מדינת ישראל לא הוקמה ב־1948, שב ואומר מאיר דויטש, מנכ"ל ארגון רגבים. היא רק הוכרזה אז, אחרי שנים של עבודה בשטח. לא הצהרה חגיגית או החלטה באו"ם העניקו מדינה ליהודים; היו אלה מחרשה או טרקטור שכבשו תלם בשדה, מכל מים שהוצב בשטח, דרך עפר שנפרצה בלילה, או מבנה שבתוך שעות ספורות קם ונהיה.
ב־2018 הוא הבין שהפלסטינים העתיקו את שיטת הפעולה. הם לא ממתינים למהלך מדיני קובע, הם בונים מדינה. ב"חומה ומסגד: קו פרשת המים של התוכנית הפלסטינית", הספר החדש שכתב עם שותפים נוספים מרגבים, וראה אור כעת בהוצאת סלע מאיר, הוא משרטט, פיסה אחר פיסה, עשרים שנים של תובנות ומאבק במסגרת התנועה שקמה כדי לשמור על אדמות הלאום. זהו ספרו השני של דויטש, מנכ"ל התנועה ורב־סרן במילואים. הקודם, "בדואיסטן", עסק בהשתלטות הבדואית על הנגב. הוא מתגורר באפרת, נשוי לעדינה ואב לחמישה.
"מהיום הראשון הבנו שהרשות הפלסטינית מנסה לקבוע עובדות בשטח", הוא אומר. "ראינו את התשתיות, את מבני בתי הספר, את ח'אן אל־אחמר. אבל ב־2018 עשינו בפעם הראשונה מיפוי כדי לבדוק מה קרה מאז 2008, מאז תוכנית פיאד" – התכנית האסטרטגית של הרשות הפלסטינית להקמת מדינה בפועל. "מיפינו את כל המבנים של שטח C, בדקנו תצלומי אוויר, ועשינו השוואות. ראינו שב־2008 היו כ־30 אלף מבנים ערביים, ובתוך עשור המספר הוכפל. זה כבר לא גידול טבעי, זו תוכנית מסודרת. כשזיהינו את הדברים על המפה, וראינו ששטחי A ו־B ריקים יחסית, והצבענו על הרצפים שהבנייה הזו מתמקדת בהם – בחיבור שבין גב ההר לבקעת הירדן, בין הר חברון לבקעת ערד – הבנו שבפועל הם מקימים מדינה.
מאיר דויטש | צילום: נעמה שטרן
"בהמשך מצאנו גם תוכניות עבודה. האיחוד האירופי חשוף מאוד, הכול מפורסם באתרי אינטרנט. עד אז פשוט לא חיפשנו. 'פורום שילה' עשה מחקר בנושא והביא עוד שכבות של תכנון שעשו ברש"פ. 'עד כאן' עשו מחקר על פרויקט רישום המקרקעין של הרש"פ בשטחי C. כשחיברנו הכול יחד, היה ברור מה קורה כאן".
בספר הוא מציב שני אדנים לסיפור. הראשון נוגע למעשה האינטנסיבי של הפלסטינים בשטח; השני – להתנהלות הישראלית שאפשרה לכל זה להתרחש. "בין אם אלה החלטות מדיניות, ובין אם זו מערכת המשפט שלנו שהצד השני מנצל אותה כדי להמשיך. מדינת ישראל ישנה על האף, בזמן שהם עובדים לבנות מדינה".
אתה מציין גם מה הצלחתם להשיג, ובמובן מסוים הספר מסתיים בטון אופטימי משהו. זו המציאות?
"כמו בכותרת הספר, אני חושב שאנחנו נמצאים ממש בקו פרשת המים בכל הנוגע להקמת מדינה פלסטינית. זה תלוי בעיקר בכך שמדינת ישראל תמשיך לעשות את מה שהיא עושה בשנתיים האחרונות, שבהן היא הציבה את השמירה על השטח כיעד חשוב ופועלת לממש אותו. רואים את זה בהקמת חוות, בהקמת יישובים, בהסדר מקרקעין, בהכנסת רשות מקרקעי ישראל לאכיפה ביהודה ושומרון, בביטול סעיף 40 בחוק הירדני, בצו שמאפשר החרמת כלים הנדסיים שמבצעים עבירות. אם כל אלה ימשיכו ויתקדמו, אני לא חושב שתקום מדינה פלסטינית".
