כאשר יובל שליש נכנס ללבנון, זמן קצר לאחר פתיחת החזית הצפונית של חרבות ברזל, הוא לא שיער שיחזור משם עם חלום על חיים אחרים. "אני והצוות נכנסנו כבר בתחילת המלחמה", מספר יובל, לוחם שריון. "היו לנו שם ימי קרב מטורפים, ואמרנו אחד לשני שאנחנו רוצים לחזור לצפון, אבל הפעם כדי לטייל ולזכות בו מחדש. לראות אותו יפה, ירוק ופורח, לא שרוף ופגוע כמו שראינו אותו אז".
יובל וחברתו שירה עמר, בני 25, תושבי פרדס־חנה, הגיעו ליריד "עוברים לנגב ולגליל" שהתקיים השבוע באקספו תל־אביב, לא רק כדי לעלעל בחוברות כרומו וליהנות מאווירה טובה, אלא כדי לבדוק אם החלום יכול להפוך למציאות אחרי שהמלחמה הסתיימה ולאחר שהטנק של יובל אופסן מחדש ביחידת מחסני החירום.
"אהבנו את הצפון עוד לפני המלחמה", אומר יובל, "אבל במלחמה יצא לי להיות גם בצד השני של הגדר. עברנו את הגבול ונכנסנו לעייתא א־שעב, יארון ונאקורה. נלחמנו ממש מתוך הכפר ערב אל־עראמשה, מבין הבתים". למרות כל מה שראה וחווה, הוא הבין ש"אולי הגיע הזמן לעבור לשם, למקום שקט. לצאת מהלחץ והציפייה שיש במרכז. פרדס־חנה נחשבת לצפון של המרכז, אבל זה עדיין מרכז, זה אותו דבר".
לברוח מהמרוץ. שירה עמר ויובל שליש | צילום: יוסי אלוני
שירה מהנהנת בהסכמה. "אני גדלתי בפרדס־חנה, והיא ממש הפכה להיות מרכז ביחס למה שאני זוכרת כילדה. לא רק מבחינת לחץ, גם מבחינת מרחב והזדמנויות. ישראל נהיית מאוד יקרה, ובמרכז מרגישים את זה מאוד. אנחנו מחפשים קצת שקט, טבע, יותר תמורה לעבודה ולמרוץ החיים. במרכז את רצה על הגלגל כל היום, אבל בסוף נשארת באותו מקום".
הוא צלם, היא מתכנתת שעברה להוראה בתחום המחשבים. שניהם מבינים שהצפון הוא הזדמנות לשנות כיוון. "אנחנו רוצים להיות שמחים בחלקנו", אומר יובל, "אבל בעולם שכל הזמן דורש ממך יותר ויותר – זה קשה. הצפון והדרום קצת מנתקים אותך מהמרוץ הזה. זה הכיוון מבחינתנו".
לא הכול קסום בצפון, אתם יודעים.
"ברור שיש גם בעיות אמיתיות ואנחנו עוד נרגיש אותן", אומרת שירה, "למשל, המרחק מהמשפחה והחברים. גם למצוא קהילה טובה יכול להיות אתגר במקומות קטנים, כי גם אם יש לך הבית הכי נהדר עם גינה, טבע ונוף מטורף, אתה רוצה שיהיו איתך עוד חברים. זה אחד הדברים שאנחנו מחפשים בצפון, להיות חלק מקהילה טובה".
הישן יתחדש
בעבורי הצפון הוא הבית, אבל מבחינת רוב הישראלים אני חי מעבר להרי החושך של מחלף עין־תות. אזור שמגיעים אליו לסוף שבוע בצימר או למילואים. ובכל זאת, באולם אחד בתל־אביב התכנסו ביום שלישי השבוע כ־3,000 אנשים ששוקלים ברצינות לעבור צפונה או דרומה אחרי המלחמה. לרגל האירוע הזה עשיתי את מה שאני לא אוהב לעשות וירדתי מהצפון למרכז, מרחק של כמעט שלוש שעות נסיעה לכל כיוון, כדי לנסות להבין מדוע אנשים שוקלים לעשות את המסע ההפוך ולעבור לצפון.
