ריחות חריפים של גופרית עולים מהמים המהבילים ומתפשטים בחלל הרחב. על שביל עפר אני מפלסת את דרכי בינות למתרחצים שהתקבצו כאן בשעת צהריים. "את עיתונאית?", שואל אותי אחד הטובלים, ומציע להפנות אותי למרואיינים פוטנציאליים. אחרים נשענים על הקירות המכוסים גרפיטי, ולא נראים כמתעניינים במיוחד בתשומת הלב התקשורתית שנמשכה פתאום אל המקום. בחוץ עומדים כמה גברים עם מגבות ורוקדים לצלילי טראנס קולניים. שני קיבוצניקים מתנגבים ונועלים סנדלי שורש.
ורק אז אני רואה אותה, שם בצד. ערמת חצץ גבוהה, עדות דוממת לדרמה שאירעה כאן לפני כמה ימים. ביום השני של המלחמה הגיעו לכאן טרקטורים, שפכו חצץ לתוך המעיין וסתמו את הנביעה. בתוך זמן קצר נזעקו לכאן פעילי סביבה ואוהדי המקום, הביאו אתים ודליים וחפרו במשך שעות, גם תחת אזעקות, כדי שהמים ישובו ויעלו. מאז, כשטילים ממשיכים לעוף ממעל, מתקיים כאן מאבק סביבתי שמנקז אליו את רשויות המדינה, מטיילים, אוהבי מים והרבה מאוד רגשות.
עוד כתבות בנושא
עין ג'ונס, הידוע גם כעין ריח, הוא מעיין חם השוכן בדרום רמת הגולן, צמוד לגדר הגבול עם ירדן. בסוף כביש צר שיורד מחמת גדר לאורך ואדי הירמוך, עומד מבנה ובו שלוש בריכות מים חמים, עשירים בגופרית ומינרלים, בטמפרטורה שנעה בין 37 ל־40 מעלות. הקירות המקושקשים התוחמים אותן נראים כאילו נחתכו מתל־אביב ונשתלו מחדש בגולן. זהו מבנה ישן, שמשרה קסם משונה ואווירה מחתרתית.
עתיקה או אתר מודרני? ערימת החצץ במעיין | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90
אבל לקסם הזה יכול להיות גם צד אפל. במאי 25' פרסמה רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) על כוונה לבצע עבודות הסדרה בעין ג'ונס לצורך הנגשתו הבטיחותית, שכן זהו "מבנה רעוע שהיווה סכנה לציבור המבקרים". במסגרת הפרויקט, כך נאמר, ייסגר המתחם למשך כחודשיים. ראש המועצה האזורית עמק הירדן עידן גרינבאום הבהיר כי המבנה הוכרז מסוכן כבר לפני כמה שנים, וכי עם סיום העבודות המעיין ייפתח מחדש לציבור, ללא גביית תשלום וללא הגבלה כלשהי.
את שוחרי המים החמימים, ההצהרות האלה לא משכנעות במיוחד. על שפת המעיין אני פוגשת את נדב, ירושלמי שהתאהב במקום הזה ומקפיד לחזור אליו שוב ושוב. "זה לא נראה כמו קריסה", הוא מצביע אל המבנה, ומדגיש שהוא מבין דבר או שניים בתחום הבנייה ויודע לקרוא קירות. "דיברתי עם אנשים שבאים לפה עשרים שנה – מעולם לא נפל שום דבר על אף אחד. כמו שיש חוות דעת של מהנדסים שאומרת שזה מסוכן, יש גם חוות דעת שאומרת שהכול בסדר. אם היו רוצים רק לשפץ, אפשר היה לעשות את זה באלף פתרונות. אפשר למשל לנקז את המים לתקופה מסוימת, כי יש פה משאבות שממילא מנקזות. למה אתם קוברים את המעיין מתחת 250 טון חצץ? אמרו שרק רוצים לתקן את הטיח, אבל זה קשקוש. את מכירה מישהו שעושה שיפוץ לבית שלו וממלא אותו קודם בחצץ? אפשר לבנות פיגומים, יש דרכים לתקן. הבנתי גם שהקבלן המבצע הוא אחד שעושה פרויקטים ענקיים כמו בריכות איגום בגולן. הוא לא קבלן של שיפוץ טיח. יש פה סיפור לא מספרים".
מה מיוחד מבחינתך במקום הזה?
