוצים להיות במקומות האלה".

אז למה בכל זאת אתם מודאגים?

"כי קורה שם כמעט כל מה שאנחנו יכולים לדמיין. היו שם סיגריות ואלכוהול. סמים - אני לא מכירה באופן ישיר, אבל אנחנו לא תמימים. יש גם התנהגויות מסַכּנות, וישנו גם הסיכון שמגיע מבחוץ, כמו אנשים שאנחנו לא מכירים שמצטרפים לזולות, שהם לא מהמושב ולא בגיל של החבר'ה האלה, ואנחנו יודעים שהם מצטרפים ומגיעים ונוכחים שם. החשש מהאקס־טריטוריאליות הוא חשש מובנה בתוך האירוע".

הפיראטיות של הזולות היא עניין שיש בו גם קסם וגם בעיה. "הנוער אוסף שלטים, משטחים, כלי עבודה שנמצאים בסביבה, לא תמיד באופן מותר. הם יכולים לגנוב חפצים, והם אכן גנבו משטחים מהמחסן של האגודה החקלאית. הקמנו סיירת הורים שמסתובבת שם בעיקר בימי חמישי. יש גם את השוטר הקהילתי והמתנ"ס, ואם יש רעש הם הולכים לבדוק מה קורה. עשינו סדנאות בנושא אלכוהול וחומרים מסוכנים, גם להורים וגם לנוער במטרה להדריך אותם איך מגיבים כשרואים התנהגות מסכנת וכיצד לנהוג כשקורים אירועים מיוחדים.

"יש פה סצנה שקורית בלילה, כשכל ההורים בבתים וכל הנוער בחוץ, ואנחנו לא מבינים מה באמת מתרחש. טרמפים מורידים חברים, מעלים חברים, עשרות בני נוער מכל שכבה שמסתובבים בלילה ובשתיים־שלוש לפנות בוקר חוזרים הביתה. זה אירוע שהוא לא מנוטר לחלוטין. בסוף בני הנוער שלנו הם באמת טובים וערכיים, מתנדבים ומדריכים בבני עקיבא ובאים ממשפחות טובות וחינוכיות. אבל עדיין, זה לא אומר שבתוך סיטואציה לא מושגחת הם לא עשויים ליפול למצבים בעייתיים".

דרי מביאה דוגמה שלמדה ממנה הרבה: "בשבוע הראשון למלחמה לא אפשרו פעילות נוער במועדון. רצינו לפתוח ולא נתנו לנו. מה אתם חושבים שיקרה? יש ואקום, החבר'ה מתארגנים עצמאית. אז יושבים בהתחלה במנגל אחד ליד הבתים, ואז בונים זולה, ואז מסתובבים. האווירה פה כרגע היא כמו ביולי־אוגוסט. מזג האוויר מאפשר והחבר'ה נמצאים הרבה בחוץ".

אם חוששים מהזולות, למה בעצם לא להכשיר מתחם בתוך המושב שמרכז אותן תחת השגחה?

"מאוד קשה לקחת אחריות על דבר כזה. שאלו את הוועד החקלאי אם יש לו שטחים שיכולים להסדיר את זה, הם אמרו - למה שזה יהיה בשטח שלנו? אם יקרה שם משהו למישהו, על מי תיפול האחריות? זה אירוע. פתחנו פה מועדון נוער מהמם, ועדיין החבר'ה רוצים לעשות משהו שהוא לא איתנו, בנפרד מהורים".

שרה גריג'יאק, מנהלת ה"לימודיה" ומומחית לנשירה סמויה וגלויה, לא מחפשת דוגמאות - הן מגיעות אליה. הורים, מנהלים, רכזי נוער - כולם פונים אליה כשמשהו קורה. היא גרה ביו"ש ומכירה את הטופוגרפיה היישובית מבפנים, ויש לה דעות חדות על הנושא. כשהיא נשאלת האם הזולות מסוכנות, תשובתה מתחילה ב"תלוי".

"אם הזולה נמצאת במקום מרוחק שמבוגרים לא יודעים מה קורה בו, זה אחד הדברים הכי מסוכנים שיש. ואז אני אמצא שם גז קצפות, בדלים, בקבוקים, לפעמים גם אמצעי מניעה. אבל אם זה במקום שבו יד או רגל של מבוגר נמצאת ונוכחת - זה יכול להיות הדבר הכי מדהים עלי אדמות".