צילום: יוסי אלוני
בין באי היריד נצפו ישראלים מכל הסוגים: המון חילונים, הרבה דתיים, קצת חרדים ואפילו חסיד אחד מבית־שמש, אב לעשרה, שחיפש יישוב שהוא יוכל להקים בו בית צנוע. לצידו בתור עמדו אישה גלוית כתפיים, ואחרת עם כיסוי ראש הדוק היטב. בין הדוכנים הסתובב עמך ישראל על כל גווניו: ישראלים ותיקים, עולים חדשים, זוגות צעירים, משפחות עם ילדים, מבוגרים ואפילו בני הגיל השלישי. היו רבים שבאו מהמילואים, עם מדים ונשק, אחרים מהעבודה (אחד, מתכנת, הסתובב עם המקלדת הפרטית שלו בתיק הגב). אנשי הייטק, מורים, עצמאים. כולם מחפשים משהו אחר, כולם שותפים לחלום ההתרחקות משאון המרכז שהציע היריד.
אבל בין החלומות על יישוב כל קצוות הארץ המובטחת ובית פרטי על חצי דונם, חזר שוב ושוב אותו אתגר: תעסוקה. ולא במקרה. בארגון "מצפינים" בדקו מה הכי משפיע על אנשים שמתלבטים אם לעבור צפונה. מנתוני הסקר התברר שחינוך טוב, קהילה איכותית ועסקים קרובים הם החשובים ביותר, אבל משקל התעסוקה לבדו גדול יותר מכל אלה יחד. "בלי זה, שום דבר אחר לא מתקדם", אומר גם סיון יחיאלי, מנכ"ל החממה הטכנולוגית I4Vally בכרמיאל, שהשתתף בפאנל "ההייטק בנגב ובגליל" שהתקיים ביריד.
יחיאלי, לשעבר ראש המועצה המקומית כפר־ורדים ואיש הייטק ותיק, מכיר את השטח היטב. כדי שתהיה צמיחה כלכלית, הוא מסביר, נדרשים שני דברים: הון אנושי וכסף. במילים אחרות: אנשים טובים שיודעים מה הם עושים, והשקעה בתחומים שיש בהם יתרון אמיתי. "חצי מהתעשייה הישראלית נמצא בצפון", הוא אומר, "וגם חלק מרכזי מאוד מהתעשייה הביטחונית. הבינה המלאכותית עוד לא התחילה לגרד את הפוטנציאל שלה בתעשייה היצרנית. וכאן יש הזדמנות ענקית דווקא בצפון".
למה בצפון? יחיאלי מסביר: "אם אני חושב לעשות סייבר בצפון, אז אני באמת שואל את עצמי למה דווקא שם. במרכז הארץ יש תשתית חזקה מאוד, הון אנושי מיידי, ושאר הסיבות לעשות את זה שם. אבל כשאני מדבר על תחום החומרים או המתכת, לצפון, עם התעשיות הוותיקות והרבות שלו, יש יתרון מובהק".
היתרון היחסי של הצפון, לדבריו, לא נמצא בהייטק הקלאסי של מתכנתים שיושבים מול מחשב וכותבים קוד –אלא במה שמכונה "דיפ־טק": תחום שמספק פתרונות לאתגרים מדעיים או הנדסיים מורכבים שיש בהם חסמים טכנולוגיים קשים למעבר, תוך שילוב בין תוכנה, הנדסת חומרים וכימיה, "עם פטנטים שקשה לך מאוד לעקוף אותם". מתברר שישראל היא מעצמה בתחום, ומובילה את שוק הדיפ־טק העולמי מבחינת מספר חברות לנפש.
