באחד הרגעים בבוקר ההוא של 7 באוקטובר, שכבה קארין בן־דוד על מזרן בעליית הגג בבית הוריה שבמושב נתיב־העשרה. היא שמעה יריות בחצר השכנים, וידיעה שקטה ומבהילה חלחלה בתוכה: לא בטוח שהיא תצא משם בחיים.
"הייתי בטוחה שאני הולכת למות", היא נזכרת ברגעי האימה ההם, "זו לא הייתה שאלה של אִם - זו הייתה שאלה של מתי. היה מטח כבד של טילים והתחלנו לשמוע יריות. בקבוצת הווטסאפ של המושב אנשים כתבו: 'יש מחבלים, הם דופקים בדלתות, אנשים עם סרט ירוק'. התחלנו לסגור את כל הדלתות והחלונות והבנו שמשהו רע מאוד קורה". היא חטפה התקף חרדה קשה באותם רגעים. "אחותי הביאה לי כדור הרגעה. נרדמתי בצהריים ולא הצלחתי להתעורר. בכל פעם שהיא נכנסה לממ"ד ואמרה לי 'קארין, יש מחבלים' - לא הצלחתי לשמוע. הייתי רדומה ומטושטשת. ואז היא סיפרה לי שאחד האנשים במושב נרצח. שכתבו את זה בקבוצה, ופתאום הבנתי שזה רציני. איכשהו הצלחתי לקום למרות שממש היה לי קשה כי הייתי מאוד ישנונית בגלל הכדור. אחרי כמה שעות התאוששתי וכשהגעתי לסלון ראיתי את אימא שלי, אבא שלי, אחותי - וכולם בהלם, אף אחד לא תפקד. אמרתי להם 'תקשיבו, אני מבחינתי הולכת לשכב על הרעפים למעלה ולמות מטיל, אני לא מוכנה למות ממחבל'".
קארין בן–דוד | צילום: לירון מולדובן
בדיעבד, זה היה המשפט שהציל אותם. "אבא שלי נזכר פתאום שיש לנו עליית גג קטנה. הוא בנה אותה בעבר לדוד שמש, שכחנו שיש אותה. את הכלבים ואת החתולים נעלתי בחדר ועלינו לשם בסולם. במהלך היום חברות שלי התקשרו ואמרו לי שהצבא בדרך. הן הבינו את כל התמונה ושיקרו לנו, ניסו לתת לנו קצת תקווה. רק לקראת הערב הגיעו לחלץ אותנו, והכול תחת אש".
החיים שקיבלה בן־דוד במתנה הובילו אותה לתהליך התעוררות. "בהתחלה עבדתי בטירוף בקואוצ'ינג עד כדי שחיקה, רק כדי לא להתמודד עם מה שקרה. אבל סבלתי גם מפוסט טראומה והתעורר הצורך לצאת מכאן לכמה זמן".
הטלטלה הזו החזירה אותה לתחביב ישן שפיתחה לגמרי במקרה: טיסה לבד לחו"ל. "מאז המלחמה הייתי במקסיקו, גואטמלה וקוסטה ריקה, שבה ביקרתי עוד קודם לכן, ומשם בעצם נולד התחביב הזה שלי. אחר כך עוד הייתי בתאילנד, סיני ופרו. רק כשאני מטיילת בחו"ל אני מסוגלת לשמוע את עצמי".
איך זה התחיל?
"בצורה מאוד אינטואיטיבית", היא נזכרת, "לפני כמה שנים התחלתי לשמוע קול בתוכי שאמר לי שאני צריכה לטוס לקוסטה ריקה. לא הבנתי מאיפה מגיע הקול הזה, לא היה בו שום היגיון, כי בחיים לא ראיתי אפילו תמונות של קוסטה ריקה. אבל הקול חזר על עצמו שוב ושוב, ככה במשך איזה חמש שנים".