"אני מרגיש פה חופשי יותר ממה שהרגשתי בהודו, באתיופיה, בקמבודיה או בתאילנד. בקמבודיה יש מקדשים בני אלפיים שנה שעצים כבר צומחים עליהם, ואנשים מכל העולם באים לראות אותם. כאן יש משהו מהאיכות הזאת - בנייה שהטבע כבש אותה.
"כשאתה מגיע לכאן, אין שלט שאומר לך 'מותר להיכנס רק בין 7:00 ל־10:00'. לישראלים יש כמיהה וצמא למקומות הלא מוסדרים האלה. זה מוציא מהם את הישראלי הטוב. כשהכול בא מלמעלה, ויש שוטר שמחלק הוראות ומפקח, זה הורס. כולם שונאים את הפקחים, מנסים לגנוב כשלא רואים, מקללים את מי שנותן דו"ח. כשאנשים יכולים להסתדר בעצמם, הם מפתחים תקשורת וכללים נזילים יותר, שמתאימים לרוח המקום. תמצאי פה הרבה סוגים של אנשים, כל אחד עם הקטע שלו".
סתימת המעיין, אומר נדב, הולידה סצנה מפתיעה ומרגשת. "זה הוציא מאנשים רצון להצטרף ולעזור. אמצע מלחמה, ופתאום כולם הולכים ומפנים חצץ. גם אני השתתפתי בפינוי במשך שעות. בהתחלה לא באתי לפה, כי אמרתי לעצמי שאני לא יכול לראות את מה שעשו למעיין, אבל אחרי שבוע הגעתי. אנשים עבדו יחד, מתנדבים הביאו אוכל, עשו פה אפילו קבלת שבת בליווי נגינה. נוצר פה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים, ואני הסתובבתי המון בעולם. זה כמו אוטופיה".
אוטופיה, אבל עם בוקסה רועשת ממש ליד האוזן. בחור שמצויד ברמקול בגודל של מקרר קטן, יושב כאן במתחם ומפיץ באוזני כולם מוזיקה שרובם לא ביקשו. "יש אדם אחד ספציפי", מסביר נדב בזהירות אנתרופולוגית. "אם היה לי זמן הייתי מנסה להכיר אותו, להתקרב, ואז לעזור לו להבין שהוא יהיה מרוצה יותר אם יעשה משהו שלא יפגע באחרים".
כמו לנתק את הלב מהעורקים
אלה נווה, פעילת סביבה מחיפה, לקחה על עצמה להוביל את המאבק על עין ג'ונס. "בידיים שלי נמצאים כמה מסמכים שמעידים על כוונה לנצל את מי המעיין לצורך פרויקטים שונים ומשונים, בניגוד לייעוד של המקום. הדברים כתובים שחור על גבי לבן", היא חורצת.
עידן גרינבאום | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
במאי 2025, כשהחלו הדיבורים על שיפוץ עין ג'ונס, נווה יצאה לחפור במסמכים. היא מספרת כי שלחה שאלות ובקשות בהתאם לחוק חופש מידע - לחלקן קיבלה תשובות, לאחרות לא. עשרה חודשים היא השקיעה בניסיונות לגלות מה באמת מתוכנן לעין ג'ונס, והתשובה שמצאה, לדבריה, רחוקה מלהיות שיפוץ קטן וסמלי.
"יש תוכנית שנקראת ג/20221, ובה המעיין סומן כ'מתקן הנדסי'. כשמסמנים מעיין כך, זה אומר שרואים אותו כמקור לשאיבת מים. החוק קובע שאם רוצים להשתמש במקור מים, צריך להפקיד תסקיר השפעה לסביבה, ולאפשר לציבור להבין את ההשלכות ולהגיש התנגדויות. למעשה, באמצעות הסימון כמתקן הנדסי הם התכוונו לגלגל את המים לתיירות מסביב.
צילום: אייל מרגולין - ג'יני
"המסמכים שקיבלתי מרשות הטבע והגנים מעידים שבמסגרת תכנון הגן הלאומי שלה שעומד לקום באזור, הוזמן תכנון מפורט ב־84 אלף שקלים למעיין עין ג'ונס, אף שהוא מחוץ לשטחי הגן הלאומי. הם רוצים לקחת מים לשכשוכיות שלהם, וזה כתוב במפורש. מצוירים חיצים מהמעיין שלנו ישר לשכשוכית שתקום שם. לפי תוכנית ג/20221, גם המלונות שייבנו בסביבה יקבלו הקצאת מים תרמו־מינרליים. מאיפה היא תבוא? ממעיין אחר בחמת גדר המסחרית? ממקור בגן הלאומי? לא. המים יבואו מהמעיין שלנו. לכן רוצים לנקז אותו".