צילום: יוסי אלוני
יחיאלי מונה בהקשר הזה כמה חברות השוכנות בצפון, ולדבריו הן מובילות עולמיות בתחומן. בהן "ישקר", המייצרת כלי חיתוך ממתכת קשה לתעשיית העיבוד השבבי; "פלסן סאסא", המייצרת מיגון מרוכב לכלי רכב; ורפאל, המייצרת מערכות לחימה מתקדמות. "אתה לוקח את מה שכבר יש אצלך ומוסיף לזה כימיה סופר־מורכבת, למשל כדי לייצר חלקי אלומיניום בצורה חדשנית לגמרי, כמו שעושה חברת 'אלומנטרי' שהשקענו בה. הגיוני יותר לעשות את זה בצפון מאשר במרכז, כי פה כבר יש לך תשתיות מתאימות. או חברה בשם 'קפסול מינימל', שגם בה השקענו, שמייצרת קפסולות לתחום הטואלטיקה באמצעות כימיה מדהימה. הגיוני שהיא תשב דווקא בצפון שיש בו יתרון יחסי. הישראלים יודעים לשבור גבולות, אנחנו מדלגים על שלבים. בנושאים כמו ציות לחוקי התנועה זה אסון, אבל בסטארטאפים זה נכס שצריך לנצל".
ללכת עם הלב
במרחב שבין חדרה לקריית־שמונה, כולל רמת־הגולן, יש יותר מ־70 רשויות מקומיות, 30 אזורי תעשייה, ואלפי חברות ומפעלים שמעסיקים חלק גדול מכוח התעשייה הישראלי. אבל לא הכול ורוד בצפון. אף שתושבים רבים עדיין לא חזרו, מספר דורשי העבודה בצפון כמעט זהה לזה שהיה לפני שבעה באוקטובר. גם רמת החשיפה לבינה מלאכותית, לפי נתוני שירות התעסוקה, נמוכה משמעותית באזור הזה.
סיון יחיאלי | צילום: יוסי אלוני
"המלחמה פגעה בפריפריה יותר מבשאר הארץ", מזכיר יחיאלי, "לאורך קו העימות, כולל אזורים שלא פונו, היו יותר מ־15 אלף אזעקות. אי אפשר היה לקיים שם חיים תקינים, ואנשים ברחו דרומה". במהלך המלחמה, כשיחיאלי ביקש להביא מומחים מהמרכז, למשל מאוניברסיטת תל־אביב, לחממה הטכנולוגית בכרמיאל, הוא קיבל תשובה שלילית: "היה דוקטור לבינה מלאכותית שאמר לנו, 'הכי רחוק שאני מוכן להגיע זה פארק מת"מ בחיפה'".
אבל דווקא מתוך נקודת השבר של המלחמה, סבור יחיאלי, הצפון יכול להתרומם, במיוחד לאור ההזדמנויות שמספקת מהפכת הבינה המלאכותית בתחומים שמשיקים לדיפ־טק. "לאחרונה היינו צריכים לכתוב תוכנה מסוימת", הוא מספר. "לפני שנתיים היה עולה לנו 100 אלף דולר לכתוב אותה, עכשיו אדם אחד מהצוות שלי כתב אותה לבדו בפחות משבוע. אנחנו בעולם אחר לגמרי. מהבחינה הזאת, דווקא מקומות שיש בהם יתרון יחסי מקומי, שיש בהם 'דומיין אקספרטיז', מומחיות תחומית, ו'דיזיין פרטנרס', גופים ומשתמשים השותפים לעיצוב הראשוני של מוצר, הם העתיד של ההייטק".
בכרמיאל, יקנעם וקריית־טבעון – שם חברת אנבידיה עומדת להקים מרכז פיתוח ענק על שטח של 90 דונם שיעסיק עשרת אלפים עובדים – מתהווה אקו־סיסטם אחר. לא מייצרים שם רק קוד, אלא בעיקר הייטק שנטוע בסביבה ומביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של הצפון. גם החממה שבראשה עומד יחיאלי, שמלווה מיזמים טכנולוגיים בשלבים ראשונים ומשקיעה בהם, יודעת לעבוד עם חברות עסקיות, עם "מאיץ הגליל" של מכללת אורט בראודה, עם הטכניון ועוד, כדי למקסם את היתרון המקומי.