בצה"ל כבר מבינים
דויטש חוזר אל ההשוואה שבה פתחנו. "כשמדינת ישראל קמה, הייתה ההתפתחות בשטח ולצידה המהלך המדיני, שהתגבר מאוד אחרי השואה אבל התחיל עוד לפניה עם הצהרת בלפור ועוד. ב־1948 שני האפיקים, המעשי והמדיני, נפגשו, והייתה הכרזה על מדינה. הפלסטינים במשך עשרים שנה עובדים על האפיק בשטח, ובשנה האחרונה האפיק המדיני הגיע לשיאים שלא היו.
"אנחנו מדחיקים את זה כי מבחינת חלק ניכר מהציבור הישראלי ברור שעכשיו, אחרי 7 באוקטובר, לא יכולה לקום מדינה פלסטינית. אבל מבחינת גורמים בינלאומיים רבים, המצב הפוך. המלחמה בעזה היא 'השואה' שלהם, ו'אלימות המתנחלים' היא ההצדקה שבגינה צריך להגן על הפלסטינים ולתת להם מדינה. לכן חשוב להתמודד עם הקמפיין השקרי הזה. יש מקרים של אלימות והכרחי לטפל בהם, אבל הקמפיין הזה הוא הרבה מעבר לכמה מעשים. נתניהו הזכיר לאחרונה במסיבת עיתונאים שממשל ביידן הטיל אמברגו נשק חלקי בזמן המלחמה – חלק מהעילה הייתה אלימות מתנחלים".
על פי הדו"ח שפרסמה רגבים, מדינת ישראל משקיעה באכיפה בנושא הזה יותר מכל אלימות אחרת במדינת ישראל. "אנחנו בעד, זה בהחלט אירוע שצריך לטפל בו", מבהיר דויטש, "אבל בסוף, מה זה אלימות מתנחלים? כמה פלסטינים נהרגו על ידי מתנחלים בעשור האחרון? האירוע של משפחת דוואבשה היה לפני יותר מעשור. אם בודקים את הנסיבות שמפורטות בדו"חות של OCHA (סוכנות האו"ם המרכזת את הנתונים), רואים שהם מדברים על מבוקשים שחוסלו בידי צה"ל או על מחבלים שהתקיפו או יידו אבנים. תראי למשל את האלימות בחברה הערבית, כל שנה נרצחים 200 אנשים. זה לא בר־השוואה בכלל.
"בסוף, אם האירוע המדיני הפלסטיני יפגוש את האירוע המעשי בשטח כשהוא בבשלות, אז יש להם מדינה. ואם מועצת הביטחון תחליט שתקום מדינה פלסטינית, תהיה לכך משמעות עצומה – מהסכמי סחר ועד לסטטוס של המתיישבים ביהודה ושומרון. האיום הזה יתממש אם המצב בשטח יאפשר, ולשמחתי בשנתיים האחרונות מדינת ישראל דואגת שהמצב בשטח לא יאפשר".
בנייה פלסטינית בלתי חוקית במזרח גוש עציון | צילום: תנועת רגבים
ראס עין אל־עוג'ה בבקעה, שמקבל לאחרונה בולטות תקשורתית בשל עזיבת תושביו, הוקם במסגרת אותו תכנון מדינתי?
"מדובר בהשתלטות על שטח באמצעות בנייה לא חוקית במרחב. השיטה היא שהרשות הפלסטינית מקימה תשתיות – מנגישה את הכביש, שמה חשמל, מים, בונה בית ספר – ואז הערבי הבודד בא ובונה בית, בא לגור. ברגע שהקימו שם חוות יהודיות שקיבלו חוזה מרעה חוקי, השטח הזה שייך לחווה מסוימת, זה הצר את רגלי הפלסטינים, והם נדחקו מהשטח. אגב, התושבים מאותו מקבץ בתים ניסו לעבור לשטחי A ו־B, והרשות הפלסטינית גירשה אותם בכוח. יש סרטונים שמראים את זה".