טיעון נוסף של נווה נוגע להיבט הארכיאולוגי־היסטורי. לדבריה, מסמכי רשות העתיקות מלמדים שהחלק העליון של מבנה עין ג'ונס בנוי מאבנים של מבנה דת, וקיים בו תחריט של מנורת שבעת קנים. לפיכך, המבנה חייב להיחשב עתיקה, ואסור לגעת בו. ראפע אבו־ריא, מומחה מטעם רשות העתיקות, אישר זאת בשיחה עם נווה בכנס ציבורי. "במקום שאנשי הרשות יחפרו ויגדירו את המקום כעתיקה, הם מחקו אותו מהמפות בחלק מהמאמרים שלהם, ואף מתייחסים אליו כמבנה מודרני. על עתיקות חלים כללי שימור מחמירים מאוד; ברור שבכותל, במצדה או בקיסריה אי אפשר לעשות כל מה שרוצים, ובטח שלא לזרוק שם טונות של אבן סלילה. אבל כשמגדירים מבנה כמודרני, אפשר לתקוע בו צנרת, לחצץ אותו ולבטן אותו".
איזו משמעות היסטורית יש למעיין?
"הוא מוכר כבר מהתקופה ההלניסטית, ויש שרידים שמעידים על התיישבות אנושית בחמת גדר עוד מתקופת הברזל (סביב ימי בית ראשון – רמ"ב). אלכסנדר ינאי היה שם, הורדוס היה שם, חכמי המשנה והתלמוד היו שם. מבין המעיינות של הסביבה, עין ריח היה המעיין הראשון על הדרך הראשית מהעיר גדר שבעבר הירדן. לפני 1,900 שנה קראו לו 'מעיינות אליהו', לפני 1,400 שנה הוא היה 'חמאם אליאס', ולפני 400־500 שנה פעל בו חמאם עות'מאני. הרשויות לא יכולות לטעון שזה מקום מודרני, ולהחליט שהוא ייראה כמו ספא או קניון. זה אתר היסטורי בעל חשיבות בינלאומית".
נווה מציגה עוד שלל טענות משפטיות כנגד התנהלותן של הרשויות. "בית המשפט בנצרת קבע בספטמבר 25' שכל עבודה מעבר לעבודות הבטיחות שהוצגו, תידרש להפקדה ציבורית. זריקת החצץ בתוך המעיין היא עבודה חדשה שלא תוארה, ובוודאי שהיא לא עבודת בטיחות. רשות המים לא אישרה את העבודות, והן לא הוצגו לציבור לצורך מתן תגובה והגשת התנגדות, והדבר נוגד את חוק המים.
"יש כאן גם ניגוד עניינים. רשות העתיקות עובדת עם רט"ג על הקמת הגן הלאומי החדש, היא משקמת את המרחצאות העתיקים והתיאטרון, ומקבלת על כך מיליוני שקלים. בית המשפט קבע שנדרש אישור של רשות העתיקות לעבודות, אפילו אם מדובר לכאורה בענייני 'בטיחות'. אישור כזה צריך להינתן רק אחרי הכנת תיק תיעוד, והאדריכלית שהכינה את התיק, סירבה להיפגש איתי לכל אורך התקופה".
ויש גם נימוק אקולוגי נגד העבודות. "כששאיבת המים בשיאה, המפלס בעין ג'ונס יורד ב־70 עד 100 סנטימטר. מה יקרה כשישאבו מים גם עבור הגן הלאומי, המלונות ותעשיות נוספות? מעבר לכך, סתימת חצץ על נביעה גאותרמית יכולה לייצר נזקים בתת־הקרקע - לא רק במעיין הזה, אלא בכל המרחב. הנביעה היא כמו סיר לחץ, וברגע שסותמים אותה, הלחץ יוצא ממקומות אחרים. גרמו כאן נזק אקולוגי בלי להציג לציבור חוות דעת סביבתיות ובלי לקבל אישור מרשות המים".
"אם היו רוצים רק לשפץ, אפשר היה לעשות את זה באלף פתרונות". אחד המבקרים במעיין | צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
ראש המועצה עידן גרינבאום פרסם סרטון שבו הוא מצהיר שאין שום כוונה "לגנוב" את המים למטרות אחרות.