"יש תוכניות, יש תמיכה, יש השקעות. ההון האנושי כבר מגיע, עכשיו צריך לחבר לזה מגורים, חינוך וקהילה", מסכם יחיאלי. "העתיד הכלכלי – גם של ישראל וגם של הצפון – נמצא בדיפ־טק, בדיפנס־טק ובטכנולוגיות עמוקות. אבל לצפון יש יתרון אמיתי בעוד תחום. פרנסה זה חשוב ולייצר מוצרים טובים זה נהדר, אבל כשאתה הופך לחלק מקהילה ומשפיע עליה, יש לך תחושת משמעות אמיתית. החיים קצרים, וכולנו רוצים שתהיה להם משמעות".
היריד היה מפגש ייחודי בין אידאולוגיה לבירוקרטיה, ואירח שורה ארוכה של גופים וארגונים: משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, משרד הנגב והגליל, החטיבה להתיישבות, מנהלת תקומה ומנהלת תנופה, תנועת אור, גופים מיישבים, עמותות, עיריות ומועצות אזוריות ומקומיות, שהציגו לאלפי מתעניינים את החלום הגלילי והנגבי. עשרות דוכנים, שבכל אחד דגש משלו – קליטה קהילתית, חינוך טוב, עבודה שאיננה דורשת נסיעה יומית בפקקים של המרכז, נוף בראשיתי.
את עינב צל, בת 40 מאור־יהודה, אני פוגש ליד דוכני התעסוקה, שם מצטופפים מאות מבקרים כדי לשמוע על הזדמנויות. היא מלמדת דרך הרשת אנגלית עסקית ועמידה מול קהל, בעלה שכיר. יש להם שלושה ילדים, הקטנה בת ארבעה חודשים, ובאה איתה ליריד במנשא ("היא כבר בטוח תגדל כצפונית", מבטיחה עינב, "זה סגור").
"הילדה כבר תגדל כצפונית". עינב צל ובתה | צילום: יוסי אלוני
"האתגר הכי גדול בשבילי הוא לא העבודה", היא מפתיעה, "אלא דווקא המרחק מסבא וסבתא שעוזרים עם הילדים. להרחיק את הילדים מהמשפחה זה קשה מבחינתי". ובכל זאת היא פה, שוקלת לעבור צפונה. "אבא שלי עפולאי במקור, כך שמבחינתו, אם אנחנו אומרים לו שאנחנו עוברים לצפון, יש סיכוי גדול שהוא יבוא אחרינו. אבל לעבור צפונה זה לנתק קצת את החיים מהמשפחה והחברים, רק שיפור של התחבורה יכול לעזור בזה".
ומה לגבי תעסוקה? "אני עצמאית, בעלי שכיר, ואנחנו עובדים הרבה אונליין, כך שמהבחינה הזו אני לא חוששת. ובכל זאת, ברור שיהיה לי יותר קשה למצוא בצפון נטוורקינג ושותפים עסקיים".
היא מספרת על לילה שבילתה בצימר במושב חזון שבגליל העליון, ושבמהלכו הבינה כי הצפון הוא המקום שלה. "המזגן אצלנו באור־יהודה התקלקל, אז החלטנו שנוסעים צפונה לצימר. אחרי שהילדים נרדמו, אני ובעלי ישבנו במרפסת ונהנינו מהשקט והקרירות. ובום, הופיע לנו שועל מול העיניים. זה משהו שאתה לא רואה במרכז, רק בצפון. הנשמה שלי קשורה לשם. כל פעם שאני שם אני נושמת לרווחה".
עוד כתבות בנושא
עינב, כמו רבים מבאי היריד, מחפשת יישוב קטן. מושב, אולי קיבוץ. "גם מטולה קורצת לי. היא יפהפייה בעיניי ואני אוהבת שהיא ממש בסוף העולם. מאז שבעה באוקטובר יש פחד שיקרה בצפון מה שקרה בעוטף עזה, אבל אני מאמינה שצריך ללכת עם הלב".
יש גם רובד אידאולוגי ברצון לעבור צפונה?