לדברי דויטש, "מסמכי הרשות הפלסטינית מבהירים שהם מתכננים מדינה לא רק בשטחי יהודה ושומרון אלא גם בעזה, ומראים איך זה מתחבר. הם עובדים כדי לממש את זה, זה אופרטיבי מאוד – תחנות כוח, שדות תעופה. מבחינתם הם מתכוונים להקים מדינה גם בשאר חלקי הארץ. אין עדיין תוכניות אופרטיביות כאלה שפורסמו, אבל בפרסומים רשמיים של הרשות הפלסטינית מדובר על כיבוש טבריה ועל כיבוש חיפה ובאר־שבע ועכו. בכל יום שישי הם מפרסמים סרטונים כאלה".
תמר סיקוראל, דוברת רגבים השותפה לשיחה, מציגה כמה מהסרטונים מהחודש שעבר, שמאחד מהם נשקפים נופי טבריה, ובשני נראית באר־שבע.
עטיפת הספר | צילום: ללא
ההתנהלות הישראלית השתנתה בשנתיים האחרונות בגלל זהות היושבים בקואליציה, או שגם גופים אחרים שינו כיוון אחרי שבעה באוקטובר?
"זה התחיל עוד לפני כן. מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון הוקמה לפני שבעה באוקטובר, היא נכללה בהסכמים הקואליציוניים, וזכינו להיות שותפים לדרישה הזו ולפעילות של המנהלת. היו גם פעולות קודם לכן, כמו הקמת משרד ההתיישבות, אבל השינויים הגדולים החלו בהקמת המנהלת, וכן, גם בעקבות המלחמה. היום גם אלוף הפיקוד והרמטכ"ל מבינים מה המשמעות של רצף בנייה לא חוקית שמהווה איום. בעזה, צה"ל הרס מבנים רבים שהיו איום על כוחותינו. עכשיו גם ביו"ש ברור שבית שנבנה במרחק של 100 מטר מגדר של יישוב או מכביש, הוא איום ביטחוני. במשך שנים צה"ל התייחס למבנים בלתי חוקיים ביו"ש כאל סוגיה אזרחית, היום יש יותר הקצאת כוחות לפעילות אכיפה".
לגובה או לרוחב
לצד האכיפה מציין דויטש את חשיבותן של החוות. "ההקמה שלהן היא אירוע סופר־משמעותי. המשמעות היא שמירה אקטיבית על שטחים חקלאיים. יישובים זה דבר חשוב מאוד, אבל חווה חקלאית עם משפחה אחת יכולה לשמור גם על עשרת אלפים דונם. הדרישה שלנו מהממשלות כבר שנים הייתה לא לספור יחידות דיור ביו"ש אלא דונמים. עוד מגדל דירות ביישוב זה מצוין, חשוב שתהיה הרבה אוכלוסייה יהודית ביהודה ושומרון, אבל חשוב יותר לדאוג שהדונמים ביו"ש יהיו שלנו.
"אנחנו לא קשורים להקמת החוות", מציין דויטש. "הזכויות הן של מנהלת ההתיישבות, משרד ההתיישבות, המועצות האזוריות, מנהלת איגוד החוות – המון אנשים טובים שפעלו להקים את הפרויקט המדהים הזה. ומעל כולם, אותו זוג שהחליט לקחת את הילדים ולעבור לאוהל דולף באמצע החורף. אבל מה שאִפשר את הקמת החוות הוא שינוי מדיניות, ומבחינתנו היו שנים רבות של עבודה עם שותפים טובים כדי להסביר למדינה שהיא צריכה לשנות את המדיניות".