שנה לפני שטסה, ב־2021, הקול הזה הפך רציני. "זה התחיל מזה שהפסקתי להתחייב לדברים בלי להבין למה. הרגשתי שאני לא מתחייבת מספיק לעסק שלי, לא רציתי להיכנס לזוגיות כי עוד שנייה אני בקוסטה ריקה. אנשים לא הבינו מה נחת עליי. לא היה בזה שום דבר רציונלי. מה אני הולכת לחפש שם, זה מוזר, אבל יחד עם זה גם עלה פחד. הבנתי שיש שם משהו שהולך לשנות לי את החיים, והמוח שלנו הרי לא אוהב שינויים. באותה שנה כבר הרגשתי כאילו החיים בולמים אותי. שום דבר לא הסתדר, ובסוף החלטתי שאני עושה את הצעד וטסה. אמרתי לא־לוהים: אתה רוצה שאטוס? אז תדאג לי לכסף, אחרת איך זה יקרה?"
משם החלה שרשרת של מקרים שמבחינתה העידו שהיא בדרך הנכונה. "קרו כל מיני מקרים מוזרים. ההורים שלי שמעו שאני קונה כרטיס ופתאום הציעו לי כסף, התקשרתי לשיננית שלי אחרי שנים שלא שמעתי ממנה והיא אמרה לי שיש לי במרפאה יתרה של 700 שקל. היו לי חומרים מעיצוב אופנה שלמדתי ומישהי פתאום רצתה לקנות אותם ממני אחרי שנים שלא עשיתי בהם שימוש, ככה נכנסו לי עוד כמה אלפי שקלים. כל זה קרה בתוך פחות מחודש. איך שהתחייבתי לטיסה הכסף התחיל לזרום, כביכול משום מקום".
גם השאלה מה תעשה שם כשתנחת קיבלה פתאום תשובה: "מישהי שאני מכירה פרסמה שפותחים בקוסטה ריקה מרכז של סדנאות ומחפשים אנשים שיבואו לעזור בתשלום סמלי. שם באמת הבנתי שזהו, אני יוצאת לדרך, יש לי נחיתה רכה. ככה הכול התחיל, ובסוף הייתי שם במצטבר כשנה".
ומה פגשת בנסיעה הזו?
"את כל הפחדים שלי. האנגלית שלי הייתה ממש שבורה, ובטח שלא ידעתי ספרדית. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא הולכת לטייל עם ישראלים. זה הגיע מתוך חוויות מוזרות שהיו לי, שדחקו אותי פשוט להתמודד וללמוד שפות חדשות. הכול קרה תוך כדי תנועה. אבל בהתחלה, פחדתי שלא אדע להתמצא, שלא אדע לתקשר, פחדתי מהאוטובוסים של המקומיים אפילו. בעיקר חששתי שזו הולכת להיות חוויה משנת חיים".
המסע הזה באמת שינה את חייה, ולימים היא הפכה את המסעות שלה לקבוצת ליווי תחת השם "עפות גבוה - מוצ'אצ'ינה", שבו היא מעודדת ותומכת בנשים שרוצות לצאת למסעות ארוכים בחו"ל לבדן.
"מוצ'אינה זה מלשון מוצ'אצ'ה, שמשמעותה בחורה צעירה בספרדית״, היא מסבירה, ״מדובר בעסק לתכשיטים שהתחלתי לפתח בפעם השנייה שהייתי בקוסטה ריקה, ובעצם היום אני מחברת בין התכשיטים לרעיון של לטייל לבד".
באיזה אופן?
"תכשיטים הם כמו קמעות. אנחנו יכולים לייצר סביבם התניות ורעיונות. זה כמו להריח בושם שמזכיר לך מישהו קרוב. אז בשבילי הם כמו קמעות של אומץ, את יוצקת לתוכם את המשמעות שאת רוצה להכניס לתוך הטיול שלך ובכל פעם שאת רואה אותם את נזכרת במה שרצית להרגיש".
לישראלים יש תרבות של לטייל ביחד, בטח לנשים. אפילו במסעדות הבנות ילכו יחד לשירותים. איך הצלחת לשכנע נשים לוותר על החברה?