"הם מסתירים בתוקף את הכוונות האמיתיות, את האופן וההיקף של חלוקת המים, את היזמים המעורבים. בדרך כלל לא מסתירים משהו אם הוא טוב. במפגש זום שהתקיים ביוני 25', וההקלטה שלו לא הוצגה לציבור, גרינבאום אמר מראש: 'אל תשאלו על תוכנית ג/20221, אל תשאלו על השטחים מסביב'. מה זאת אומרת, לא לשאול? זה כמו שתגידי לדבר על הלב ולהתעלם מהעורקים. המעיין הוא הלב, המים הם הדם שזורם ממנו דרך העורקים. אם את לא מתייחסת לשאלה לאן המים האלה הולכים ובאילו כמויות, את לא יכולה לדעת מה באמת יישאר לציבור.”
מסלול עוקף חוק
בפיה של נווה יש גם טענות כלפי איש המקצוע שקבע שהמבנה מסוכן. "קונסטרוקטור מטעמנו הגיע לשטח, בחן את המבנה ואמר שהוא יחזיק עוד שנים רבות. יש משהו נקודתי שצריך לתקן, יש משהו שיכלו לסדר גם לפני עשור, אבל זה בטח לא פרויקט שעלותו 2.2 מיליון שקל כפי שהקצו לעבודות כאן, אלא 20 אלף לכל היותר. יש שם חלון בין החדרים שצריך חיזוק כדי שלא ייפלו לבנים מלמעלה. זהו. גם אם אתם חושבים שהמבנה מסוכן – ובינתיים אפילו לא הגשתם את הראיות לכך, כנדרש בחוק - למה לא הצגתם לציבור חלופות? יכולתם לקחת אדריכל שימור, ולבחון אפשרות של הסרת קיר הלבנים הסדוק. זה זול יותר במידה משמעותית.
"ניסו לייצר כאן מסלול שעוקף את חוק התכנון והבנייה, ולשם כך אמרו שיש עניין בטיחותי, ואז אפשר מהר־מהר לעקוף את החוק. זו הסיבה היחידה לכל החיפזון הזה. אם ההחלטות שלהם היו טובות ומיטיבות - למה הסתירו אותן? למה הייתי צריכה להשקיע חודשים ולהיעזר בעמותת 'נציגי החברה והסביבה' רק כדי לראות תוכניות שאמורות להיות מוצגות לציבור ממילא? איפה השיח הציבורי על התכנון? איפה הדיון בשאלות כמו כמה מים ייקחו, מי ייקח אותם, מה יישאר לציבור, ומה המשמעות של בנייה בבטון על עתיקה ועל נביעה גאותרמית במיקום כזה?"
בין באי המעיין כיום, גורסת נווה, יש כמה אנשים שעובדים עם הקבלן. "הם שמים שם מוזיקת טראנס בשלוש בלילה, בעוצמות שלא היו שם קודם. אפשר לשמוע אותם הרחק בתוך ירדן. אחד מהם נכנס כשהתחלנו להוציא את החצץ, ראה אותי, ועשר דקות אחר כך מגיע פתאום הקבלן. הוא פשוט רץ והלשין לו שיבוא. שאלתי את הבחור הזה אם הוא עובד עם הקבלן, והתשובה שלו הייתה 'אני הולך לעבוד עם הקבלן'. יושבים שם אנשים שנשלחו במטרה ליצור דימוי שלילי למעיין".
ואחרי כל הטיעונים האלה, נווה מדגישה את הערך האנושי והסוציולוגי של עין ג'ונס: "זה מקום מרפא. מגיעים אליו אנשים שסובלים משברים, מסרטן, ממחלות פרקים, ממחלות עור, מבעיות בדרכי הנשימה ועוד. באים גם חיילים פוסט־טראומטיים, בעיקר בלילה. אני אישית, כשהייתי אחרי תאונה, הגעתי לשם ב־11 בלילה. הקונספט של המקום כמקום מרפא יכול להתקיים רק כשהוא פתוח 24/7 לכל אחד ולכל מטרה. ברגע שמסדירים את זה, אפילו אם הכניסה תהיה חינם אבל תתאפשר רק משמונה עד חמש אחר הצהריים, זו תהיה פגיעה בקהל גדול של אנשים שנזקקים למקום הזה. זה כבר לא אותו מקום, והוא לא עוזר למי שבא להתרפא".