היא טוענת שרמת המוגנות במקומות כאלו יורדת גם במקומות שנחשבים "איכותיים".

"ואז אומרים לי - אבל זה יישוב דתי, איך הם יודעים מה זה יחסי מין? איך הם מגיעים לזה? אני עונה להם שהם לא צריכים הרבה, רק ללכת לסופר־פארם הקרוב ולמצוא שם את כל מה שהם צריכים. מגיעים אלינו מקרים של הטרדות מיניות מטורפות, שכרות ללא גבולות, התקפי חרדה תוך כדי שכרות, ולא תמיד יהיה להם האומץ לפנות בזמן אמת".

גריג'יאק מספרת על שני מקרים מהשנה האחרונה.

"קבוצה של בנים ובנות ישבו בזולה. הילולה וטרללה, קצת שתייה, עוד קצת שתייה, ובחור הטריד באופן מאוד משמעותי את אחת מבנות השכבה. לא היה שם אף אחד. האירוע הזה נמשך חודשים. ההורים חשבו שהם יודעים מה קורה בשכבה הזאת, עד שהם הבינו שהם לא יודעים כלום, כי הכול קרה בזולה.

"במקרה אחר היה לנו תלמיד ששתה וקיבל הרעלת אלכוהול. החברים שלו לא הבינו שזו הרעלת אלכוהול, חשבו שהוא שיכור. הם לא רצו לספר להורים כדי שלא יגלו איפה הזולה, כי הם הסתירו אותה בשדה בין היישובים. זה הגיע למצב ממש קיצוני כי הם לא קראו לעזרה, וכל זה כדי שלא יגלו איפה הזולה".

כשהיישובים דנים בפתרונות, גריג'יאק שומעת שוב ושוב את אותה הצעה: להכשיר מתחם מוכרז. לתת לנוער מקום מוגדר. היא מגיבה לזה בצחוק קל.

"אם אני רוצה למרוד ואת נותנת לי אזור למרוד בו, מה עשינו בזה? אבל אם אני עובדת חכם ואומרת להם 'בעיקרון אסור לכם, אבל אני עושה לכם ג'סטה ונעלים עין', אז מים גנובים ימתקו. יש גם דרכים להתערב בלי שהנוער ירגיש מעורבות יתר. למשל בפרויקט נוער שעשינו בקיץ הבאתי בחור צעיר מבחוץ שליווה את הנוער. הם בנו אח, בור פויקה, פרגולה וכל מיני דברים. המבוגרים כביכול לא היו חלק וכל הקיץ הם התעסקו רק בזה, זה היה נהדר. אז יש להם שם פינה, ועכשיו כולנו יודעים איפה הפינה הזו".

גריג'יאק נאבקת שנים רבות נגד מה שהיא מכנה "הנטייה לדחוק את הנוער החוצה".

"כשמשפחה צעירה מזמינה משטרה כי הנוער מרעיש לה ברחוב, היא למעשה דוחקת אותם הצידה. במקרים כאלו אני תמיד אומרת להם 'חמודים, יום אחד הילדים הקטנים שלכם יגדלו ויהפכו להיות נוער בעצמם, זה יקרה נורא מהר, וכשזה יקרה אתם תרצו שהרעש יהיה אצלכם בבית. הם יכולים לעשות רעש בקצה היישוב שלא יפריע לכם, אבל זה הדבר הכי מסוכן בעולם'".

מה עם סיירות הורים?

"אני לא בעד סיירות הורים כאמירה. להסתובב כצל זה מעיק. אבל להגיע עם פינוק זה משהו אחר לגמרי. כהורים, ההמלצה שלי היא שתבואו לבקר בזולה ממקום שבאמת מתעניין. אל תשבו שם ותתנחלו, כי זה המקום של הנוער וזו העצמאות שלהם והיצירתיות שלהם. אבל תבואו לבקר. תביאו את המברגה המשוכללת שלכם כדי לעזור להם לבנות איזה משהו, וזה יספיק, כי אז הילדים יודעים שהורה או מבוגר יכול בכל רגע לקפוץ לבקר.