"זה נכון, ובגלל זה במסעות שלי אני מעדיפה לא לטייל עם ישראלים. לא מזמן הייתי בתאילנד, פגשתי שם אנשים שאמרו לי שבחיים לא יצא להם לדבר עם ישראלים, כי הם כל הזמן אחד עם השני, לא מתערבבים. בישראל גם יש קטע כזה שכולם עושים את אותו דבר - הולכים לטיול אחרי צבא, הולכים בקבוצות כל הזמן, הולכים לאותם מקומות, ממליצים על אותם הוסטלים. הם כל הזמן ביחד ומאוד מפחדים לעשות דברים לבד, זה פשוט לא בתרבות שלנו. פעם ראיתי איזו אישה בפאב שבו עבדתי כמלצרית", היא נזכרת, "היא ישבה לבד, הזמינה לה בירה ושתתה אותה בשקט ובמנוחה. בשולחן ליד אני שומעת שיחה ערה: 'למה היא יושבת לבד? בואו נזמין אותה, מסכנה, אין לה חברים'. ואני, שאוהבת להיות לבד, חשבתי לעצמי - מה הם רוצים ממנה? כיף לה. היא רוצה להיות לבד. היא בדייט עם עצמה, מה יותר טוב מזה? אבל לא - הם ניגשו, הציעו לה להצטרף, והיא אמרה להם 'לא, ממש כיף לי לבד'. הם היו המומים. לא הצליחו להכיל את זה".
קוסטה ריקה, תאילנד, פרו | צילום: באדיבות המרואיינת
מה באמת כל כך כיף בלהיות לבד?
"אני מאמינה שזה צורך של הרבה אנשים. הרבה נשים שאני שומעת עליהן רוצות מאוד לעשות דברים לבד, ללכת לטבע לבד, לשבת עם עצמן לכתוב, אבל משהו בהן נמנע מזה. הן ממתינות למישהי שתבוא איתן, אולי הן נבוכות מאיך שזה ייתפס. אבל זו לא אותה חוויה. ואני, מאז שאני זוכרת את עצמי מתה על הלבד שלי ולא אוהבת שלוקחים לי אותו. אני רוצה בטבע לשמוע את עצמי, את המחשבות שלי. לא בא לי לערבב את המחשבות שלי עם עוד מישהי שיושבת איתי ומספרת גם על עצמה. יש איזה משהו בהתנתקות ובהתבודדות שמאפשר תהליכי עומק שפשוט לא יכולים לקרות אם נכנסת לשם שותפה".
בחו"ל יכולים גם להיות אזורים לא בטוחים, במיוחד לנשים. איך את מתגברת על הפחד?
"אני אישית מאוד סומכת על עצמי ועל א־לוהים. ממש מרגישה שיש עליי שמירה. אבל אני יודעת שהרבה נשים כן פוחדות ממה שהלבד יביא, מסיטואציות שאולי יפגעו בהן, מגברים שאולי יעשו להן משהו. זה מובן. אבל במציאות, כשאת מטיילת ומגיעה להוסטלים את מכירה כל כך הרבה אנשים, ובפועל את כמעט אף פעם לא לבד. כל הזמן אנשים תומכים אחד בשני. אם רוצים ללכת למקום - הולכים ביחד. זה כמו להעתיק את החיים שלך מכאן למקום אחר, וכשמסתכלים על זה ככה, הכול מסתדר".
אז ההמלצה הראשונה היא ללכת דווקא על ההוסטלים?
"לגמרי. אני גם לוקחת את זה צעד נוסף בטיולים שלי ובוחרת תמיד הוסטלים שאין בהם ישראלים. ממש מסתכלת בתגובות בבוקינג, ואם יש תגובות ישראליות אני לא הולכת. אולי זה יעליב מישהו, אבל התשוקה שלי היא לחקור תרבויות. בישראל אני מכירה ישראלים. בחו"ל אני רוצה להכיר אנשים מחו"ל, להיות איתם ולהבין את המנטליות שלהם".
אילו שיחות את זוכרת מהמסעות שלך?