לבית הדין למים, היא מציינת, הוגשה בימים אלה עתירה נוספת של "נציגי החברה והסביבה" באמצעות עו"ד יואל גולדברג. בית הדין הוציא צו מניעה זמני, והצדדים התבקשו לתת את תגובתם עד לדיון.
צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
מה החשש הגדול שלכם בעצם?
"שלא ישאירו מים לציבור, כי הפרויקטים הסמוכים עצומים. בתיק התיעוד מצאנו הדמיות של מתחמי ספא מכל העולם. זה החזון שלהם. ברגע שטוענים שעין ג'ונס הוא מודרני, ולא מודים שהוא עתיקה - אפשר לעשות ממנו ספא, להצמיד אותו למלונות הסמוכים וכולי. אי אפשר למלא גם את עין ג'ונס, גם את השכשוכיות של רט"ג, גם את המלונות שיקומו שם וגם את הבריכות של מקורות".
עתיקות בנות שמונים
אז מה בעצם קורה בעין ג'ונס? האם מתרחש מחטף מתוחכם שמטרתו לגנוב מים מהציבור, בדיוק כשהמדינה מסתכלת לכיוון אחר? או שמא אין כאן אלא מאבק שקצת יצא מפרופורציות - התחיל בחשד כלשהו, גדל על גחלי הזיכרון של מקרים קודמים, ובסוף הפך לכדור שלג שאיש כבר לא יכול לעצור?
"הסיפור הזה הוא פשוט קשקוש מקושקש", אומר לנו עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן. "אף אחד לא אמר שהולכים לעשות שם ספא, אף אחד לא רוצה לגנוב את המים, אף אחד לא הולך לסגור את זה. אמרתי זאת בקולי עשרים פעם. הם יכולים להמשיך לטעון כך עד מחר - זה פשוט לא נכון. מישהו הפיץ שקר, ועכשיו אני צריך להוכיח שאין לי אחות".
אלה נווה, מובילת המחאה | צילום: באדיבות המצולמת
מה כן מתוכנן שם?
"שיפוץ. המבנה הזה לא עתיק, ושיפסיקו לספר סיפורים. הוא נבנה על ידי אדריכל בריטי בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ועל כך אין מחלוקת. זה מבנה שמיועד לשימור, ומכיוון שהוא נמצא בסכנת התמוטטות, הכוונה היא לחזק אותו, לסיים, וזהו - הכול יחזור לכפי שהיה".
המבנה אולי בן שמונים שנה בלבד, אבל טוענים שהנביעה עצמה עתיקה.
"הנביעה היא בת מיליוני שנים. היא קיימת שם כנראה הרבה לפני בני האדם".
ומדוע צריך לשפוך חצץ לתוכה?
"את החצץ שמנו כי אי אפשר לבצע עבודות שיפוץ בתוך בריכת שחייה. היו שתי אפשרויות: או לנקז משם את המים - דבר שלא רצו לעשות, כדי לא להתחיל להתעסק בבניית ניקוז; או למלא בחצץ. בכל פעם שפעילי המחאה מרימים את החצץ, רואים שהמים שוב עולים, כך שאי אפשר לטעון שהנביעה נחסמת. אחרי העבודות יוציאו את החצץ, ונגמר. לא יהיה חצץ, תהיה בריכה, ולא שום דבר אחר".
ומה עם תוכנית ג/20221?
"בשנת 2017 שרטטו תב"ע לחמת גדר, הראשונה אחרי שבעים שנה", מסביר גרינבאום בכעס ניכר. "התב"ע הגדירה את עין ג'ונס כמבנה הנדסי. למה? כי זהו צילום מצב של מה שהיה בחמת גדר בחמישים השנים אחרי שמדינת ישראל כבשה אותה. בחמת גדר יש בריכה שממנה חברת מקורות שואבת מים לדרום הגולן כבר שנים רבות, והתב"ע תיארה את המצב הקיים. כל השאר המצאות. למשל הטענה שרט"ג רוצה לשאוב את המים - אין תוכנית כזאת, נקודה סימן קריאה. המעיין יחזור להיות בדיוק כפי שהיה. אף אחד לא רוצה לקחת את זה, ואף אחד לא מתכוון להתעסק בזה. אם מישהו היה רוצה, הוא היה עושה את זה כבר לפני עשור. לעיסוק שלנו בעין ג'ונס יש רק סיבה אחת: המבנה מסוכן והולך להתמוטט".