"ברור, זו המדינה שלנו וצריך ליישב אותה. איכות החיים היא הבונוס, לא העיקר. אני לא יודעת כמה קילומטרים צריך להתרחק מהגבול כדי להרגיש בטוחה, אבל אני מאמינה שצריך לבדוק כל מה שאפשר לבדוק וללכת על זה".
סגירת מעגל
בצד השני של היריד עומדת בדוכן משלה שולי תורג'מן, רכזת קליטה קהילתית בעכו מטעם גרעין אומץ. היא גרה בעיר כבר 20 שנה. אחרי מהומות שומר החומות היא הפכה לפרויקטורית של הבאת תושבים חדשים לקהילות היהודיות בעיר.
צילום: יוסי אלוני
"אנחנו מחפשים אנשים שלא מפחדים להתאהב בעיר מעורבת", היא אומרת. "אנשים אידאולוגיים, שמחפשים משמעות". בעכו נבנית עכשיו שכונה של 8,000 יחידות דיור, "זה אומר עוד כ־35 אלף תושבים", מציינת שולי. "אם משפחות יהודיות לא ייכנסו לשם, המאזן העירוני ישתנה לגמרי. מי שעובר צפונה לעכו עושה את זה כי יש כאן ים ויש כאן קהילה חמה ומחבקת. אנשים באים ומתאהבים".
בינתיים, בדוכן שכונות הצמיחה של החטיבה להתיישבות, נתלי גליל, פרויקטורית שכונות הצמיחה (גילוי נאות: אשתי), מסבירה למתעניינים על המיזם החדש. כדי להביא לצמיחה דמוגרפית בכ־20 יישובים צמודי גדר – בהם אדמית, זרעית ומנרה – יוקמו שכונות של 15 קרווילות בכל אחד מהיישובים. "אנחנו מחפשים משפחות צעירות עם ילדים שילמדו במערכות החינוך ביישוב", אומר נדב ארבל, מנהל אזור במרחב צפון, "כאלה שרוצות להיות חלק פעיל בקהילה עם התושבים הוותיקים, ולעשות ציונות במקומות הכי יפים בארץ". שכונת הצמיחה תאפשר קליטה רכה בקהילה, ובחינת התאמה הדדית לפני בניית בית הקבע.
מעבר מהמרכז אל הצפון עשוי להיראות כמו בחירה רומנטית: שקט, נוף, קהילה, חיים פחות לחוצים. אך במבט מקרוב, התמונה מורכבת הרבה יותר. לא כל בעל מקצוע מוצא לעצמו בית טבעי בגליל, ולא לכל אחד ישנה הפריווילגיה לעבוד מרחוק או לנסוע שעתיים כל יום לעבודה. גם התחבורה מאתגרת: פחות קווים, פחות גמישות ויכולת לאלתר, ויותר תלות ברכב פרטי. אתגר נוסף היא הקהילה: מי שבא מבחוץ צריך לבנות את עצמו מחדש, לנטוע את עצמו בקהילה מגובשת, למצוא חברים, מסגרות לילדים ותחושת שייכות שלא תמיד נוצרת בקלות. גם המרחק מהמשפחה לא קל. אין יותר קפיצה לסבתא בצהריים, ואין מי שייקח את הילד לחוג כשאבא או אימא נתקעים בעבודה. ובכל זאת, האנשים שפגשתי ביריד מבינים שהחלום והמציאות יכולים להיפגש, בעיקר כשיש כוח רצון וסבלנות. לא הכול ורוד בצפון, אבל העתיד של האזור נראה ירוק מתמיד.
כשאני חוזר ליובל, הלוחם שנכנס ללבנון ויצא עם חלום, ושואל אותו אם הוא לא מפחד לחזור ולגור עם חברתו במקום שממנו יצא לקרב, הוא מחייך. "מבחינתי זה בדיוק ההפך. לראות אנשים חוזרים לגור במקום שממנו נלחמנו, להפוך לאחד מהם, לראות שהצפון מתפתח – זו סגירת מעגל מושלמת".
עוד כתבות בנושא