"בהוסטלים היו לי השיחות הבין־אישיות הכי טובות בעולם. פגשתי למשל גברים ממדינות קרות. היה נורא מעניין לשמוע על סדר היום שלהם, שהם צריכים לקום לעבודה שעה מוקדם יותר כדי להדליק את הרכב ולחכות שהשלג יימס, שלפעמים המים בצינורות קופאים. כל מיני דברים שלא מכירים פה בארץ. הייתה לי שיחה בתאילנד עם בחור מאנגליה והוא שיתף אותי באתגר שיש לו בזוגיות. פתאום נתתי לו פריזמה שלי, של קארין הישראלית, מתוך החוויות שלי כאישה, והוא עף על זה. ממש אמר לי ששיניתי לו את החיים עם הזווית שלי. אלו שיחות שמתחילות כשיחות חולין ומקבלות עומק משלהן, יש שם רגעי קסם".
היא עוצרת רגע וממשיכה. "אני ממש מרגישה שאם יש בי כמיהה עמוקה להגיע לאיזושהי מדינה, כנראה מישהו צריך אותי שם או שאני צריכה אותו".
את מרגישה שהעובדה ששרדת את 7 באוקטובר השפיע על הרצון שלך לעבוד עם פחד, לפגוש אותו מקרוב?
"תראי, עד 7 באוקטובר הייתי בתחום האימון האישי. אחרי שקרה מה שקרה המדינה סידרה לנו דירה באשקלון. הבנתי שאני לא יכולה יותר לאמן אנשים, ושאם אני נכנסת לזה שוב, אז ממקום אחר. הפוסט־טראומה שלחה אותי החוצה מכאן. ככה הכול נפתח. אני חושבת שתמיד היה לי עניין עם אומץ, תמיד הייתה לי תשוקה להתמודד עם הפחד.
"אף פעם לא קיבלתי את החיים כ'אוקיי, זה המצב', תמיד אהבתי לעשות דברים אחרת. אני לא יודעת אם זה קשור ישירות ל־7 באוקטובר, אבל אני כן מרגישה שהמלחמה השפיעה על נשים ועל הרצון שלהן לחצות את גבולות הפחד של עצמן. באיזשהו מקום, המלחמה נתנה לנו פרופורציות חדשות לחיים. הבנה שהם יכולים להיות מאוד הפכפכים. מי בכלל תיאר שסיטואציה כזאת תקרה ושתהיה כל כך קרובה? שהרבה אנשים יאבדו את חייהם, גם אנשים צעירים? זה דוחף אנשים לשאול רגע, 'איפה אתם בוחרים בחיים, בחלומות שלכם, בהגשמה שלכם?' אז אני משערת שזה כן השפיע עליי, וגם על נשים אחרות".
בקבוצת הווטסאפ שהיא מנהלת תמצאו שאלות פרקטיות בקשר לטיסות למדינות אקזוטיות, כמו גם התייעצויות רגשיות. "הרבה אנשים שטסים לתקופות ארוכות עסוקים בשאלה איך להתפרנס, ואני תמיד אומרת שצריך להתייחס למסע כזה כהעתקת חיים לתקופה. ישנו למשל האתר work away.com, שבעזרתו אפשר לעבוד או להתנדב תמורת מגורים ואוכל ברחבי העולם, והרבה נעזרים בו. הרבה נשים רוצות לעשות רילוקיישן לאיזו תקופה ומתייעצות מאיפה מתחילים, איך בודקים הוסטל, ואני אומרת שהכול אפשר למצוא, בסוף זה תמיד יושב על פחדים. שם נכנסת התמיכה הרגשית שאני נותנת מעולמות האימון האישי, וההבנה שכל התירוצים כמו 'זה לא הזמן המתאים, רק אם יהיה לי ככה וככה, רק אם אמצא זוגיות', הם לא הפחד האמיתי. הפחד האמיתי הוא עמוק הרבה יותר.
"הפחד שלי למשל היה מכישלון. אז אני יודעת כבר לעזור לאותן נשים ולהגיד להן 'את מתפזרת בראש, זה מנגנון הגנה שלך'. כל הקולות האלה הם לא האמת. הייתה לי חברה שחלמה שש שנים לטוס לאוסטרליה, והיא כל הזמן יצרה לעצמה עיכובים עם הדבר הזה. כשאומרים למישהי כזאת 'רגע, זה הפחד שלך שמנסה למנוע ממך לעשות איזה משהו גדול, כי את מפחדת להוכיח לעצמך איזה משהו, ברגע שמשקפים את זה נפתחת הדלת והיא מקבלת את האומץ לעבור דרכה".