הפעילים נגד התוכנית טוענים שאין שקיפות, ושהם לא מקבלים תשובות לכל השאילתות.
"ביולי עשינו זום פתוח לכל מי שרצה לראות את התוכניות, והצגנו אותן. מי שבודק, קורא את המסמכים, קורא את התוכניות - לא מוצא כלום. הם שמעו את התשובות שלנו, אבל לא ראו אותן בעין יפה וטענו שהן שקריות. עם רגשות אני לא יכול להתווכח".
ומה לגבי הקונסטרוקטור שהם הביאו?
"קראתי את חוות הדעת שלו. הוא כתב רשימה של עשרה סעיפים שצריך לעשות כדי לחזק את המבנה. הרמתי אליו טלפון ושאלתי: 'אפשר לבצע את העבודות האלה כשיש שם אנשים?'. הוא ענה: 'מה פתאום, ברור שלא'. ואת זה הקונסטרוקטור שלהם אומר. הקונסטרוקטור שלי טוען שהמבנה נמצא במצב מזעזע, והולך להתמוטט. שני הדו"חות, הן שלנו והן שלהם, ממליצים על אותן פעולות בערך".
לדברי גרינבאום, המצב בעין ג'ונס נוגע אליו גם ברמה האישית. "כשהמבנה יתמוטט - את יודעת מי יהיה שם? אני. כי לי יש אחריות אישית ופלילית למבנה מסוכן שנמצא בתחום שלי, ואני צריך לעשות הכול כדי למנוע ממנו להתמוטט, או למנוע מאנשים להיכנס אליו. כל האנשים הטובים האלה שמספרים לך סיפורים - כשזה יקרה, הם לא יהיו שם".
הוא מוסיף, לא בלי מרירות, הערה על מובילת המאבק. "גברת אלה נווה כבר הודיעה בעבר שהיא מתכוונת לרוץ לכנסת. אני מעריך שהיא עושה הון פוליטי על גב האנשים המסכנים האלה. חבל שהחברים שלה לא מבינים את זה".
שלוש טביעות בשלוש שנים
כדי להבין מדוע מתקשים פעילי עין ג'ונס להאמין להסברים הפשוטים לכאורה, צריך להזכיר מקרים קודמים של "שיפוץ" מעיינות שהיו פתוחים לציבור. קחו למשל את המקרה של עין יהודה, המוכר יותר בשמו עין הנצי"ב. בעבר הוא נחשב לאחד המעיינות היפים בישראל, והמטיילים שהגיעו למקום נהנו ממים צוננים ועמוקים שאפשר לקפוץ אליהם, בלב סביבה טבעית מרהיבה. ואז הגיע שיפוץ שנוי במחלוקת, המעיין האהוב רוצף בטון והוגדר כ"בריכה עירונית". האתר נעשה מחויב לתקני משרד הבריאות, ומכיוון שאיכות המים לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים לרחצה מוסדרת, התוצאה הייתה סגירתו המוחלטת של המקום. המעיין עומד כעת שומם, ונאסר על מבקרים להיכנס אליו.
והיו מקרים נוספים. בעין שוירח שברמת הגולן שברו הרשויות את הדפנות כדי להנמיך את המפלס. בריכת התמר בנחל פרת, שעומקה היה שלושה מטרים, הונמכה למטר ועשרים עם תוספת בטון. לטענת פעילי הסביבה, המגמה היא להפוך את כל הבריכות הטבעיות לבריכות לילדים בלבד, עם מים שמגיעים לכל היותר עד הברכיים. זאת מתוך חשש ממקרי טביעה או פציעה, והליכים משפטיים שייפתחו בעקבותיהם.
"אני מבין היטב את החשש שמתעורר לאור מקרים קודמים", אומר גרינבאום, "אבל עין הנצי"ב הפך לבריכה של רט"ג, וזה ממש לא המקרה של עין ג'ונס. אף אחד לא הולך לקחת על זה כסף או לסגור את המקום".
גרסתו של גרינבאום קיבלה חיזוק מפתיע מאזרח פרטי, מדריך מסעות וסמינרים למטיילים, שהחליט לבחון בעצמו הכצעקתה. "פניתי לרמ"י, למועצה האזורית, לרשות ניקוז כנרת, לרשות שמורות הטבע והגנים, למהנדס מרדכי אדלר, לחברת מקורות, לרשות העתיקות ולאדריכלית פאינה מילשטיין", כתב יותם יעקבסון בפוסט ארוך שזכה לתהודה נרחבת. "איני שייך לאף מחנה ואיני ממומן על ידי אף גורם. את התחקיר עשיתי בזמני החופשי, למען הציבור".