מלבד החוות, שניצבות בראש הפירמידה, הוא מפרט פעולות ישראליות נוספות שמשפרות את האחיזה בשטח. "מדינת ישראל לקחה בחזרה אחריות לפסולת בכפרים הערביים, היא לקחה בחזרה את האחריות ל'שמורה ההסכמית'". מדובר באזור נרחב במדבר יהודה שעל פי הסכמי אוסלו לא אמורה להיות בו בנייה, לא ישראלית ולא פלסטינית, אולם בפועל נבנו בו מאות מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים. עוד הוא מציין פעולות כמו "הקמת מצפים, הנגשת המרחבים לציבור, פריצת דרכים – המון דברים שקרו בשנתיים האחרונות".
עוד כתבות בנושא
מהו האתגר המשמעותי ביותר כרגע מבחינת רגבים?
"נושא האכיפה, מערכת המשפט. לדוגמה, מדינת ישראל החליטה לאכוף בנייה בלתי חוקית בשמורה ההסכמית. הערבים הלכו לבג"ץ, זה קרה כבר לפני שנה, ועד עכשיו מדינת ישראל לא יכולה לאכוף כי הצו שהוציא האלוף עדיין נדון. מדובר במאות תיקים. בכל מקום שבו ערבי מקבל צו, אם זה להפסקת עבודה ואם זה להריסה – מיד הולכים לבית משפט ומקבלים צו ביניים עד שהעתירה תידון. אין כאן תום לב; יש עמותות שממומנות על ידי האיחוד האירופי ומגישות את העתירות האלה באופן שיטתי. זה פס ייצור של עתירות. גם כשדוחים את העתירה, הם מגישים ערעור. אז בונים בית לא חוקי, בית המשפט מקפיא את האכיפה, במקביל מגישים בקשה להיתר, מגישים תוכנית לא קשורה, וזה יורד בסדרי העדיפויות ולא אוכפים שם. זה האתגר הגדול, איך מתמודדים עם ההליך המשפטי. חשבנו שהרפורמה המשפטית תהיה נדבך בתהליך הזה, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר".
ריבונות, החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, גם היא חיונית לדבריו. "יש סוגיה מורכבת של המעמד המשפטי של הקרקעות. היום ביו"ש אנחנו מכבדים את חוק המקרקעין העות'מאני, המקום היחיד בעולם שעובד לפיו. החוק הירדני כבר השתנה מאה פעמים, אבל למשל חוקי איכות סביבה ביו"ש הם חוקי איכות הסביבה של ירדן ב־1967. הרש"פ לוקחת את החוק העות'מאני ומנצלת אותו כדי להקים מדינה. למשל, 'עיבוד וחזקה'. פיזרו עשרות ומאות טרקטורים שחורשים את האדמה ומעבדים את השטח, כי הם מבינים שאחרי עשור מדינת ישראל מתייחסת לזה כאל קרקע פרטית. זו רק דוגמה אחת".
דויטש מברך בחום על החלטת הקבינט מהשבוע שעבר, שביטלה את החוק הירדני האוסר על מכירת קרקעות ליהודים. ההחלטה הזו עשויה להוביל לצו אלוף, שייתר את החקיקה שהם פעלו למענה. מאחורי ההחלטות הדרמטיות, הוא אומר, עומד "מאבק של שנים, מאות דיונים, סיורי שטח ומחקרי עומק. הן מבטלות מציאות מעוותת של גזענות ואפליה נגד יהודים: חשיפת מרשמי המקרקעין שהיו חסויים, ביטול החוק הירדני בנוגע למכירת קרקעות ליהודים, אכיפה נגד פגיעה באתרי מורשת ופגיעה סביבתית בשטחי A ו־B".
בשורה דרמטית נוספת יצאה מישיבת הממשלה ביום ראשון השבוע, "הצעת מחליטים לביצוע הסדר מקרקעין בשטחי C", בשמה הרשמי. "זו סוגיה שהוקפאה במשך עשרות שנים, ובמקום שמדינת ישראל החליטה שלא לעשות, הרש"פ נכנסה והמציאה 'טאבו פלסטיני' ורשמה אלפי דונמים באופן שיטתי", מסביר דויטש. "כעת הממשלה מנחה את משרד המשפטים להעמיד את כל המשאבים הנדרשים על מנת לבצע רישום של כל הקרקעות עד שנת 2030. יבוצע סקר קרקע, ובמקרה שתוכח בעלות פרטית, הקרקע תירשם על שם הדורש, ואם לא – הקרקע תירשם על שם המדינה.