מה עוד מעסיק מטיילות שטסות לבד?
"אצל רבות מהן עולה שאלת המימון. אני מראה להן שזה פתיר. כאמור, יש אופציות של מגורים תמורת עבודה או התנדבות, יש גם כאלו שנותנות כמה שעות בקבלה בהוסטלים ומקבלות תמורת זה לינה ואוכל, או עובדות בחוות סוסים, יש המון אפשרויות, פשוט לא כולם מודעים אליהן".
מה את אומרת לאלו שמסתייגות מהתנאים בהוסטלים?
"ישראלים אומרים לי 'אבל אני רוצה לישון לבד, לא כיף לי לישון עם אנשים'. אחלה. אבל צריך להבין שהסצנה היא בהוסטלים. זאת ההזדמנות הכי טובה להכיר אנשים. בהוסטל גם יש קודים מקובלים של התנהגות - כולם בשקט בלילה, יש נורמות חברתיות שם. מי שלא ניסה לא יכול להבין כמה זה מדהים".
בן־דוד מספרת שהיא ממשיכה לטייל לבדה בעולם גם כעת, כשהיא נמצאת בזוגיות.
״כשאני ובן הזוג שלי הכרנו שאלתי אותו איך זה עבורו שאני אוהבת לטוס, כי אני לא רוצה לשנות את עצמי. רציתי לבדוק שהוא בסדר עם זה שאני מסתובבת לבד בעולם לתקופה לא ידועה. הוא אמר שהוא אוהב את זה. מאוד חשוב שכל אחד יבין מה הערכים שמנחים אותו ויתאים חייו לפי הערכים האלה, ולא ייכנע למציאות ואז יחפש 'מתי יהיה לי זמן לטוס'".
לא נוסעים כדי לברוח ממשהו. אותם הדברים שאת מתמודדת איתם היום, תתמודדי איתם גם שם, ולפעמים אפילו בפול ווליום. מסע בעולם, ובמיוחד לבד, אמור לבוא מתוך בחירה והשתוקקות להיפתח לדברים חדשים ולהכיר את עצמך מתוך החוויות האלה.
יש הבדל בין לבד לבין בדידות. הרבה אנשים מתבלבלים ביניהם. בדידות קורית כשאנחנו מתעסקים במה שחסר לנו. אם אלו אנשים או חוויות או הישגים או כל דבר אחר. לבד זה מצב. גם אם מישהו ישן לידי אני עדיין ישנה לבד, עדיין קמה לבד, עדיין מתמודדת עם המחשבות שלי והרגשות שלי. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא לקבל את הלבדות הזאת שהיא מצב קיומי בסיסי שלנו, ולהתחיל להתיידד איתה.
להיות פתוחה למה שיבוא. לא לבוא ממקום של קיבעון על איך הדברים אמורים לקרות. לא לתכנן הרבה. אפשר להכניס בכל יום איזו פעילות קטנה אבל להשאיר מקום להפתעות.
אני מאוד ממליצה לטייל מתוך מחשבה שאת הולכת לחיות שם, לא לצאת לחופשה, את מעתיקה את החיים שלך לשם באופן זמני. ממשיכה את שגרת הבוקר שלך, ממשיכה את העבודה שלך אם את עובדת מהמחשב, עדיין עושה את הדברים שאת אוהבת, עדיין מחוברת לעצמך ולעוגנים שלך. יש בזה משהו שמאפשר להיות מחוברת לעצמך גם בתנועה.
להבין שזה מסע של התפתחות ולא רק נופים יפים. כשאנחנו מגיעים למקום מסוים, אני מאמינה שהעולם צריך אותנו שם. לא סתם אנחנו מרגישות צורך להגיע דווקא לשם. יש אנשים שנצטרך לפגוש בדרך, שנשפיע עליהם או שהם ישפיעו עלינו. יש חוויות שנחווה שם וישנו לנו משהו בחיים. פשוט להיפתח לאפשרות הזאת, שהיא הרבה מעבר למה שאנחנו חוות ביום–יום במקום המוכר שלנו".