בניגוד לטענה כי המידע מוסתר והתוכניות חסויות, יעקבסון מספר כי קיבל לידיו כל מסמך שביקש. ומה הוא מצא? ראשית, שעין ריח לא היה חלק ממתחם המרחצאות הרומיים הקדומים. עין ג'ונס "קר" יותר מהמעיינות ההם, שהטמפרטורה שלהם 52 מעלות, אין סביבו שרידים קדומים ידועים, לא נערכו מעולם חפירות ארכיאולוגיות סביב הנביעה, ולכן לא ניתן לדעת בוודאות אם יש שם עתיקות. כשחיפש את תיק השימור מצא יעקבסון תיק מלא ומקיף של העמותה לשימור אתרים ומבנים מינואר 2026, שברשימת התודות שלו אפילו מופיע שמה של אלה נווה. לפי הדו"ח הזה, לא ידוע על ממצאים עתיקים מתחת למעיין. "מטה המאבק האזרחי טען שבית המעיין לא נמצא בסכנת התמוטטות, והציג דו"ח של המהנדס מרדכי אדלר שתומך בטענה זו", הוסיף יעקבסון. "מי שקרא את הדו"ח הבחין שהמהנדס ממליץ על חיזוקים רבים לתקרה, לקירות ולפתחים. אם אין סכנת התמוטטות, מדוע נדרשים החיזוקים הרבים?"
באשר לחצץ מצביע יעקבסון על העובדה שעם פינוי האבנים שב המעיין לשפיעתו – כפי שמתגאים הפעילים עצמם; המשמעות היא שבניגוד לדבריהם, שפיכת החצץ אינה גורמת נזק הידרולוגי בלתי הפיך. יעקבסון גם מציין שיש צורך אמיתי בהסדרת המקום: "בין 2021־2024 אירעו בעין ריח שלושה מקרי טביעה למוות, ומקרי טביעה נוספים שלא הסתיימו במוות. על פי החוק הקיים, טבילה במים עמוקים מחייבת מציל. נוכחות מציל תביא להגבלת שעות הכניסה לאתר, ואולי גם לגביית תשלום לצורך מימון משכורתו. שני דברים שהרשויות החליטו להימנע ממנו". העבודות המתוכננות יקטינו את הסיכוי לטביעה, משום שהן כוללות, מלבד חיזוק המבנה, "התקנת ידיות אחיזה בבריכות, שיפוץ המדרגות, חיפוי ברחבות בחומר מונע החלקה, כיסוי קרקעית הבריכות בחלוקי אבנים נעימים למגע, התקנת מאחזי יד בדפנות, ותאורה - גם כזו שתאיר על הקרקעית. (...) חרגו מהתוכניות? על כך אפשר להילחם. אבל לא ניתן לשקוע בקונספירציות, להוליך ציבור שלם שולל ולהיות מובל על ידי פחדים וחששות.”
בסופו של יום, עין ג'ונס הוא כנראה לא רק נביעה, אלא נייר לקמוס שמצביע על רמת האמון בין האזרחים לרשויות בישראל 2026. ישראלי בעל ניסיון חושד מיד שלא כל שיפוץ הוא שיפוץ, לא כל דו"ח רשמי מייצג אמת עובדתית, ולא כל רשות מקומית נקייה מאינטרסים. זיכרון קדום ומכאיב ממקרים רבים של הגבלת גישה למעיינות, יכול להעיב ולהלהיט את הרוחות גם כשהרשויות ינסו באמת להועיל.
בעוד כמה חודשים יתברר גורלו של עין ג'ונס. אז נדע אם המקום יחזור להיות נביעה חמה אי שם בקצה הארץ, פתוחה לכל אחד אפילו בשעות הקטנות של הלילה - גם לפוסט־טראומטי שלא מצליח לישון, גם לזוג שמתיישב על שפת המים סתם כי בא לו, בלי לשלם או לתת דין וחשבון לפקחים. בינתיים נותרה שם שרשרת הדליים, ואנשים שלא הכירו זה את זה לפני שבוע מעבירים אבנים מיד ליד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il