מקווים להיות מיותרים
ארגון רגבים, אומר דויטש, "התחיל את דרכו בנתינת מענה וקונטרה לעתירות שהשמאל הגיש נגד מקומות כמו עמונה, מגרון ונתיב־האבות בגוש עציון. חשבנו אז, ב־2006, שאם השופטים ייחשפו להיקפי הבנייה הערבית הבלתי חוקית, משהו יקרה. עם הזמן הבנו שזה לא רק זה. היינו ארגון של שני אנשים בחצי התנדבות, ולאט לאט זה גדל. אנחנו לא מחליפים את המדינה, רק רוצים לגרום לה לעשות את מה שהיא צריכה לעשות. לא רק ביהודה ושומרון. לפני שנתיים התרחבנו לירושלים, ולפני חודשיים חזרנו לעבוד גם בצפון".
עוד כתבות בנושא
איפה בירושלים?
"בעיקר במזרח ירושלים. בשועפאט, כפר־עקב, וולאג'ה. מדינת ישראל לא נמצאת שם, וזה אתגר גדול.
"אנחנו היום כמעט שלושים עובדים, כולל הרכזים באזורים השונים. לכל אזור יש רכז שמחבר אותנו למה שקורה בשטח. אנחנו עושים עבודה פרלמנטרית, עבודה בתקשורת, עבודה משפטית. אני חושב שהבנו מה ה'סיסטם' שגורם למדינה לפעול. זה לוקח הרבה זמן ודורש למידה, אבל בסוף זה עובד. אני מקווה שבירושלים ובצפון יידרשו פחות מעשרים שנה, אבל גם אם ייקח זמן, אנחנו מבינים מה הדרך שבה אנחנו יכולים להביא את מדינת ישראל לפעול כמו שצריך לשמירת הקרקעות".
ישראל על סף איבוד ריבונות בגליל?
"באזור לב הגליל אנחנו מדברים על 90% אוכלוסייה לא יהודית, ירדנו מיחס של 80־20. זה קורה כי התושבים היהודים עוזבים את הצפון ואין התיישבות חדשה, אין דור צעיר. מבחינתי זה האתגר המרכזי בצפון. חוץ מזה, יש מרחבים עצומים שמדינת ישראל מאבדת בהם אחיזה מבחינת אכיפת החוק. בעיקר אנחנו רואים את זה בחוקי התכנון והבנייה, אבל גם בפרוטקשן. סממנים של אובדן ריבונות ואובדן משילות בחבלי ארץ נרחבים מאוד".
הוא חושף כי בארגון התלבטו לאחרונה אם עדיין יש צורך בפעילות שלהם ביהודה ושומרון. "בשלוש השנים האחרונות יש רכזי קרקע של המועצות. לפני כן היה רק הרכז של רגבים, שהסתובב בכל יו"ש לבד. הבנו שהוא עדיין נותן תמונת רוחב, תופעות שחוזרות על עצמן, ולכן עדיין לא סוגרים, כי אנחנו עדיין אפקטיביים. אבל בעזרת ה' אני מקווה שנוכל לסגור ולהמשיך לעשות דברים אחרים. כשהפכתי להיות מנכ״ל רגבים ב־2018, סגרתי את הפעילות בצפון כדי להתמקד בנגב וביהודה ושומרון. זה היה אחרי חקיקת חוק קמיניץ. אני חושב שהמציאות היום בנגב היא חד־משמעית יותר טובה משהייתה לפני שנתיים, ברור שביהודה ושומרון המצב יותר טוב, ואני מקווה שנצליח להביא את הממשלה לירושלים וגם לגליל".